יוסי הראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף הראל
PikiWiki Israel 28618 Art of Israel.jpg
תאריך לידה 4 בינואר 1918
מקום לידה ירושלים
תאריך פטירה 26 באפריל 2008 (בגיל 90)
מקום פטירה תל אביב-יפו
כינוי יוסי
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים צבאיים
מפקד אקסודוס
שלישו של הרמטכ"ל יעקב דורי
מפקד יחידה 131 באמ"ן
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות

יוסף הראל (4 בינואר 1918 - 26 באפריל 2008) היה מפקד אוניות מעפילים, בהן הספינה "אקסודוס". מראשי קהילת המודיעין הישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף (יוסי) הראל נולד בירושלים כיוסף המבורגר בשנת 1918. היה דור שישי למשפחתו בארץ ישראל. הוא, אחיו התאום והוריו ידעו עוני ומחסור והראל נאלץ לצאת לעבודה בגיל צעיר במקום ללמוד. בנעוריו, היה הראל אחד הראשונים שהצטרפו ליחידה החדשה שהקים יצחק שדה, הנודדת[1], שהייתה יחידת הקומנדו הראשונה של ההגנה ולימים צה"ל[2]. לאחר מכן הצטרף הראל לפלוגות השדה והשתתף במבצע העלייה לחניתה ב 21 במרץ 1938[3].

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הצטרף לארגון "ההגנה" ולחם בשורות פלוגות הלילה המיוחדות בפיקודו של צ'ארלס אורד וינגייט, "הידיד"[4]. וינגייט העריך מאוד את הראל והשניים היו לידידים. הראל, שהצטיין בזריקת רימוני יד בשדה הקרב והרשים את וינגייט באומץ ליבו כונה על- ידו "The Bomber"[5]. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרף לפלי"ם, המחלקה הימית של הפלמ"ח, בין היתר לקח חלק בפעולות החוליה לחבלה ימית כנגד ספינות המשמר הבריטיות[6].

בהעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ההעפלה פיקד הראל על ארבע אוניות מעפילים: "כנסת ישראל", שתי אוניות ה"פאנים": "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", וגולת הכותרת: "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז"). ארבע אוניות אלה הובילו לארץ ישראל כ-25,000 מעפילים, כשליש מן המעפילים שעלו לארץ בתקופת ההעפלה.

הפיקוד על "כנסת ישראל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניה הראשונה עליה פיקד הראל (יחד עם בנימין ירושלמי) הייתה "כנסת ישראל", שיצאה בנובמבר 1946 מנמל בקר ביוגוסלביה, כשעל סיפונה 3,400 מעפילים. הראל תרגל את המעפילים לגלות התנגדות לא חמושה מול הבריטים. כשהגיעה סמוך לנמל חיפה, הקיפו אותה משחתות בריטיות, וכשהבריטים ניסו להוריד בכוח את המעפילים, פרץ מאבק אלים שבמסגרתו נהרגו שני מעפילים וחייל בריטי אחד. לאחר שהושלכו רימוני גז לאונייה, הראל נתן למעפילים פקודה להיכנע וכל מעפילי האונייה גורשו למחנות קפריסין.

הפיקוד על אקסודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעה של "אקסודוס" בשנת 1947, הפך למיתוס לאומי. הספינה ועליה 4,554 מעפילים ניצולי השואה הגיעה לחופי הארץ והוכנעה על ידי חמש משחתות בריטיות לאחר קרב גבורה שארך שעות ארוכות. יוסי הראל החליט להיכנע באומרו:

"אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מתו כבר מספיק מאתנו בשואה".

המעפילים, ובהם נשים וילדים, הורדו לחוף וגורשו על גבי שלוש אוניות גירוש בריטיות לצרפת ומשם הובלו על ידי הבריטים חזרה לגרמניה. רב החובל של "אקסודוס", יצחק (אייק) אהרונוביץ' (שהיה אחראי על השטת הספינה בעוד שהראל היה מפקדה), חלק על החלטתו שלא לפקוד על המעפילים להלחם בבריטים, אך כיבד את החלטתו. בהיוודע דבר מותו של הראל אמר עליו אהרונוביץ' לכתב ידיעות אחרונות:

"יוסי הראל היה איש אמיץ...היינו בעלי דעות שונות, לא הסכמתי איתו כשהורה להיכנע לבריטים ביציאת אירופה (אקסודוס) אבל נשארנו בקשר ואני עצוב היום."

פרשת מסע התלאות של "אקסודוס" הונצחה בספרי זכרונות רבים בעברית. בזכות הספר "אקסודוס" של הסופר היהודי-אמריקאי ליאון יוריס, שראה אור בשנת 1953 והפך לסרט קולנוע בשם אקסודוס בשנת 1960, הפכה האונייה לערך היסטורי כלל עולמי. בסרט (שעלילתו מתבססת באופן רופף ביותר על סיפורה של "אקסודוס" האמיתית), היה בן דמותו של יוסי הראל, כמפקד האונייה, השחקן פול ניומן. בספר ובסרט ניתן לו השם "ארי בן כנען".

בקהילית המודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה נתמנה יוסי הראל לשלישו של הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי. כשנהרג האלוף דוד מרכוס בימי מלחמת העצמאות הוטסה גופתו בחזרה לארצות הברית במטוס צבאי מיוחד ב-30 ביוני 1948 והלוויתו נערכה באקדמיה הצבאית ווסט פוינט ובה השתתפו כנציגי צה"ל, בחסות ההפוגה הראשונה, משה דיין ויוסי הראל.

בהמשך היה יוסי הראל ממקימי המודיעין הצבאי של צה"ל (לימים אגף המודיעין -אמ"ן, בו שירת שנים ארוכות ונשא דרגת סגן אלוף[7]). בעת שירותו בחיל הים יצא לארצות הברית ללימודי ארכיטקטורה ימית ב-MIT.

בראשית שנת 1955 נקרא על ידי הרמטכ"ל משה דיין, להחליף את מרדכי בנצור שעמד בראש יחידה 131, יחידה מבצעית של אגף המודיעין שפעלה במדינות ערב, ולשקמה לאחר "העסק הביש" במצרים. בתקופתו שונה שם היחידה ליחידה 188. הראל רענן את שורות מפקדי היחידה והרחיב מאד את מבצעיה, בעיקר התנקשויות בקצינים ערביים ובהשמדת אמצעי לחימה במדינות אויב. הוא פרש מתפקידו בדצמבר 1957. כש"העסק הביש" הפך בשנת 1960 לפרשה פוליטית שקיבלה את הכינוי "פרשת לבון" ונתגלעה מחלוקת בין ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי לבין שר הביטחון בימי "עסק הביש", פנחס לבון, בשאלה "מי נתן את ההוראה" להפעיל את הרשת במצרים, העיד הראל בפברואר 1960, כי היה עד להשמדת ראיות וזיוף מסמכים על ידי אנשי אמ"ן הקשורים לפרשה. הראל כונה על ידי העיתונות הישראלית (באותה עת נהגו לקרוא לדמויות המעורבות בפרשה בכינויים בלבד) "הקצין הג'נטלמן". על סמך עדותו של הראל דרש לבון ועדת חקירה בנושא "הפרשה", ואז החלה להתגלגל הפרשה הפוליטית, שהובילה לעריכת בחירות כלליות בשנת 1961, להתפטרותו של דוד בן-גוריון בשנת 1963 ולהקמת רפ"י בשנת 1965.

לאחר סיום שירותו בצה"ל שירת יוסי הראל ב"מוסד" ונטל חלק, בין היתר, במבצע זעם האל לחיסולם של המחבלים שהשתתפו בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972, מבצע שנמשך במהלך רוב שנות השבעים.

במקביל לשירותו הביטחוני למד הראל פילוסופיה יוונית באוניברסיטת אתונה. בנוסף לכך סיים לימודי ארכיטקטורה.

בעסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו מהמוסד, הפך הראל לאיש עסקים. הוא עסק בייבוא בשר מארגנטינה ולאחר מכן התגורר שנים אחדות בארצות הברית, שם ניהל עסקי מקרקעין. בחייו העסקיים נמנע יוסי הראל מלחשוף את פעילותו הביטחונית רבת השנים.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחרית ימיו התגורר הראל בתל אביב, ברחוב הירקון מול הים, ועסק באיסוף ובמסחר בתמונות אמנות.

יוסי הראל נפטר בשביעי של פסח, כ"א בניסן ה'תשס"ח. על פי בקשתו, הובא למנוחות ב-28 באפריל 2008 בקיבוץ שדות ים, שהיה הבסיס של הפלי"ם. בהלוויתו נכח כל סגל הפיקוד הבכיר של חיל הים. בבית העלמין ספדו לו ידידיו ובהם חברו, הסופר יורם קניוק וכן נשיא המדינה שמעון פרס. חיל הים ערך משט הצדעה לכבודו מול חופי תל אביב.

בתו היא מפיקת הקולנוע שרון הראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמוד 38, "יוסי, שכונה בגלל גילו הצעיר ויפי תוארו 'נער השעשועים של הנודדת'".
  2. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמוד 38, "היחידה, ששדה הרומנטיקן כינה 'הנודדת', שהייתה למעשה האמא והאבא של סיירות צה"ל בעתיד".
  3. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמודים 41-43.
  4. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמודים 44-51.
  5. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמוד 46, "באחת הפעולות עם וינגייט, נכנס יוסי לכפר בתוך לבנון, הכוח הותקף ויוסי חיסל יחידה שלמה ברימוני-יד. וינגייט כינה אותו מאז "The Bomber" והציע להעניק לו אות הצטיינות.".
  6. ^ מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 1993, עמודים 62-63.
  7. ^ שהייתה דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף בטרם נקבעו בצה"ל דרגות אלוף משנה ותת אלוף