ג'ון דיקינסון
 | |||||||
| ג'ון דיקינסון | |||||||
| לידה |
8 בנובמבר 1732 מחוז טלבוט, פרובינציית מרילנד, אמריקה הבריטית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
14 בפברואר 1808 (בגיל 75) וילמינגטון, דלאוור, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | וילמינגטון, דלאוור, ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית | ||||||
| בן או בת זוג |
מרי נוריס דיקינסון | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
ג'ון דיקינסון (באנגלית: John Dickinson; 8 בנובמבר 1732 – 14 בפברואר 1808) אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כנשיא דלאוור החמישי בשנים 1781 - 1873 וכנשיא פנסילבניה החמישי בשנים 1782 - 1785. לפני כן הוא כיהן מטעם שתי מדינות אלו בזמנים שונים כחבר הקונגרס הקונטיננטלי. במסגרת זו נודע דיקינסון כ"איש העט של המהפכה" (Penman of the Revolution) בשל סדרה של 12 מאמרים שכתב בשם "מכתבי חוואי מפנסילבניה" (Letters from a Farmer in Pennsylvania) בשנים 1767 - 1768 ובשל "שיר החירות" (The Liberty Song) שכתב ב-1768.
כחבר בקונגרס הקונטיננטלי הראשון, בו הוא חתם על מסמכי ההתאגדות (אנ'), ניסח דיקינסון ב-1774 את רובה של העתירה למלך (אנ'), ולאחר מכן, כחבר הקונגרס הקונטיננטלי השני, הוא כתב ב-1775 את עתירת ענף הזית (אנ'). שני ניסיונות אלו לשאת ולתת עם ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה הגדולה כשלו. דיקינסון שכתב את הנוסח האחרון של "ההכרזה על הסיבות והצרכים לאחוז בנשק" (Declaration of the Causes and Necessity of Taking Up Arms) שכתב תומאס ג'פרסון ב-1775.
בעת כהותו בקונגרס, שימש דיקינסון כחבר בוועדה שכתבה את "דגם האמנה" (Model Treaty), תבנית לחתירה לבריתות עם ארצות זרות, אך התנגד לקבלת עצמאות מבריטניה הגדולה. הוא נמנע או נעדר מההצבעה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית, וסירב לחתום עליה לאחר שהתקבלה. אף על פי כן, דיקינסון כתב את הטיוטה הראשונה של תקנון הקונפדרציה, ושירת כקצין מיליציה במהלך המהפכה האמריקאית. מאוחר יותר הוא נבחר כנשיא ועידת אנאפוליס שהתקיימה ב-1786, ובה יצאה קריאה לכינוסה של ועידת החוקה ב-1787, וכנציג דלאוור בה הוא חתם על חוקת ארצות הברית.
דיקינסון היה אחד האנשים העשירים ביותר בשלוש עשרה המושבות. הוא כיהן כנשיא דלאוור בשנים 1781 - 1783, וכנשיא פנסילבניה בשנים 1782 - 1785. במותו, התייחס אליו תומאס ג'פרסון כ"אחד מהראשונים שתמכו בזכויות ארצו כאשר היא הותקפה על ידי בריטניה הגדולה", וכינה אותו "אחד מהאנשים החשובים ביותר של המהפכה".[1]
רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון דיקינסון נולד באחוזת מטעי הטבק "אלבמה" של משפחתו ליד הכפר טראפ שבמחוז טלבוט, פרובינציית מרילנד. הוא היה נינו של וולטר דיקינסון שהגיע מאנגליה כמשרת חוזי למושבת וירג'יניה ב-1654, ולאחר שהצטרף לקווייקרים, הגיע ב-1659 יחד עם כמה משותפיו לאמונה למחוז טלבוט שעל החוף המזרחי של מפרץ צ'ספיק. שם, על שטח של 400 אקרים, (1.6 קמ"ר) על גדות נהר צ'ופטנק, הקים וולטר דיקינסון את אחוזת המטעים, "קרוסדור" (Croisadore), שמשמעות שמה היה "צלב הזהב". הוא גם רכש שטח של 800 אקרים (3.2 קמ"ר) באזור שנקרא סנט ג'ונס נק, שהפך למחוז קנט שבדלאוור.
אחוזת קרוסדור עברה בירושה לבנו של וולטר דיקינסון, ויליאם, וממנו לנכדו, סמואל, אביו של ג'ון דיקינסון. כל אחד מהדורות הגדיל את שטח האחוזה, כך שסמואל דיקינסון ירש שטח של 2,500 אקרים בחמש חוות שהיו מפוזרות על שלושה ממחוזות מרילנד. במהלך חייו הוא הרחיב עוד את שטחי האחוזות ל-9,000 אקרים. הוא גם רכש קרקע במחוז קנט מדודנו, והרחיב אותה לשטח של כ-3,000 אקרים שהשתרעו לאורך נהר סנט ג'ונס מדובר ועד מפרץ דלאוור. שם הוא החל להקים אחוזת מטעים חדשה שלה הוא קרא "פופלאר הול". אחוזות מטעים אלו היו מיזמים חקלאיים גדולים ורווחיים, שעובדו על ידי עבדים, עד שב-1777 שילח אותם ג'ון דיקינסון לחופשי.[2]
ב-1710 נשא סמואל דיקינסון לאישה את ג'ודית טרות'. לשניים נולדו תשעה ילדים, ששלושת הבכורים נפטרו בלונדון מאבעבועות שחורות כשלמדו שם. ב-1729 נפטרה ג'ודית, וסמואל דיקינסון האלמן נשא לאישה ב-1731 את מרי קאדוואלדר, בתה של מרתה ג'ונס, נכדתם של ד"ר תומאס ויין והקוויקר הנודע ג'ון קאדוואלדר, שהיה סבו של הגנרל ג'ון קאדוואלדר מפילדלפיה. בשנים הבאות נולדו בניהם , ג'ון, תומאס ופילמון.
ראשית חייו וחינוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיקינסון חונך בחינוך ביתי על ידי הוריו ועל ידי מהגרים שהועסקו על ידיהם לצורך כך. ביניהם היה הכומר פרסביטריאני פרנסיס אליסון, שמאוחר יותר הקים את אקדמיית ניו לונדון במחוז צ'סטר שבפנסילבניה. החשוב מבניהם היה מורהו ויליאם קילן, שהיה לידידו במשך כל ימי חייו ובהמשך היה לשופט העליון של דלאוור. דיקינסון היה בעל התפתחות מהירה ואנרגטי, ועל אף אהבתו לביתו ולמשפחתו נמשך לחיים בפילדלפיה.
בגיל 18 החל דיקינסון ללמוד משפטים בהדרכתו של ג'ון מולנד בפילדלפיה. שם הוא התיידד עם חבריו לספסל הלימודים ג'ורג' ריד, סמואל וורטון ואחרים. ב-1753 הוא יצא ללונדון ללימודים של שלוש שנים במידל טמפל. את השנים הללו הוא העביר בלימוד עבודותיהם של אדוארד קוק ושל פרנסיס בייקון באכסניות המשפט, והלך בעקבות ידידו, התובע הכללי של פנסילבניה בנג'מין צ'ו, וב-1757 התקבל ללשכת עורכי הדין של פנסילבניה והחל קריירה כעורך דין.
כמחאה על חוקי טאונסנד פרסם דיקינסון את סדרת המאמרים "מכתבי חוואי מפנסילבניה" (Letters from a Farmer in Pennsylvania). מאמרים עלו פורסמו מחדש במספר רב של עיתונים, והם הפכו לחלק מהמסמכים הפוליטיים האמריקאים המשפיעים ביותר בתקופה שלפני המהפכה האמריקאית. דיקינסון טען שלפרלמנט הבריטי הזכות לפקח על הסחר, אך לא הייתה לו הזכות להטיל מיסים על הכנסות. בהמשך הוא הזהיר שאם אנשי המושבות ישלימו עם חוקים אלו, ימשיך הפרלמנט להטיל עליהם מיסים בעתיד.[3] לאחר פרסום המכתבים, הוא נבחר ב-1768 כחבר החברה הפילוסופית האמריקאית.[4]
ביולי 1770 נשא דיקינסון לאישה את מרי נוריס, שנודעה בשם "פולי", אישה בת 30 בולטת ומשכילה מפילדלפיה שהייתה בעלת רכוש, כולל ספרייה של 1,500 ספרים, אחת הגדולות במושבות באותה תקופה, ושניהלה בכוחות עצמה בסיוע אחותה את אחוזת משפחתה, פייר היל, במשך כמה שנים. היא הייתה בתם של הקווייקר העשיר ויושב ראש האספה הכללית של פנסילבניה, אייזק נוריס ושל שרה לוגן, בתו של ג'ייימס לוגן, ראש עיריית פילדלפיה.[5] היא גם הייתה דודניתה של המשורר הקווייקרית האנה גריפיטס. לדיקינסון ולנוריס נולדו חמישה ילדים, אך רק שתיים מהם הגיעו לבגרות: שרה "סאלי" דיקינסון ומריה מרי דיקינסון. דיקינסון מעולם לא הצטרף לפעילות של הקווייקרים, שכן על פי הסברו, הוא האמין ב"צדקתה של מלחמת מגן".[6] הוא ורעייתו נישאו בטקס אזרחי.
בפילדלפיה, הם חיו בפייר היל, ששכנה ליד שכונת גרמנטאון של היום, שאותה הם שיפצו בכספיהם המשותפים. בינתיים, בנה דיקינסון מעון אלגנטי ברחוב צ'סנאט, אך לא חי שם מעולם בשל העובדה שהבית הוחרם והפך לבית חולים במהלך התקופה בה שהה בדלאוור בשנים 1777-1776. לאחר מכן הוא היה למעונו של שגריר צרפת ולאחר מכן לביתו של אחיו של דיקינסון, פילמון. ב-4 באוקטובר 1777 הועלה הבית באש על ידי הבריטים במהלך קרב גרמנטאון (אנ').
דיקינסון התגורר במשך תקופות מסוימות בשנים 1776 - 1777 ובשנים 1781 - 1782 בפופלאר הול. באוגוסט 1781 נבזזה האחוזה על ידי לויאליסטים, וב-1804 ניזוקה קשות בשריפה. ב-1785 לאחר כהונתו כנשיא פנסילבניה, הוא התגורר בווילמינגטון ובנה בית במרכז העיר פילדלפיה.
הקונגרס הקונטיננטלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיקינסון היה אחד מהצירים שנשלחו בשם פרובינציית פנסילבניה לקונגרס הקונטיננטלי הראשון ב-1774 ולקונגרס הקונטיננטלי השני ב-1775 וב-1776. הוא המשך לתרום לניסוח ההצהרות שיצאו בשם הקונגרס. דיקינסון כתב את עתירת ענף הזית בקונגרס הקונטיננטלי השני כניסיון אחרון לשלום עם המלך ג'ורג' השלישי, שאפילו לא קרא אותה. אך מעבר לכך, בהסכמה עם ג'ורג' ריד ועם רבים אחרים בפילדלפיה ובדלאוור, מטרתו הראשונה של דיקינסון הייתה פיוס, לא העצמאות והמהפכה. הוא הכין את הנוסח הראשון של תקנון הקונפדרציה ב-1776, לאחר שאחרים אשררו את הכרזת העצמאות על אף דאגותיו שההכרזה עלולה הייתה לגרום להסלמה במלחמת העצמאות, שהחלה ב-1775 בקרבות לקסינגטון וקונקורד. באותה עת, הוא היה יושב ראש הוועדה שעסקה בניסוח תקנון הקונפדרציה, ושימש כנציג מטעם פנסילבניה בקונגרס הקונטיננטלי.
כאשר החל בקונגרס הקונטיננטלי השני הוויכוח על הכרזת העצמאות ב-1 ביולי 1776, חזר והדגיש דיקינסון את התנגדותו להכרזה העצמאות באותה עת. הוא האמין שהקונגרס היה צריך להשלים את תקנון הקונפדרציה ולהבטיח את קיומן של בריתות עם מדינות זרות לפני ההכרזה על העצמאות. הוא גם התנגד לאלימות כאמצעי לפתרון הסכסוך בין שלוש עשרה המושבות לבין בריטניה. הוא נמנע או נעדר מההצבעה ב-2 ביולי בה הוחלט על הכרזת העצמאות ונעדר שוב מההצבעה על הניסוח הרשמי של ההכרזה ב-4 ביולי. דיקינסון הבין את ההשלכות של סירובו להצביע בעד באומרו, "אני מצפה שההתנהלות שלי היום תיתן את המכה הסופית לפופולריות הרבה מדי שהייתה לי".[7] הוא סירב לחתום על הכרזת העצמאות, ומאחר והוגשה הצעה שעל פיה נאמר ש"למען הביטחון וההגנה המשותפים שלנו", לא יכול אף אחד להישאר בקונגרס הקונטיננטלי מבלי לחתום עליה, כך שדיקינסון פרש מהקונגרס מרצון והצטרף למיליציית הפטריוטים של פנסילבניה.[8] ג'ון אדמס, שהיה תומך נלהב בהכרזת העצמאות, ויריבו של דיקונסון במליאת הקונגרס, העיר, "הנכונות והחיות של מר דיקנסון הפכו ללא ספק למאפייני תדמיתו ונתנו דוגמא טובה לאחרים".[9]
דיקינסון היה אחד משני חברי הקונגרס הקונטיננטלי הראשון שלקחו חלק פעיל בפעילות צבאית במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. בשירותו במיליציה של פנסילבניה, הוא קיבל דרגת בריגדיר גנרל והוביל 10,000 חיילים לאליזבת, ניו ג'רזי כדי להגן על האזור מפני התקפת הבריטים על סטטן איילנד. אך בשל דעתו הבלתי פופולרית בהימנעותו מתמיכה בהכרזת העצמאות, קודמו שני קצינים זוטרים על פניו.[8]
שובו לפופלאר הול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1776 פרש דיקינסון משירותו הצבאי ושב לביתו בפופלאר הול. בעת שהותו שם, הוא קיבל את הידיעה שביתו בפילדלפיה הוחרם והוסב להיות בית חולים. הוא נשאר בפופלאר הול במשך שנתיים. האספה הכללית של דלאוור ניסתה למנות אותו כנציגה בקונגרס הקונטיננטלי השני ב-1777, אך הוא סירב. באוגוסט אותה שנה הוא שירת כטוראי במיליציה של מחוז קנט במידלטאון תחת פיקודו של סיזר רודני כסיוע לעיקוב התקדמותו של הגנרל ויליאם האו אל עבר פילדלפיה במהלך מערכת פילדלפיה (אנ'). באוקטובר מונה דיקינסון על ידי ידידו תומאס מקיין כבריגדיר גנרל במילציה של דלאוור, אך הוא שוב דחה את המינוי. זמן קצר לאחר מכן הוא התבשר על כך שהבריטים העלו באש את ביתו בפייר היל במסגרת קרב גרמנטאון.
ב-1777 החליט דיקינסון, שהיה אז החוואי העשיר ביותר בדלאוור, ומחזיק העבדים הגדול ביותר בה, לשלח את עבדיו לחופשי. בעוד שמחוז קנט לא בלט בשיעור החזקת העבדים בו כמו במושבות הדרומיות, ובבעלותו של דיקינסון היו 37 עבדים בלבד, צעדו נחשב לצעד אמיץ. החלטתו זו נבעה בשל ההשפעות הקווייקריות החזקות של סביבתו והיא התאפשרה בזכות העובדה שהוא הסב את עיסוקו מגידול טבק לסוגי יבול שדרשו פחות ידיים עובדות, כמו חיטה ושעורה. דיקינסון היה היחידי מבין האבות המייסדים ששחרר את עבדיו עד 1786, כאשר האחרים החלו לעשות כן. בנג'מין פרנקלין שחרר את עבדיו כבר ב-1770.[10]
נשיא דלאוור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-18 בינואר 1779 מונה דיקינסון כנציג מטעם דלאוור לקונגרס הקונטיננטלי השני, שהתכנס במבנה בפילדלפיה שכיום קרוי היכל העצמאות. במהלך תקופת כהונתו בקונגרס זה, חתם דיקינסון על תקנון הקונפדרציה, שאותו הוא כתב בעת שכיהן כנציג בקונגרס הקונטיננטלי הראשון מטעם פנסילבניה. באוגוסט 1781, בעת שהיה נציג בפילדלפיה, הוא קיבל את הידיעה שפופלאר הול ניזוקה קשות בפשיטה של הלויאליסטים. הוא שב לאחוזתו כדי לסקור את הנזקים ונשאר שם במשך כמה חודשים.
באוקטובר אותה שנה, בעת ששהה בפופלאר הול, נבחר דיקינסון לייצג את מחוז קנט בסנאט של דלאוור. זמן קצר לאחר מכן בחרה בו האספה הכללית של המדינה כנשיא דלאוור. ההצבעה באספה הכללית הייתה כמעט פה אחד, כשהמתנגד היחידי היה דיקינסון עצמו.[11] ב-17 בנובמבר הושבע דיקינסון לכהונתו, בה הוא כיהן עד 7 בנובמבר 1782. הוא החל את כהונתו עם "הכרזה נגד חטאים וחוסר מוסר", וחיפש אחר דרכים להביא סוף למה שנתפש כאי סדר במהפכה האמריקאית. הייתה זו עמדה פופולרית ששיפרה את מעמדו הן בדלאוור והן בפנסילבניה. לאחר מכן אתגר דיקינסון בהצלחה את האספה הכללית של המדינה כדי שתתייחס לפיגורים שנוצרו בקצב הגיוסים למיליציה ולממן כראוי את ההקצבה של המדינה לממשלת הקונפדרציה. בהכירו במשא ומתן העדין שהתנהל אז לסיום המלחמה, הבטיח דיקינסון את תמיכת האספה הכללית בברית עם צרפת, ללא שום הסכם על חוזה שלום נפרד עם בריטניה.
ב-10 באוקטובר 1782 נבחר דיקינסון למועצה המנהלת העליונה של פנסילבניה. ב-7 בנובמבר בחרו בו המועצה והאספה הכללית של פנסיבלניה כנשיא המועצה ומתוקף כך כנשיא פנסילבניה, אך למעשה הוא לא התפטר עקב כך מתפקידו כנשיא דלאוור. אף על פי שבשתי המדינות כיהן אותו מושל, התגובות לכך היו מגוונות, ורבים בדלאוור לא היו שבעי רצון מכך שנזרקו הצידה לכאורה כה בקלות, במיוחד לאחר שבעיתוני פילדלפיה החלה להימתח ביקורת על דלאוור על כך שאפשרה את בחירת מחזיקי המשרות הציבוריות שלא היו תושבי המדינה. יורשו של דיקינסון על פי חוקת דלאוור, ג'ון קוק, נחשב כחלש מדי כדי לתמוך במהפכה. ב-12 בינואר 1783 קרא קוק לעריכת בחירות חדשות כדי לבחור במחליף לדיקינסון, שבעקבות כך התפטר באופן רשמי.
נשיא פנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת המהפכה האמריקאית, ייצג דיקינסון את השקפות מרכז המפה הפוליטית של אותה תקופה בפנסילבניה בנוגע לעצמאות. באותה תקופה נשלטה האספה הכללית של פנסילבניה על ידי הלויאליסטים והמתונים, שכמו דיקינסון, עשו מעט, למעט מחאות, כדי לתמוך מהפכה שהחלה אז ובעצמאות. הרדיקלים לקחו את העניינים לידיהם, תוך עשיית שימוש חריג בצעדים לכתיבת חוקת פנסילבניה של 1776, ששללה זכות הצבעה מכל מי שלא נשבע אמונים לחוקה או לשילוש הקדוש. באופן זה, הלויאליסטים, ההוויגים המתונים והקווייקרים, הודרו מתפקידי הממשל. פעולה נחרצת זו נראתה כראויה עבור רבים במהלך המשבר של 1777 ו-1778, אך פחות בשנים המאוחרות של המהפכה, והוויגים המתונים הפכו בהדרגה לרוב.
בחירתו של דיקינסון למועצה המנהלת העליונה של פנסילבניה הייתה תחילתה של המהפכה הנגדית נגד תומכי החוקה. ב-7 בנובמבר 1782 הוא נבחר כנשיא פנסילבניה לאחר שזכה ל-41 קולות תומכים מול 32 קולות שהצביעו בעד ג'יימס פוטר מקרב חברי האספה הכללית. כנשיא פנסילבניה הוא עמד בראש הרשות המבצעת החלשה במכוון של המדינה ושימש בתפקיד זה אך נדרש להסכמת הרוב כדי לפעול. הוא נבחר לתקופות כהונה נוספות וכיהן במשך תקופת הכהונה המרבית של שלוש שנים על פי החוקה. בחירתו ב-6 בנובמבר 1783 הייתה פה אחד. ב-6 בנובמבר 1784 הוא הביס את ג'ון נוויל, שנוצח באותו יום גם בבחירות למשרת סגן הנשיא. במהלך עבודתו בשיתוף פעולה עם הרוב המצומצם באספה הכללית בשנתיים הראשות לכהונתו, ועם תומכי החוקה שהיו ברוב בשנתו האחרונה בתפקיד, היו כל הסוגיות שנויות במחלוקת. בתחילה הוא ספג מתקפות משפילות ממתנגדיו על כשלונו לכאורה לתמוך בממשלה החדשה. הוא הגיב בהצלחה ושרד את המתקפות. הוא הצליח ליישב במהרה את סכסוך הגבול הישן עם וירג'יניה בדרום-מערב פנסילבניה, אך לא עלה בידו לפתור בצורה משביעת רצון את תביעות הקרקע השנויות במחלוקת בעמק ויומינג כתוצאה מתביעות קודמות של קונטיקט על אדמות אלו. כשהוא היה מותש, סיים דיקינסון את כהונתו ב-18 באוקטובר 1785. ביום זה נערכו בחירות מיוחדות בהן נבחר בנג'מין פרנקלין שכיהן בעשרת הימים האחרונים של תקופת כהונתו של דיקינסון ולאחר מכן עד 1788.
ההחלטה המשמעותיות ביותר של דיקינסון כנשיא פנסילבניה הייתה ככל הנראה הניהול הסובלני והשליו שלו של המרד של 1783 (אנ'). הייתה זו מחאה אלימה של וותיקי המלחמה של פנסילבניה שצעדו אל תוך הקונגרס הקונטיננטלי בדרישה לתשלום לפני ששוחררו מהצבא הקונטיננטלי. מתוך אהדה במובן זה או אחר לדרישותיהם, סירב דיקינסון לבקשת הקונגרס להפעיל כוח צבאי מלא כנגדם, ובכך גרם לקונגרס להצביע בעד העברתו לפרינסטון, ניו ג'רזי. כאשר הסכים הקונגרס לשוב ב-1790, היה זה לעשרה ימים בלבד כאשר הוקמה בירה חדשה לארצות הברית במקום אחר.
ועידת החוקה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום כהונתו כנשיא פנסילבניה, שב דיקינסון לוילמינגטון, שם עד מהרה הוא מונה לייצג את דלאוור בוועידת אנאפוליס, שהוא שימש גם כנשיאה. ב-1787 שלחה אותו דלאוור כאחד מנציגה לועידת החוקה של ארצות הברית יחד עם גאנינג בדפורד ג'וניור, ריצ'רד באסט, ג'ורג' ריד וג'ייקוב ברום. שם הוא תמך במאמצים ליצור ממשלה מרכזית חזקה, אך רק פשרת קונטיקט (אנ') הבטיחה לכל אחת מהמדינות, ללא קשר לגודלה, זכות הצבעה שווה בעתיד בסנאט של ארצות הברית. כפי שעשה בתקנון הקונפדרציה, ניסח דיקינסון בקפידה את החוקה תוך עשיית שימוש במונח "אדם" (Person) ולא "גבר" (Man) כפי שנעשה בניסוח הכרזת העצמאות. הוא הכין טיוטות ראשוניות לתיקון הראשון לחוקה. לאחר הוועידה הוא קידם החוקה שהתקבלה בה בסדרה של תשעה מאמרים, שנכתבו תחת שם העט "פביוס" (Fabius).
דיקינסון עצמו לא חתם על החוקה, שכן הוא עזב את הוועידה מוקדם יותר בשל מחלה, ותחת זאת עמיתו, ג'ורג' ריד, חתם בשמו.[12]
ב-1791 התכנסה בדלאוור ועידה לעדכון חוקתה, שנוסחה בזריזות ב-1776. דיקינסון נבחר כנשיא ועידה זו, ואף על פי שהוא התפטר מהתפקיד לאחר שרוב העבודה הושלמה, הוא נותר דמות דמות משפיעה במהלכים לניסוח תוכן המסמך הסופי. שינויים מרכזיים בחוקה כללו הקמת בית משפט נפרד לצדק והרחבת זכות הבחירה לכלל משלמי המיסים. דיקינסון נותר נייטרלי בניסיון לכלול איסור על העבדות בחוקה, בהאמינו שהאספה הכללית היא הגורם המתאים לקבלת החלטה בנושא. החוקה החדשה אושרה ב-12 ביוני 1792.
ב-1793 שב דיקינסון לסנאט של דלאוור אך כיהן בו שנה אחת בלבד עד להתפטרותו מסיבות בריאות. בשנותיו האחרונות הוא פעל להמשך המהלכים לביטול העבדות ותרם סכומים משמעותיים "לרווחת האומללים". ב-1801 הוא פרסם שני כרכים של אוסף חיבוריו בתחום הפוליטיקה.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון דיקינסון נפטר בווילמינגטון ב-14 בפברואר 1808. הוא נטמן בבית הקברות של הקווייקרים שבעיר.
רחוב דיקינסון במדיסון, ויסקונסין קרוי על שמו, כמו בית ספר תיכון במילטאון שבדלאוור ואולם דיקינסון באוניברסיטת דלאוור.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון דיקינסון באתר אגודת המושלים הלאומית (כנשיא דלאוור) (באנגלית)
- ג'ון דיקינסון באתר אגודת המושלים הלאומית (כנשיא פנסילבניה) (באנגלית)
- ג'ון דיקינסון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ון דיקינסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון דיקינסון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ג'ון דיקינסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "UD Library discovers Thomas Jefferson letter". University of Delaware. December 3, 2009.
- ^ "John Dickinson: timeline". Historyhome.co.uk. January 5, 2011.
- ^ Middlekauff, Robert (2005). The Glorious Cause: The American Revolution 1763–1789. Oxford University Press. pp. 161–162.
- ^ Bell, Whitfield J.; Greifenstein, Charles Jr. (1997). Patriot-Improvers: Biographical Sketches of Members of the American Philosophical Society. Vol. 1. Philadelphia: American Philosophical Society. pp. 383–390.
- ^ מרי נוריס דיקינסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ^ Flower, Milton Embick (1983). John Dickinson: Conservative Revolutionary. University of Virginia Press. p. 301.
- ^ Murchison, William (February 18, 2014). "Who Was Delaware's John Dickinson and Why You Should Care". Delaware Today.
- ^ 1 2 Wright, Robert K. and MacGregor, Jr., Morris J. "Soldier-Statesmen of the Constitution." Center of Military History, United States Army, Washington, D.C. (1987), 82-84.
- ^ “I say ye, John Dickinson!”, July 10, 2018 by UnwillingChild.
- ^ “John Dickinson: A Great Worthy of the Revolution”, Biographical Profile John Dickinson: The Slave Holder.
- ^ Bushman, Claudia L.; Hancock, Harold Bell; Homsey, Elizabeth Moyne (1988). Proceedings of the House of Assembly of the Delaware State, 1781–1792, and of the Constitutional Convention of 1792. Newark, DE: University of Delaware Press. p. 17.
- ^ "National Park Service - Signers of the Constitution (John Dickinson)". www.nps.gov.
| בקרת זהויות |
|
|---|