12 שנים של עבדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
12 שנים של עבדות
12 Years a Slave
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על ספרו של סולמון נורת'אפ "12 שנים של עבדות"
בימוי סטיב מקווין עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי בראד פיט, ג'רמי קליינר, אנתוני קטגס, ארנון מילצ'ן, דידי גראדנר, ביל פוהלד, סטיב מקווין עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט ג'ון רידלי עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ג'ו ווקר עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים צ'ואיטל אג'יופור
מייקל פסבנדר
בנדיקט קמברבאץ'
פול דנו
פול ג'יאמטי
לופיטה ניונגו
שרה פולסון
בראד פיט
אלפרה וודארד
מוזיקה הנס צימר עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום שון בוביט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה Summit Entertainment
Regency Enterprises
River Road Entertainment
Film4
Plan B
חברה מפיצה פוקס המאה ה-20
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה ארצות הבריתארצות הברית 18 באוקטובר 2013
ישראלישראל 16 בינואר 2014
משך הקרנה 133 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה, סרט ביוגרפי, סרט שמבוסס על ספרים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 20 מיליון דולר
הכנסות 187.3 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו twelveyearsaslave
פרסים
האתר הרשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

12 שנים של עבדותאנגלית: 12 Years a Slave)[1] הוא סרט קולנוע אמריקאי/בריטי בבימויו של סטיב מקווין, משנת 2013. תסריט הסרט נכתב על ידי ג'ון רידלי, והוא מבוסס על אוטוביוגרפיה באותו שם (אנ') מאת סולומון נורת'אפ (אנ') משנת 1853[2]. בסרט משחקים צ'ואיטל אג'יופור, מייקל פסבנדר, בנדיקט קמברבאץ', פול דנו, פול ג'יאמטי, לופיטה ניונגו, שרה פולסון, בראד פיט ואלפרה וודארד.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בקולורדו ב-30 באוגוסט 2013, שם זכה לביקורות מהללות. הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-18 באוקטובר באותה שנה והוא יצא בישראל ובממלכה המאוחדת בינואר 2014. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר מתוך תשעה להם היה מועמד: פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר לשחקנית לופיטה ניונגו ופרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר עבור כותב הסרט ג'ון רידלי[3]. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב, בקטגוריית סרט הדרמה הטוב ביותר[4], בשני פרסי באפט"א ופרס גילדת שחקני המסך בקטגוריית שחקנית המשנה[5].

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1841 סולומון נורת'אפ הוא אדם חופשי אפרו-אמריקאי המתגורר עם אשתו ושני ילדיו בסרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו-יורק, בתקופה בה העבדות התקיימה עדיין במדינות הדרום. הוא מתפרנס מעבודות נגרות ומנגינה על כינור. יום אחד הוא מוזמן על ידי שני נוכלים, להופיע בקרקס אולם השניים מסממים אותו ולאחר מספר ימים הוא מוצא את עצמו כבול במכלאה סגורה, לאחר שנמכר לעבדות. 

סולומון נשלח לניו אורלינס, שם הוא מאמץ בעל כורחו את השם "פלאט". בתחילה הוא מנסה לומר שאינו עבד אלא אדם חופשי שנחטף, אולם הוא מוכה קשות, מאוים שאם ימשיך לדבר כך יומת ומשלים עם גורלו. היחס אליו ואל שאר העבדים הוא כאל בהמות וכמוהם הוא נכפת באזיקים במעבר ממקום למקום, אבל מצליח לשרוד, בזכות יחסו ההוגן יחסית, של ויליאם פורד, בעל חווה, שקנה אותו כרכוש לכל דבר, לעבודת קטיף הכותנה ברוב שעות היממה. 

אלא שהנגר הגזען המועסק בחווה כשכיר, מתחיל להציק לסולומון, מכה אותו בטענה שזנח את עבודתו והתחצף אליו. בין השניים מתפתחת תגרה, שבה הוא מנסה להרוג את סולומון בתלייתו על עץ. למזלו של סולומון, מנהל העבודה במטע מונע זאת, אך מותיר שעות את העבד התלוי למחצה, לפות בחבל סביב צווארו כשרגליו נוגעות רק בקושי בקרקע הבוצית. העבדים האחרים לא מעזים לעזור לו מפחד על חייהם ורק אחת מהם משקה אותו עד שפורד מגיע ומציל אותו. בהמשך מוכר פורד את סולומון לאדווין אפס (Epps) רק כדי להרחיקו מהגזען המתנכל. לפני העברתו מגלה סולומון לפורד את סוד חטיפתו מהצפון, אך זה נמנע ליידע בכך את הרשויות ולסייע לחילוצו.

אפס מציב לעבדיו רף של 200 פאונד כותנה ביום, בעוד שאחת מהנשים, פטסי, מצליחה לעקוף בהספק עבודתה את כל הגברים. אשתו של אפס, מארי, מקנאה על היחס המועדף שנותן בעלה לפטסי, ומורה לו להיפטר ממנה, אך הוא מסרב, ובהמשך מתברר שאפס אונס את פטסי כמעט מדי לילה לעיני שאר העבדים. עקב מכת תולעים בגידולי הכותנה, אפס משכיר את עבדיו זמנית לשופט המקומי, פארקר, המתייחס אליהם כראוי. במהלך עבודתו, מקבל ממנו סולומון הצעה, לנגן בכינור במסיבה כלשהי, ואף מקבל על כך תשלום. כשהעבדים חוזרים לחווה, לעונת הכותנה הבאה, מטמין סולומון את הכסף בגזע עץ, מאחר שהחזקתו (או כל רכוש אחר) אסורה לעבדים, הנחשבים כרכוש בעצמם, ועלולה להביא לענישה מחמירה. האדון אפס ממשיך לאנוס את פטסי, ובאחד הימים היא פונה לסולומון בעיניים דומעות, ומתחננת שייקח אותה לנהר ויטביע אותה שם, כיוון שאינה יכולה להמשיך ולסבול, אלא שסולומון מסרב וטוען שזהו חטא כלפי אלוהים, ומחשש שייענש על כך בחומרה.

עם הזמן מצטרף לחווה פועל שכיר לבן, שעבד בעבר כמנהל עבודה במטעים, והפך לקוטף כותנה בעצמו, בעקבות התמכרותו לאלכוהול. הוא חושף את ליבו בפני סולומון על מצבו הכלכלי הקשה, עקב התמכרותו. סולומון נותן בו אמון, מציע לו את הכסף שקיבל מהשופט פארקר, כדי לשלוח למשפחתו בצפון הוראות להעביר אליו מסמכים על היותו אדם חופשי שיש לשחררו. אלא שהפועל רק רצה בכספו, גילה את תוכניתו לאפס, שסלומון בקושי הצליח לשכנעו כי הפועל השתיין שיקר, וכך ניצל.

השנים חולפות ושיגרת הקטיף המפרכת ממשיכה, כולל הצלפות על מה שנחשב מבחינת האדון כ"אי-ציות" להוראותיו. באחד הימים נעלמת פטסי למספר שעות, אפס מחפש אותה, ייתכן שכדי לאנוס אותה, ומאבד את שלוותו כאשר אינה נמצאת. כאשר היא חוזרת מהחווה הסמוכה, אליה יצאה ללא רשותו, הוא רותח מזעם. פטסי מתחננת על חייה, מסבירה שהיא בסך הכל הלכה לקבל שם סבון שמארי מונעת ממנה, אלא שאפס מורה לעובדיו להפשיט את פטסי ולקשור אותה ערומה לעץ, ומורה לסולומון להצליף בה. סולומון החושש לחייו מכה אותה אך נמנע מלעשות זאת במלוא כוחו. אפס מאיים כי אם לא יצליף בה סלומון כנדרש, יהרוג את כל העבדים שבטווח ראייתו, אך לבסוף מתייאש אפס, לוקח את השוט מידיו של סולומון וממשיך להצליף בפטסי, עד שעורה נבקע ומדמם.  

כעבור כעשר שנים מאז חטיפתו של סלומון מגיע לחווה של אפס עובד לבן שכיר, חדש, בשם סמואל באס. סולומון עובד עמו על בניית מתקנים חדשים במקום. באחת הסצנות פונה אפס לסמואל באס, ומפציר בו לנוח ולשתות מים עקב החום הלוהט. סמואל מוחה על שהדבר הוצע לו, בעוד העבדים ממשיכים לעבוד בצמא. אפס כועס על ההשוואה בין אדם לבן לבין העבדים חסרי הזכויות שהם רכושו, ובתגובה, מוחה סמואל כנגד אפס על התנהגותו המשפילה עם עבדיו. תעוזתו של סמואל, שהגיע מקנדה, שבה העבדות אינה חוקית, מביאה את סלומון לחשוף גם בפניו את נסיבות חטיפתו ולבקש שוב לכתוב לידידיו בצפון, כדי שייפנו לרשויות החוק עם המסמכים המעידים על מעמדו כאדם חופשי. הפעם הדבר מצליח, סמואל שולח את המכתב, ולאחר שעזב כבר את החווה, מגיע השריף, ועמו השופט פארקר, כשברשותם המסמכים המוכיחים כי סולומון נורת'אפ מוחזק כעבד בניגוד לחוק. חרף התנגדותו של אפס, משוחרר סולומון, וחוזר למשפחתו. בסצנת הסיום, סולומון נורת'אפ, לבוש כבר בחליפה, נכנס בליווי המשטרה לביתו, ופוגש לראשונה מזה 12 שנים את אשתו, ואת ילדיו שגדלו ובגרו בלעדיו.

ספרו של סולומון נורת'אפ, שנכתב כאוטוביוגרפיה על 12 שנות עבדותו, אינו מציין את קורות אשתו וילדיו באותן שנים של ציפייה מבלי שידעו על גורלו. בשנים הבאות הביא למשפט את חוטפיו ועוזריהם, אך לרוע מזלו, באותה תקופה מנע עדיין החוק עדות של שחורים נגד לבנים, וכך הפסיד במערכה המשפטית הממושכת שניהל בוושינגטון ובניו-יורק נגד חוטפיו ובעל המכלאה שחמקו לבסוף מעונש. סולומון הפך גם לפעיל מרכזי במלחמה נגד העבדות, עבר בכל רחבי צפון מזרח ארצות הברית, נאם בנושא וסייע גם למחתרת שהבריחה עבדים מהדרום לצפון המדינה או לקנדה. 

בכתוביות שבסוף הסרט מוסבר שנורת'אפ היה רק אחד משחורים רבים שחיו חופשיים לאחר בריחתם למדינות הצפון וחלקם נחטפו והוברחו בחזרה לעבדות בדרום, אבל היה מהיחידים שהצליחו להשתחרר ולחזור לביתם. נסיבות מותו ומקום קבורתו של נורת'אפ נותרו עלומים עד היום.

צוות שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-7 בינואר 2014 הסרט הכניס 38,546,140 דולר בארצות הברית בלבד. בשבוע הראשון להפצתו הוא הכניס 923,715 דולר ב-19 אולמות קולנוע. במשך השבועיים הבאים הסרט שיפר את ביצועיו עם הכנסות של כ-6.5 מיליון דולר. הפצתו של הסרט הורחבה ל-1,100 אולמות קולנוע ב-8 בנובמבר 2013.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה, הן מהקהל והן מהמבקרים, לביקורות מהללות ובפרט על משחקם של צ'ואיטל אג'יופור[6], מייקל פסבנדר ולופיטה ניונגו, על עבודת הבימוי של סטיב מקווין, על הפקת הסרט ועל התסריט המעובד. הסרט זכה לציון של 96% מהאתר "Rotten Tomatoes" על סמך 213 ביקורות וציון של 97 מתוך 100 מאתר "Metacritic" בהתבסס על 46 ביקורות.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס תאריך הטקס קטגוריה מועמדים ומקבלי הפרס תוצאה
פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע (פרס אוסקר) 2 במרץ 2014 הסרט הטוב ביותר בראד פיט, דידי גרדנר, ג'רמי קליינר, ביל פוהלד, סטיב מקווין ואנתוני קאטגאס זכייה
הבמאי הטוב ביותר סטיב מקווין מועמדות
השחקן הראשי הטוב ביותר צ'ואיטל אג'יופור מועמדות
שחקן המשנה הטוב ביותר מייקל פסבנדר מועמדות
שחקנית המשנה הטובה ביותר לופיטה ניונגו זכייה
התסריט המעובד הטוב ביותר ג'ון רידלי זכייה
עיצוב התפאורה הטוב ביותר פטריקה נוריס מועמדות
עיצוב התלבושות הטוב ביותר אדם סטוקהאסין ואליס בייקר מועמדות
העריכה הטובה ביותר ג'ו ווקר מועמדות
פרסי האקדמיה הבריטית לאומנויות הקולנוע והטלוויזיה (באפט"א) 16 בפברואר 2014 הסרט הטוב ביותר זכייה
הבמאי הטוב ביותר סטיב מקווין מועמדות
השחקן הראשי הטוב ביותר צ'ואיטל אג'יופור זכייה
שחקן המשנה הטוב ביותר מייקל פסבנדר מועמדות
שחקנית המשנה הטובה ביותר לופיטה ניונגו מועמדות
התסריט המעובד הטוב ביותר ג'ון רידלי מועמדות
הצילום הטוב ביותר שון בוביט מועמדות
הפסקול המקורי הטוב ביותר הנס צימר מועמדות
הניהול האומנותי הטוב ביותר אדם סטוקהאסין ואליס בייקר מועמדות
העריכה הטובה ביותר ג'ו ווקר מועמדות
הכוכב העולה הטוב ביותר לופיטה ניונגו מועמדות
פרסי גלובוס הזהב 12 בינואר 2014 הסרט הטוב ביותר - דרמה זכייה
השחקן הטוב ביותר - סרט דרמה צ'ואיטל אג'יופור מועמדות
שחקן המשנה הטוב ביותר - סרט קולנוע מייקל פסבנדר מועמדות
שחקנית המשנה הטובה ביותר - סרט קולנוע לופיטה ניונגו מועמדות
הבמאי הטוב ביותר – סרט קולנוע סטיב מקווין מועמדות
התסריט הטוב ביותר ג'ו רידלי מועמדות
הפסקול מקורי הטוב ביותר הנס צימר מועמדות
פרס גילדת שחקני המסך 18 בינואר 2014 ההופעה הטובה ביותר של אנסמבל בסרט קולנוע צ'ואיטל אג'יופור, מייקל פסבנדר, בנדיקט קמברבאץ', פול דנו, פול ג'יאמטי, לופיטה ניונגו, שרה פולסון, בראד פיט ואלפרה וודארד מועמדות
ההופעה הטובה ביותר על שחקן ראשי – סרט קולנוע צ'ואיטל אג'יופור מועמדות
ההופעה הטובה ביותר על ידי שחקן משנה – סרט קולנוע מייקל פסבנדר מועמדות
ההופעה הטובה ביותר על ידי שחקנית משנה – סרט קולנוע לופיטה ניונגו זכייה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא 12 שנים של עבדות בוויקישיתוף

ביקורות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
2012: אופטימיות היא שם המשחק
פרס סטלייט – הסרט הטוב ביותר
2013: 12 שנים של עבדות
הבא:
2014: בירדמן
2013:
לחשוב כמו גבר
פרס ה-BET לסרט הטוב ביותר
2014
2015:
סלמה