מלחמת העולם השנייה לפי מדינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בירוק - בעלות הברית אחרי ה-22 ביוני 1941. ירוק בהיר - בעלות הברית לאחר המתקפה על פרל הארבור. כחול - מדינות הציר. אפור - מדינות נייטרליות.

כמעט כל מדינות העולם השתתפו במלחמת העולם השנייה, שהתחוללה בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה. במלחמה היו שתי בריתות, מדינות הציר אל מול בעלות הברית. המדינות הבולטות בצד מדינות הציר היו גרמניה הנאצית, ממלכת איטליה והאימפריה היפנית. המדינות המובילות בצד בעלות הברית היו ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וסין הלאומנית, אשר נחשבו "ארבעת הגדולות".

מדינות הציר זכו לתמיכה מועטה יותר לעומת בעלות הברית, ובשלבים האחרונים של המלחמה כמעט כל מדינות העולם הכריזו מלחמה עליהן, אם כי רוב המדינות לא נקטו פעולות ממשיות נגדן.

תוכן עניינים

מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות המעורבות או המושפעות מהמלחמה מתוארות להלן עם תיאור תפקידן במלחמה, על פי סדר הא"ב העברי:

Flag of Australia.svg אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוסטרליה במלחמת העולם השנייה

אוסטרליה הייתה מבין המדינות הראשונות שהכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית, כשהכריזה מלחמה ב-3 בספטמבר 1939. עם זאת, אוסטרליה לא יצרה הכרזת מלחמה עצמאית, אלא ראש הממשלה האוסטרלי רוברט מנזיס הכריז כי קיים מצב מלחמה עם גרמניה כתוצאה ישירה להצהרה הבריטית.[1]

יותר ממיליון אוסטרלים שירתו במלחמה מתוך אוכלוסייה של שבעה מיליון איש. אף על פי שהיא לא הייתה ערוכה למלחמה, נשלחו טייסות לסייע לחיל האוויר המלכותי הבריטי. הצי המלכותי האוסטרלי (RAN) אף החל בפעולות כנגד איטליה, לאחר כניסתה למלחמה ביוני 1940. מאוחר יותר באותה שנה הצבא האוסטרלי החל בפעולות כנגד איטליה וגרמניה בצפון אפריקה ויוון. צוללות גרמניות וספינות פשיטה פעלו בחופי אוסטרליה במשך כל המלחמה.

אם כי החלק האינטנסיבי ביותר במהלך המלחמה היה לאחר כניסת יפן למלחמה בשלהי 1941. היבשת האוסטרלית הותקפה לראשונה ב-1942, כאשר מפציצים יפנים פגעו בערים רבות בצפון אוסטרליה לרבות דרווין. בנוסף ספינות וצוללות סמויות של מדינות הציר פגעו במטרות שונות במשלוחים לאוסטרליה.[2]

ביתר המלחמה, המאמץ המלחמתי האוסטרלי התמקד בעיקר בדרום מזרח אסיה ובדרום מערב האוקיינוס הפסיפי: מינואר 1942 האוסטרלים היו מעורבים במלאיה, איי הודו המזרחית ההולנדית (אינדונזיה) ובשטח האוסטרלי של גינאה החדשה. הקרבות הקטלניים בגינאה החדשה תפסו את רוב תשומת הלב של הכוחות המזוינים האוסטרליים עד 1945. מאוחר יותר באותה שנה, כאשר המלחמה התקרבה לסיומה, כוחות אוסטרליים הובילו את שחרור בורניאו.

Flag of Nauru.svg נאורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוקף מנדט שקיבלה מחבר הלאומים, ניהלה אוסטרליה את נאורו. נאורו הופגזה בדצמבר 1940 בידי כוח גרמני, במטרה לפגוע בפוספטים שבמדינה, שחשובים להכנת דשנים ותחמושת. זו כנראה הייתה הפעולה הצבאית הרחוקה ביותר שבוצעה בידי גרמניה במהלך המלחמה.

בשנת 1942 נכבשה נאורו בידי יפן ונותרה בשליטתה עד 1945. במהלך תקופת הכיבוש היפני, הייתה המדינה יעד להפגזות של ספינות קרב אמריקאיות שונות והפצצות אוויריות.

Flag of Uruguay.svg אורוגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורוגוואי שמרה על נייטרליות במהלך רוב המלחמה, אולם סמוך לסוף המלחמה הכריזה המדינה על הצטרפותה לבעלות הברית. אורוגוואי הכריזה על נייטרליות ב-4 בספטמבר 1939, על אף שנשיאהּ, אלפרדו בלדומיר נטה לתמוך במדינות הציר. נייטרליותה של המדינה כללה אזור הדרה במרחק 500 ק"מ מחופיה, כחלק מהצהרת פנמה.[3]

אף צד במלחמה לא הכיר באזור ההדרה, וספינות מלחמה בריטיות אף לחמו נגד אוניית המלחמה הגרמנית אדמירל גרף שפיי בקרב נהר לה פלטה ב-13 בדצמבר 1939. הדבר עורר מחאה מצד כמה מדינות באמריקה הלטינית כלפי שני הצדדים הלוחמים. (אדמירל גרף שפיי אף מצאה מקלט בבירת אורוגוואי, מונטווידאו, בטענה כי מדובר בנמל נייטרלי, אולם מאוחר יותר הספינה הוצאה מהנמל). בתחילת 1942 ניתקה אורוגוואי את היחסים הדיפלומטיים שלה עם מדינות הציר. ב-15 בפברואר 1945 הפסיקה המדינה את הנייטרליות שלה, והצטרפה לבעלות הברית.

Flag of South Africa (1928–1994).svg איחוד דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר בחבר העמים הבריטי, איחוד דרום אפריקה הכריז מלחמה על גרמניה זמן קצר אחרי בריטניה, ב-6 בספטמבר 1939. שלוש אוגדות חיל רגלים דרום אפריקאיות ודיוויזיה משוריינת אחת נלחמו תחת פיקודן של בעלות הברית באירופה ובחזיתות אחרות, בעיקר במערכה בצפון אפריקה ובזירה האיטלקית. רוב החטיבה הדרום אפריקאית השנייה נלקחה בשבי עם נפילת טוברוק ב-21 ביוני 1942. נוסף על הסיוע הצבאי, במסגרת תוכנית האימונים המשותפת, דרום אפריקה אימנה 33,347 צוותי אוויר עבור חיל האוויר המלכותי, חיל האוויר הדרום אפריקאי וחילות נוספים של בעלות ברית נוספות. מבחינה זו, דרום אפריקה הייתה שנייה רק לקנדה שאימנה יותר.[4]

Seal of Andaman and Nicobar Islands.svg איי אנדמן וניקובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במרץ 1942 פלשו כוחות האימפריה היפנית לאיים. בדצמבר 1943, התנועה להודו החופשית (הממשלה הזמנית של הודו החופשית) הוקמה בחסות יפנית. האיים לחמו למען היפנים במהלך המלחמה, ושבו לשליטה בריטית ב-6 באוקטובר 1945.

Flag of Iceland.svg איסלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה איסלנד מדינה עצמאית כשמלך דנמרק היה ראש המדינה. לאחר הפלישה הגרמנית לדנמרק ב-1940, איבדה איסלנד כל קשר עם דנמרק. כוחות בריטיים פלשו לאיסלנד ב-10 במאי 1940 כדי למנוע אפשרות של הקמת בסיסים גרמניים באיסלנד, שהייתה קרובה לאי הבריטי. הבריטים לא נתקלו בהתנגדות מצד הכוח הקטן שהופקד על ביטחון האי. הבריטים עצרו כמה אזרחים גרמנים, ובהם הקונסול הגרמני, ורנר גרלך, ותפסו שירותי רדיו וטלפון.

אף על פי שמחתה על כיבוש איסלנד בידי בריטניה, שיתפה ממשלת איסלנד פעולה דה פקטו עם הכוחות הבריטיים באיסלנד. באחד מרגעי השיא בכיבוש איסלנד, הוצבו באי עשרים וחמישה אלף חיילים בריטיים, לעומת ארבעים אלף אזרחים ברייקיאוויק, בירת איסלנד. ב-7 ביולי 1941 הועברה השליטה על האי לידי ארצות הברית, שעדיין לא נכנסה למלחמה עם גרמניה הנאצית ויתר מדינות הציר, מפני ששתי המדינות לא רצו שהגרמנים ישתלטו על האי.

בניגוד ליתר אירופה, איסלנד חוותה שגשוג כלכלי במהלך המלחמה, מפני שאזרחים רבים עבדו אצל הכוחות הכובשים, ויש אומרים כי הדבר גרם לשגשוג הכלכלה האיסלנדית לאחר המלחמה.

בעידוד האמריקאים, ב-17 ביוני 1944 הפכה איסלנד לרפובליקה והכריזה על עצמאותה מדנמרק. אף על פי שבמהלך המלחמה הייתה כבושה בידי בעלות הברית, ניתן לומר כי איסלנד שמרה על נייטרליות במהלך המלחמה. עם זאת, במדינה היו במהלך המלחמה בסיס חיל אוויר שסייעו לבעלות הברית בקפלאוויק במאבק בצוללות הגרמניות באוקיינוס האטלנטי.

בשל האוכלוסייה הקטנה שלה, איסלנד לא שלחה כוחות למלחמה. שיתוף הפעולה של איסלנד עם ארצות הברית הוביל את איסלנד להיות חברה מן המניין בנאט"ו, בשנת 1949, למרות היותה נייטרלית במהלך המלחמה.

Flag of Iran (official).svg איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התיר השאה לסוכנים גרמנים פעולה חופשית בטהראן, וסייע למרד רשיד עאלי אל-כילאני בבגדד. היה אף בכוונתו להעביר את משאבי הנפט של ארצו לשליטה גרמנית, דבר שהיה פוגע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית.

בתחילת המלחמה דרשו בעלות הברית מאיראן לגרש את הסוכנים הגרמנים מהמדינה, מחשש שהם יפגעו בבארות הנפט של בעלות הברית או ירגלו למען הנאצים, אולם רזא שאה פהלווי, שליט איראן סירב.

בהמשך המלחמה הצורך הגרמני בנפט עלה ובעלות הברית היו מודאגות פן איראן הנייטרלית תסייע לגרמנים. בהמשך הזהירו בעלות הברית אזהרה אחרונה בפני השאה האיראני למען יגרש את הגרמנים מארצו, אולם הוא סירב שוב. על כן באוגוסט 1941, פלשו כוחות בריטניה וברית המועצות לאיראן ואילצו את השאה להתפטר בספטמבר מכסאו. הוא הוחלף על ידי בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי שהיה מוכן להילחם במדינות הציר. בתוך כמה חודשים איראן נכנסה למלחמה לצד בעלות הברית ונודעה בשם "גשר הניצחון".

המיקום הגאוגרפי של איראן היה חשוב גם לבעלות הברית. בשטחה עבר נתיב אספקה לברית המועצות דרך נמל בנדר עבאס ומסלול רכבת שנבנה במיוחד. נתיבי האספקה היו ידועים בשם "הפרוזדור הפרסי".

בינואר 1942 הסכימו בריטניה וברית המועצות כי סיימו את כיבוש איראן בתוך שישה חודשים, אולם כוחות סובייטים נשארו באיראן גם לאחר מכן.

בהמשך ברית המועצות עודדה מרידות אזריות וכורדיות באיראן ובדצמבר 1945 הקימה את הרפובליקה העממית של אזרבייג'ן והרפובליקה העממית של כורדיסטן זמן לא רב לאחר מכן. הרפובליקות נוהלו בידי מנהיגים פרו-סובייטים.[5]

Flag of Ireland.svg אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כל המלחמה נותרה אירלנד נייטרלית, ובכך הייתה החברה היחידה בחבר העמים הבריטי שעשתה זאת. חוק סמכויות החירום משנת 1939 העניק לממשלה סמכויות חדשות וגורפות, כולל ביצוע מעצרים, צנזורה ושליטה ממשלתית בכלכלה האירית.

אזרחי המדינה יכלו לעבוד מחוץ למדינתם ואף להתגייס לצבא זר. מנתונים מסוף המלחמה עולה כי כ-50,000 גברים ונשים אירים שירתו בצבא המלכותי הבריטי ,[6] אולם אומדן זה עלה במידה ניכרת עם השנים.[7]

מאסרים, הן של החשודים בשותפות במדינות הציר או בעלות הברית, נערכו בחלקים נפרדים במחנה מעצר זהה.

ביוני 1940 הוטל על האלוף הבריטי ברנרד מונטגומרי לתכנן פלישה לאירלנד במטרה לכבוש את קורק וערים נוספות באירלנד.[8] וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, תכנן אף לפלוש ולכבוש שלושה נמלים איריים.[9]

במסגרת הפצצות מקריות לכאורה של אירלנד, בהם גם הפצצת דבלין בידי מטוסי הלופטוואפה, נהרגו קרוב ל-40 בני אדם.[10] המניעים להפצצות הם תוצאה ממתקפות מכוונות, טעויות ניווט או אמצעי נגד אלקטרוניים בריטיים נגד מטוסי חיל האוויר הגרמני.

ההחלטה להמשיך את הנחיתה בנורמנדי התקבלה בעזרת דו"ח מזג אוויר של האוקיינוס האטלנטי ממחוז מאיו שבאירלנד.

Flag of Albania.svg אלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלבניה תחת השלטון האיטלקי

לאחר כיבוש אלבניה באפריל 1939, שהו באלבניה 100 אלף חיילים איטלקים ו-11 אלף מתיישבים איטלקים, מאחר שאיטליה הייתה מעוניינת בשילוב אלבניה באימפריה האיטלקית. בתחילה המפלגה הפאשיסטית האלבנית זכתה לתמיכה מן העם כאשר קוסובו ושטחים אלבניים נוספים אוחדו עם אלבניה, לאחר כיבוש יוון ויוגוסלביה באביב 1941. בניטו מוסוליני התפאר בפני קבוצת פאשיסטים אלבנים במאי 1941 שהוא הצליח ליצור את אלבניה הגדולה בזמן קצר יחסית. באוקטובר 1941 קבוצות אלבניות-קומוניסטיות קטנות התאחדו להקמת המפלגה הקומוניסטית האלבנית בראשותו של אנוור הוג'ה.

באמצע 1942 גדלה הפופולריות של המנהיגים הקומוניסטים בזכות קריאתם למלחמה למען שחרור אלבניה מהכיבוש האיטלקי. תעמולה זו למען שחרור אלבניה זכתה למענה כאשר גדל מספר הצעירים הלהוטים למלחמה למען החופש של אלבניה. בספטמבר 1942 ארגנה המפלגה האנטי-פאשיסטית האלבנית מספר קבוצות התנגדות כנגד השלטון האיטלקי.

לאחר כניעתה של איטליה, כבשה גרמניה את אלבניה בספטמבר 1943 באמצעות הצנחת צנחנים גרמנים בתוככי טירנה במטרה למנוע מקבוצות הגרילה שפעלו במדינה להשתלט על טירנה. לאחר מכן הכירה ברלין בעצמאותה של אלבניה לכאורה וארגנה משטרה וצבא אלבניים במטרה ליצור משקל נגד לכוחות הגרילה האלבניים. אלבניה שוחררה לחלוטין מהכיבוש הגרמני ב-29 בנובמבר 1944. הכוחות האלבניים סייעו אף בשחרור קוסובו, חלק ממונטנגרו ודרום בוסניה והרצגובינה. צבא השחרור הלאומי אף לקח חלק בקואליציה האנטי-פשיסטית בהיקף של 70 אלף פרטיזנים.

Flag of El Salvador.svg אל סלוודור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסה קסטיינוס קונטררס, שהיה קולונל בצבא אל סלבדור ודיפלומט שעבד כקונסול הכללי של אל סלבדור בז'נבה, עזר להציל 40 אלף יהודים מידי הנאצים יחד עם איש עסקים הונגרי-יהודי בשם גיורגי מנדל, על ידי מתן תעודות זהות מזויפות. משנת 1931 עד 1944 נשלטה אל סלבדור בידי מעריץ של היטלר ומוסוליני בשם מקסימיליאנו הרננדז מרטינז. למרות זאת, אל סלוודור הכריזה מלחמה על יפן ב-8 בדצמבר 1941 וגרמניה ב-12 בדצמבר 1941, בשל הקשרים הכלכליים החזקים של אל סלבדור עם ארצות הברית. הרננדז סילק גרמנים, איטלקים ויפנים מהממשלה. מלחמת העולם השנייה גרמה לאזרחי אל סלבדור למאוס בדיקטטורה ושביתה כללית ב-1944 גרמה להרננדז להתפטר ולברוח לגואטמלה. מאוחר יותר הוא נהרג בהונדורס על ידי אזרח אל סלבדור שרצה לנקום בו.

Flag of Andorra.svg אנדורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמית, אנדורה עדיין הייתה במצב מלחמה עם גרמניה מאז מלחמת העולם הראשונה (והיא תישאר עוד זמן רב במלחמה מול גרמניה, עד ההכרזה על שלום ב-1958), בשל העובדה כי היא לא השתתפה בוועידת השלום בוורסאי. עם זאת, אנדורה לא נקטה בפעולה ממשית לאורך המלחמה, אך היא שימשה כנתיב הברחה בין צרפת של וישי לספרד.

Flag of Estonia.svg אסטוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות קבע כי אסטוניה תיכלל בשטחי ברית המועצות. ברית המועצות איימה במלחמה על אסטוניה באם לא תחתום על הסכם סיוע הדדי, שאיפשר לברית המועצות לבנות בסיסים צבאיים בשטחי המדינה. ממשלת אסטוניה, משוכנעת שמלחמה עם ברית המועצות היא בלתי אפשרית, חתמה על ההסכם ב-28 בספטמבר 1939. הסובייטים ערכו הפיכה עם תמיכה של הצבא האדום ביוני 1940 ותחת שלטון ברית המועצות נערכו בחירות דמה והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אסטוניה הוכרזה ב-2 ביולי 1940. מדינת הבובות התקבלה באופן רשמי לברית המועצות ב-6 באוגוסט.

עם פלישת גרמניה לברית המועצות, 70 אלף אסטונים הצטרפו למלחמה בסובייטים. הוועד הארצי הצליח לשחזר את ממשלת הבובות בזכות כיבוש אסטוניה בידי ברית המועצות בספטמבר 1944. אסטוניה נותרה כחלק מברית המועצות עד 1991, עם התפרקות ברית המועצות.

Flag of Afghanistan.svg אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפגניסטן שמרה על נייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה. על אף שנותרה נייטרלית, הושפעה אפגניסטן מהמלחמה.

Flag of Ecuador.svg אקוודור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקוודור הצטרפה למלחמה בסופה ב-2 בפברואר 1945 יחד עם עוד כמה מדינות בדרום אמריקה. אקוודור אפשרה לארצות הברית להשתמש באי בלטרה כבסיס חיל הים האמריקאי.[11]

Flag of Argentina.svg ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך רוב מלחמת העולם השנייה נשלטה ארגנטינה בידי קואליציה שמרנית-קיצונית והחל מ-1943 בידי משטר צבאי דה פקטו. למרות האהדה של הממשלה לבריטניה, המסורת הפוליטית של המדינה תמכה בנייטרליות. ארגנטינאים רבים ראו במלחמה מקור הכנסה פוטנציאלי באמצעות מסחר עם שני הצדדים עם ייצוא של חומרי בניין ומוצרים חקלאיים. לבסוף הממשל הצבאי של ג'וליאן פארל אדלמירו נכנע ללחץ בינלאומי וארגנטינה הצטרפה ליתר מדינות דרום אמריקה כשהכריזה מלחמה על גרמניה ויפן ב-27 במרץ 1945, חודש בלבד לפני תום המלחמה.

למעלה מ-750 מתנדבים ארגנטינאים לחמו לצד הבריטים, דרום אפריקה וחיל האוויר הקנדי, בעיקר בטייסת 164 הארגנטינאית-בריטית שלחמה בצפון צרפת ובלגיה.[12][13]

Flag of the United States.svg ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המחצית הראשונה של מלחמת העולם השנייה, שמרה ארצות הברית על נייטרליות, כשעם הזמן קשריה עם בעלות הברית הלכו והתהדקו, ובעקבות כך היא החלה לספק להן סיוע בהיקף הולך וגובר (השאל-החכר למשל, העניק לנשיא ארצות הברית את הזכות לסייע למדינות אחרות כראות עיניו). בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור, הצטרפה ארצות הברית למלחמה, והכריזה מלחמה על יפן.[14] שלושה ימים מאוחר יותר גרמניה ואיטליה הכריזו מלחמה על ארצות הברית.

ארצות הברית הצטרפה לתוכנית בעלות הברית ובהתאם לכך הגדירה את גרמניה כאויב הראשון במעלה. כמו כן היא תיאמה עם בריטניה את רוב הפעולות החשובות שהתרחשו במהלך המלחמה. עם זאת, היא שמרה על מלחמה בעצימות גבוהה מול יפן, והייתה הכוח העיקרי שפעל באוקיינוס השקט. ארצות הברית סיפקה ייצור תעשייתי יקר, דוגמת ארסנל הדמוקרטיה. ארצות הברית גם הביאה לסיום המלחמה באמצעות הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, שהביאה לכניעת יפן.

לאחר המלחמה שמרה ארצות הברית על מחויבות צבאית לביטחון אירופה, תוך שהיא משקיעה כלכלית במדינות שנהרסו במהלך המלחמה, וסייעה לשיקומן. מבחינה פוליטית, הפכה ארצות הברית לאחת המדינות המייסדות של נאט"ו, ומארחת העצרת הכללית של האו"ם, שמושבה בניו יורק, וכך קיבלה את המקומות הקבועים במועצת הביטחון.

Flag of Ethiopia.svg אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה

כאשר פרצה המלחמה, היה קיסר אתיופיה היילה סלאסי בגלות באנגליה מפאת כיבוש ארצו בידי האיטלקים וניסה לשווא להשיג תמיכה של בעלות הברית באומתו. התנועה הפטריוטית האתיופית החלה במלחמת גרילה נגד השלטון האיטלקי לאחר נפילת אדיס אבבה במאי 1936.

כאשר ברח הקיסר לגלות, יחידות הצבא האתיופי המתפרק הפכו ליחידות גרילה. תושבי האזורים העירוניים יצרו מחתרות לסיוע לתנועה הפטריוטית כמו האוכלוסייה הכללית להובלת מערכת התנגדות פסיבית להתנגדות לתוכנית הכלכלית של מוסוליני באזור. כתוצאה מכך, השלטון האיטלקי לא הצליח לכבוש ולשלוט בהצלחה בכל חלקי המדינה ונאלץ להעביר את הבירה לעיר גור בדרום מערב אתיופיה. במשך תקופת הכיבוש ותחילת מלחמת העולם השנייה, ההטרדה המתמדת של האיטלקים באתיופיה פגעה בעמדותיהם, במורל החיילים ובקווי התקשורת שלהם. בעקבות ההטרדות נוצרה פרנויה בקרב אזרחים וחיילים באתיופיה, כאשר החלו לאבד את הקשר עם רומא.

התגמול פשיסטי האכזרי להתקפות האתיופיות התמקד לרוב באוכלוסייה האזרחית, גרם להתרבות כמות הפטריוטים במדינה, דבר שיחד עם סיבות נוספות גרם להיעלמות מזרח אפריקה האיטלקית בסוף שנת 1941.

Flag of Bulgaria.svgבולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם השנייה

בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, לאחר שחתמה על הסכם טריפרטייט ב-1 במרץ 1941, בהסכם זה אפשרה בולגריה לכוחות גרמניה הנאצית לעבור בשטחי בולגריה בדרכם ליוון. בולגריה כבשה שטחים מיוון ויוגוסלביה על מנת לשחזר את בולגריה הגדולה מהמאה ה-19. בולגריה לא השתתפה בפלישה לברית המועצות.

לאחר הפיכה קומוניסטית ב-9 בספטמבר 1944 והגעתם של חיילים סובייטים לבולגריה, ממשלת בולגריה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית. ארבעה צבאות בולגריים תקפו את עמדות הגרמנים ביוגוסלביה. שביתת נשק נחתמה עם בעלות הברית ב-28 באוקטובר 1944. לאחר שהנאצים ברחו מיוגוסלביה, הצבא הבולגרי ה-1 בפיקודו של גנרל ולדימיר סטויצ'ב המשיך במתקפה על אוסטריה והונגריה. השתתפותה של בולגריה במלחמת העולם השנייה תמה לאחר שחייליה נפגשו עם הכוחות הבריטיים בקלנגפורט, אוסטריה במאי 1945.

Flag of Bolivia.svg בוליביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוליביה הייתה אחת מיתר מדינות דרום אמריקה, כאשר הכריזה מלחמה על גרמניה ב-7 באפריל 1943. היא הייתה אחת משתי המדינות שהכריזו מלחמה ב-1943, יחד עם קולומביה. זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה עלה לשלטון בהפיכה גואלברטו וילרואל היה בעל נטיות פאשיסטיות ואנטישמיות, אולם לחץ בינלאומי אילץ אותו להישאר במלחמה עם גרמניה ולדכא גורמים פרו-נאצים בבוליביה. מכרות בוליביה סיפקו פח לצורכי בעלות הברית, אך המדינה לא שלחה חיילים או מטוסי קרב למלחמה.

Flag of Bahrain.svg בחריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השייח' של בחריין הכריז מלחמה על גרמניה ב-10 בספטמבר 1939. ב-19 באוקטובר 1940 מפציצים איטלקיים הפציצו את בחריין במטרה לפגוע במפעלים לזיקוק נפט שסיפקו נפט מזוקק לבעלות הברית.

Flag of Belgium (civil).svg בלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי צבא בלגיה החופשית מתאמנים בבריטניה, 1942

טרם מלחמת העולם השנייה הכריזה בלגיה על כוונתה להישאר נייטרלית באם תפרוץ מלחמה. במאי 1940 פלשה גרמניה לארצות השפלה וצרפת במתקפת פתע. ב-28 במאי 1940, לאחר 18 ימי לחימה הצבא הבלגי והמלך ליאופולד השלישי נכנעו באופן רשמי. המלך ורבים מצבאו נכלאו למשך רוב תקופת המלחמה.

הממשלה הנבחרת יצאה לצרפת ומאוחר יותר לבריטניה, שם הוקמה ממשלה בלגית גולה. בלונדון הוקם צבא בלגיה החופשית. המדינה עצמה הייתה תחת כיבוש גרמני, עד ספטמבר 1944. במהלך הכיבוש 25 אלף יהודים מבלגיה נרצחו.

האימפריה הבלגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הבלגית, בעיקר קונגו הבלגית, נותרה חלק מבעלות הברית למרות הכניעה לגרמניה הנאצית, והיא מילאה תפקיד חשוב כנכס כלכלי, המייצר כמויות גדולות של חומרי גלם חשובים. בנוסף, חיילים מקונגו לחמו נגד האיטלקים במזרח אפריקה.

בנגלדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטים הודים נמלטים מבורמה לאורך דרך פרומנה, מיאנגון למנדליי ולבסוף להודו, ינואר 1942

בנגלדש הייתה חלק מהודו במלחמת העולם השנייה. אזור בנגל סבל מרעב כבד ב-1943. נפילת בורמה הפכה בנגלדש לחזית, ובשל כך המלחמה השפיעה על בנגלדש רבות לעומת מקומות אחרים בהודו.[15] כ-2.3 מיליון איש, מתוך אוכלוסייה של 60.3 מיליון איש, מתו מרעב, מלריה ומחלות אחרות שהחריפו עקב תת-תזונה בה היו שרויה האוכלוסייה, עקירת אוכלוסייה ממקום למקום, תנאים סניטריים לקויים וחוסר טיפול רפואי, החריפו את המצב. מיליונים התרוששו כשהמשבר פגע במשק ובמרקם החברתי. היסטוריונים מתארים לעיתים קרובות את הרעב כ"מעשה ידי אדם", ולדעת רבים מההיסטוריונים המדיניות הקולוניאלית של המלחמה יצרה את המשבר וגרמה להחרפתו.

Flag of Brazil.svg ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ברזיל במלחמת העולם השנייה, כוח המשלוח הברזילאי

ברזיל שהייתה תחת הדיקטטורה השנייה שלה תחת שלטון ז'טוליו ורגאס שמרה על נייטרליות עד 1941, כאשר היא אפשרה לארצות הברית להשתמש בבסיסים בברזיל למען פטרולים בדרום האוקיינוס האטלנטי. ארצות הברית בנתה את הבסיסים מתוך הבנה כי זמ קצר לאחר המלחמה יועברו הבסיסים לרשות ממשלת ברזיל.[16] בנוסף, לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור והכרזות המלחמה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית על ארצות הברית, בינואר 1942 בכנס פאן אמריקן התשיעי שנערך בריו דה ז'ניירו סייעה ברזיל להשפיע על יתר מדינות דרום אמריקה לנתק את יחסיהן עם מדינות הציר. בתגובה, גרמניה ואיטליה הרחיבו את מתקפת הצוללות שלהן כנגד מדינות אלו ובכך הגדילו את המתיחות בין ברזיל ומדינות הציר האירופי. במחצית הראשונה של 1942 הטביעו צוללות גרמניות ספינות ברזילאיות וכוחות חיל הים הברזילאי תקפו צוללות אלה. בחודש אוגוסט אותה שנה הצוללת הגרמנית U-507 הטביעה שבע ספינות ברזילאיות בשבוע, דבר שגרם לסערה לאומית ועל כן ורגאס החליט להכריז מלחמה על גרמניה ואיטליה.[17]

בצפון מזרח ברזיל התארח בנאטל בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול ביותר מחוץ לתחומי ארצות הברית וברסיפה שכן מטה הצי הרביעי של ארצות הברית בפיקודו של אדמירל אינגרם. בסיס חיל האוויר בנאטל סייע למבצעים בצפון אפריקה והיה בו מסלול למטוסי USAAF בטיסותיהם להודו וסין.[18]

כוחות חיל הים הברזילאיים לקחו חלק בקרב על האוקיינוס האטלנטי ועזרו לציי בריטניה וארצות הברית לפטרל במאבק מול הצוללות הגרמניות. בשנת 1943 רוב צוללות גרמניה שפעלו במערב דרום האוקיינוס האטלנטי הוטבעו ולאחר מבצעים אינטנסיביים הקרב בדרום האוקיינוס האטלנטי נעשה קרב אבוד עבור גרמניה.[19][20]

לאחר שנים של הכנות, לחץ עממי ומשא ומתן עם ממשלת ארצות הברית, דיוויזיית חי"ר מלאה (כ-25,000 חיילים), נקראה כוח המשלוח הברזילאי (BEF) נשלחה לאירופה שם השתתפה בקרבות במערכה האיטלקית בשני השלבים האחרונים.[21]

Flag of the Soviet Union.svg ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה

השתתפות ברית המועצות במלחמת העולם השנייה החלה בקרב חלקין גול נגד היפנים במונגוליה בין מאי לאוגוסט 1939. מאוחר יותר אותה שנה, בהיותה מתוקף הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פלשה ברית המועצות לפולין כשלושה שבועות לאחר פלישת הגרמנים למדינה, ושתי המדינות חילקו את פולין ביניהן. במהלך 11 החודשים הבאים כבשו הסובייטים גם את המדינות הבלטיות וסיפחו אותן. במקביל, ברית המועצות סייעה לגרמניה במאמץ המלחמתי נגד מערב אירופה כחלק מהסכם המסחר הגרמני-סובייטי משנת 1939 והסכם המסחר הגרמני-סובייטי משנת 1940 וסיפקה לגרמניה חומרי גלם שנמנעה גישת גרמניה אליהם בעקבות הסגר הימי הבריטי. בתוך כך המשיכה ברית המועצות להשלים את כל סעיפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ובעקבות סירובה של פינלנד לדרישות הסובייטיות להקמת בסיסים צבאיים בשטחה ומסירת שטחים, פלשה ברית המועצות ב-30 בנובמבר 1939 לפינלנד, ופרצה מלחמת החורף, שבסופה חתמו שני הצדדים על הסכם השלום במוסקבה. מאוחר יותר סיפחה ברית המועצות גם את חבל בסרביה, שגרם לרומניה לחתום על ברית עם גרמניה.

ב-22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית בהתקפת פתע גדולה על ברית המועצות. למרות האבידות הגדולות שלהם, הצליחו הסובייטים להיות אחראים ל-80% מהאבידות של הגרמנים במלחמה כולה.[22][23] כתוצאה מכך, מאחר שרוב הכוחות הגרמניים התרכזו בחזית המזרחית, ברית המועצות הצליחה לבלום ולהסיג את הגרמנים בחזרה למדינתם לאחר שבעלות הברית פתחו בפלישה לנורמנדי.[24][25]

לאחר התקדמות ראשונית, ספג הוורמאכט את תבוסתו הראשונה בקרב על מוסקבה. הגרמנים ובעלי בריתם ניסו במהלך 1942 להתקדם דרומה, לקווקז, אולם אחראי שישה חודשי לחימה נוספים, הם ספגו תבוסה נוספת בקרב סטלינגרד, אירוע שנחשב, יחד עם קרב אל עלמיין בצפון אפריקה, לנקודת המפנה במלחמה. בסוף 1943, בעקבות קרב קורסק, זכה הצבא האדום בשורת ניצחונות, שהגיעו לשיאם בהתקדמות הסובייטים למזרח אירופה ב-1944 ולגרמניה גופא ולברלין ב-1945. הלחימה נגד ברית המועצות גרמה לאובדן חיי אדם (הן צבאיים והן אזרחיים), בהיקף גדול יותר מכל מדינה כלשהי במלחמה.

לאחר תום המלחמה באירופה והטלת פצצת האטום על הירושימה, והפצצה הנוספת שהוטלה על נגסאקי, הצטרפה ברית המועצות למלחמה בחזית היפנית, כמו שהבטיח סטלין לרוזוולט כי תוך 100 יום ממועד סיום המלחמה באירופה, ברית המועצות תתחיל להילחם ביפן.

בעקבות המלחמה, ברית המועצות, כאחת המנצחות הראשיות במלחמה, זכתה במושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם. לאחר המלחמה הורחב מעגל ההשפעה הסובייטי לכדי רוב מזרח אירופה, דבר שבא לידי ביטוי בברית ורשה. ברית המועצות נחשבת לאחת משתי המעצמות הגדולות לאחר המלחמה הקרה.[26]

Flag of Armenia.svg ארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמניה ניצלה מההרס והחורבן שהשתוללו ברחבי מערב ברית המועצות בעקבות הפלישה הגרמנית. לעומת זאת, הנאצים מעולם לא הגיעו לדרום הקווקז. בתחילת המלחמה התגוררה בארמניה אוכלוסייה של מיליון ו-320 אלף בתחילת המלחמה ב-1939 וכ-300–500 אלף ארמנים שירתו בחזית, מתוכם כמחצית לא חזרו ממנה.[27]

בסך הכול 117 אזרחי ארמניה, מתוכם 10 לא ארמנים, זכו בעיטור גיבור ברית המועצות. 36 מהמעוטרים קיבלו את העיטור אחרי מותם.[28][29] 27 חיילים וקצינים ארמנים עוטרו גם הם בתואר מסדר התהילה, מתוך 66,802 תושבי ארמניה שזכו במדליות ובעיטורים רשמיים של ברית המועצות. לצידם, ארמנים שהתגוררו באזורים הכבושים של ברית המועצות, הקימו ארגוני פרטיזנים שנאבקו בגרמנים.[30] למעלה מ-60 ארמנים הועלו לדרגת גנרל, ועוד ארבע מהם שהגיעו בסופו של דבר לדרגת מרשל ברית המועצות. איוואן בגרמיאן היה גם המרשל הלא-סלאבי הראשון שפיקד על החזית הבלטית ב-1943. האדמירל איוואן איזקוב הפך לאדמירל השני של צי ברית המועצות.

שש דיוויזיות צבאיות מיוחדות הוקמו בארמניה בשנים 1941–1942, בין היתר משום שרבים מהמגויסים לא הבינו רוסית. בשש הדיוויזיות הללו שירתו למעלה מ-67 אלף חיילים. חמש מהדיוויזיות, מספר 89, 409, 408, 390 ו-76 הגיעו להישגים מכובדים בשדה הקרב, ואילו השישית נותרה בארמניה על מנת להגן על הגבולות המערביים של הרפובליקה מפני פלישה טורקית אפשרית. החטיבה התמאנית ה-89 שהורכבה מארמנים, התבלטה במלחמה. בהנהגת האלוף נבר סאפאריאן, החטיבה לחמה בקרב על ברלין ונכנסה לעיר. חיילים ארמנים רבים שירתו גם בחטיבות רב-אתניות אחרות. הם הגיעו לא רק מארמניה, אלא מכל רחבי ברית המועצות.

מלבד גיוס לוחמים, ארמניה הסובייטית סיפקה נשק למאמץ המלחמתי ותיקנה מטוסים שבורים. העובדים בארמניה תרמו לקרן הביטחון 216 מיליון רובל. ארמניה, כמתנה, שלחה לחזית גם 45 עגלות. גם הקהילות הארמניות במזרח התיכון ובמערב תרמו סכומי כסף ניכרים לממשלה הסובייטית כדי לסייע בבניית טנקים עבור הצבא האדום.

מחוץ לארמניה וברית המועצות, היה מיסאק מאנושיאן, פעיל קומוניסטי ממוצא ארמני, אחד ממנהיגי המחתרת הצרפתית. ב-1944 הוא נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים יחד עם יותר מ-20 מפקודיו ב-F.T.P. - M.O.I. בפריז בראשות מאנושיאן, שהפך לדמות מכובדת בהיסטוריה הצרפתית המודרנית.

בצד מדינות הציר הוקם הלגיון הארמני כחלק מהוורמאכט שכלל בעיקר שבויי מלחמה סובייטים שבחרו להילחם יחד עם הכוחות הגרמניים ולא להישלח למחנות שבויים או להירצח. בראש הלגיון עמד שר ההגנה לשעבר של ארמניה, גנרל דראסטמנט קניין שנלחם נגד ברית המועצות בחזית המזרחית. קניין היא בין המיעוט שהתנדב ללגיון, וקיווה לשחרר את ארמניה מהשלטון הסובייטי. מספרם הכולל של הארמנים ששירתו בצבא הגרמני במהלך המלחמה הגיע ל-33 אלף: 14 אלף השתתפו בגדודי שדה ו-7,000 ביחידות לוגיסטיות אחרות. הלגיון השתתף בכיבוש חצי האי קרים והקווקז. הוא לא נטל חלק בשואה, וכמה חיילים יהודים שנתפסו כשבויי מלחמה אף ניצלו באמצעות עזרתם של חיילים אמרנים מהלגיון. בכמה מהמקרים הם הצטרפו לכוח הארמני על מנת להתחמק מגילוי על ידי הנאצים. לקראת סוף המלחמה רבים מהחיילים ערקו או התקוממו. אף שגרמניה הנאצית הכירה בכך שהארמנים הם הודו-אירופיים, הודה היטלר כי "אני לא בוטח בארמנים".

בלארוס הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, בלארוס הייתה חלק מברית המועצות, דבר שהוסכם עליו בהסכם ריבנטרופ מולוטוב. לאחר תקופת השלום המדומה בין גרמניה לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית למדינה. במהלך הכיבוש הגרמני האיינזצגרופן רצחו את התושבים היהודים במדינה. במהלך מבצע בגרטיון שוחררה בלארוס, באוגוסט 1944.

Flag of Guatemala.svg גואטמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה נותרה גואטמלה נייטרלית, כשהנשיא חורחה אוביקו הכריז על נייטרליות ב-4 בספטמבר 1941. הצהרה זו התחזקה לאחר חמישה ימים, כשאוביקו הצהיר כי ייאסר על תעמולה נאצית בגואטמלה, אשר הייתה בה אוכלוסיית מהגרים ממוצא גרמני מהגדולות ביותר באמריקה הלטינית. מאוחר יותר נכנסה גואטמלה למלחמה ב-9 בדצמבר 1941, כשהכריזה מלחמה על יפן וכעבור שלושה ימים הכריזה מלחמה על גרמניה ואיטליה.

Flag of Germany (1935–1945).svg גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גרמניה הנאצית

גרמניה הנאצית, בהנהגתו של אדולף היטלר הייתה כוח הציר העיקרי בזירה האירופאית.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. היטלר הניע את העם לפלוש בעזרת שימושו בטיעון ל"לבנסראום" – "מרחב מחיה לגזע הגרמני העליון". לאחר שפלשה גרמניה לפולין, הסכמי השלום והבריתות, החשאיות והגלויות, הניעו את גלגלי העולם עד למלחמה כוללת של בעלות הברית: הממלכה המאוחדת, צרפת, אוסטרליה, ארצות הברית וברית המועצות ועוד מדינות רבות נגד מעצמות הציר: גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, האימפריה היפנית ועוד מדינות ברחבי העולם. שלימים ניתנה למלחמה בשם מלחמת העולם השנייה.

כניעת כוחות גרמניה הנאצית באירופה בין ה-4 ל-8 במאי 1945 מסמלת את סוף המלחמה באירופה.

Flag of Austria.svg אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנשלוס

אוסטריה הפכה לחלק מגרמניה הנאצית ב-1938. כ-1.2 מיליון אוסטרים שירתו בכל ענפי הצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר תבוסת מדינות הציר, חולקה אוסטריה לארבעה אזורי כיבוש בדומה לגרמניה. המדינה קיבלה עצמאות ב-1955 בתנאי שתישאר נייטרלית.

Flag of Denmark.svg דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דנמרק במלחמת העולם השנייה

דנמרק הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה, אם כי ב-9 באפריל 1940 נכבשה דנמרק במסגרת מבצע וסרבונג, לאחר כמה שעות לחימה.

ב-10 במאי 1940 כבשו הבריטים את איסלנד ואיי פארו, אשר היו תחת שלטון דנמרק. ארצות הברית כבשה את גרינלנד שהיה אף הוא שטח דני תוך תמיכה של הנרי קאופמן, שגריר דנמרק בארצות הברית. איסלנד, אשר השלטון בה הועבר לידי האמריקנים, הכריזה על עצמאות בשנת 1944.

ממשלת דנמרק נותרה בקופנהגן עד 1943 וחתמה על הסכם האנטי-קומינטרן. ב-29 באוגוסט 1943 התפטרה הממשלה בתגובה לדרישות גרמניות לויתורים דניים נוספים. לאחר מכן דנמרק עברה לידי כיבוש גרמני. עניינים אזרחיים טופלו על ידי גנרל ורנר בסט.

ב-4 במאי 1945 נכנעו הכוחות הגרמניים בדנמרק לידי הבריטים. המפקד הגרמני של בורנהולם סירב להיכנע לברית המועצות ושתי הערים הופצצו וחיל המצב נאלץ להיכנע. בורנהולם נותר תחת כיבוש סובייטי עד 1946.

Flag of Haiti.svg האיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו מדינות אחרות ביבשת אמריקה, גם האיטי נותרה נייטרלית במלחמת העולם השנייה עד המתקפה היפנית על פרל הארבור. למחרת המתקפה הכריזה האיטי מלחמה על האימפריה היפנית, ועל איטליה וגרמניה זמן קצר לאחר מכן. האיטי תרמה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית מזון ואירחה בשטחה פלוגת משמר החופים של ארצות הברית, אך לא תרמה חיילים למלחמה, אם כי חמישה טייסים מחיל האוויר של האיטי שולבו בצבא ארצות הברית ולחמו לצד בעלות הברית במלחמה. .[31][32] נשיא האיטי, אלי לסקוט, הכריז על כמה צעדי חירום פופולריים במהלך המלחמה, אשר מבקריו טענו שנועדו להרחיב את כוחו במדינה. הוא הודח כשנה לאחר תום המלחמה.

האיים הקריביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הקריביים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ארצות הברית תפסה את השליטה באיים הקריביים. בספטמבר 1940 שתי המדינות חתמו על הסכם החכר-השאל (המכונה גם הסכם בסיסים עבור משחתות). הסכם זה כלל הלוואה של ארבעים משחתות אמריקניות, בסיסים בריטיים באיי הבהאמה, ג'מייקה, אנטיגואה, סנט לוסיה וטרינידד וטובגו וכן גם גויאנה הבריטית, ברמודה, איי ליוורד, איי ווינדוורד וניופאונדלנד. הסכם החכר השאל נחתם רשמית ב-27 במרץ 1941. על פי תנאיו, ארצות הברית הקימה עשרה בסיסים צבאיים באזור (כולל ברמודה) והפכה במהירות את חמש המושבות הבריטיות באיי הודו המערביים למאחז הגנה כנגד מלחמת הצוללות הגרמנית.

המשמעות האסטרטגית של האיים הקאריביים התבררה במהלך המלחמה. יותר מ-50 אחוז מהאספקה שנשלחה לאירופה, נשלחה דרך מפרץ מקסיקו. שנה לאחר המתקפה על פרל הארבור, פיקוד הגנת הקאריביים מנה 119,000 עובדים, מחציתם מוצבים בפנמה על מנת להגן על התעלה. אף על פי שהמתקפה היפנית הצפויה לא באה, הגרמנים הסבו נזקים לאניות בים הקאריבי וחלק מהן אף נכנסו לתוככי התעלה במטרה להטביע ספינות ששטו בה. עד סוף השנה טבעו 336 ספינות, לפחות חצי מהן היו מכליות נפט, במשקל כולל של 1.5 מיליון טון.

Flag of Japan.svg האימפריה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה היפנית הייתה הכוח העיקרי שפעל מצד מדינות הציר במערכה באוקיינוס השקט ומזרח אסיה, כחלק ממלחמת סין-יפן השנייה. יש אנשים שמציינים את פרוץ מלחמת העולם השנייה למעשה בפלישת יפן לסין ב-1937. במהלך מלחמתה בסין הוטלו על יפן הגבלות שונות בהן: אמברגו נפט על האימפריה היפנית, סגירת תעלת פנמה לאניות יפניות והקפאת נכסים יפניים. צעדים אלו הקשו מאוד על יפן להשיג נפט לצי היפני החזק וחיזקו את עמדתה של יפן כי היא חייבת להשתחרר מהתלות במערב.

מטרתה של יפן במתקפה על בעלות הברית הייתה לכבוש שטחים עשירים במשאבי טבע, שהיו בשליטתן. התחזיות של גנרלים יפנים הייתה כי על מנת לכבוש את כל השטחים הדרושים ישנו צורך בשנה, בה ישותקו כוחותיה הימיים של ארצות הברית.

לאחר המתקפה הצליחה ארצות הברית להתאושש מהמתקפה לאחר כשנה והחלה לתקוף את האימפריה היפנית, שהחלה לאבד שטחים.

באוגוסט 1945 נכנעה יפן ומלחמת העולם השנייה באה לקיצה בכל החזיתות.

Flag of the Netherlands.svg הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשכנתה בלגיה, הכריזה הולנד על נייטרליות ב-1939. עם זאת, במאי 1940 פלשו הנאצים להולנד, והערים רוטרדם ומידלבורג הופצצו. עקב המתקפה ההולנדים הצטרפו לבעלות הברית ותרמו את חיל הים שלהם והחיילים ששרדו להגנת מזרח אסיה, ובייחוד להגנת איי הודו המזרחיים (אינדונזיה) שהיו אז מושבה הולנדית.

עד לשחרורם בשנת 1945, נלחמו ההולנדים לצד בעלות הברית, מהאוקיינוס השקט ועד הקרב על בריטניה. באיי הולנד המזרחית (אינדונזיה) היה בעבר בית זיקוק נפט גדול, שהיה בעל חשיבות רבה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, ובייחוד לאחר הנחיתה בנורמנדי. עקב כך הוצב כוח הגנה אמריקאי גדול באזור.

Flag of the Netherlands.svg איי הודו המזרחית ההולנדית (אינדונזיה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי הודו המזרחית ההולנדית העשירים במשאבים היו ללא ספק מטרת היפנים ב-7 בדצמבר 1941. הצי המלכותי ההולנדי והצבא המלכותי ההולנדי במזרח אסיה היו חלק מהפיקוד האמריקאי-בריטי-הולנדי-אוסטרלי עד שכוחות בעלות הברית הובסו באיי הודו המזרחית ההולנדית במארס 1942. כמה ספינות הולנדיות ברחו לאוסטרליה, שם המשיכו להילחם ביפנים. האיים נותרו תחת כיבוש יפני למשך כל אורך המלחמה.

Flag of Hungary.svg הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הונגריה במלחמת העולם השנייה

לאחר נפילת ממשלתו הקומוניסטית של בלה קון, ערכו ההונגרים בינואר 1920 בחירות לפרלמנט בן בית אחד, אשר הכריז על מיקלוש הורטי כעוצר. ביוני 1920 נחתם חוזה טריאנון אשר קבע את גבולותיה של הונגריה, תוך שהוא קורע שני שלישים משטחה, ושיעור דומה מאוכלוסייתה, לטובת שכנותיה רומניה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה.

מדיניותה של הונגריה משלב זה ואילך התמקדה בניסיון לקבל בחזרה את השטחים שאבדו. תוך כדי כך נקלעה הונגריה לברית עם אדולף היטלר, אשר תמך בה בבוררויות בינלאומיות שהחזירו לה את מקצת השטח, בשנים 1938 ו-1940.

הונגריה הצטרפה להיטלר במלחמתו בברית המועצות ביוני 1941. ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה שכן חששו כי ההונגרים מתכוונים להפר את הברית עמם, ולעבור לצידה של ברית המועצות. הכיבוש הביא עמו את השואה ליהדות הונגריה ומאות אלפים הושמדו במחנה ההשמדה אושוויץ. באוקטובר 1944 הדיחו הגרמנים את הורטי, והעלו במקומו כשליט את פרנץ סלשי ומפלגתו הפשיסטית צלב החץ. בשלב זה הייתה מלחמתם של הגרמנים ובעלות בריתם אבודה. הסובייטים נמצאו על אדמת הונגריה, וצרו על בודפשט. כיבושה של הונגריה על ידי הסובייטים הושלם באפריל 1945.

ממותו של גומבוש ואילך הפכה הונגריה לתלויה יותר ויותר בגרמניה של היטלר. ההסכמים הכלכליים עם גרמניה גרמו לשיפור בכלכלתה של הונגריה וליציאתה ממצב השפל הכלכלי, אך הפכו אותה לתלויה בגרמניה הן לאספקת חומרי גלם, והן כשוק הראשי למוצריה.

דגל מפלגת צלב החץ.

היטלר הבטיח להונגריה את השבת הטריטוריות שאבדו בה, ולא היסס להפעיל לחץ כלכלי ואיומים בהתערבות צבאית על מנת לגרום להונגרים ליישר קו עם מדיניותו האירופית, וכן עם האנטישמיות ורדיפת היהודים. בכך מצא אוזניים קשובות בהונגריה. שנות השלושים ראו בהונגריה את ייסודה של מפלגת צלב החץ הפשיסטית, בהנהגתו של פרנץ סלשי קצין צבא בדימוס שמצא את ייעודו בהטפה לדעות אנטישמיות ונאציות, אשר קיבלו גוון הונגרי מקומי.

כבר ב-1937 הבטיח היטלר שהונגריה תקבל חלק מצ'כוסלובקיה, אותה תכנן לחלק לחלקים. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי גרמניה הנאצית, במרץ 1939 הכריזה סלובקיה על עצמאות מלאה, וצ'כוסלובקיה חדלה מלהתקיים. הונגריה ניצלה את ההזדמנות וסיפחה את יתרתה של סובקרפטיה בתמיכת היטלר. ב-15 במרץ תקפו כוחות הונגריה אף את סלובקיה, אך לאחר מלחמה קצרה ביותר, שכללה בפעם הראשונה את הפעלת חיל האוויר ההונגרי, הורתה גרמניה להונגריה לעצור ולהסיג את כוחותיה, שכן ראתה בסלובקים בני ברית אסטרטגים במאבקים הטריטוריאליים במרכז אירופה. הונגריה הותירה בידיה לאחר אירוע זה כאלפיים קמ"ר נוספים משטחה של סלובקיה.

מספר גורמים היו מעורבים בהצטרפותה של הונגריה לצדו של היטלר אל הלחימה בברית המועצות. ראשית היה החשש כי אם לא תוכיח הונגריה את נאמנותה לציר באופן זה, תקופח בחלוקת השלל שלאחר המלחמה. רומניה כבר הצטרפה באופן פעיל אל הלוחמים, והחשש היה כי גרמניה לא תסייע להונגריה בדרישות נוספות מרומניה באזור טרנסילבניה. הרוסים, מצדם, הפגיזו את העיר קאסה (קושיצ'ה) אם בטעות, ואם במזיד, והדבר תרם להחלטה להצטרף אל המלחמה בסוף 1940.

בדצמבר 1941 הכריזה הונגריה מלחמה על ארצות הברית. צעד זה תרם לבידודה הבינלאומי, ולהידוק לפיתתו של היטלר כלפי ההונגרים. הונגריה נראתה יותר כגרורה מאשר כבעלת ברית. מאה וחמישים אלף הונגרים לחמו את מלחמתו של היטלר ברוסים, בהם אנשי שירות העבודה. בשלב זה החלו הבקיעים הראשונים בחומת ההצלחות של היטלר להיות גלויים לעין. כישלון הכוחות הגרמנים בקרב על מוסקבה הביא למחשבות שניות בהנהגה ההונגרית באשר לטיב בעל הברית שבחרו להלחם לצדו.

במרס 1942 הוחלף ברדושי במיקלוש קאלאי, שמרן זהיר, בעל מחויבות פחותה למטרה הגרמנית, משרידי ממשלתו השמרנית של בתלן.

קאלאי המשיך את מדיניותו של ברדושי, וחיילי הונגריה המשיכו להלחם בברית המועצות, אך במקביל החל קאלאי במגעים חשאיים עם בעלות הברית על מנת לחפש דרך מוצא מן הברית ההרסנית אליה נקלעה הונגריה. בינואר 1943, לאחר התבוסה בקרב על סטלינגרד סבלו הכוחות ההונגרים אבדות כבדות בפריצה רוסית של הקו שהוחזק על ידי ההונגרים על הנהר דון. קאלאי ניהל מגעים עם ממשלות בריטניה וארצות הברית, אך לא יצר כל קשר עם הרוסים, כפי שדרשו מעצמות המערב.

הגרמנים לא ראו התפתחויות אלו בעין יפה, וככל שהסתבכו במלחמתם ברוסיה, כן הלכה חשיבותה האסטרטגית של הונגריה וגברה, וכן גברו מאמצי הונגריה לפרוש מן הברית.

במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, לאחר שזו ניסתה לפרוש מהברית ולייסד שלום עם גרמניה הנאצית. מיקלוש הורטי הושם במעצר בית והתחדשו המשלוחים של יהודי הונגריה לאושוויץ.

הונגריה נכבשה באפריל 1945 והורטי ברח לגלות, והונגריה הצטרפה לגוש הקומוניסטי למשך כארבעה וחצי עשורים.

Flag of Honduras.svg הונדורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונדורס שמרה בתחילה על נייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה, אך לאחר המתקפה על פרל הארבור, בצל ההשפעה האמריקאית העזה על מדינות מרכז אמריקה, הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית ותרמה מזון וביגוד לבעלות הברית, אם כי לא שלחה חיילים מצבאה.

Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על בריטניה

הממלכה המאוחדת הייתה אחת מארבע בעלות הברית הגדולות, ובין הראשונות שנכנסו למלחמה ב-1939, בשל ערבותה לשלמות פולין. לאחר נפילת צרפת, עד מבצע ברברוסה, בריטניה הייתה היחידה שנלחמה נגד גרמניה הנאצית. בריטניה השתתפה בעיקר במערכות במערב אירופה, האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון, אפריקה ודרום מזרח אסיה, וכפועל יוצא השתתפה כאחת משלוש בעלות הברית המובילות, בוועידותיהן במהלך המלחמה. בריטניה קיימה קשרים הדוקים עם האומות שחיו בשטחי האימפריה הבריטית ולעיתים קרובות שילבה אותן בצבאה. לעומת זאת, בצפון אירלנד מעולם לא בוצע גיוס חיילים בשל התנגדות לאומנית אירית, שהדהדה את התסיסה הלאומנית נגד גיוס חובה, התנגדות שהחלה עוד במלחמת העולם הראשונה.

בכל אופן, המלחמה גבתה קורבנות רבים מבריטניה, שעם סיום המלחמה החלה לרדת מכוחה הפוליטי והצבאי הרב שהיה לה לפני המלחמה, וכיום היא בעלת בריתה של ארצות הברית, שסייעה לה רבות במהלך התקופה בה לחמה לבד, ולאחריה.

האימפריה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Palestine-Mandate-Ensign-1927-1948.svg ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה

ארץ ישראל נשלטה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי בריטניה, כחלק מהמנדט הבריטי. במהלך המלחמה, התרחשו בארץ פעולות איבה, וביולי 1940 הפציצה איטליה את תל אביב, חיפה וערי החוף.

מאחר שגרמניה הנאצית נתפסה כאיום גדול יותר, קבע דוד בן-גוריון כי "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן".[33] האצ"ל, אף על פי שלא היה תחת הנהגתו של בן-גוריון, גם פעל כך ורבים ממנהיגיו שוחררו מהכלא. תנועה קיצונית יותר התפצלה מהאצ"ל ב-17 ביולי 1940, תחת הנהגתו של אברהם שטרן, ושינתה את שמה לאחר מכן ללוחמי חרות ישראל (לח"י).

במהלך המערכה בסוריה ובלבנון שהחלה ב-8 ביוני 1941, השתתפו בה מתנדבים יהודים רבים מארץ ישראל, ובהם יחידות פלמ"ח ולחמו לצד הבריטים.

על מנת לשמור על הסטטוס קוו, קבעו הבריטים מדיניות של גיוס שווה של חיילים בין היהודים לערבים, אולם בשל אירועי המרד הערבי הגדול בין השנים 1936–1939, ובריתו של אמין אל-חוסייני עם אדולף היטלר, התגייס רק ערבי אחד על כל שלושה יהודים. ב-6 באוגוסט 1942 ננטשה המדיניות.

ב-3 ביולי 1944 ניאותה בריטניה לאפשר ליהודים להילחם ישירות בנאצים ולא רק לשמש כתומכי לחימה. כך אורגנו מחדש שלושה גדודים יהודיים אשר לחמו באיטליה.

בתחילת המלחמה, כאלף אזרחים גרמנים שהתגוררו בארץ ישראל וכונו טמפלרים, גורשו על ידי בריטניה לאוסטרליה, שם הוחזקו במחנות מעצר עד 1946–1947. אף שכמה מהם היו חברים במפלגה הנאצית ואף היה קיים סניף של המפלגה בארץ ישראל, לא הוצגו עד 2007 עדויות לכך שרובם תמכו בהיטלר. על אף שרכושם הוחרם על ידי השלטונות הבריטיים, מדינת ישראל בחרה לפצות את הטמפלרים בשנת 1962.[34]

בורניאו הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורניאו חולקה לחמישה אזורים: ארבעה בצפון תחת השלטון הבריטי- סראוואק, ברוניי, לבואן (אי) וצפון בורנאו הבריטי. (כיום סבאח); וחלק הארי של האי מדרום היה תחת השלטון ההולנדי כחלק מאיי הודו המזרחית ההולנדית (כיום אינדונזיה).

תוכנית הפלישה היפנית תוכננה כך שהשטח הבריטי ייכבש על ידי צבא האימפריה היפנית והשטח ההולנדי ייכבש בידי הצי היפני.[35] הכוחות היפניים התכוונו לכבוש את מירי וסריה, כאשר יתר הכוחות יועדו ללכוד את קוצ'ינג ושדות תעופה בסמוך. ב-8 בדצמבר 1941, ממשלת ברוק הורתה להרוס את בתי הזיקוק בלוטונג. ב-16 בדצמבר לוטונג נכבשה.

Flag of Gibraltar.svg גיברלטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטריטוריה הבריטית בגיברלטר נשלטה בידי בריטניה במשך 300 שנים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כבר מימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה היה צוק גיברלטר נקודה אסטרטגית בים התיכון. מבצע לפיד, פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה הצרפתית תואמה מהצוק. במהלך המלחמה תוכנן מבצע טרקר, מבצע חשאי, בו שישה גברים אמורים היו להיקבר בחיים בצוק באם האויב יכבוש אותו, כדי לדעת מהן פעולות האויב.[36] במהלך המלחמה הופצצה הטריטוריה הבריטית בידי מטוסים צרפתיים של וישי, כנקמה על הטבעת האניות הצרפתיות במרס אל כביר כדי למנוע את נפילתן לידי הגרמנים.

Flag of Hong Kong (1959–1997).svg הונג קונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונג קונג הייתה במהלך מלחמת העולם השנייה תחת שליטה בריטית, ונכבשה על ידי האימפריה היפנית בשנת 1941. היא שוחררה בשנת 1945, לאחר כניעת היפנים.

British Raj Red Ensign.svg הראג' הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה ההודית (שכללה את הודו, פקיסטן, בנגלדש ובורמה כיום), נשלטה בידי בריטניה במהלך המלחמה ונכנסה למלחמה כאשר בריטניה הכריזה על מלחמה בספטמבר 1939. ב-12 בספטמבר, שלח הבית העליון של בית המחוקקים של הודו הודעת תמיכה בפולין שהותקפה בידי גרמניה הנאצית. באותו יום, הציב אגא חאן, שליט הודו את שירותיו לידי ממשלת הודו.

חטיבת החי"ר החמישית של הודו לחמה בסודן באיטלקים טרם הועברו להילחם בלוב נגד הגרמנים. לאחר מכן עברה החטיבה לעיראק על מנת להגן על שדות הנפט. לאחר מכן הועברה לחזית בורמה יחד עם שמונה חטיבות הודיות נוספות וכבשה את מלאיה. אחר כך עברה לג'אווה שבאינדונזיה כדי להילחם בחיל המצב היפני ששלט באי. חטיבת החי"ר הרביעית של הודו נלחמה בצפון אפריקה, סוריה, ארץ ישראל וקפריסין טרם נשלחה לאיטליה. יחד עם החטיבות השמינית והעשירית. באיטליה השתתפה החטיבה בקרב על מונטה קאסינו, ולאחריו הועברה ליוון. הודו גם סיפקה לבעלות הברית בסיסי תקיפה והכשרה וגם כמויות גדולות של מזון וחומרים אחרים ואנשים לעורף הבריטי.

למעלה מ-6.8 מיליון הודים נלחמו במסגרת הצבא ההודי, חיל האוויר המלכותי ההודי והצי המלכותי ההודי, וכוח זה היה הכוח הגדול ביותר שנוצר באמצעות התנדבות לצבא. חלק מהודו נכבש במהלך המלחמה, ו-400,000 עד 1,500,000 הודים סבלו מרעב באזור בנגל, שנכבש בידי היפנים. בנוסף במהלך המלחמה 96,000 הודים ששירתו בכוחות המזוינים של הודו הבריטית נהרגו או נעלמו ונפצעו 74,354 הודים. 2,000 הודים קיבלו עיטורים על פעולותיהם במלחמה, 31 מהם זכו בצלב ויקטוריה.

בתקופת המלחמה ניסו לאומנים הודים להילחם בבריטים, והדבר הוביל הודים רבים להילחם לצד מדינות הציר במלחמה. 40,000 הודים לחמו במסגרת הצבא ההודי הלאומי שאורגן על ידי היפנים ו-1,000 הודים לחמו בלגיון ההודי הפרו-גרמני.

Flag of Fiji.svg פיג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיג'י הייתה מושבה בריטית במהלך מלחמת העולם השנייה. צבא פיג'י שירת יחד עם צבא ניו זילנד בפיקוד המפקדה של בעלות הברית לאוקיינוס השקט. חטיבת רגלים מפיג'י לחמה במבצע איי שלמה.

Flag of Malta.svg מלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על מלטה (מלחמת העולם השנייה)

מלטה הייתה מושבה בריטית במהלך מלחמת העולם השנייה. המועצה המחוקקת של מלטה אישררה את נאמנותם של אנשי האי לבריטניה ב-6 בספטמבר 1939.

בין יוני 1940 לדצמבר 1942 הייתה מלטה לאחד המקומות המופצצים ביותר בעולם. מלטה הפכה לאחת הזירות החשובות ביותר של המלחמה ואף היה עליה מצור. ישנם כמה היסטורינים הקוראים למלטה "סטלינגרד של הים התיכון".

כוח הסבל של האוכלוסייה תחת ההפצצות האוויריות המתמשכות והמצור הימי שכמעט והרעיבה את האי, זכה להערצה בבריטניה ומדינות אחרות. בפינת הדגל של מלטה כיום, מתנוסס צלב ג'ורג', העיטור האזרחי הגבוה ביותר בבריטניה, שהוענק לכל תושבי האי.

Dominion of Newfoundland Red Ensign.svg ניופאונדלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה שלטה בריטניה בדומיניון של ניופאונדלנד. היא הצטרפה למלחמה ב-4 בספטמבר 1939 והכריזה מלחמה על גרמניה. ההגנה על הדומיניון בוצעה בידי המשמר המקומי, תוך שילוב הצבא הקנדי, ושתי הממשלות הסכימו על הקמת ארגון משותף להגנה על החוף. במסגרת הסכם בין בריטניה לארצות הברית אף הוענקו לארצות הברית בסיס חיל אוויר וחיל ים בשטח הדומיניון.

ממשלת ניופאונדלנד עודדה גיוס לכוחות המזוינים של בריטניה וקנדה. מעל 3,200 נתיני ניופאונדלנד התגייסו לצי המלכותי. ב-14 בספטמבר 1939 הצי המלכותי ביקש 625 דייגים מנוסים או ימאים לשמירה על נתיבי המשלוח באוקיינוס האטלנטי.[37] בסך הכול התגייסו 15,000 אזרחי ניופאונדלנד לשירות פעיל, ואלפים נוספים עסקו בהגנה על הצי הסוחר. כ-900 (מתוכם לפחות 257 סוחרים) איבדו את חייהם במהלך המלחמה.

Flag of British East Africa (1895).gif קניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הייתה קניה אחת מארצות הגיוס החשובות ביותר לצבא הבריטי באפריקה. במהלך המלחמה התגייסו 98,240 קניאתים לכוח הרובאים האפריקנים המלכותי (KAR), והיוו 30% מכלל היחידה.[38] בשל ההפרדה הגזעית בצבא הבריטי ובשל העובדה כי רוב החיילים היו בעלי צבע שחור, הם היו בפיקודם של קצינים לבנים, ואילו השחורים לא יכלו להתעלות על דרגה של מעל לפקיד.

חיילים קניאתים השתתפו במערכה במזרח אפריקה האיטלקית, בפלישה למדגסקר שנשלטה בידי משטר וישי והמערכה בבורמה נכד היפנים, לצד חיילים ממערב אפריקה. קניאתים גם שירתו בצי המלכותי ובחיל האוויר המלכותי.

קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של קפריסין

הגדוד הקפריסאי נוסד ב-12 באפריל 1940 והיה חלק מהצבא הבריטי. הגדוד כלל בעיקר מתנדבים משני חלקי האי- טורקים ויוונים, אם כי כלל גם מתנדבים נוספים מחבר העמים הבריטי. כ-30,000 קפריסאים שירתו בגדוד. הגדוד כלל חיל רגלים, ציוד מכונות, תחבורה וחברות תובלה. נהגי הפרדות הקפריסאים היו החיילים הקפריסאים הראשונים אשר השתתפו בקרבות בחזית המערבית. הם לחמו בצרפת, אתיופיה ואיטליה ונשאו ציוד באזורים חסרי גישה לכלי רכב. הגדוד הקפריסאי שירת במערכה ביוון, צפון אפריקה ("מבצע מצפן") וכמו כן בצרפת, המזרח התיכון ואיטליה. לאחר מלחמת העולם השנייה שירת הגדוד במזרח התיכון ובכלל זה ארץ ישראל בשנים 1945–1948, עת פינו הבריטים את ארץ ישראל. הגדוד פורק ב-31 במרץ 1950.

Flag of Southern Rhodesia (1924–1964).svg רודזיה הדרומית (זימבבואה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודזיה הדרומית (כיום זימבבואה) הייתה מושבה בריטית עצמאית מאז 1923. למרות זאת, הכרזת המלחמה הבריטית כללה גם את המושבה, ולצד זאת הממשלה המקומית פרסמה הכרזת מלחמה סמלית.[39] הכוחות הלבנים ברודזיה הדרומית לא שירתו ביחידות מלוכדות (שלא כמו עמיתיהם האוסטרלים, הקנדים או הדרום אפריקאים) משום שהם היוו חלק ניכר מאוכלוסיית הלבנים שהתיישבו במקום; והיה קיים חשש לעתיד המושבה אם כל יחידה מהמקום תסבול מאבידות כבדות ומרוכזות בשדה הקרב. כוחות מרודזיה הדרומית שירתו ביחידות במזרח אפריקה, אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון ובמערכה על בורמה. מספר לא מבוטל של חיילים מדרום רודזיה, ובמיוחד הרובאים הרודזיים האפריקאים היו שחורים או מעורבים. השירות שלהם למען מולדתם מעולם לא זכה להכרה מהממשלה. איאן סמית, ראש ממשלת רודזיה הדרומית לעתיד, שירת גם הוא תחת פיקוד בריטי כטייס קרב בחיל האוויר המלכותי.[40]

Flag of Northern Rhodesia (1939–1964).svg רודזיה הצפונית (זמביה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודזיה הצפונית (כיום זמביה) הייתה מושבה בריטית. ככזו, היא פעלה בהתאם להכרזת המלחמה הבריטית. יחידות מרודזיה הצפונית שירתו בחזית במזרח אפריקה (שנשלטה על ידי איטליה), מדגסקר (שנשלטה על ידי צרפת) ובורמה (בה התנהלו קרבות נגד היפנים).

Flag of the Philippines.svg הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בפיליפינים (1941–1942)

ב-1941, קהיליית הפיליפינים הייתה מדינה עצמאית-למחצה בשליטת ארצות הברית, עם תאריך יעד של 4 ביולי 1946 למתן העצמאות.[41] ב-12 בדצמבר פלשה האימפריה היפנית לפיליפינים, וב-8 במאי 1942 נכנעו הכוחות המקומיים ליפנים. במהלך המערכה עמד צבא אמריקאי-פיליפיני בפיקודו של דאגלס מקארתור במצור בחצי האי בטאן, והכוחות שמרו על התנגדות עיקשת לפלישה. מקארתור הוזמן על ידי הנשיא לסגת למפקדה באוסטרליה, שם הכריז את הכרזתו המפורסמת: "יצאתי מבטאן, ואני אחזור" האמריקאים בפיליפינים נכנעו בקורגידור ב-6 במאי 1942. יתר הכוחות נכנעו יומיים מאוחר יותר, אולם רבים מהחיילים פתחו במלחמת גרילה נגד הכובשים.

למרות הכניעה הרשמית, הייתה תנועת התנגדות משמעותית לכיבוש היפני. חלקים מהצבא הפיליפיני המשיכו בפעילותם והצליחו לשחרר כמה מחוזות, מלבד אחד מהם.

ב-20 באוקטובר 1944 פלשו כוחות אמריקאים תחת פיקודו של דאגלס מקארתור לפיליפינים, בנחיתתם בלייטה. ב-2 בספטמבר 1945 נפסקה הלחימה במדינה, והכוחות היפנים הניחו את נשקם.

הכוחות האמריקאים עזבו את הפיליפינים בתאריך ה-4 ביולי 1946, שהוא התאריך שנקבע עוד לפני פרוץ המלחמה, ולא הושפע ממנה.

Flag of the Dominican Republic.svg הרפובליקה הדומיניקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הדומיניקנית הכריזה מלחמה על גרמניה ויפן לאחר המתקפה על פרל הארבור ולאחר הכרזת המלחמה הגרמנית על ארצות הברית. המדינה לא תרמה באופן ישיר למלחמה במטוסים, חיילים או ספינות אולם 112 אזרחי המדינה שולבו בצבא ארצות הברית ונלחמו במלחמה. בנוסף 27 דומיניקנים נהרגו לאחר שצוללת גרמנית הטביעה ארבע ספינות דומיניקניות מאוישות בים הקריבי.

Flag of the Republic of China.svg הרפובליקה הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת סין-יפן השנייה
גנרליסימו צ'יאנג קאי שק עם אשתו מאדאם צ'יאנג ורא"ל ג'וזף סטילוול בבורמה, 1942

הרפובליקה הסינית הייתה במלחמה עם האימפריה היפנית לסירוגין מאז תקרית מוקדן ב-1931, כאשר יפן סיפחה את מנצ'וריה. ב-7 ביולי 1937 תקרית גשר מרקו פולו הובילה למלחמה בהיקף מלא בין הצדדים. סין עסקה כבר במלחמה עם יפן, יחד עם המאבק האזרחי בין המפלגה הלאומנית הסינית (KMT) אל מול המפלגה הקומוניסטית הסינית. למרות זאת, עיקר תשומת הלב של ממשלת הגואמנידנג הייתה במלחמה עם יפן ולא בסכסוך עם הקומוניסטים. המלחמה בין סין ליפן גרמה ל-1.5 מיליון חיילים יפנים "להיתקע" בסין והאבידות היפניות במלחמה מול סין מוערכות בין 1.1 ל-1.9 מיליון הרוגים ופצועים.

לסין היו יחסים טובים עם גרמניה הנאצית, אולם לאחר המתקפה על פרל הארבור הכריזה סין מלחמה על גרמניה ב-9 בדצמבר 1941.

רבים מהמרכזים העירוניים של סין, משאבים תעשייתיים ואזורי חוף נכבשו על ידי יפן במשך רוב המלחמה. סין סבלה ממניין הרוגים גדול מהמלחמה, הן צבאיים והן אזרחיים. הצבא הסיני הלאומני סבל כ-3.2 מיליון הרוגים ו-17 מיליון אזרחים סינים מתו באש הצולבת. למרות זאת, לאחר המלחמה סין הייתה חלק מהמדינות המנצחות הראשיות וזכתה במושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם שהוקם לאחר המלחמה.

לאחר תום המלחמה נפתחה מלחמת אזרחים חדשה בסין בין הלאומנים לקומוניסטים. הממשלה הלאומנית אשר כוחה הצבאי פחת וכלכלתה ניזוקה מאוד בימי המלחמה עם יפן, הובסה על ידי הקומוניסטים ב-1949. הרפובליקה של סין הוקמה בטאיוואן והרפובליקה העממית של סין הוקמה ביבשת.

Flag of Manchukuo.svg מנצ'וקוו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה של מנצ'וקוו הייתה מדינת בובות של יפן במנצ'וריה שבאותה תקופה כבשה חלקים גדולים מסין, והונהגה בידי פויי, הקיסר האחרון של סין. המדינה תרמה מעט למלחמה, אם כי נותרה בעלת ברית נאמנה של יפן עד 1945, אז פלשה ברית המועצות לשטחי מנצ'וקוו והמדינה הובסה.

עם תום המלחמה הוחזרה המדינה לסין.

Flag of Venezuela.svg ונצואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההתקפה על פרל הארבור, ניתקה ונצואלה את היחסים הדיפלומטיים שלה עם איטליה, גרמניה ויפן, והחלה לספק לבעלות הברית נפט בכמויות גדולות. עם זאת, המדינה שמרה על נייטרליות, עד השנים האחרונות של המלחמה, כשוונצואלה הכריזה מלחמה על גרמניה ויתר מדינות הציר.[42]

Flag of Tonga.svg טונגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכת טונגה, סאלוט טופו השלישית, העמידה לידי בריטניה את משאבי מדינתה, והיוותה תומכת נאמנה של בעלות הברית לאורך כל המלחמה.

Flag of Turkey.svg טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טורקיה במלחמת העולם השנייה

במשך רוב תקופת המלחמה, שמרה טורקיה על נייטרליות, עד שב-23 בפברואר 1945 הכריזה טורקיה מלחמה על מדינות הציר, והצטרפה בכך לבעלות הברית. עוד טרם פרוץ המלחמה, ב-1939 חתמה טורקיה על הסכם סיוע הדדי עם צרפת ובריטניה, אולם למרות זאת טורקיה נותרה נייטרלית לאחר פרוץ המלחמה מתוקף סעיף שקבע כי ההסכם לא תקף במקרה ופעולה צבאית עשויה להביא לעימות עם ברית המועצות, דבר שייתכן שהיה מתרחש, לאחר חלוקת פולין והסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מאוחר יותר, ביוני 1941, אחרי שבולגריה השכנה הצטרפה למדינות הציר, חתמה טורקיה על הסכם ידידות עם גרמניה.

טורקיה הייתה יצרנית חשובה של כרומיט, שהוא מרכיב חיוני בתעשיית המלחמה, ומשום שלגרמניה הייתה גישה מוגבלת לעופרות הכרומיט, חשיבותה של טורקיה עלתה. אף על פי כן, בעלות הברית הקדימו וקנו את הכרומיט מטורקיה, בעיקר במטרה למנוע את העברתן לגרמניה, משום שלהן כבר הייתה גישה למשאב זה. טורקיה עצרה את המכירות לגרמניה באפריל 1944, וכמה חודשים לאחר מכן, באוגוסט, ניתקה את היחסים עם גרמניה. בפברואר 1945 הכריזה טורקיה מלחמה על גרמניה, לאחר שבעלות הברית הזמינו את טורקיה לאו"ם. אף חייל טורקי מעולם לא השתתף בקרבות.

לאחר המלחמה נהנתה טורקיה מהשקעות אמריקאיות כחלק מתוכנית מרשל, והושקעו בה 274 מיליון דולר.

Flag of Yugoslavia (1946-1992).svg יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העולם השנייה הופעל לחץ כבד על פאבלה, נסיך יוגוסלביה ששלט במדינה, להצטרף לצד מדינות הציר. ב-25 במרץ 1941 חתם הנסיך על ההסכם התלת-צדדי בתקווה שיוגוסלביה תוכל להימנע מהשתתפות במלחמה. בעקבות החתימה התרחשה במדינה הפיכה צבאית בתמיכה בריטית, ועלה לשלטון בנו של אלכסנדר הראשון, פטר השני. ימים אחדים לאחר ההפיכה פלשו גרמניה ובעלות בריתה לממלכה היוגוסלבית, דבר שהביא לעיכוב של ארבעה שבועות במבצע ברברוסה, שהתברר כמכריע. לאחר כיבוש הממלכה, הקימו הגרמנים כמה מדינות בובות: המדינה העצמאית של קרואטיה, ממשלת הישועה הלאומית והנפה האיטלקית של מונטנגרו. חלקים אחרים מיוגוסלביה היו תחת כיבוש ישיר של מדינות הציר. לאחר הכיבוש, החלו מעטים להתארגן בתנועות התנגדות, הפרטיזנים, שהתחלקו לשתיים: צבא השחרור העממי של יוגוסלביה שבראשה עמד יוסיפ ברוז טיטו והמפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, והצ'טניקים תומכי המונרכיה, בהנהגת דארז'ה מיכאילוביץ'. לשתי התנועות היו מטרות סותרות, והצ'טניקים החלו לשתף פעולה עם כוחות מדינות הציר כדי להילחם נגד כוחותיו של טיטו. לקראת סוף המלחמה ניסו ממשלות המערב ליישב את ההדורים בין שתי התנועות, ניסיון שהביא לחתימת הסכם טיטו-סובשיץ' ביוני 1944. לאחר שפיכות דמים ומלחמה קשה, יוגוסלביה הוקמה מחדש ב-1945, וכללה אזורים שנשלטו בעבר על ידי ממלכת איטליה (איסטריה וחלקים מדלמטיה). לאחר המלחמה הצליחה המפלגה הקומוניסטית לתפוס את השליטה על יוגוסלביה, ומיכאילוביץ' יחד עם רבים מהמלוכנים, הוצאו להורג. לאחר מותו הוענק למיכאילוביץ' אות לגיון ההצטיינות מנשיא ארצות הברית הארי טרומן על מאמצי ההתנגדות שלו לאורך כל המלחמה ועל תפקודו במבצע הליארד.[43]

Flag of Greece.svg יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת איטליה-יוון

יוון הייתה המדינה הראשונה מצד בעלות הברית שהצליחה לנצח את כוחות מדינות הציר, כשהסיגה את הכוחות האיטלקיים לאלבניה ב-28 באוקטובר 1940. הדבר אילץ את גרמניה לשלוח כוחות צבא להכנעת יוון (מבצע מריטה), באפריל 1941 ובכך נדחתה הפלישה לברית המועצות בשישה שבועות. המהלומות הגדולות שספגו הצנחנים הגרמניים בכיבוש כרתים שמו קץ לשימוש בצנחנים גרמנים במהלך המלחמה, אם כי בעלות הברית הכניסו צנחנים לשימוש צבאי בהמשך המלחמה.

המדינה נכבשה בידי איטליה, בולגריה וגרמניה והמלך וממשלתו ברחו למצרים, שם ייסדו ממשלה גולה שעמדה לצד בעלות הברית. ביוון ייסדו מדינות הציר כמה ממשלות בובה, אם כי רוב האוכלוסייה לא תמכה בהן. התנגדות נמרצת לשלטון הכיבוש החלה ב-1942, בעיקר על ידי ה-EAM, חזית השחרור הלאומית.

במהלך 1943 הצליחה הגרילה היוונית לשחרר שטחים נרחבים מהאזורים ההרריים של המדינה והוקם אזור סחר חופשי בשם "יוון החופשית". לאחר כניעת איטליה בספטמבר 1943, הגרמנים השתלטו על האזור האיטלקי, בליווי שפיכות דמים ומעשי זוועה, למשל כאשר האיטלקים ניסו להתנגד בקאפלוניה, או כאשר בעלות הברית ניסו לכבוש שטחים איטלקיים הדודקאנס. כאשר השחרור התקרב, נחלקו הקווים הפוליטיים ונוצרה מלחמת אזרחים בין קבוצות מימין ל-EAM לבין גדודי הביטחון של ממשלות הבובה. במאי 1944 הושג הסכם בכנס לבנון, הסכם שהרגיע מעט את המצב בחודשים האחרונים של הכיבוש הגרמני.

עם התקדמות הצבא האדום דרך מזרח אירופה בקיץ 1944, נסוגו הכוחות הגרמניים מהיבשת היוונית בחודשי אוקטובר-נובמבר 1944, אם כי כוחות מצב נותרו מאחור באיים רבים, לדוגמה בכרתים, שם נכנעו הכוחות הגרמניים לאחר הכניעה הגרמנית הכללית ב-8 במאי 1945. לאחר שהממשלה שבה מהגלות, בגיבוי כוחות בריטיים, היא התעמתה עם כוחות ה-EAM באתונה, בפרק הראשון של מלחמת האזרחים היוונית; מלחמה שנמשכה עד 1949 והשאירה מורשת ומחלוקת בפוליטיקה ובחברה היוונית עד 1970.

Flag of Luxembourg.svg לוקסמבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה מלחמת העולם השנייה שמרה לוקסמבורג על נייטרליות, אולם ב-10 במאי 1940, כחלק מהמערכה במערב אירופה, פלשה גרמניה לשטח הדוכסות וכבשה אותה במהירות, על אף ניסיונות הממשלה להאט את התקדמות הכוחות הגרמניים, נכנעה לוקסמבורג לאחר התנגדות מעטה. ממשלת לוקסמבורג אמנם ברחה לגלות, אך מעולם לא הכריזה מלחמה על גרמניה.

באוגוסט 1942 סופחה לוקסמבורג לגרמניה, ונותרה תחת שליטתה עד ששוחררה על ידי בעלות הברית בסוף שנת 1944.

Flag of Latvia.svg לטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכללה לטביה בשטחי ההשפעה הסובייטים, ועל כן נאלצה המדינה לקבל חיל מצב סובייטי. ב-16 ביוני 1940 פרסמה ברית המועצות אולטימטום ללטביה, שדרש את החלפת הממשלה והיתר לכניסת מספר בלתי מוגבל של חיילים סובייטים.[44] ממשלת לטביה נענתה לדרישות, ויום לאחר מכן נכבשה לטביה בידי ברית המועצות. ב-5 באוגוסט 1940 סופחה לטביה לברית המועצות. בשנה שלאחר מכן החלו לפעול סוכנויות הביטחון הסובייטיות בלטביה, וכתוצאה מפעולותיהן נהרגו בין 35,000 ל-50,000 תושבי לטביה.[45]

לאחר פרוץ המלחמה בין הגרמנים לסובייטים, כבשו הגרמנים את לטביה במהירות והם נחשבו כמשחררים כמעט על דעת כולם, אם כי בהמשך מדיניות הכיבוש הנאצית השתנתה. המצב השתנה כאשר ריגה שוחררה מידי הגרמנים ב-13 באוקטובר 1944, וחלק גדול מהכוחות הגרמניים (כ-200,000 חיילים) כותרו בקורלנד. בחצי האי גויסו יחידות לטביות מקומיות. חצי האי לא נכבש בידי הסובייטים והכוחות הגרמניים בו נכנעו רק ב-8 במאי 1945, עם כניעתה הכללית של גרמניה.

תחת הכיבוש הנאצי, גייסו הנאצים כוחות מקומיים למשטרה. ב-1 ביולי 1944 היו למעלה מ-110,000 חיילים לטבים תחת פיקוד גרמני. חיילים לטבים אף לקחו חלק ברצח יהודים בשואה.

Flag of Liberia.svg ליבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבריה העניקה לכוחות בעלות הברית אישור לשימוש בשטחה מעת פרוץ המלחמה. היא שימשה נקודת מעבר לחיילים ומשאבים בדרכם לצפון אפריקה, ובעיקר לאספקה מלחמתית שהוטסה מברזיל, מאזור ליד נאטאל. חשוב מכך, היא שימשה כאחת ממקורות הגומי היחידים של בעלות הברית, לאחר שהיפנים השתלטו על דרום מזרח אסיה.

חשיבותו של משאב זה הביאה לשיפור משמעותי בתשתיות התחבורה של ליבריה ובמודרניזציה של כלכלתה. חשיבותה האסטרטגית של ליבריה הודגשה כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, לאחר שהשתתף בוועידת קזבלנקה ביקר בליבריה ונפגש עם הנשיא אדווין בארקלי. למרות סיועה המשמעותי לבעלות הברית, ליבריה לא רצתה לבטל את הנייטרליות שלה ולא הכריזה מלחמה על גרמניה, עד ה-27 בינואר 1944.

Flag of Lithuania.svg ליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, נכללה ליטא בשטחי ברית המועצות, ועל כן נכבשה ליטא על ידי הצבא האדום יחד עם לטביה ואסטוניה, ללא כל התנגדות צבאית. עם זאת, היו כמה אזרחי ליטא שעמדו לצד גרמניה הנאצית והיטלר בתקווה כי ישיב לליטא את עצמאותה. משתפי פעולה מליטא היו אף מעורבים בשואה ובפשעים אחרים נגד האנושות.

Flag of Liechtenstein.svg ליכטנשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה ליכטנשטיין על הסכם מכס עם שווייץ השכנה. ב-1919 התחזק הקשר בין שתי המדינות כאשר ליכטנשטיין הפקידה את ניהול יחסי החוץ שלה בידי שווייץ. עם פרוץ המלחמה הבטיח הנסיך פרנץ יוזף השני להרחיק את הנסיכות מהמלחמה והסתמך על קשריה ההדוקים עם שווייץ להגנתה.

ניסיונות להניע את הממשלה למלחמה התרחשו. לאחר ניסיון הפיכה במרץ 1939, בנסיכות התקיימה תנועה גרמנית לאומנית פעילה אך קטנה. הארגון כמו כל האהדה לנאצים, נעלמו עם פרוץ המלחמה.

Flag of Mongolia.svg מונגוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה, מונגוליה החיצונית - השם הרשמי של הרפובליקה העממית המונגולית - נשלטה על ידי הממשלה הקומוניסטית בהנהגת הורלוגין צ'ויבלסאן שהייתה קשורה קשר הדוק לברית המועצות. היחסים הסובייטיים-מונגוליים פורסמו בהסכם סיוע הדדי ב-12 במרץ 1936. ב-13 באוגוסט 1937, כחלק ממאמציהם לתמוך בסין במלחמתה ביפן, החליטו הסובייטים להציב חיילים לאורך הגבולות הדרומיים של מונגוליה. הגעתו של הצבא הסובייטי עלתה בקנה אחד עם שורה של חרדות וטיהורים מוגברים ("הטרור הגדול").[46] בנאומו בפני המושב השלישי של הסובייט העליון ב-31 במאי 1939 הצהיר הקומיסר הזר, ויאצ'סלב מולוטוב כי "נגן על גבולות הרפובליקה העממית המונגולית באותה נחישות כמו על הגבולות שלנו".[47]

ברית הנייטרליות הסובייטית-יפנית מ-13 באפריל 1941 הכיר בנייטרליות של מונגוליה ובהיותה כחלק משטח ההשפעה הסובייטי.

בנוסף לשמירה של כ-10% מהאוכלוסייה תחת נשק, סיפקה מונגוליה חומרי גלם לצבא הסובייטי, ומימנה חצי מיליון סוסי צבא.

חיילים מונגוליים השתתפו בקרב חלקין גול בקיץ 1939 ובפלישה הסובייטית למנצ'וריה באוגוסט 1945, כששני המקרים היו חלק קטן בפעולות שהובילו את הכוחות הסובייטיים לפעול נגד הכוחות היפנים ובעלי בריתם.[48]

ב-10 באוגוסט 1945 פרסם, הפרלמנט המונגולי, הכרזת מלחמה רשמית נגד יפן.[49]

עבור מונגוליה, ההישג הגדול ביותר ממלחמת העולם השנייה היה העובדה שהרפובליקה הסינית הכירה בעצמאות שלה, כפי שגם נקבע בהסכם יאלטה.

Flag of Monaco.svg מונקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שאהדתו של נסיך מונקו לואי השני הייתה פרו-צרפתית, הוא ניסה לשמור על המדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה ואף תמך, לאחר הקמתו, בממשל וישי בראשות עמיתו, פיליפ פטן. על אף מאמציו של לואי השני, ב-1943 פלש צבא איטליה לנסיכות והקים ממשל פשיסטי. זמן קצר לאחר מכן, עקב קריסתו של מוסוליני באיטליה, כבש הצבא הגרמני את מונקו והחל בגירוש האוכלוסייה היהודית למחנות ההשמדה. בין הנרצחים היה רנה בלום, מייסד הבלט רוס דה מונטה קרלו ואחיו של ראש ממשלת צרפת בעבר, לאון בלום.[50]

מלאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלאיה הייתה תחת השלטון הבריטי לפני פרוץ המלחמה. היא נכבשה בידי יפן ב-1942 ושוחררה ב-1945. המפלגה הקומוניסטית של מלאיה הפכה לעמוד השדרה של הכוחות האנטי-יפנים במלאיה.

Flag of Italy (1861–1946).svg ממלכת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה השתתפה איטליה בלחימה לצד מדינות הציר. טרם המלחמה אף עסקה איטליה בהתפשטות טריטוריאלית, בין היתר בכיבוש אתיופיה, וממלכת אלבניה, כחלק ממטרתו של בניטו מוסוליני להקים "אימפריה רומית חדשה". לאחר מסעות הכיבושים המוצלחים הראשוניים של גרמניה הנאצית, בפולין וצרפת, הצטרפה איטליה למלחמה ביוני 1940, במטרה לזכות בנתחים מצרפת. המאמץ המלחמתי האיטלקי והצבא שלה היה חלש מאוד, וניתן לראות זאת בבירור בתבוסותיה המהדהדות ביוון וצפון אפריקה. בעלות הברית פלשו לאיטליה בקיץ 1943, וממשלתו של מוסוליני התמוטטה. ממשלתו החדשה של מרשל פייטרו באדוליו חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, אך רוב המדינה נכבשה במהירות על ידי הגרמנים שפלשו מצפון והקימו ממשלת בובות בראשותו של מוסוליני שנקראה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית או הרפובליקה של סאלו, על שם עיר הבירה בפועל שלה. מפחד הגרמנים, ברחו באדוליו והמלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ברחו לברינדיזי ללא נתינת פקודה לצבא, שנותר מפולג בתוהו ובוהו וחסר הנהגה; על כן בעוד כמה אוגדות איטלקיות נכנעו לגרמנים, אחרות לחמו בהם לבדן. ממשלת המלוכה המשיכה לשלוט על הדרום, שנכבש על ידי בעלות הברית, הכריזה מלחמה על הגרמנים; הכוחות הצבאיים שעדיין שלטו הצטרפו לבעלות הברית ושיתפו איתן פעולה. לאחר המלחמה הוקמה ממשלה איטלקית ששלטה בכל איטליה באביב 1945. איטליה הייתה חברה בנאט"ו לאחר המלחמה, אך איבדה את אזור איסטריה ואת העיר זאדאר ליוגוסלביה, ואת כל מושבותיה מלבד סומליה. בשנת 1946 החליטו אזרחי איטליה במשאל עם להדיח את משפחת המלוכה ואיטליה הפכה לרפובליקה.

לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1912 כבשה איטליה את לוב. ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה לצידה של גרמניה. בעקבות כך, הפכה לוב לחזית במערכה בצפון אפריקה נגד הבריטים במצרים, שהסתיימה ב-1943 עם תבוסת איטליה וגרמניה בחזית זו. בלוב פעלו בתחילה כוחות איטלקיים שנלחמו נגד הבריטים בהצלחה מועטה, ובהמשך הצטרף אליהם גם קורפוס אפריקה בפיקודו של ארווין רומל. בקרב אל-עלמיין השני נתון היה השלטון הבריטי במצרים ובארץ ישראל בסכנה, שחלפה עם הפסדה של איטליה בקרב זה.

לאחר נסיגת האיטלקים, בין השנים 1943–1951 הייתה לוב תחת כיבוש בעלות הברית. הצבא הבריטי ניהל את מחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה, ואילו הצרפתים ניהלו את מחוז פזאן. ב-1944 שב אידריס הראשון, מלך לוב מהגלות, אך סירב לקבל תושבות קבע בקירנאיקה עד לשינוי עניינים מסוימים בנושא השלטון הזר ב-1947. על פי הסכם השלום עם בעלות הברית מ-1947, ויתרה איטליה על כל טענותיה על לוב.

מנג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנג'ינג הוקמה במונגוליה הפנימית כמדינת חסות של יפן, ותרמה כוחות שלחמו לצד החיילים היפנים בסין. לאחר הפלישה הסובייטית ב-1945, חדלה המדינה מלהתקיים.

Flag of Egypt.svg מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה הכירה בעצמאותה של מצרים בשנת 1922 אולם המשיכה לכבוש את המדינה מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. לאחר ההסכם האנגלו-מצרי ב-1936 הכיבוש הבריטי היה מוגבל לאזור תעלת סואץ; עם זאת ההסכם אפשר לבריטים לכבוש מחדש את כל מצרים בעת מלחמה. הנוכחות המתמשכת של כוחות בריטיים במצרים- כחלק מהמאמצים הבריטיים לשלול ממצרים את שליטתה בסודאן גרמו לרגש אנטי-בריטי במצרים.

מצרים נתפסה על ידי שני הצדדים במלחמת העולם השנייה כבעלת חשיבות אסטרטגית בשל תעלת סואץ והמיקום הגאוגרפי של מצרים בעולם הערבי. ממשלת מצרים ניהלה משא ומתן חשאי עם הגרמנים למקרה שבריטניה תובס במדבר המערבי. רבים מהפוליטיקאים המצרים וקציני צבא, כולל אנואר סאדאת, נשיא מצרים לעתיד תמכו בברית עם מדינות הציר במטרה להסיר את השליטה הבריטית במצרים. המלך פארוק התכתבו ישירות עם ברלין למטרה זו.

לאחר שהכוחות הבריטיים במצרים תחת פיקודו של גנרל וויבל גרמו לתבוסה קשה של הכוחות האיטלקיים שפלשו למצרים, גרמניה נאלצה להזין את חזית צפון אפריקה בחיילים כדי להפוך את ההצלחות הבריטיות ולמנוע את התפוררות הצבא האיטלקי בלוב. סדרת ניצחונות של הגנרל הגרמני ארווין רומל הביאו את הגרמנים למרחק 160 ק"מ (99 מיילים) מקהיר יצרה ציפיות של הלאומנים המצרים כי הבריטים יובסו. בסופו של דבר, למרות הניצחון של ברנרד מונטגומרי בקרב אל עלמיין שבישר את סוף התקדמות מדינות הציר במצרים בפרט ובצפון אפריקה בכלל, המלך פארוק המשיך להתנגד ללחץ הבריטי להכריז מלחמה על מדינות הציר עד 1945. לאחר מכן סיפר פארוק כי הכריז מלחמה על גרמניה אך ורק כדי להבטיח למצרים מושב בדיונים לאחר המלחמה.

Flag of Mexico.svg מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסיקו הייתה פעילה במהלך מלחמת העולם השנייה החל משנת 1942, אשר עד אז הייתה נייטרלית. מעורבותה היחידה של מקסיקו עד אז הייתה סחר עם מדינות הציר, שנקטע לאחר כניסת צבא גרמניה לפולין.

ארצות הברית, שכבר קיבלה החלטה להכריז מלחמה על מדינות הציר, השתתפה במלחמה ומקסיקו סייעה לה. במאי 1942 הטביעו צוללות של חיל הים הגרמני שתי מיכליות נפט מקסיקניות, "שומרת המישור" (Portero de Llano) ו"חגורת הזהב" (Faja de Oro), שהעבירו דלק מנמל טמפיקו במקסיקו לנמל פילדלפיה בארצות הברית. בעקבות האירוע במפרץ מקסיקו החליט נשיא מקסיקומנואל אווילה קמאצ'ו, להצטרף לארצות הברית ולהכריז מלחמה על מדינות הציר.

מקסיקו, בצוותא עם אתיופיה והפיליפינים, הצטרפה ב-22 במאי ל"הכרזת האומות המאוחדות" שהכריז נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט בינואר אותה שנה.

בתחילה סייעה מקסיקו לארצות הברית במאמץ המלחמתי. מקסיקנים רבים עבדו בארצות הברית בתשתיות כגון הרכבת מסילות ברזל וחקלאות, ואילו הצבא האמריקני לקח על עצמו לאמן גדודים מקסיקנים בנואבו לאדרו, מקסיקו, ולאחר מכן בארצות הברית, שיישלחו מאוחר יותר לשדה הקרב. טייסת 201 של חיל האוויר המקסיקני בסופו של דבר לקחה חלק במערכה נגד הצבא היפני הקיסרי בפיליפינים במרץ 1945, זמן קצר בלבד לפני סיום המלחמה. המערכה הוכרעה לטובת בעלות הברית, הרבה בזכות הטייסים המקסיקנים. 20 טייסים מקסיקנים זכו באותות גבורה מחיל האוויר האמריקני. שבעה מטייסי טייסת 201 נהרגו בקרב, ונבנתה אנדרטה לזכרם.

Flag of Morocco.svg מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית שטחה של מרוקו היה מדינת חסות של צרפת עד יוני 1940, כשחלק קטן מהשטח נשלט בידי ספרד. כאשר הובסה צרפת, הפכה מרוקו למדינה תחת חסות משטר וישי, ולפיכך הייתה לצד מדינות הציר, אם כי פעלה במדינה תנועת התנגדות משמעותית. בנובמבר 1942 כבשו בעלות הברית את מרוקו במסגרת מבצע לפיד לשחרור כל צפון אפריקה. החל מכיבושה של מרוקו נלחמו מתנדבים מרוקאים (גומיאר) לצד בעלות הברית. 

Flag of Norway.svg נורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נורווגיה במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שמרה נורווגיה על נייטרליות, ונמנעה מלהביע תמיכה בצדדים הלוחמים, אולם היא סחרה עמם וניהלה קשרים דיפלומטיים עם כל המדינות. נורווגיה אף מכרה (כמו גם שוודיה) עפרות ברזל, שהיו חיוניות לתעשיית המלחמה הגרמנית.

ב-9 באפריל 1940 פלשה גרמניה לדנמרק ולנורווגיה. זאת משום שגרמניה חששה שבריטניה וצרפת יכבשו את נורווגיה וינתקו את גרמניה מעפרות הברזל, חששות שקיבלו ביסוס לאחר שבריטניה וצרפת הציעו לשלוח חיילים לפינלנד דרך נורווגיה, הצעה שלא יצאה לפועל בסופו של דבר. נוסף על כך, בצי הגרמני לחצו לכבוש את נורווגיה, כדי למנוע מצור ימי על גרמניה, בדומה למלחמת העולם הראשונה. ב-14 בפברואר 1940 ספינה גרמנית שייטה במים הטריטוריאליים של נורווגיה, כשהיא נושאת מאות שבויים בריטים. משחתת בריטית תקפה את הספינה ושחררה את השבויים, ונורווגיה הגישה מחאה בלבד, דבר שהביא את היטלר למסקנה כי נורווגיה לא תתנגד אם בריטניה תפגע בריבונותה.

גרמניה הצליחה לכבוש את נורווגיה לאחר מערכה של כחודשיים, עד 7 ביוני, בעת שהמלך וממשלתו ברחו. לאחר הכיבוש מונה וידקון קוויזלינג, פוליטיקאי נורווגי ששיתף פעולה עם הגרמנים, לראש ממשלת הבובות הגרמנית. במהלך כל תקופת הכיבוש הגרמנית, סבלה נורווגיה מעול הגרמנים, דבר שהתגבר ככל שהתקרב השחרור ופעולות המחתרת הנורווגית גברו. כמו כן, גם יהודי נורווגיה סבלו, ומאות מהם נרצחו. ב-8 במאי 1945 נסתיים הכיבוש הגרמני, עם כניעת גרמניה.

Flag of New Zealand.svg ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו זילנד הכריזה מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939, תוך חזרה על ההכרזה הבריטית:

"עם הכרת תודה על העבר ואמון בעתיד, אנחנו עומדים ללא חשש לצד בריטניה, ולאן שהיא תלך אנחנו נעמוד איתה. אמנם אנחנו רק עם קטן וצעיר, אבל אנו צועדים באחדות לב ונפש בגורל משותף"[51]

ניו זילנד שלחה חטיבת צבא אחת, שנלחמה ביוון, צפון אפריקה ואיטליה, והיא תרמה מספר לא מבוטל של טייסים ואנשי צוות לחיל האוויר המלכותי של בריטניה. ספינות חיל הים המלכותי של ניו זילנד נלחמו בדרום האוקיינוס האטלנטי, כולל בקרב בריו דה לה פלטה במהלך שנת 1939, עד שהן נקראו בחזרה להגן על מדינתן.

ניו זילנד נטלה חלק במלחמה באוקיינוס השקט באמצעות חיל הים וחיל האוויר שלה, לצד חטיבות צבאיות עצמאיות. בעוד שאיי המדינה לא הותקפו, שיעור הנפגעים לנפש שספגה המדינה, היה הגבוה ביותר, מלבד הממלכה המאוחדת.

בחזית דרום מערב האוקיינוס השקט, השתתף חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד (RNSAF) בכוח מיוחד באיי שלמה, לצד חיל הנחתים האמריקאי, הצי האמריקאי, ומדי פעם גם בסיוע של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי.

Flag of Nicaragua.svg ניקרגואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה שלט בניקרגואה אנסטסיו סומוסה גרסיה, שקיבל על עצמו את הנשיאות לאחר הפיכה צבאית ב-1937. סומוסה היה בעל בריתה של ארצות הברית, ומיד לאחר המתקפה על פרל הארבור הכריזה ניקרגואה מלחמה על יפן. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-11 בדצמבר 1941, הכריזה ניקרגואה מלחמה גם על גרמניה ואיטליה וב-19 בדצמבר גם על בולגריה, רומניה והונגריה. מתוך שש המדינות הללו, רק בולגריה הכריזה בתגובה מלחמה על ניקרגואה.[52]

Flag of Nepal.svg נפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפאל הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית ב-4 בספטמבר 1939, ובמהלך המלחמה השתתפו כוחות צבא שלה בלחימה בחזית הבורמזית. מעבר לסיוע הצבאי, תרמה נפאל אקדחים, ציוד צבאי וכן תה, סוכר ועץ בשווי מאות אלפי פאונד למאמץ המלחמתי של בעלות הברית.

Flag of Singapore.svg סינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת העולם השנייה, סינגפור הייתה מושבה בבעלות בריטניה ששלטה באזור במלואו כבר מ-1824. המושבה שוכנת במיקום אסטרטגי עבור נתיבי הספנות שחיברו בין אסיה ואירופה. מסיבות אלה, פלשה יפן למושבה ופתחה בקרב על סינגפור, שנמשך שבוע ימים, בין ה-7 ל-14 בפברואר 1942. במהלך הכיבוש היפני, שנמשך עד ספטמבר 1945, שם העיר היה סיונאן.

Flag of Slovakia.svg סלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה, הוקמה ממשלת בובות פרו-נאצית בסלובקיה בראשותו של יוזף טיסו. דרום סלובקיה, לרבות רותניה סופח על ידי ההונגרים. זאולז'ה סופחה על ידי הפולנים שאיבדו שטח זה לאחר כיבוש פולין כמעט שנה מאוחר יותר. ב-1940 הוכרה ממשלת צ'כוסלובקית גולה בראשות הנשיא לשעבר אדוארד בנש. מרידה סלובקית באוגוסט 1944 דוכאה באוקטובר אותה שנה; לחימה פרטיזנית בהרים נמשכה לעומת זאת עד סוף המלחמה. לאחר שהביס את הגרמנים באפריל 1945, סיפח הצבא האדום את קרפטיה רותניה לברית המועצות.

Flag of Samoa.svg סמואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמואה הכריזה מלחמה על גרמניה יחד עם ניו זילנד, אשר במלחמת העולם הראשונה כבשה את קבוצת האיים מידי גרמניה, וניהלה את השטח באמצעות מנדט שקיבלה מחבר הלאומים. על פי הסכם ורסאי, גרמניה ויתרה על דרישותיה לאיים.

סמואה שלחה חיילים רבים שנלחמו יחד עם כוחות ניו זילנד במהלך המלחמה. כאשר הכוחות האמריקאים נכנסו לסמואה והשתמשו בה כנמל, אותרו ארבע צוללות בעת כניסתן לעיר הבירה של סמואה, אפיה. הכוחות הסמואיים הגיבו בירי והטביעו את הצוללות הירוג'ימי ושיג'ומקי.

Flag of San Marino.svg סן מרינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ימי ג'וזפה גריבלדי, שמרה סן מרינו על קשר חזק עם איטליה. אף על פי כן, במהלך המלחמה סן מרינו שמרה על נייטרליות, אם כי היא לא נותרה ללא פגע. ב-17 בספטמבר 1944 נסוגו כוחות גרמניים מחטיבת הרגלים 278 ונלחמו מתוך שטחי סן מרינו נגד יחידות החטיבה ההודית הרביעית. לאחר ניצחון בעלות הברית בקרב נלווה כיבוש קצר.

Flag of Spain (1945–1977).svg ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המדינה הספרדית

בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, התערבו איטליה וגרמניה במלחמה וסייעו לפרנסיסקו פרנקו, מפקד הצבא הספרדי, לעלות לשלטון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשעה שספרד הייתה הרוסה, לא הסכימו פרנקו והיטלר על הצטרפות ספרד למלחמה לצד גרמניה. עם זאת, ספרד הסכימה למכור לגרמניה, כמו גם לבעלות הברית, טונגסטן, שחיוני לתעשיית המטוסים. בנוסף, אף על פי שספרד לא השתתפה באופן פעיל במלחמה, היא הסכימה לשלוח לברית המועצות שכמה שנים קודם סייעה לכוחות הרפובליקה במלחמת האזרחים, את הדיוויזיה הכחולה, שהורכבה ממתנדבים. לאחר כיבוש צרפת ועליית הסיכוי שגרמניה תנצח, שינתה ספרד את מצבה ל"אי-לוחמה", ופרנקו פתח במשא ומתן מתיש עם היטלר. בהמשך, כשהמטוטלת נעה לכיוון השני, ובעלות הברית התחזקו, הכריז המשטר על נייטרליות ביולי 1943. הסגת הכוחות הספרדיים מהחזית הסובייטית הושלמה במרץ 1944.

במקביל, ספרד הכינה תוכניות מגירה להגנה על המדינה. בתחילה כוחות רבים הוצבו בדרום ספרד, בהיערכות לתרחיש בו בעלות הברית יתקפו מגיברלטר במהלך 1940 ו-1941. נוסף על כך, פרנקו הורה על העברת כוחות להרי הפירנאים בגבול עם צרפת, ככל שעלתה מידת העניין של מדינות הציר בגיברלטר. כשהתחוור לו שידן של בעלות הברית על העליונה, העביר פרנקו את כוחותיו לגבול הצרפתי והובטח לו שבעלות הברית לא מעוניינות לפלוש לספרד.

Flag of Oman.svg עומאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטאן העומאני הכריז מלחמה על גרמניה ב-10 בספטמבר 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה, בריטניה הכירה בחשיבות האסטרטגית של עומאן, בשל מיקומה הגאוגרפי, וכתוצאה מכך הורחבו המתקנים הבריטיים ברחבי המדינה. שדה תעופה חדש נבנה על אדמת האי מסירה, והן מסירה והן ראס אל-האד הפכו לתחנות של חיל האוויר המלכותי. יחידות של טייסת מס' 2925 של רגימנט ה-RAF שמרו על בסיסים אלו, בעוד שכלי השיט היו בעומאן גופא על מנת לבצע את משימותיהם.

Flag of Iraq.svg עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה האנגלו-עיראקית

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה לעיראק חשיבות רבה לבריטניה בשל מיקומה הגאוגרפי בנתיב להודו והנפט. לאחר גירוש העות'מאנים ממסופוטמיה בסוף מלחמת העולם הראשונה, הוגנה עיראק על ידי בסיס חיל האוויר המלכותי הבריטי בחבניה בפרט, והחסות הבריטית בכלל. בשל חולשתה של בריטניה בתחילת המלחמה, נסוגה עיראק מההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. כאשר הפיקוד העליון הבריטי ביקש לשלוח תגבורות לעיראק, אישר ראש ממשלת עיראק, נורי א-סעיד לכוח בריטי מצומצם בלבד להגיע. בהמשך, נערכה הפיכה בעיראק בה תפסו את השלטון תומכי מדינות הציר, בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. מאוחר יותר, בקשות בריטיות לתגבר את כוחות בריטניה בעיראק נדחו.

המשטר החדש פתח בחשאי במשא ומתן עם מעצמות הציר, ששלטו באותה העת בסוריה ולבנון דרך צרפת של וישי. הנאצים הגיבו במהירות ושלחו סיוע צבאי באמצעות מטוסי הלופטוואפה לבגדד דרך סוריה.

בסופו של דבר, פלשו חיילים הודים בסוף אפריל 1941 לעיראק והגיעו לבגדד במאי. הצבא העיראקי, לאחר ניסיונו הכושל לכבוש את חבניה, נכנע במהירות וראשיד עאלי אל-כילאני ברח מעיראק. לאחר הכניעה העיראקית, הוכרחו העיראקים להכריז מלחמה על מדינות הציר ב-1942. בנוסף, הכוחות הבריטיים נשארו כדי להגן על מקורות הנפט החיוניים למאמץ המלחמתי הבריטי. המלחמה בעיראק נחשבת כיום לחלק ממערכה כוללת יותר במזרח התיכון, והיוותה חלק מכיבוש איראן הפרו-נאצית בשלטון השאה, וסוריה ולבנון משלטון וישי.

Flag of Saudi Arabia.svg ערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב הסעודית ניתקה את היחסים הדיפלומטיים שלה עם גרמניה ב-11 בספטמבר 1939 ועם יפן באוקטובר 1941. אף על פי שהסעודים הכריזו על נייטרליות, הם סיפקו לבעלות הברית נפט בכמויות גדולות. היחסים הדיפלומטיים של המדינה עם ארצות הברית נוסדו ב-1943. המלך אבן סעוד היה ידיד אישי של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט; מאוחר יותר הורשו האמריקאים לבנות בסיס חיל אוויר ליד דהראן. ב-28 בפברואר 1945 הכריזה סעודיה מלחמה על גרמניה ויפן, אך ההכרזה לא לוותה בפעולות צבאיות.

Flag of Poland.svg פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישת גרמניה הנאצית לפולין

מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, כשפולין נאלצה להתמודד בתחילה עם פלישת גרמניה הנאצית ולאחר מכן גם עם פלישת ברית המועצות. חיילים פולנים רבים נמלטו בשל כיבוש המדינה, והם התארגנו מחדש והשתתפו במערכה בצרפת. מאוחר יותר חיילים פולנים שולבו בכוחות המזוינים של בריטניה וטייסים פולנים נלחמו בקרב על בריטניה. פולין היא המדינה הכבושה היחידה באירופה שלא שיתפה פעולה באופן רשמי עם גרמניה. תנועת ההתנגדות הפולנית הייתה התנועה הגדולה ביותר באירופה הכבושה, והיחידה הלא-קומוניסטית מבין הארצות הסלאביות.

קהילת יהדות פולין, שהייתה מהקהילות הגדולות ביותר בעולם עד השואה, עם 3.4 מיליון יהודים. רבים מבני הקהילה נרצחו בשואה, ואף היו פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, בחלק מהמקרים גם ללא שנדרשו לכך. פולין הייתה היחידה מבין הטריטוריות שנכבשו על ידי גרמניה, שבה כל סוג של עזרה ליהודים הביאה לעונש מוות על העוזר ועל כל משפחתו. אולם רבים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, ואף הוקם ארגון ז'גוטה אשר כל משימתו הייתה לעזור ליהודים.[53]

Flag of Portugal.svg פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מלחמת העולם השנייה, נשלטה פורטוגל על ידי הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. בתחילת ספטמבר 1939 הכריזה פורטוגל על נייטרליות כדי להימנע מפעולה צבאית בשטחי פורטוגל. צעד זה התקבל בברכה על ידי בריטניה.

בהמשך, פלישת גרמניה לצרפת וכיבושה הביאה את הנאצים עד להרי הפירנאים, בגבול ספרד-צרפת, דבר שהגביר את יכולתו של היטלר ללחוץ על פורטוגל וספרד.

בעקבות מבצע ברברוסה, ופלישת גרמניה לברית המועצות, נותקה אספקת מתכת הטונגסטן לגרמניה, שחיפשה כעת אספקה זהה מפורטוגל. סלזאר ניסה להגביל את רכישותיהם של הגרמנים במדינה, ולאחר מכן, בשלהי 1941 תקפו ספינות גרמניות ספינות פורטוגליות. מאוחר יותר, בינואר 1942 חתם סלזאר על הסכם למכירת טונגסטן לגרמניה. במהלך המלחמה בריטניה את הסכם וינדזור משנת 1386 בדרישה מפורטוגל שלא לתמוך במדינות הציר, ולא רק זאת, אלא שסלזאר פעל על מנת למנוע מפרנסיסקו פרנקו הספרדי לתמוך באויבי בריטניה. ביוני 1943 בעקבות בקשת בריטניה להשתמש באיים האזוריים כדי להקים בסיסי חיל אוויר ובסיס לצי הבריטי, פורטוגל נענתה מיידית והחכירה לבריטניה את השטח המבוקש, בתמורה להבטחה מצד בעלות הברית כי יעניקו כל סיוע אפשרי במקרה של תקיפה גרמנית בפורטוגל. ב-1944 הכריז סלזאר על אמברגו מוחלט במכירת טונגסטן לגרמניה, שמחתה אך לא הגיבה.

מהזווית היהודית, ליסבון היוותה מקלט בטוח ליהודים מכל רחבי אירופה, ופליטים יהודים קיבלו מעמד תושבות בפורטוגל. מאוחר יותר, לאחר פלישת גרמניה לצרפת, אפשרה פורטוגל לאלפי יהודים להיכנס. עם התקדמות המלחמה, נתנה פורטוגל אשרות כניסה ליהודים ששרדו בזכות פעולות הצלה, בתנאי שפורטוגל תשמש רק נקודת מעבר. יותר מ-100 אלף יהודים הצליחו להימלט כך מציפורני הנאצים באמצעות מעבר בליסבון. בחלק מהמקרים אלפי יהודים הגיעו לליסבון ועזבו אותה שבועות אחדים מאוחר יותר למדינות אחרות.

טימור הפורטוגלית (מזרח טימור)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1942 המשיכו שלטונות פורטוגל לשמור על נייטרליות, למרות האזהרות מצד ממשלות הודו ואיי הודו המזרחיים ההולנדיים כי יפן תפלוש למושבה הפורטוגלית. על מנת להגן על העמדות ההולנדיות ששכנו בסמוך, נחתו כוחות אוסטרליים והולנדיים וכבשו את האזור. הם לא נתקלו בהתנגדות מצד הכוחות הפורטוגליים או מצד האוכלוסייה האזרחית. כעבור מספר שבועות, נחתו באי כוחות יפניים, אולם הם נתקלו בהתנגדות עיקשת מצד האוכלוסייה, שניהלה מלחמת גרילה נגד הפולשים, ונהנתה גם מתמיכה של בעלות הברית. חרף ההתנגדות העזה, היפנים הצליחו ב-10 בפברואר 1943 להכניע את ההתנגדות, והכוחות האוסטרליים נסוגו. ההערכה היא כי בין 40 ל-70 אלף מקומיים נהרגו על ידי הכוחות היפנים בין השנים 1942-1945.[54]

מקאו הפורטוגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהצבא היפני כבש את המושבה הבריטית השכנה, הונג קונג ב-1941, הוא נמנע בתחילה מהתערבות ישירה בענייני מקאו, והיא נותרה שטח נייטרלי. עם זאת, לשלטונות פורטוגל חסרה היכולת למנוע פעילות יפנית במושבה. ב-1943 פנתה יפן לממשלת מקאו בבקשה שתארח יועצים יפנים. בעקבות כך, הכוחות הצבאיים בפורטוגל פורקו מנשקם, אם כי מקאו מעולם לא נכבשה על ידי היפנים.

Flag of Finland.svg פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פינלנד במלחמת העולם השנייה

פינלנד נקבעה כחלק מהשטח הסובייטי בהסכם ריבנטרופ מולוטוב והותקפה בידי כוחות סובייטים במלחמת החורף (30 בנובמבר 1939- 13 במארס 1940) לאחר שסירבה לאפשר בניית בסיסים סובייטים בשטחה. לאחר המלחמה ניסתה פינלנד לשווא להשיג הגנה מידי שוודיה ובריטניה כדי להתמודד עם הלחצים הסובייטים המתמשכים, טרם פנתה לשיפור היחסים עם גרמניה הנאצית. שיתוף הפעולה בין המדינות גרם למתקפה אווירית סובייטית על פינלנד שלושה ימים לאחר תחילת מבצע ברברוסה, דבר שהוביל לפרוץ מלחמת ההמשך (25 ביוני 1941- 4 בספטמבר 1944), שבמהלכה פינלנד שיתפה פעולה עם גרמניה. בריטניה הכריזה מלחמה על פינלנד ב-6 בדצמבר 1941, אולם ארצות הברית מעולם לא עשתה כן.[55] קנדה וניו זילנד הכריזו מלחמה על פינלנד ב-7 בדצמבר 1941, בעוד אוסטרליה ודרום אפריקה הכריזו מלחמה למחרת.

כדי להבטיח תמיכה צבאית לעצירת מתקפת ויבורג-פטרוזבודסק המתואמת עם הפלישה לנורמנדי, נחתם הסכם רייטי-ריבנטרופ ב-26 ביוני 1944. שבה היחסים הפיניים-נאציים הפכו לברית קרובה וסופק נשק רב לפינלנד בתמורה להישארותה במלחמה. מאוחר יותר התפטר רייטי מתפקידו כנשיא פינלנד ואת מקומו תפס אמיל מנרהיים שביטל את הברית לאחר הגעת הנשק הגרמני והכריז על שביתת נשק עם ברית המועצות .[56] לאחר מכן נסוג הצבא הגרמני מהמדינות הבלטיות.

הסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות דרש מפינלנד לגרש את החיילים הגרמנים משטחה, דבר שגרם למלחמת לפלנד (15 בספטמבר 1944- 25 באפריל 1945), כמו גם לשלם פיצויים לברית המועצות ולשפוט פשעי מלחמה שנערכו נגד הרוסים.[57]

Flag of Panama.svg פנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור תעלת פנמה היה בשליטת ארצות הברית, וכוחות אמריקאיים מהצי האמריקאי, צבא ארצות הברית וכוחות קולומביאניים סייעו לשמור על התעלה משתי גדותיה. תעלה זו סיפקה לארצות הברית ולבעלות בריתה את היכולת להעביר ספינות מלחמה וחיילים במהירות מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. מאחר שרוב תעשיית הספנות האמריקאית הייתה על החוף המזרחי של ארצות הברית ובמפרץ מקסיקו, התעלה הייתה חיונית על מנת להעביר ספינות מלחמה כדי להילחם בצי היפני.

Flag of Peru (state).svg פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרו ניתקה את יחסיה עם מדינות הציר ב-24 בינואר 1942. בשל יכולתה של פרו לייצר דלק לתעופה וקרבתה לנמל פנמה, הפכו בית הזיקוק ונמל התעופה טלארה, בצפון מערב פרו, לבסיס חיל אוויר אמריקאי. אף על פי שפרו לא הכריזה מלחמה על גרמניה ויפן עד 1945 (פרו הכריזה על "מצב מלחמה"), חיל הים הפרואני סייר באזור תעלת פנמה. כמו כן, כ-2,000 אזרחים פרואנים נעצרו ונשלחו לארצות הברית כחלק ממדיניות כליאת היפנים.

Flag of Paraguay.svg פרגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הסמכותנית של פרגוואי תחת שלטונו של היגניו מורינו הייתה אוהדת כלפי מדינות הציר בתחילת המלחמה; הקהילה הגרמנית הגדולה במדינה הייתה גם היא תומכת של הנאציזם, כמו גם רוב אוכלוסיית פרגוואי.[58] בממשלת פרגוואי שקלו ברצינות הצטרפות למלחמה לצד גרמניה, אולם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט מנע זאת על ידי משלוח סיוע ומשאבים צבאיים ב-1942. פרגוואי הכריזה מלחמה על גרמניה ב-2 בפברואר 1945, זמן קצר בטרם המלחמה הסתיימה, ורבים מאזרחי פרגוואי הצטרפו לחיל האוויר הברזילאי על מנת להילחם במדינות הציר.[59]

צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של צ'ילה

בתחילה צ'ילה נשארה נייטרלית וקיימה מסחר הדוק עם גרמניה. לעומת זאת, בהמשך המלחמה צ'ילה התרחקה ממדינות הציר וניתקה את יחסיה איתן ב-1943 והממשלה פיטרה קציני צבא פרו-נאצים. ב-1945 הכריזה צ'ילה מלחמה על יפן.

Flag of the Czech Republic.svg צ'כוסלובקיה (הרפובליקה הצ'כית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'כוסלובקיה בותרה בידי גרמניה הנאצית. בתחילה בהסכם מינכן כאשר נקבע כי עליה לתת את חבל הסודטים לגרמניה מאחר שגרו בו 3.5 מיליון גרמנים. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה במרץ 1939 הפכה גרמניה למה שנקרא "הפרוטקטרוט של בוהמיה ומורביה" תחת כביכול נשיא המדינה אמיל האכה. דרום סלובקיה, כמו גם רותניה סופח להונגריה בשנת 1938. פולין סיפחה את זאולז'ה אך איבדה שטח זה לאחר 11 חודשים בלבד.

ב-1945 כבשו בעלות הברית את צ'כוסלובקיה. המרד הסלובקי באוגוסט 1944 דוכא על ידי הגרמנים בסוף אוקטובר; לחימת פרטיזנים נמשכה עד סוף המלחמה. באפריל 1945 הביס הצבא האדום את הגרמנים ואת סלובקיה וסיפח את רותניה לברית המועצות.

Flag of France.svg צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

צרפת הייתה ערבה לביטחונה של פולין והייתה מבין הראשונות להכריז מלחמה על גרמניה. בשנת 1940, עקב כיבושה של צרפת בידי גרמניה חתמה ממשלת צרפת על הסכם כניעה (במקום בו חתמה גרמניה על כניעתה במלחמת העולם הראשונה, יער קומפיין) על פיו הוקמה צרפת של וישי והוקם צבא צרפת החופשית בראשותו של שארל דה גול. לאחר הפלישה לנורמנדי שוחררה צרפת שהשתתפה בוועידת השלום בפריז ב-1947.

Flag of Free France (1940-1944).svg צרפת החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת החופשיתצרפתית - "France libre") הם כוחות הצרפתיים שלחמו נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר במלחמת העולם השנייה, כצבא מאורגן בראשות הגנרל שארל דה גול בין 1940 ו-1945. עד שנת 1944 הם פעלו מחוץ לגבולות צרפת, והחל מקיץ 1944 גם בצרפת עצמה. כוחות צרפת החופשית פעלו גם נגד משטר צרפת של וישי ששיתף פעולה עם מדינות הציר והוכר על ידן כשלטון הצרפתי הלגיטימי בצרפת ובמושבותיה, ובשלבים מסוימים אף הוכר כך גם על ידי מדינות כארצות הברית.

אנשי "צרפת החופשית" פעלו בגלות מיולי 1940, לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, ובניגוד למרבית מדינות העולם, ובכללן מדינות מבעלות הברית, טענו כי משטר "צרפת של וישי" אינו לגיטימי, ואינו מהווה המשכיות ראויה של המדינה הצרפתית. "צרפת החופשית" היוותה מסגרת מדינית, בראשותו של דה גול, ולרשותה עמד צבא שכלל יחידות יבשה, אוויר וים. ההנהגה שעמדה בראש אנשי צרפת החופשית כינתה את עצמה "הוועד הלאומי הצרפתי" (Comité National Français), ומ-13 ביולי 1942 קראה לעצמה בשם "צרפת הלוחמת" (France combattante). סמלה של צרפת החופשית היה צלב לוריין.

לאחר מבצע לפיד, שבמהלכו עברו מושבותיה של צרפת בצפון אפריקה לשליטת הגנרל אנרי ז'ירו, שאהד את מטרת בעלות הברית, אך היה מתחרה לדה גול, הגיעו דה גול וז'ירו באוגוסט 1943 להסכמה על שיתוף פעולה במסגרת משותפת בשם "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" (Comité français de la Libération nationale). מסגרת זו הפכה לאחר שחרור צרפת לממשלתה הלגיטימית של צרפת. יחידות הצבא שעמדו לרשות הגוף החדש נקראו "צבא השחרור הצרפתי" (Armée française de la Libération), וכללו את אנשי צבא צרפת החופשית, וכן את אנשיו של ז'ירו. צבא זה נלחם במערכה האיטלקית, במערכה לשחרור צרפת, ואף לאחר מכן בקרבות על אדמת גרמניה. לאחר שחרור צרפת הצטרפו אל הלוחמים אנשי מחתרות הרזיסטאנס.

צבא צרפת החופשית, שהחל לפעול ב-1940 ומנה רק אלפים בודדים של חיילים, גדל והתעצם ככל שנמשכה המלחמה, וביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, מנה כ-300,000 חיילים.[60] לצבא זה נוספו לאחר שחרור צרפת עוד כ-300,000 חיילים מאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, ועד סוף המלחמה גויסו מאות אלפי צעירים נוספים שהגיעו לגיל הגיוס.[61] צבא זה לחם במערכה באיטליה, ועל אדמת צרפת וגרמניה, והיה אחד הגדולים שבצבאות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, אך חימושו היה דל, והוא הסתמך בעיקר על אספקה אמריקאית.[62]

צרפת של וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צרפת של וישי

צרפת של וישי (בצרפתיתRégime de Vichy, משטר וישי), הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם מדינות הציר בין יולי 1940 לאוגוסט 1944. ממשלה זו, שקבעה את מושבה בעיר וישי, ירשה את הרפובליקה השלישית ושימשה כגוף השלטוני בצרפת, במקביל לשלטונות הכיבוש הגרמנים והאיטלקים, עד הקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בראשותו של שארל דה גול באוגוסט 1944. באופן רשמי קרא משטר זה לעצמו בשם "המדינה הצרפתית" (État Françaiss), בניגוד לשם שקרא לעצמו המשטר הקודם, "הרפובליקה הצרפתית" (République françaisee).

על כינונו של המשטר הכריז המרשל אנרי פיליפ פטן בעקבות תבוסתה של צרפת במערכה על צרפת, שבה כבשו צבאות גרמניה הנאצית חלקים נרחבים מצרפת, והביסו את צבאה במערכה שנמשכה שישה שבועות, בין מאי ליולי 1940. ב-10 ביולי 1940 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית על כינונו של המשטר. הצבעה זו העניקה לפטן כוח פוליטי חזק. פטן, שהיה ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית, כינה עצמו מעתה "ראש המדינה הצרפתית" (Chef de l'État Français). משטרו של פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" ((Révolution nationale) שהתיימרה להחיות את המדינה ולהעניק לה חיים חדשים.

למשטר וישי היו סמכויות מסוימות גם באזור הכיבוש הגרמני בצפון צרפת, אך החוקים שחוקק יושמו רק אם לא סתרו את החקיקה הגרמנית. עיקר כוחו של המשטר היה ב"אזור החופשי", שבו שכנה גם העיר וישי ששימשה כמרכזו האדמיניסטרטיבי של המשטר. הסדר זה נמשך עד מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, שבעקבותיו הורה היטלר על כיבוש האזור החופשי. לאחר כיבוש זה, שכונה "מבצע אנטון", הוחל הכיבוש הגרמני על כל חלקיה של צרפת, פרט לרצועה צרפתית באזור האלפים שבה שלטה איטליה הפאשיסטית עד ספטמבר 1943.

בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-1944, הכריז דה גול על הקמת ממשלה צרפתית זמנית. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, קבעה הממשלה הזמנית בראשות דה גול את מושבה בפריז, ובאוקטובר 1944 זכתה להכרה מצד בעלות הברית כממשלה החוקית היחידה המושלת בצרפת.

ב-20 באוגוסט 1944 הועברו פקידי ממשל וישי ותומכי המשטר העיקריים לזיגמרינגן שבגרמניה, שם ייסדו ממשלה גולה בראשות פרנאן דה ברינון. ממשלה זו פעלה עד אפריל 1945. לאחר תבוסת הנאצים, נתפסו רוב ראשי משטר וישי, ונשפטו על ידי אנשי הממשלה הצרפתית הזמנית. ראשי משטר וישי, פייר לאוואל, ז'וזף דארנן ופרנאן דה ברינון הוצאו להורג. פטן נדון למוות בשל בגידה, אך עונשו הומתק למאסר עולם.

האימפריה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Algeria.svg אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, אלג'יריה, יחד עם יתר צפון אפריקה, הייתה תחת שליטת משטר וישי וגרמניה הנאצית. ב-8 בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית במתקפה הגדולה הראשונה שלהן שנקראה "מבצע לפיד".

כוחות הברית, בפיקודו של דווייט ד. אייזהאואר נחתו בחופים הצפוניים והתקדמו דרומה מול 60 אלף חיילי וישי. בעלות הברית כבשו בקלות רבה יחסית את מרוקו ואלג'יריה ובכך שחררו את צפון אפריקה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, מספרים גדולים של מוסלמים ואירופיים אלג'יראים התגייסו לארמייה הצרפתית. הכוחות האלג'יראים הצטיינו במיוחד בחיל המשלוח הצרפתי בפיקודו של הגנרל ז'אן במהלך המבצע האיטלקי ב-1943 ובפלישת בעלות הברית לדרום צרפת בשנת 1944.

Flag of Gabon.svg גבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על גבון

ביוני 1940 פלשה גרמניה לצרפת וניצחה אותה. לאחר מכן הוקמה ממשלת בובות צרפתית שנקראה ממשלת וישי שניהלה חלק מהשטחים הצרפתיים. ב-18 ביוני שידר דה גול ברדיו לצרפתים וקרא להם לנטוש את משטר וישי ולחבור לממלכה המאוחדת במלחמתה נגד גרמניה ואיטליה. השידור עורר חלוקה של השטחים האפריקאיים שנשלטו על ידי צרפת, שם נאלצו המתיישבים לבחור צד.

ב-8 באוקטובר 1940 הגיע דה גול לדואלה, קמרון. ארבעה ימים לאחר מכן הוא אישר תוכנית פלישה לאפריקה המשוונית הצרפתית, כדי להשתמש בה כבסיס להתקפות בלוב. מסיבה זו הוא החליט להיות מעורב אישית בניהול המערכה בצ'אד, שכנתה מדרום של לוב.

ב-8 בנובמבר תקפו כוחות צרפת החופשית את ליברוויל, בירת גבון. ב-12 בנובמבר נכנעו אחרוני כוחות צרפת של וישי, והמושבה עברה לידי צרפת החופשית. קיימת מחלוקת על מספר ההרוגים במערכה.

לאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1945 כבשו היפנים את ויינטיאן. המלך סיסוואנג ונג נעצר על ידי היפנים, אבל בנו הכתר הנסיך סוואנג וואטנה קרא לכל האזרחים להתנגד לכובשים היפנים.

לעומתו, הנסיך פאתק סאראט התנגד לעמדה זו וחשב שאפשר להשיג את עצמאות לאוס בסיועם של היפנים, שהפכו אותו לראש ממשלת לואנג פרבאנג, אם כי היא לא הייתה אחראית באופן רשמי על כל המדינה. בפועל הייתה המדינה במצב של תוהו ובוהו, וממשלתו של פאתק סאראט לא הייתה סמכות של ממש.

קבוצה אחרת בלאוס, שחרור לאוס, קיבלה תמיכה לא רשמית מהתנועה התאילנדית למען עצמאות תאילנד, שפעלה באזור איסאן.

היפנים שלטו במדינה עד אוגוסט, אז נכנעה יפן לאחר המתקפה על הירושימה ונגסאקי.

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה

לבנון, שהייתה תחת שלטון צרפתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כחלק מהסכמי השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה לחלק משלטון משטר וישי הפרו-גרמני, יחד עם סוריה. לבנון נכבשה בידי בעלות הברית במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון ב-14 ביולי 1941. דה-גול הכריז על עצמאות לבנון ב-22 בנובמבר 1943. בשנת 1945 הכריזה לבנון מלחמה על גרמניה ויפן.

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה

לאורך כל המלחמה, הייתה סוריה תחת שלטון צרפתי. בעקבות הכניעה הצרפתית ב-1940 שלטה במושבה, כמו בכל מושבות צרפת, ממשלת וישי, ממשלת בובות של הנאצים. צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, חשש כי ייעשה שימוש בסוריה כדי לאיים על אספקת הנפט מעיראק לבריטניה. חשש זה התגלה כמוצדק כשהלופטוואפה החל להעביר אספקה לשלטון הפרו-גרמני בעיראק בראשותו של רשיד עאלי אל-כילאני.

ביוני 1941 פלשו כוחות בריטיים ומטעם צרפת חופשית לסוריה, ולאחר התנגדות עיקשת, נכנעו כוחות וישי ביולי. לאחר מכן השתלטו כוחות צרפת החופשית על המדינה וייצבו את השלטון בה תוך שהם מכריזים כי המדינה תזכה לעצמאות עם סיום המלחמה, אף על פי שבחשאי היו ניסיונות להשיב את השלטון הקולוניאלי על כנו. כדי לעודד את טורקיה להישאר נייטרלית, הוחלט להעביר לידיה את מחוז איסכנדרון בצפון סוריה.

Flag of Cuba.svg קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של קובה

קובה הצטרפה לבעלות הברית ב-8 בדצמבר 1941 כשהכריזה מלחמה על יפן וב-11 בדצמבר על איטליה וגרמניה. התחנה הימית של ארצות הברית במפרץ גואנטנמו שימשה בסיס חשוב להגנה על המשלוחים של בעלות הברית בים הקאריבי. ב-15 במאי 1943 הוטבעה ספינת סוחר קובנית ליד חופי קובה בידי הצוללת הגרמנית U-176. קובה תכננה לגייס חיילים על מנת שישתתפו במלחמה אך הדבר לא יצא לפועל.

Flag of Colombia.svg קולומביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המתקפה על פרל הארבור ניתקה קולומביה את יחסיה עם מדינות הציר. קולומביה סיפקה לבעלות הברית נפט. ב-26 בנובמבר 1943 הכריזה קולומביה מלחמה על גרמניה לאחר שהצוללת הגרמנית U-505 הטביעה מפרשית קולומביאנית.

שגריר גרמניה עזב את קולומביה והוקמו אמצעי פיקוח על האוכלוסייה הגרמנית כולל מעצר במקומות המיועדים לכך. במהלך שנות ההתאוששות באירופה, שלחה קולומביה מוצרי נסטלה כמו קפה ומזון לתינוקות; ופחמן לחימום כל אירופה.

Flag of Costa Rica.svg קוסטה ריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוסטה ריקה הצטרפה לבעלות הברית ב-8 בדצמבר 1941. ממשלת השמאל בראשות הנשיא רפאל אנג'ל קלדרון גווארדיה הייתה עוינת כלפי הנאציזם ופעלה בדרכים רבות על מנת למנוע השפעה גרמנית במדינה. קוסטה ריקה הכריזה מלחמה על יפן יום לאחר המתקפה על פרל הארבור ועל גרמניה ואיטליה זמן קצר מאוחר יותר.

Flag of South Korea.svg קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

תנועות לעצמאות רבות התקיימו במהלך התקופה הקולוניאלית. תנועת ה-1 במרץ השפיעה על תנועות לא אלימות אחרות כמו התנועה הרביעית בסין וההפגנות הלא אלימות בהנהגת גנדי בהודו.

התנועה, בין היתר, השפיעה על הקוריאנים ליצור ממשלה רשמית שתוכל להתכונן לעצמאות קוריאה. המהלך הראשון שבוצע היה הכרזה על החוקה הזמנית, שהוכרזה ב-11 באפריל 1919, כחודש לאחר הקמת תנועת ה-1 במרץ. סעיף 8 של האמנה ציין כי "הממשלה הזמנית תעניק יחס מיוחד לבית המלוכה לשעבר יי". סעיף זה מוכיח כי הממשלה הזמנית היוותה המשך לאימפריה הקוריאנית לשעבר, שסופחה ליפן ב-1910.

כעבור יומיים הוקמה הממשלה הזמנית של הרפובליקה של קוריאה. הממשלה הזמנית הייתה בעלת תפקידים ממשלתיים ובין היתר יצרה ארגונים חשובים למען עצמאות קוריאה, דוגמת צבא השחרור הקוריאני ב-17 בספטמבר 1940. הממשלה הזמנית הכריזה מלחמה על יפן ב-10 בדצמבר 1941. זו הייתה הממשלה הדמוקרטית הראשונה בקוריאה.

צבא השחרור הקוריאני לא יזם את "מבצע איגל", שמטרתו הייתה לשחרר את חצי האי הקוריאני באמצעות מתקפה על אזור הבירה, סיאול ואינצ'ון, ב-18 באוגוסט 1945. משרד השירותים האסטרטגיים של ארצות הברית הבטיח גם הוא לסייע לצבא הקוריאני, באמצעות אספקת מטוסי קרב, צוללות וכוחות מוטסים. התוכנית לא יצאה לפועל בשל כניעתה של יפן ב-15 באוגוסט 1945. הממשלה הקוריאנית הזמנית התנגדה גם להתנגדות נגד הממשל הצבאי האמריקני. ב-15 באוגוסט 1948 פורקה הממשלה הזמנית רשמית לאחר הקמת ממשלת הרפובליקה של קוריאה.

במהלך מלחמת העולם השנייה למעלה מ-100,000 קוריאנים שירתו בצבא היפני הקיסרי.[63]

לאחר כניעתה של יפן לכוחות בעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945, נכבשה קוריאה על ידי כוחות סובייטים (מצפון) וכוחות אמריקניים (מדרום). תחילת המלחמה הקרה מנעה את איחוד האי והוקמו שתי מדינות נפרדות, שבהמשך לחמו במלחמת קוריאה.

Flag of Canada (Pantone).svg קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בספטמבר 1939 הכריזה קנדה על מלחמה עם גרמניה, הכרזת המלחמה העצמאית הראשונה של המדינה.[64] המלחמה הייתה המאמץ הלאומי הגדול ביותר בתולדותיה. צבא קנדה היה פעיל בכל זירות המלחמה, אם כי רוב הקרבות התנהלו באיטליה,[65] צפון אירופה[65] וצפון האוקיינוס האטלנטי.

במהלך המלחמה, 1.1 מיליון קנדים שירתו בצבא, חיל הים וחיל האוויר. מתוכם 45 אלף איבדו את חייהם ו-54 אלף נפצעו.[65] העלות הכספית של המלחמה הייתה $21,786,077,519.13.[66] עד סוף המלחמה, חיל האוויר הקנדי היה הרביעי בגודלו בעולם,[67] והצי השלישי בגודלו בעולם.[68]

כמו כן, צי הסוחר הקנדי השלים 25,000 מסעות מעבר לאוקיינוס האטלנטי.[69] הרבה טייסים של בעלות הברית אומנו בקנדה במהלך המלחמה. קנדים אף שירתו בצבאותיהם של בעלות ברית אחרות.

ב-6 ביוני 1944, D-Day, הנחיתות בוצעו בשני מקומות על ידי אמריקנים, בשני מקומות בידי בריטים ובידי קנדים במקום נחיתה אחד, בג'ונו, את הנחיתה ביצעה חטיבת החי"ר הקנדית השלישית.

במהלך המלחמה קנדה הייתה נתונה למתקפות ישירות של צוללות גרמניות שהשתתפו בקרב על סנט לורנס.

למלחמה הייתה השפעה גדולה על קנדה מבחינה תרבותית, פוליטית וכלכלית, כולל משבר גיוס בקנדה בין הפרנקופונס והאנגלופונס הקנדיים. עם זאת, המאמץ המלחמתי חיזק את כלכלת קנדה וקנדה נקבעה כשחקן מרכזי בזירה הבינלאומית.[70]

Flag of the Vatican City.svg קריית הוותיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריית הוותיקן, המדינה הקטנה בעולם, נותרה לא מעורבת במהלך המלחמה וצבאה לא עסק בלחימה. אף שהאפיפיור פיוס השנים עשר תמך לכאורה בהתנגדות למדינות הציר בחשאי, ונטען בקרב מגיניו כי פעל להצלת יהודים בכנסיות ברחבי אירופה. כמו כן, הוא גם פרסם הצהרות נגד הגזענות ושאף לשלום טרם פרוץ המלחמה. קריית הוותיקן הייתה חתומה על ההסכמים הלטרניים עם איטליה, שחייבו אותה לשמור על נייטרליות פוליטית, ואשר פיוס השנים עשר ביקש לשמור עליהם לאורך כל המלחמה.

Flag of Romania.svg רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעורבותה הראשונה של רומניה במלחמה הייתה במתן אשרות מעבר לחברי הממשלה הפולנית, אוצריה וכוחות פולניים רבים ב-1939. במהלך 1940, תחת איום סובייטי, ויתרה רומניה על שטחים לטובת ברית המועצות, הונגריה ובולגריה, ובעקבות מהפיכה פנימית, הצטרפה רומניה למדינות הציר. לאחר מכן, השתתפה המדינה ושלחה 600 אלף חיילים למבצע ברברוסה, וכוחותיה לקחו חלק בכיבוש אודסה, סבסטופול, אולם הם סבלו מאבדות כבדות בקרב סטלינגרד. מלבד כוח אדם, חשיבותה של רומניה הייתה בכך שהיא היוותה מקור נפט חשוב לגרמניה הנאצית באמצעות שדות הנפט בפלוישט, שהיו למעשה מקור הנפט היחיד של גרמניה הנאצית.

עם כניסת חיילים סובייטים למדינה באוגוסט 1944, והפיכה מלכותית, הוקמה ממשלה חדשה שתמכה בבעלות הברית, ולאחר שגרמניה והונגריה הכריזו מלחמה עליה, הצטרפה רומניה לבעלות הברית כשותפה למשך יתר תקופת המלחמה. המספר הכולל של החיילים הרומנים שהוצבו נגד מדינות הציר הוא 567 אלף ב-38 אוגדות. הצבא הרומני נטל חלק במצור על בודפשט והגיע עד צ'כוסלובקיה ואוסטריה.

לאחר המלחמה הפכה המדינה לרפובליקה והמלך מיכאי הראשון עזב את המדינה, זאת בשל העובדה שהמדינה הייתה חלק ממעגל ההשפעה הסובייטי והצטרפה לברית ורשה.

Flag of Sweden.svg שוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כל המלחמה, שמרה שוודיה על נייטרליות, אם כי מספר מתנדבים שוודים השתתפו במלחמת החורף בין פינלנד לברית המועצות, ובמלחמת ההמשך שנערכה מאוחר יותר.

לאחר שפלשה גרמניה לדנמרק ולנורווגיה ב-9 באפריל 1940, שוודיה ויתר מדינות הים הבלטי, הפכו לכודות בין גרמניה הנאצית וברית המועצות, שגם שמרו על יחסי ידידות באותה עת, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הלחימה הממושכת בנורווגיה הביאה את גרמניה לדרוש יותר ויותר תמיכה עקיפה משוודיה, ולדרוש מהדיפלומטים השוודים להזכיר לנורווגים את תחושת אחדות הגורל של השוודים עם אחיהם. עם סיום הלחימה בנורווגיה, הפך הטיעון הזה לבלתי נסבל, והכריח את הממשלה להיכנע ללחץ הגרמני ולאפשר משלוח חיילים (בלתי חמושים) באמצעות מסילות ברזל שוודיות, בין גרמניה לנורווגיה. בנורווגיה היו למעלה מ-350 אלף חיילים גרמנים.

Flag of Switzerland (Pantone).svg שווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מבצע טננבאום, שווייץ במלחמות העולם

שווייץ תכננה, כמו בדרך כלל, להישאר נייטרלית במהלך המלחמה, אולם איומי מדינות הציר וריכוזי הכוחות בסמוך לגבולותיה הביאו את הצבא השווייצרי להתכונן למלחמה. לאחר הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הוכרז על גיוס כללי בתוך שלושה ימים. מאוחר יותר, אף על פי שהגרמנים הכינו את מבצע טננבאום לכיבוש מהיר של שווייץ, הוא מעולם לא יצא לפועל משום שהיטלר, מסיבות שלא הובררו עד היום, דחה את ההתקפה. בנוסף, בניגוד להולנד, בלגיה ומדינות מערב-אירופיות אחרות שנפלו בקלות במהלך מלחמת הבזק הגרמנית, שווייץ שוכנת על שטח הררי, שמאפשר למגינים להיערך במקומות גבוהים יותר לעומת התוקפים.

עם זאת, הנייטרליות של שווייץ לא הבטיחה חופש מעוינות. בתחילת המלחמה הפילה שווייץ כמה מטוסים גרמניים שחדרו למרחב האווירי שלה. בסך הכול במלחמה מאות מטוסים משני הצדדים נחתו בשווייץ, ונכלאו בנמלי התעופה השווייצריים על צוותיהם עד סוף המלחמה. מטוסים של בעלות הברית נכלאו, במקרים מסוימים, בניגוד לחוק השווייצרי, וחלק מהצוותים נתונים היו בהתעללות במחנות המעצר. כמו כן, במהלך המלחמה, כמה ערים בשווייץ הותקפו. המפורסמת שבהם היא שפהאוזן, שבמהלך הפצצה נהרגו 40 אזרחים ו-50 בתים נהרסו. הדבר הביא את שווייץ להכריז על אפס סובלנות להפרת ריבונותה.

באשר לפליטים היהודים, עד 1942 קיבלו 420 פליטים יהודים מקלט בשווייץ, שלאחר מכן הודיעה על סגירת שעריה לפליטים. יהודים שלא נחשבו אז פליטים פוליטיים, לא יכלו לקבל מקלט במדינה, שאף צינזרה ידיעות בנושא. יוצא מן הכלל היה מפקד המשטרה בתחנת הגבול באזור סאנט גאלן, פאול גרונינגר, שאפשר לפליטים יהודיים להיכנס לשווייץ, מסר דו"חות כוזבים על מספרם וסייע להם לקבל יחס של שוהים חוקיים.

Flag of Thailand.svg תאילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה, הייתה תאילנד בעלת בריתה של יפן, והפילדמרשל פלק פיבונסונגרם (נקרא גם פיבון), דיקטטור צבאי בעל נטיות לאומיות, שלט תחת המלך התאילנדי. תאילנד נותרה בלתי מעורבת עם פרוץ המלחמה באירופה, אולם היא ניצלה את כניעת צרפת להסדרת תביעותיה לבעלות על חלקים מהודו-סין הצרפתית, במלחמת תאילנד-צרפת. הפלישה היפנית לתאילנד בדצמבר 1941 הביאה את הממשלה להצטרף למערכה על בורמה.

הניצחון היפני בקרב מלאיה הגביר את התלהבות פיבון לגבי שיתוף פעולה, וב-25 בינואר 1942 הכריזה תאילנד מלחמה על ארצות הברית ובריטניה. חלק מהתאילנדים התנגדו לברית עם יפן, והקימו את התנועה התאילנדית החופשית. בסופו של דבר, כשמצב היפנים במלחמה הורע, נאלץ פיבון להתפטר, ותאילנד ויתרה על בריתה עם יפן.

Flag of Yemen.svg תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת תימן, ששכנה בחלקה הצפוני של תימן המודרנית, נהגה בהתאם למדיניות החוץ הבדלנית של המלך יחיא מוחמד חמיד א-דין, ולמרות הברית שכרתה עם איטליה ב-1936, היא נותרה נייטרלית במשך כל המלחמה. החלק הדרומי של תימן, שכונה פרוטקטורט עדן, היה בשליטה בריטית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Historical documents, Department of Foreign Affairs and Trade (בAmerican English)
  2. ^ corporateName=National Archives of Australia; address=Queen Victoria Terrace, Parkes, ACT 2600; contact=+61 2 6212 3600, Japanese midget submarine attacks on Sydney, 1942 - Fact sheet 192, www.naa.gov.au (בAustralian English)
  3. ^ מרטין הנרי ג'ון פינץ', הכלכלה הפוליטית של אורוגוואי מאז 1870, ספרינגר, 1981
  4. ^ דייב בייקר, כנפיים צהובות - סיפורה של תוכנית האימונים המשותפת במלחמת העולם השנייה, פרטוריה:מוזיאון SAAF, 1989, עמ' 102
  5. ^ Iran /r Azerbaijan, www.globalsecurity.org
  6. ^ [1] היסטוריה של אירלנד.
  7. ^ ריצ'רד דוהרטי, גברים ונשים אירים במלחמת העולם השנייה, ארבעה בתי משפט, דבלין, 1999, פרק א
  8. ^ רוברט פיסק, אירלנד, ומחיר הניטרליות, 1939-1945, לונדון:גיל ומקמילן, 1996, עמ' 241, ISBN 0-7171-2411-8
  9. ^ רוברט פיסק, בזמן המלחמה, גיל ומקמילן, 1983, עמ' 242
  10. ^ The War Room - Bombing Incidents, www.csn.ul.ie ראה באתר חדר המלחמה רשימה של התקפות על אדמת אירלנד.
  11. ^ איי גלפאגוס, תמונות מטיולים באקוודור, Mongabay.com
  12. ^ Jan Josef Safarik, Jan Josef Šafařík, math.fce.vutbr.cz
  13. ^ Los argentinos que pelearon en la Segunda Guerra, edant.clarin.com (בספרדית)
  14. ^ ריצ'רד דודי, ציר זמן של קרעים דיפלומטיים, פלישות לא מוכרזות, הכרזות מלחמה, שביתות נשק וכניעות, The World At War
  15. ^ דו"ח ועדת החקירה לרעב (מאי 1945). ניו דלהי: מנהל הפרסומים, ממשלת הודו. עמ' 103. הדו"ח
  16. ^ ג'יימס ל. קייט, ווסלי פ. קרייבן, חיל האוויר במלחמת העולם השנייה, משרד ההיסטוריה של חיל האוויר האמריקאי, 1983, עמ' 69
  17. ^ כוח המשלוח הברזילאי במלחמת העולם השנייה, הוצאת אוספרי, 2011, ISBN 9781849084833
  18. ^ ענייני העולם, אוניברסיטת אינדיאנה, 1951, כרך 114
  19. ^ בארון ג'ואו, 1942: ברזיל ומלחמתה הנשכחת, ריו דה ז'נירו:הוצאת נובה פרונטירה, 2013, פרק 2, ISBN 8520933947. (בפורטוגזית)
  20. ^ קארי אלן, רוחות מהירות על החוף הברזילאי, הוצאת iUniverse, 2004, עמ' 100, ISBN 0595315275. (באנגלית)
  21. ^ לוצ'רי ניל, גורל המלחמה, המלחמה השנייה ויצירת ברזיל המודרנית, ספרים פשוטים, 2014, כרך 4,5, ISBN 9780465039982
  22. ^ בנג'מין שוורץ, עבודה לשכתוב: המלחמה של סטאלין, ניו יורק טיימס, ‏21 בפברואר 2004
  23. ^ דייוויד קרוסלנד, גרמניה עדיין קוברת הרוגים מהחזית המזרחית, ‏31 ביולי 2013
  24. ^ זכרונות צ'רצ'יל, מולוטוב מבקש חזית שנייה באירופה
  25. ^ "ארצות הברית מודעת היטב לעובדה שברית המועצות נושאת בנטל הקרב" - פרנקלין דלאנו רוזוולט. מקור: התכתבות מועצת השרים של ברית המועצות עם נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה של 1941–1945. עמ' 204
  26. ^ דייוויד מ. גלאנץ, ג'ונתן מ. האוס, כאשר הטיטאנים מתנגשים: איך הצבא האדום עצר את היטלר, הוצאת אוניברסיטת קנזס, ISBN 0700621210
  27. ^ כריסטופר ג'יי ווקר, ארמניה - הישרדותה של אומה, הוצאת רחוב מרטין, 1980, עמ' 355-356, ISBN 0-7099-0210-7
  28. ^ תרומת ארמניה לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, Academia
  29. ^ V Day: מנהיג ארמני משתתף במצעד בעלות הברית בכיכר האדומה, Armenia Now, ‏9 במאי 2010
  30. ^ המלחמה הפטריוטית הגדולה של ברית המועצות, 1941-1945, האקדמיה הארמנית למדעים, 1984, עמ' 542-547. (בארמנית)
  31. ^ Tuskegee Airmen Pilot Listing | Tuskegee University, www.tuskegee.edu
  32. ^ Charles E. Francis, The Tuskegee Airmen: The Men who Changed a Nation, Branden Books, 1997-01-01
  33. ^ מאיר בראלי, עשו "זה פקטו" - מתנגדים "דה יורה", דבר, 4 באוגוסט 1959.
  34. ^ עדי שוורץ, תשעת הגלגולים הקפה של לורנץ, הארץ, ‏20 בינואר 2008
  35. ^ הכיבוש היפני בבורניאו, 1941-1945, אוי קיט ג'ין, עמ' 36
  36. ^ About Our Rock - Video, Photography and Information about The Rock of Gibraltar, its people and their culture., ‏2012-05-19
  37. ^ הצי המלכותי, HERITAGE
  38. ^ קילינגריי, דוד, לחימה למען בריטניה: חיילים אפריקנים במלחמת העולם השנייה, וודברידג', 2010, עמ' 44, ISBN 978-1-84701-015-5
  39. ^ עד כה ולא עוד! הצעת רודזיה לעצמאות במהלך נסיגת האימפריה 1959–1965, הוצאת טרפורד, 2005, עמ' 8-9, ISBN 978-1-4120-4952-8
  40. ^ אשלי ג'קסון, האימפריה הבריטית ומלחמת העולם השנייה, Continuum International Publishing Group, ראשונה, 2006, ISBN 978-0-8264-4049-5
  41. ^ Tydings-McDuffie Act | United States [1934], Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  42. ^ מיגל טינקר סאלאס, להישאר במסלול: חברות נפט אמריקאיות בוונצואלה 1945–1958, פרספקטיבות באמריקה הלטינית, 2005, עמ' 147-170
  43. ^ דוברוסלאב פאבלוביץ', סטיבן ק' פאבלוביץ', הפרעת היטלר החדשה: מלחמת העולם השנייה ביוגוסלביה, הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2008
  44. ^ PSRS valdības paziņojums [ultimāts Latvijas valdībai], old.historia.lv
  45. ^ הנתונים המדויקים אינם ידועים מאחר שרוסיה מעולם לא פרסמה אותם
  46. ^ טדנדמבין בטביאר, "האיום היפני ומדיניות סטלין כלפי מונגוליה החיצונית", רוטלידג' קרזון, 2003, עמ' 188
  47. ^ יאן פ'טריסקה ורוברט מ. סלוסר, התיאוריה, המשפט והמדיניות של האמנות הסובייטיות, סטנפורד, קליפורניה: הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1962, עמ' 234-235
  48. ^ "המסע הסובייטי-מונגולי נגד יפן, אוגוסט 1945", ביקורת מרכז אסיה, 1966, עמ' 306-16
  49. ^ כריסטופר פ. אטווד, הדיפלומטיה הסינית-סובייטית והחלוקה השנייה של מונגוליה, 1945-1946, Indian University, 1999, עמ' 147. (באנגלית)
  50. ^ פייר אברומוביץ', מונאקו: 1939-1945, פריז:Seuil, 2001, ISBN 2-02-037211-8. (בצרפתית)
  51. ^ ניו זילנד מכריזה מלחמה על גרמניה, Te Ara
  52. ^ ד"ר אריק גולדשטיין, מלחמות והסכמי שלום: 1816 עד 1991, Routledge, 2005, עמ' 218
  53. ^ א. סלווינקי, אלו שעזרו ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, www.polishresistance-ak.org
  54. ^ סיכום קצר של ההיסטוריה של מזרח טימור, ארכיון האינטרנט
  55. ^ Polvinen, פינלנד בפוליטיקה של המעצמות הגדולות 1941–1944, Wsoy, 1964, עמ' 271
  56. ^ מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים, רגעים היסטריים, דביר, 2010, פרק 5, עמ' 222
  57. ^ מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים, רגעים היסטריים, דביר, 2010, פרק 5, עמ' 225
  58. ^ אלפרו מ. סיפרהלד, נאציזם ופאשיזם בפרגוואי (1936–1939), אסונסיון:היסטוריקה, 1985
  59. ^ הטייסים הפרגוואיסטים במלחמת העולם השנייה, Ultimahora, ‏29 בנובמבר 2009
  60. ^ William L. Hosch (ed.), World War II, People, Politics, Power, Britanicca Educational Publishing, 2010, pp.57
  61. ^ שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך שלישי, "עם נושע", הוצאת עם הספר, 1960, עמ' 35
  62. ^ דה גול, כרך שלישי, עמ' 36
  63. ^ "למעלה מ-2,000 קוריאנים הוכנסו למחנות עבודה בסיביר", The Korea Hearld, ‏27-12-2010
  64. ^ "CBC Archives" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-24 בינואר 2017. 
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 Canadian War Museum, ‏5 באוגוסט 2007
  66. ^ The Canadian Encyclopedia, ‏19 באוגוסט 2010
  67. ^ Canadian Air Force Journal
  68. ^ ווילמוט ה.פ., מלחמת העולם, לונדון:דורלינג קינדרסלי, 2004, עמ' 168
  69. ^ Veterans Affairs Canada, ‏5 באוגוסט 2007
  70. ^ Stacey, C.P. "Second World War (WWII)". The Canadian Encyclopedia (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-24 בינואר 2017.