הפסנתרן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפסנתרן
The Pianist movie.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: The Pianist
בימוי: רומן פולנסקי
הפקה: רומן פולנסקי
רוברט בנמוסה
אלאן סארד
תסריט: רונלד הארווד
עריכה: הארווה דה לוזה
שחקנים ראשיים: אדריאן ברודי
תומאס קרצ'מן
אמיליה פוקס
פרנק פינלי
מוזיקה: וויצ'יץ' קילאר
צילום: פאבל אדלמן
חברת הפצה: פוקוס
הקרנת בכורה: מאי 2002 בפסטיבל קאן
ספטמבר 2002 בצרפת
אוקטובר 2002 בישראל
משך הקרנה: 150 דקות
שפת הסרט: אנגלית
גרמנית
תקציב: 35,000,000‏$
הכנסות: 120,072,577‏$
פרסים: שלושה פרסי אוסקר
דף הסרט ב-IMDb

הפסנתרןאנגלית: The Pianist) הוא סרט דרמה עטור פרסים משנת 2002 בבימויו של רומן פולנסקי. הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של ולדיסלב שפילמן - פסנתרן מחונן ששרד את תקופת השואה בוורשה.

הסרט הופק בשיתוף פעולה אירופאי בין צרפת (חברת ההפקות הגדולה "קנל"), בריטניה, גרמניה (בה צולם חלק מהסרט) ופולין. המפיקים היו הצרפתים אלאן סארד, רוברט בנמוסה ופולנסקי עצמו. הסרט זכה להצלחה גדולה הן בביקורות והן בקופות, גרף למעלה מ-120 מיליון דולר ברחבי העולם וזכה בשלושה פרסי אוסקר.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הסרט רואים את ולדיסלב שפילמן (אדריאן ברודי) - פסנתרן יהודי מוורשה שמנגן ברדיו הפולני, כשהגרמנים מפציצים את ורשה וכובשים אותה. במהלך הסרט שפילמן עד לשינוי היחס ליהודים בפולין - גניבת רהיטים וכסף, איסור כניסה ליהודים לכל מיני מקומות והתעמרות ביהודים ללא סיבה. בזמן זה שפילמן מתקשה להתרגל להפיכתו לאזרח סוג ב' ונלחם בגזרות, לעומת אביו (פרנק פינלי) למשל, שנוקט גישה פחות לוחמנית. אבל למרות הגזרות שפילמן ומשפחתו עדיין מלאים בתקווה כי הם שמעו ברדיו שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, והם מצפים שהמצב ישתנה במהרה.

הנאצים מחילים גזרות נוספות על היהודים, שכוללות חובת ענידת סרט לבן שעליו מצויר מגן דוד על זרוע היד, במשך כל הזמן שבו היהודים לא נמצאים בביתם, ובהמשך הם בונים גטו שבו הם משכנים את היהודים, על מנת שלא יתערבבו עם האזרחים "סוג א'" לראייתם.

בגטו (1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המעבר לגטו והתעמרות הנאצים ביהודים - שכוללים הרג בפומבי וגזילת רכושם, היהודים מנסים למכור חלק גדול מרכושם על מנת שיוכלו לכלכל את עצמם, וחלקם מקבצים נדבות. בתחילת החיים בגטו היהודים מנסים לחזור לשגרה ולהתרגל למגורים המצומצמים, לעבודות החדשות ולהגבלות החדשות, והנאצים מקימים כוח שיטור יהודי - היודנראט שבסמכותו לקבוע מי יישאר בגטו ומי יגורש למחנות עבודה.

באותו הזמן שפילמן עובד כפסנתרן בבית קפה קטן - שינוי דרסטי של מעמדו כנגן ברדיו, שהיה המדיום השולט באותו הזמן, ושאר בני משפחתו זוכים לרישיונות עבודה ומנסים לכלכל את עצמם על ידי מיון ביזת הנאצים. הניסיון שלהם להמשיך בצורה נורמלית עד כמה שאפשר נקטע ב-16 באוגוסט 1942 כשהם מובלים לכיכר שליד תחנת הרכבת על מנת להישלח למחנות עבודה. כשהם בכיכר מתפתח דו-שיח האם למות גאים על ידי תקיפת החיילים הנאצים, או ללכת למחנה העבודה, שבו, הם מבינים, ימותו הזקנים, הנכים והילדים, כי הם לא מתאימים לעבודה מאומצת.

לבסוף משפחתו הולכת למחנה אבל אחד מהיודנראט, מכר ותיק של שפילמן, מוציא אותו מהטור ומציל אותו, אבל באותו הזמן מפריד אותו מאביו. שפילמן מתחזה לאחד מנושאי אלונקות המתים כדי שהנאצים לא יבחינו בעזיבתו את הטור, וחוזר לגטו שאותו הוא מוצא ריק - מלא בפגרי אדם וברכוש שזרוק ברחוב, אבל מגלה קבוצה יהודית במסתור בגטו ומצטרף אליה. בהמשך שפילמן מצטרף למספר יהודים שעובדים בעבודת כפיים מאולצת בגטו ולומד על התוכניות של הגרמנים להרוג את כל היהודים, ועל התוכניות של היהודים בגטו ומחוץ לו, ללחום בחזרה. שפילמן מחליט לעזור למחתרת נגד הנאצים ומבריח נשק לתוך הגטו.

במחבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שמרד היהודים בנאצים מתחיל, שפילמן מחליט לצאת מהגטו ונעזר בידידה נוצריה שנעזרת בחבריה כדי לספק לו מזון ומקום להתחבא בו מפני הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. שפילמן מועבר ממקום למקום כל כמה זמן, והאנשים שמחביאים אותו מספקים לו חדשות ושמועות - כמו למשל שהרכבות מלאות האדם מוורשה מגיעות למחנה טרבלינקה וחוזרות ריקות, שרכבות מזון לא נכנסות לשם ושלתושבים לא נותנים להתקרב למחנה, ומזה הם מבינים שזה מחנה השמדה, ונודע לשפילמן שמתוך כחצי מיליון יהודים בגטו ורשה נותרו רק כ-60,000 יהודים שרובם צעירים. שפילמן לא יכול להאזין לרדיו מכיוון שלפעמים הוא מוחבא בבית דירות שמאוכלס בלא-יהודים, והחוסר במסמכי זיהוי בנוסף למצבו הבריאותי יסגירו במהרה שהוא "לא שייך" למקום.

יום אחד שפילמן רואה טייסת של בעלות הברית ובהמשך הזמן שומע שמועות על התקדמות הכוחות לתוך גרמניה, ומפתח אופטימיות.

המרד (1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באפריל 1943 פורץ מרד גטו ורשה שעליו שפילמן משקיף בתקווה, בגלל הצלחות קטנות של היהודים, אבל לבסוף בגלל העליונות הצבאית של הנאצים הם הורסים את הבית שמהווה את מרכז ההתנגדות, ושפילמן רואה את היהודים קופצים מהחלונות בקומה העליונה מפחד מהאש שפושטת בבניין, ועל מנת שלא יתפסו חיים. בעקבות גילויו באחת מדירות המסתור הוא משנה את מקום המחבוא שלו לאזור שמשקיף על בית חולים שמטפל בנאצים שנפגעו במלחמה ובמרד. בדירה יש פסנתר והוא מזיז את ידיו מעליו כאילו הוא מנגן, אבל לא נוגע בקלידים מחשש שיתפסו אותו - את המוזיקה הוא שומע בראשו, וכך מעביר את הזמן.

בהמשך מצבו מורע בגלל חוסר במזון, בגלל שאחד מחברי המחתרת בגד בו ולקח לעצמו את הכסף שהוא אסף לשפילמן - דמות מוכרת ואהובה שעבורו תרמו אנשים כסף רב. שפילמן נבדק על ידי רופא ילדים שהוא ידיד של המחתרת ומבשר לו שהוא יחיה. חבריו מאכילים אותו ומחזירים אותו למצב בריאותי טוב עד כמה שאפשר, ומדווחים לו על התקדמות בעלות הברית שהגיעו לצרפת ועל התקדמות הרוסים לגרמניה שאותה הם מפציצים כל לילה. בהמשך מחודש מרד ורשה והאזור שבו הוא גר מופגז על ידי טנק גרמני, וכשהוא מנסה לברוח הנאצים שמים לב אליו והוא מחליט להסתתר בבית החולים נטוש ששם יש קצת אוכל ושתייה. בעקבות החרבה שיטתית של הבניינים בשכונה על ידי הנאצים, בהתאם למדיניות ה"אדמה החרוכה", שפילמן בורח לגטו ההרוס ומסתתר בו.

בחזרה לגטו (1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפילמן מגלה שכל הבניינים בגטו הרוסים ושאין שם נפש חיה, וכמעט כל דבר בעל ערך כבר נמכר או נלקח על ידי הבעלים, או נשדד - כולל האוכל. במהלך חיפוש אוכל ללא הצלחה רבה, קצין גרמני (תומאס קרצ'מן) מגלה אותו ושואל את שפילמן מי הוא, וכשהוא מגלה ששפילמן פסנתרן הוא מבקש ממנו לנגן על הפסנתר שבבית הנטוש. הקצין מחליט לעזור לשפילמן ולספק לו מזון טרי, ואומר לו שהרוסים מתקרבים ושהוא לא יצטרך להתחבא זמן רב, וכשהגרמנים נסוגים מפני התקדמות הצבא האדום, הקצין נותן לו את המעיל שלו כדי לחמם אותו.

לאחר זמן קצר שפילמן רואה את הצבא הרוסי שמתקדם דרך הגטו ויוצא לחבק אותם, אבל בגלל מעיל הצבא הנאצי שעליו הם יורים עליו, עד שהוא מבהיר להם את פשר המעיל - היה לו קר, ושהוא פולני ולא גרמני.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום הסרט רואים את הקצין הגרמני, שנמצא במחנה שבויים זמני לחיילים נאצים, פונה לאחד מהיהודים שלועג לגרמנים שהם קיבלו בחזרה את מה שהם עשו ליהודים בזמן שהוא עובר ליד המחנה. הקצין שואל את היהודי אם הוא מכיר את שפילמן, כי מתברר לו שהיהודי מוזיקאי - כמו שפילמן, וכשהוא נענה בחיוב הוא מבקש מהיהודי להגיד לשפילמן איפה הוא נמצא על מנת ששפילמן יוכל לעזור לו. הקצין מנסה להגיד ליהודי את שמו אבל לא מצליח בעקבות צעקות השומרים במחנה, שמרחיקים אותו מהיהודי.

בינתיים שפילמן חזר לנגן ברדיו וכשהיהודי שדיבר עם הקצין מוסר לו את המידע, המחנה כבר פורק והחיילים הועברו, ואין את מי לשאול לאן, ושפילמן לא יודע את שמו ולכן לא יכול למצוא אותו. בסיום הסרט מופיעה שקופית שמציגה שמו של הקצין הנאצי - וילם הוזנפלד, ומידע עליו - שהוא מת בשנת 1952 במחנה שבויים רוסי, ובנוסף מציינים ששפילמן המשיך לגור בוורשה עד גיל 88 שבו הוא נפטר.

תהליך יצירת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדיסלב שפילמן, שנולד בשנת 1911, המשיך לחיות בוורשה כפסנתרן ומלחין. הוא נפטר ב-6 ביולי 2000, לפני שהסתיימה הפקת הסרט. לדעת שפילמן האדם המתאים ביותר להפיכת ספרו לסרט הוא רומן פולנסקי, שהוא ניצול שואה בעצמו שאיבד את אמו וכמה מקרוביו בשואה. פולנסקי אף הכניס לסרט מוטיבים אותנטיים אישיים מחייו, כגון המשפט שאומר יצחק הלר לשפילמן, "אל תרוץ", בסצנה שבה הוא מוציא אותו מטור לעלייה לרכבת שתקח אותו למחנה השמדה.

על מנת לבטא את התקופה ואת הסבל הרב בפולין הכבושה, פולנסקי השתמש בתפאורה ובלבוש המדויקים לאותה תקופה, ולימד את השחקנים את נורמות ההתנהגות שרווחו באותה תקופה. בנוסף, על מנת להדמות לשפילמן שהוא גיבור הסרט, אדריאן ברודי הכין את עצמו לתפקיד זמן רב - הוא הכניס את עצמו למשטר דיאטה והוריד 14 ק"ג. כדי להרגיש את חוסר האונים והדלות המחפירה של שפילמן ברוב תקופת המלחמה הוא מכר את דירתו ומכוניתו ולא צפה בטלוויזיה במשך תקופה ארוכה.

בעקבות סרט זה רומן פולנסקי זכה באוסקר הראשון שלו, והוא ביקר בישראל לרגל הקרנת הסרט בארץ, והתרגש למצוא את שמותיהם של בני משפחתו בארכיון יד ושם[1]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט התקבל בצורה מאוד חיובית, ולפי אתר הביקורות "Rotten Tomatoes" הוא קיבל ציון של 95% מתוך 100% בהתבסס על כלל המבקרים, ו94% מתוך 100% בהתבסס על המבקרים הכי מצליחים ומקצועיים (Top Critics)‏[2].

הסרט הועמד לפרסים רבים וזכה בחלקם, בהם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]