אנשי פאנפילוב
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אלכסנדר בק |
| שפת המקור | רוסית |
| סוגה | מלחמה |
| נושא |
באורג'ן מומיש-אולי, הקרב על מוסקבה  |
| הוצאה | |
| הוצאה | הקיבוץ המאוחד (תרגום). |
| תאריך הוצאה | 1944 |
| מספר עמודים | 297 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | 1946, בידי שלמה אבן שושן. |
| סדרה | |
| הספר הבא | ימים אחדים |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001313978, 001326304, 001850275, 001913427, 001913425, 003666162 |
  | |
אנשי פאנפילוב (ברוסית: דרך וולוקולמסק, Волоколамское шоссе) הוא הראשון בסדרה בת שלושה ספרים, שנכתבו על ידי הסופר אלכסנדר בק. הסדרה מתארת את לחימתו של גדוד חיל רגלים סובייטי בעת הקרב על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. שלושת הספרים הם אנשי פאנפילוב, ימים אחדים, ועתודתו של גנרל פאנפילוב. הראשון יצא לאור בשנת 1944.
פרטי העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפור, למעט הפרק הראשון בכל ספר, מסופר מנקודת מבטו של הקצין הקזחי סגן באורג'ן מומיש-אולי, מפקד גדוד באוגדת הרובאים ה-316 של הצבא האדום תחת פיקודו של הגנרל איוואן פאנפילוב[1]. בשלושת הספרים מסופרים סיפורי הקרבות, התלאות שעובר הגדוד ולבטי המפקד[2]. בספר מתוארים שלבי ההכשרה של הלוחמים והמפקדים, אירועים מיוחדים במלחמה דוגמת ההוצאה להורג של חייל שברח והשיחות הרבות שעורך מפקד הגדוד עם לוחמיו, המסדר המפורסם בו מדיח המג"ד, מומיש-אולי, מפקד מחלקה שגילה מורך לב נוכח פני האויב והקרבות כנגד הורמאכט. הפרק הראשון בכל ספר, עוסק בשיחה בין הסופר לבין גיבורו. שיחה זו נסובה בעיקר על חובתו של הסופר והתחייבותו לדווח רק אמת ובלא הגזמות. ההווי הצבאי הסובייטי מודגש היטב בספר: בכל יחידה יש פוליטרוק, מדריך פוליטי, האחראי על מדיניות המפלגה בתוך הצבא.
כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדר בק, עיתונאי וסופר סובייטי, הצטרף לאחת מיחידות המתנדבים שהוקמו בחופזה במוסקבה עם פתיחת מבצע ברברוסה. הוא הועבר לשמש ככתב צבאי בטרם השתתף בקרב, וככזה סיקר את הקרב על מוסקבה עבור כתב-העת 'זנאמיה'. ב-1942, החליט לכתוב ספר על אותה מערכה, ולשם כך הצטרף כעיתונאי למטה אוגדת המשמר ה-8 ע"ש איוואן פאנפילוב. האוגדה, לשעבר ה-316, קודמה למעמד של עוצבת משמר (גווארדיה) בהוקרה על תפקידה בעיכוב ההתקדמות הגרמנית לעבר הבירה ונקראה על שם מפקדה שנפל אז. חלק מפרסומה נבע מכך שעשרים-ושמונה מחייליה נפלו עד האיש האחרון, לכאורה, בהגנה על עמדתם.
במרץ 1942 הגיע בק למטה האוגדה, שהשתתפה אז בלחימה בכיס דמיאנסק. שם פגש לראשונה בבאורג'ן מומיש-אולי, קצין קזחי שנטל חלק במערכה על מוסקבה כמפקד גדוד. בק החליט שמומיש-אולי יהיה במרכז העלילה של ספרו המתוכנן, וביקש להתבסס על זכרונותיו. הקצין התייחס אליו בספקנות ודחה אותו במשך זמן ממושך. בק ניסה לשכנעו זמן ממושך; ברנדון שכטר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שחקר את היחסים בין השניים, כתב כי "בק נטפל אליו במשך שבועות... מומיש-אולי ופקודיו התעמרו בו, תוך שהם בוחנים אותו." הקצין נעתר לבסוף והסכים לכך שבק יראיין אותו בהרחבה. הפגישות ביניהם נערכו בהפוגות בין הקרבות, ולאחר מכן בבית-החולים אליו פונה מומיש-אולי כדי לטפל בפצע ישן.
עבודה ראשונה פרי עטו של בק בהתבסס על הראיונות התפרסמה במהדורת מאי-יוני 1943 של 'זנאמיה', תחת הכותרת "אנשי פאנפילוב בקו החזית". היא הייתה בעיקרה דיווח עיתונאי, אף כי כבר בשלב זה הוסיף בק מוטיבים משלו: הוא כלל גם סיפור אהבה בדיוני. לקראת סוף השנה, כבר היה הרומן שחיבר, "דרך וולוקולמסק", מוכן במידה רבה. בכינוס הסופרים הסובייטים בדצמבר, בו נכחו מומיש-אולי ובק, תקף הראשון בבוטות את השני והאשים אותו בסטייה מהאמת ובסילוף המאורעות כדי לייפות את הסיפור: "מומיש-אולי היה משוכנע שבק, אזרח עם הבנה מוגבלת של מלחמה ומעט מאוד ניסיון אישי בתחום, הניח לדמיונו להשתולל... ולפגוע באמיתות הדיווח." אף כי בק תיאר את עצמו כ"לבלרו" של הקצין, מומיש-אולי האשים אותו בהפרת ההסכמות ביניהם ובהוספת פרטים בדיוניים, וחשוב מכך, בשימוש בסגנון ספרותי יותר במקום בדיווח התמציתי של הקצין. "דרך וולוקולמסק" התפרסם ב'זנאמיה' לראשונה שנה לאחר הכתבה הראשונה של בק. מלכתחילה, תכנן בק לחבר סדרה בת ארבעה כרכים על השתתפות גדודו של מומיש-אולי בלחימה, אך הקצין לא רווה נחת מ"דרך וולוקולמסק". הוא חדל לחלוטין משיתוף פעולה עם הסופר ב-1945, ובק נאלץ לזנוח את תוכניתו.
בשנים הבאות, בעקבות ההצלחה האדירה לה זכה "דרך וולוקולמסק", זכו הן הסופר והן גיבור העלילה לפרסום נרחב. מומיש-אולי לא חדל מלהשתלח בבק: בין השאר, חיבר מספר גדול של מכתבי תלונה לרשויות בנידון. ב-1949, הוא השלים טיוטה של ספר משלו על האירועים במוסקבה: כפי שציין שכטר, לא הסופר ולא הקצין שינו אי-פעם את גרסתם לגבי המתואר ב"דרך וולוקולמסק"; הן ספרו של מומיש-אולי והן ההמשכים של בק מתחילים בנקודה לאחר סיום הספר הראשון. הקצין, שהיה עסוק גם בחובותיו בצבא, השתהה בפרסום עבודתו. ספרו, "מוסקבה מאחורינו", יצא לאור רק ב-1958, ובו השלים את סיפורו של הגדוד עד להדיפת הגרמנים מהבירה. פרסום "מוסקבה מאחורינו" הניע את בק לשוב לרעיונו המקורי, והוא חיבר את "ימים אחדים" ו"עתודתו של הגנרל פנפילוב" ב-1960.
קבלת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בכינוס הסופרים הסובייטים בדצמבר 1944, הכריז ויקטור שקלובסקי כי "דרך וולוקולמסק" הוא "הספר הטוב ביותר שנכתב על המלחמה."[3] הספר זכה להצלחה גדולה בברית המועצות ובגוש המזרחי בכלל.[4]
"דרך וולוקולמסק" תורגם לעברית על ידי שלמה אבן שושן ב-1946, ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. יכולת העמידה בפרץ של הצבא האדום מול מכונת המלחמה הגרמנית הייתה מודל לחיקוי עבור לוחמי הפלמ"ח.[5] הספר, שהיה לספר מכונן בפלמ"ח ובצה"ל,[6] אף חולק כמתנה על ידי קצין החינוך של הפלמ"ח, בני מרשק, והונהגה חובת קריאה בו בקורסי קצינים ומפקדים.[7] במלחמת העצמאות הושפעו מן הספר מפקדים רבים בפלמ"ח ובצה"ל ובהם: רפי קוצר, אשר הקים את סיירת גולני במלחמת העצמאות והיה למפקדה הראשון, אשר תיאר לימים כי הושפע רבות מן הספר בעת הקים את היחידה והוביל אותה בקרבות,[8] יצחק פונדק, אשר בראשית המלחמה פיקד על גדוד 53 בחטיבת גבעתי, ולחם בקרבות לשחרור הנגב,[9] ואורי בן-ארי, אשר פיקד על פלוגה א' בגדוד הרביעי בחטיבת הראל של הפלמ"ח.[10] גם בעת פעולות התגמול שלאחר המלחמה, היה הספר נכס צאן ברזל בידי מפקדי צה"ל ובהם מוטה גור, אשר תיאר בספרו "פלוגה ד'" כיצד השתמש בספר למטרות חינוך בצנחנים.[11] הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל השריון וחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ולמפקדי יחידות מובחרות.
בסין, בעיקר לפני הפיצול הסיני-סובייטי, היה "כביש וולוקולמסק" ברשימת הספרים שחברי המפלגה הקומוניסטית של סין ואנשי הסגל בצבא השחרור העממי חויבו בקריאתם.[12] הספר היה מוכר מאוד בקרב המהפכנים הקומוניסטים בקובה:[13] פידל קסטרו אמר לביוגרף נורברטו פואנטס כי הספר השפיע עליו עמוקות.[14] ב-1961, אמר שר ההגנה דאז ראול קסטרו לעיתונאי כי "כל מפקד חטיבה" בצבא הקובני "מחויב להחזיק בעותק של הספר."[15] ב-27 ביוני 1963 הוכנס הספר לתוכנית החינוך הפוליטי לחיילים של צבא גרמניה המזרחית, במסגרת פקודה מס' 50/63 של משרד ההגנה, שנוסחה בהנחיית ולטר אולבריכט עצמו.[16] ב-1970, חיבר מועדון הזמר של הצג"מ בנויברנדנבורג שיר בשם "על דרך וולוקולמסק", שנעשה פופולרי מאוד.[17] בהיסטוריה הרשמית של הצבא המזרח-גרמני, "צבא לשלום ולסוציאליזם", מוקדשים שלושה עמודים להשפעת הספר.[18]
מוטיבים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברנדון שכטר עמד על כך ש"דרך וולוקולמסק" אכן הייתה עבודה יוצאת-דופן בכנותה, בנאמנותה היחסית למציאות ובישירותה ביחס ליצירות סובייטיות אחרות על המלחמה, שנטו לסנטימנטליות ולהאדרה של חיילי הצבא האדום למדרגה על-אנושית. הפירוט המדוקדק בדיווח על הלחימה והאופן הריאליסטי בו תוארה שיוו גם הם לעבודתו של בק נופך צבאי מקצועני יותר מספרים אחרים, כמו גם המינוח – אנשי הצבא האדום מכונים 'חיילים' (סולדט) ולא 'לוחמים' (בויאץ), כמקובל לפני מלחמת העולם השנייה. סגנון זה משתלב במגמה רחבה יותר: בעת חיבור הספר זנח הצבא האדום בהדרגה את מורשת מלחמת האזרחים ברוסיה לטובת שיבה למסורת הצארית, כולל חזרה לדרגות אישיות לקצינים, משמעת נוקשה ודגש על מקצוענות צבאית במקום רוח מהפכנית.
מוטיב חוזר ונשנה הוא ניסיונו של בק לצייר את מומיש-אולי כפרא אציל, שהוא בו זמנית גם אמיץ וישר וגם תלותי ופרימיטיבי. שכטר ציין כי נראה שמאפיין זה הרגיז מאוד את מומיש-אולי – שלמד בפנימייה, היה משכיל ושלט היטב ברוסית. בק גם השתמש בבדיה לשם כך: למשל, בספר מתואר מומיש-אולי כמתנגד לצירוף נשים לגדוד. כפי שמציין שכטר, "מדובר בבירור בנטילת חירות ספרותית" – במציאות, לא רק שמומיש-אולי דאג לארגן ביגוד לבתו של גנרל פנפילוב, ולנטינה, ששירתה כחובשת באוגדה, הוא אף סידר למאהבתו שלו תפקיד של כתבת צבאית, כדי שתוכל לשהות עמו בחזית. האופן בו מוצג מומיש-אולי גם הוא קשור לתמונה גדולה יותר: בני עמים טורקיים ממרכז אסיה נחשבו לנחשלים בברית המועצות, וגיוס חובה כולל נכפה עליהם רק ב-1939. בפקודות הקבע של הצבא הם הוגדרו כ"לא-רוסים" (מינוח שהתייחס לסלאבים מזרחיים בכלל, וגם ליהודים, עקב דרגת השתלבותם בחברה) והמפקדים הונחו להתחשב ב'צורכיהם המיוחדים' כמוסלמים וכבעלי שליטה מוגבלת ברוסית. לקראת סוף המלחמה, עבר הממשל הסובייטי ממדיניות של טיפוח הפלגים האתניים השונים בברית המועצות לניסיון לבסס לאומיות אחידה, שנסמכה בעיקר על הרוסים ועל רוסיפיקציה של העמים האחרים. ספר זכרונות שכתב אחד הקצינים הפוליטיים של מומיש-אולי, מליק גבדולין, הותקף בחריפות על כך שהציג "את הקזחים כגיבורים", דבר שהיה מסוכן בתקופה בה הודגשה "עליונותה של 'האומה הרוסית הגדולה'." ב"מוסקבה מאחורינו" של מומיש-אולי מופיעים אזכורים לגזענות מצד תושבי עיר הבירה כלפי החיילים המרכז-אסיאתיים, כמו גם הניכור שחשו האחרונים כלפיהם, וההדגשה כי נלחמו למען חבריהם יותר מאשר עבור המדינה הסובייטית. שכטר הוסיף כי תיאורו הרומנטי של מומיש-אולי כ"רועה עדרים נווד מן הערבות" (למרות שעזב את שבטו בגיל שלוש-עשרה לטובת לימודים) היה אירוני במיוחד בהתחשב בכך שאורח החיים המסורתי של הקזחים הוכחד כמעט לחלוטין בשנות ה-30, כשהממשל כפה עליהם התיישבות קבע והגדיר את כל בעלי העדרים כ'קולאקים'. ברעב שהתחולל בעקבות כך נספו למעלה משני מיליון איש.[19]
דמותו של "הרוסי המיטיב" מיוצגת בנובלה על ידי פאנפילוב עצמו, שהוא גם רוסי שורשי, "מוז'יק", וגם קוסמופוליט סובייטי "המרגיש בנוח בכל מקום בברית המועצות". פאנפילוב ממלא את תפקיד האב והמורה[20], ומלמד את מומיש-אולי הנוקשה והפרימיטיבי כיצד להיות לקצין טוב: למעשה, שכטר אפיין את הנובלה באופן בסיסי כרומן חניכה של דמותו של מומיש-אולי. הוא הוסיף כי "אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי פאנפילוב עצמו היה מתלונן על האופן בו תואר, אלמלא נהרג. הוא היה נושא נוח לכתיבה, ללא יכולת לקרוא תיגר על הנרטיב של המחבר." זאת בניגוד למומיש-אולי, שלא חדל מלתקוף את בק עד יום מותו של האחרון ולמחות על כך שהפך את הספר מדיווח תמציתי ומדויק על הלחימה לנובלה, על כל האמצעים הספרותיים הנלווים. לדעת שכטר, התמרמר מומיש-אולי גם על כך שעצמיותו הופקעה בידי בק ותדמיתו הציבורית שועבדה לדמות שיצר הסופר: "עם הזמן, התקשה מומיש-אולי להינתק ממקור תהילתו – גרסתו הבדיונית, הצעירה לנצח, של עצמו."
עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1968, יצא לאקרנים הסרט "מוסקבה מאחורינו", שהופק על ידי אולפני קזחפילם מאלמא אטא. רוב השחקנים היו קזחים. התסריט התבסס על "דרך וולוקולמסק". אסנבק אומוראלייב גילם את מומיש-אולי ווסבולוד סנאייב את פאנפילוב.
ב-1984, שידרה הטלוויזיה הסובייטית את "דרך וולוקולמסק", מיני-סדרה בשני חלקים בהשתתפות שחקני התיאטרון האומנותי של מוסקבה ע"ש גורקי. את מומיש-אולי שיחק בוריס שצ'רבקוב ואת פאנפילוב גילם גאורגי בורקוב.
בין 1985 ל-1987 חיבר המחזאי המזרח-גרמני היינר מילר מחזה בן ארבע מערכות, גם הוא בשם "דרך וולוקולמסק". ההצגה עסקה בהתפרקות האידיאלים של הקומוניזם. בחלק הראשון, "פתיחה רוסית" – שמושפע ממחזהו הקלאסי של היינריך פון קלייסט, "הנסיך מהומבורג" – משחזר המפקד הסובייטי המגן על הדרך (דהיינו, מומיש-אולי) כיצד הורה להוציא להורג אחד מחייליו. הקצין מגלם כאן את תפקידו של הנסיך הבוחר צמא-הדמים ממחזהו של קלייסט.[21]
בנובמבר 2016 יצא לאקרנים הסרט העצמאי "28 אנשי פאנפילוב", שהופק על ידי אולפני Libyan Palette Studios ואולפני לנפילם, בבימויו של קים דרוז'ינין. התסריט מתבסס על המיתוס של אנשי פאנפילוב ועל הספר על "דרך וולוקולמסק".
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנשי פאנפילוב מאת אלכסנדר בק. תרגם מרוסית שלמה אבן-שושן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח 1968.
- ימים אחדים מאת אלכסנדר בק. תרגם מרוסית שלמה אבן שושן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח 1968.
- עתודתו של הגנרל פאנפילוב מאת אלכסנדר בק. תרגם מרוסית שלמה אבן שושן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח – 1968.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברנדון שכטר, "שפת החרב: בק, מומיש-אולי והמאבק על זיכרון כביש וולוקולמסק" (באנגלית). אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, 8 בינואר 2009.
- מוטה גור, "מסדר פאנפילוב", פרק מתוך הספר "פלוגה ד'"
- מלל של הספר (ברוסית)
- מישקה בן-דוד, אימא רוסיה, באתר ynet, 2 בספטמבר 2010
- אלכס נירנבורג, האם המיתוס המכונן של רוסיה הומצא ע"י כתב?, באתר nrg.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גל פרל פינקל, מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו, באתר זמן ישראל, 10 בפברואר 2021.
- ^ אמיר ברעם וגל פרל פינקל, רף פצ"ן – לחשל את החרב, כתב העת "בין המערכות" באתר צה"ל, 20 ביולי 2021.
- ^ שכטר, עמ'. 8.
- ^ שכטר, עמי 21.
- ^ אנשי פאנפילוב, אתר הפלמ"ח.
- ^ אורי שמחוני, "לוייתן לבן", הוצאת גלורי, 2006, עמודים 123-124.
- ^ ספרו של אלעזר שטרן, משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים, למשכל - הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009, עמ' 140
- ^ רפי קוצר, "מחלקת הקומנדו". בתוך: בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950, עמ' 287-291.
- ^ אביחי בקר, באתי לבקש סליחה, באתר הארץ, 20 באפריל 2004.
- ^ אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמ' 39.
- ^ מרדכי גור, פלוגה ד', הוצאת משרד הביטחון, 1977, עמ' 35-38.
- ^ Oleg Borisov, Boris Koloskov. Soviet-Chinese relations, 1945-1970. Indiana University Press (1975). ISBN 9780253354105. עמ' 163-164.
- ^ C. F. Judson. Cuba and the Revolutionary Myth: The Political Education of the Cuban Rebel Army, 1953-1963. Westview Press (1984). ISBN 9780865318274. עמ' 124.
- ^ Norberto Fuentes. Die Autobiographie des Fidel Castro. DTV Deutscher Taschenbuch (2008). ISBN 978-3-423-34495-1. עמ' 530.
- ^ USSR Union of Writers. Soviet Literature: April 1961. ISSN 0202-1870. עמ' 146.
- ^ Klaus Froh. Chronik der NVA, der Grenztruppen und der Zivilverteidigung der DDR 1956-1990. Köster (2010). ISBN 9783895747458. p. 140.
- ^ Karl-Günter Schirrmeister. Erziehung zum Hass: geistige Militarisierung in der DDR. ISBN 9783879593347. עמ' 235.
- ^ Reinhard Brühl. Armee für Frieden und Sozialismus: Geschichte der Nationalen Volksarmee der DDR. Militarverlag der DDR (1987). ISBN 9783327004593. עמ' 319-321.
- ^ ברוס פאנייר. "קזחסטן: הרעב הנשכח". רדיו אירופה החופשית, 28.12.2007. (באנגלית).
- ^ גל פרל פינקל, הרמטכ"ל איזנקוט והמלחמה הבאה, באתר וואלה!, 18 בינואר 2016.
- ^ Jonathan Kalb. The Theater of Heiner Müller. Limelight (1998). ISBN 0-87910-965-3. עמ' 52.