דתות בערב הקדם-אסלאמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חצי האי ערב (בחום: תחום גאו-פוליטי, בכתום: אזור השפעה)

הדתות בערב הקדם-אסלאמית הן מערכות האמונה הדתיות והמיסטיות שנפוצו ברחבי חצי האי ערב בתקופה שקדמה לעליית האסלאם, וכוללות פוליתאיזם ערבי ילידי, דתות שמיות עתיקות (אנ'), נצרות, יהדות, מנדאיזם (אנ') וזורואסטריות.

פסלוני אלילים (עשויים אלבסטר) מתימן, מוצגים במוזיאון הלאומי לאמנות מזרחית(אנ'), רומא

הפוליתאיזם הערבי, הצורה השלטת של הדת בערב הקדם-אסלאמית, התבסס על הערצת אלים ורוחות. הפולחן הופנה לאלים ולאלות שונים בתוך פנתיאון רחב, הכולל את האל הובאל (אנ') והאלות אל-לאת (אנ'), אל-עוזא ומנאת (אנ'), במקדשים ובאתרי פולחן מקומיים דוגמת הכעבה במכה.

אלוהויות הוערצו והוזכרו באמצעות מגוון טקסים, כולל עלייה לרגל, גילוי עתידות והקרבה פולחנית. רבים מהתיאורים הפיזיים של האלים הפרה-אסלאמיים (אנ') מבוססים על חפצי פולחן (אנ'), במיוחד כאלה שנפוצו בסביבת הכעבה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה הרביעית לספירה, כמעט כל תושבי ערב האמינו בדתות פוליתאיסטיות בעלות פנתאון רחב. למרות התפתחות מיעוטים יהודיים ונוצריים משמעותיים, הפוליתאיזם נותר מערכת האמונות השולט בערב הקדם-אסלאמית.[1]

השפעת התרבויות הביזנטית והאקסומית, הסמוכות לחצי האי ערב, הביאה להקמת קהילות נוצריות בצפון מערב, צפון מזרח ודרום ערב. הנצרות השפיעה פחות על שאר חצי האי, אך גרמה למספר קהילות ערביות מקומיות להמיר את דתן לנצרות. למעט הנסטוריאניזם בצפון מזרח ערב ובמפרץ הפרסי, הצורה השלטת של הנצרות הייתה מיאפיזיטיזם (אנ').[א]

חצי האי ערב היה יעד להגירה יהודית עוד מימי רומא העתיקה, מה שהביא להקמת קהילה יהודית שנוספו לה מתגיירים מקומיים. בנוסף, השפעתה של האימפריה הסאסאנית הביאה לכך שהדתות האיראניות (אנ') התפתחו גם בחצי האי ערב. הזורואסטריות הייתה קיימת במזרח ובדרום ערב, בעוד שיש עדויות למניכאיזם ומזדקיזם (אנ')[ב] שהיו נהוגות במכה.

מקורות המידע לגבי הדת והפנתאון הערבי הקדם-אסלאמי כוללים מספר קטן של כתובות וגילופים, שירה קדם-אסלאמית (שנציג בולט שלה היה אימרו אל-קאיס (אנ')), מקורות חיצוניים כמו דיווחים של יהודים ויוונים, והמסורת המוסלמית, כגון הקוראן וכתבים איסלאמים מאוחרים יותר.

עדות מוקדמת אחת לפוליתאיזם הערבי מצוינת בספרי הימים של אסרחדון, ומזכירה את האלים אטרסמיין (אנ'), נוקהאי (אנ'), רודה ואטרקורומה.[2] ההיסטוריון היווני הרודוטוס ציין בכתביו כי הערבים סגדו לארוטלט (אנ') (המזוהה עם דיוניסוס) ולאל-את (אנ') (המזוהה עם אפרודיטה). סטראבון ציין שהערבים סוגדים לדיוניסוס וזאוס. אוריגנס ציין שהם סוגדים לדיוניסוס ואוראניה.

מקורות מוסלמיים בנוגע לפוליתאיזם ערבי כוללים את ספר האלילים מהמאה השמינית, שנכתב על ידי הישאם בן אל-כלבי(אנ') ומקיף את הפרקטיקות והאמונות הדתיות של תושבי חצי האי ערב בתקופה הקדם אסלאמית, וכן את כתבי ההיסטוריון התימני אל-חסן אל-חמדאני(אנ') על אמונות דתיות של דרום ערב.

לפי ספר האלילים, צאצאיו של ישמעאל שהתיישבו במכה היגרו לארצות אחרות, ונשאו עמם אבנים קדושות מהכעבה, אותן הציבו והקיפו בדומה להקפת הכעבה. הגירה זו, לפי אל-כלבי, הובילה לעליית עבודת האלילים. סביר להניח שערבים כיבדו אבנים בתקופה קדומה, ולאחר מכן אימצו עבודת אלילים בהשפעת תרבויות זרות. את היחס בין אל לאבן שמייצגת אותו ניתן לראות ביצירה סורית בשם "הדרשה של פסאודו-מליטו" (Pseudo-Melito),[ג] שנכתבה במאה השלישית ומתארת אמונות פגאניות של דוברי סורית בצפון מסופוטמיה, שהיו ברובם ערבים.[3]

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המידע ההיסטוריוגרפי על מכה בראשית עליית האסלאם ובזמנים קדומים יותר מגיע מהטקסט של הקוראן עצמו, וממקורות מוסלמיים מאוחרים יותר כגון ספרות הביוגרפיה הנבואית (סירה, السيرة), העוסקת בחייו של מוחמד, ומספר האלילים. מקורות אלטרנטיביים הם לרוב מקוטעים עד כדי כך שכתיבת היסטוריה אמינה של תקופה זו על בסיסם בלבד היא בלתי אפשרית. מספר חוקרים סבורים שספרות הסירה אינה נפרדת מהקוראן, אלא פותחה כדי להסביר את פסוקי הקוראן. ישנן ראיות התומכות בטענה שכמה דיווחים על ספרות הסירה הם בעלי תוקף מפוקפק, אך ישנן גם ראיות אשר תומכות בטענה שמקורם של סיפורי הסירה אינו תלוי בקוראן.[4]

פולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדתות בערב הקדם-אסלאמית היו פוליתאיסטיות, והמחקר מכיר שמות רבים של אלוהויות. פנתיאונים רשמיים קיימים בעיקר בממלכות, וגודלם משתנה בהתאם למסגרות החברתיות: החל מערי-מדינה וכלה בקבוצות של שבטים. בנוסף, שבטים, חמולות, ומשפחות קיימו פולחן מקומי. כריסטיאן רובין (צר') מציע שמבנה זה של העולם האלוהי שיקף את החברה של אותה תקופה. גם שיירות מסחר הביאו השפעות דתיות ותרבותיות זרות, והעשירו את פנתיאון האלים המקומי.

למספר גדול של אלים לא היו שמות, והם נקראו בתארים שנקשרו לתכונה, למשפחה או למקום, בצירוף הביטוי "הוא אשר..." או "היא אשר...".

האמונות והפרקטיקות הדתיות של הבדואים היו שונות מאלה של השבטים הערבים יושבי הערים, כמו תושבי מכה. חוקרים מציינים שמערכות ומנהגים דתיים של השבטים הבדואים כללו פטישיזם, טוטמיזם והערצה למתים, אך היו קשורים בעיקר לדאגות ובעיות של חיי היומיום ולא התייחסו לשאלות פילוסופיות גדולות יותר כמו החיים שלאחר המוות. לעומת זאת, מעריכים כי תושבי הערים האמינו בפנתאון מורכב יותר של אלים. התושבים העירוניים של החיג'אז סגדו לאליהם במקדשים קבועים בעיירות ובנווי מדבר, ואילו הבדואים קיימו את דתם תוך כדי תנועה, במסגרת אורח החיים הנוודי.

שדים ורוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום ערב האמינו ב"מנד'ת", רוחות חסרות שם של אבות המשפחה, שתפקידן להגן על הקהילה.

בצפון ערב האמינו ב"ג'ינאייה", רוחות שהוזכרו בכתובות תדמור (פלמירה) כ"האלים הטובים והמיטיבים", וככל הנראה היו קשורות לג'יני (שדים) של מערב ומרכז חצי האי ערב. בניגוד לג'יני, הג'ינאייה לא יכלו לפגוע בבני אדם או להיאחז בהם. על פי האמונה הערבית הרווחת, מגידי עתידות, פילוסופים קדם-איסלמייל ומשוררים קיבלו השראה מהג'יני. עם זאת, הג'יני נחשבו למסוכנים ונתפשו כגורמים למחלות גוף ונפש.

מלבד אלים ורוחות מיטיבים, היו יצורים מרושעים (לדוגמה:ע'ול), שנחשבו לעיתים כגורמים למחלות גופניות ונפשיות שונות. ישויות אלה לא נצפו בתיעוד האפיגרפי, אלא הופיעו בשירה הערבית הקדם-אסלאמית ואגדותיהן נאספו על ידי מחברים מוסלמים מאוחרים יותר.

כריסטיאן ג'וליין רובין ציין כי כל האלוהויות הדרום-ערביות היו מיטיבות או מגינות, וכי כוחות מרושעים הוזכרו רק ברמז, ללא פרסוניפיקציה.

אסטרולוגיה וגילוי עתידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים הקדמונים שאכלסו את חצי האי ערב לפני הופעת האסלאם האמינו בפטליזם (חאדאר) ובאלוהות שמיים וכוכבים, שלדעתם אחראים בסופו של דבר לכל תופעה המתרחשת בעולם והנוגעת לגורל המין האנושי. מתוך אמונתם הם עיצבו את כל חייהם בהתאם לפרשנויות שלהם לתופעות אסטרולוגיות.[5] בדרום ערב, אורקלים נתפסו כ"מקום לשאול", וכי אלוהויות קיימו אינטראקציה על ידי חזון, חלום, או אפילו אינטראקציה ישירה.[6] אלוהויות מסוימות קיימו אינטראקציה עקיפה דרך מדיום.[7]

נפוצו שלוש שיטות של גילוי עתידות: שתיים מהשיטות הללו, יצירת סימנים בחול או על סלעים וזריקת חלוקי נחל, היו בעלות מוניטין חיזוי גרוע יחסית.[8] השיטה האחרת, הנוהג של בחירה אקראית של חץ עם הוראות, הייתה נפוצה ברחבי ערב ובעלת כושר חיזוי טוב. לפי העדויות, צורה פשוטה של גילוי עתידות זה בוצעה לפני דמותו של דה'ל-חלאסה(אנ')[9] על ידי אדם מסוים, והסברה במחקר מציינת שמדובר במשורר אימרו אל-קאיס לפי ההיסטוריון אל-כלבי.[10] צורה משוכללת יותר של טקס גילוי עתידות בוצעה לפני דמותו של האל הובאל. צורת גילוי עתידות זו התקיימה גם בתדמור (פלמירה), כפי שמעידה כתובת במקדש של האלה אל-לאת.[11]

הקרבה פולחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנחות הנפוצות ביותר היו בעלי חיים, יבולים, מזון, נוזלים יקרי ערך, לוחות מתכת כתובים או לוחות אבן, בשמים וחפצי אמנות. ערבים רועי גמלים היו מקדישים חלק מהבהמות שלהם לאלוהויות מסוימות.[12]

ערבים בתקופה הקדם-איסלאמית, הקריבו חיות כקורבן לאלוהות.[13] סוג זה של מנחה היה נפוץ וכלל חיות בית כמו גמלים, כבשים ובקר, בעוד שחיות ציד ועופות הוקרבו לעיתים רחוקות. טקסי הקורבן לא היו קשורים למקום מסוים על אף שהם התקיימו בדרך כלל במקומות קדושים. טקס הקורבן יכול היה להתבצע על ידי המתפלל, אם כי לפי הוילנד (Robert G. Hoyland), נשים לא הורשו להקריב קורבנות. דמו של הקורבן, על פי השירה הערבית הקדם-אסלאמית וכתובות מסוימות בדרום ערב, 'נשפך' על אבן המזבח, וכך נוצר קשר בין האדם לאלוהות. על פי מקורות איסלאמים, רוב טקסי הקרבת הקורבנות התקיימו בחגים משותפים.[14]

בדרום ערב, החל מהתקופה הנוצרית, או אף זמן קצר לפני כן, הוצגו פסלונים לפני האלוהות, הידועים בשם slm (זכר) או slmt (נקבה). הקרבת קורבנות אדם בוצעה לפעמים בערב. הקורבנות היו בדרך כלל שבויי מלחמה, שייצגו את חלקו של האל בניצחון בשלל, אם כי ייתכן שהיו קיימות צורות נוספות.[13]

הקרבת דם הייתה נהוגה בדרום ערב, אך ידועות מעט עדויות לנוהג, בצורת כמה כתובות מינאיות.

איסורים והגבלות בטקסי פולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיג'אז, נשים במחזור לא הורשו לשהות ליד חפצי פולחן. איסור זה היה קיים גם בדרום ערב, כפי שמעידה כתובת ערבית בדרום מאל-ג'וף.

מגע מיני במקדשים נאסר, כפי שמעידות שתי כתובות בדרום ערב. אגדה אחת מספרת על בחור ובחורה, עיסף ונעילה(אנ'),[15] כאשר שני האוהבים התעלסו בכעבה והתאבנו, והצטרפו לאלילים בכעבה, מהווה משנה תוקף לאיסור זה.

תפקידים של אלוהויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקרים מניחים שבערב הקדם-אסלאמית, כולל במכה, אללה נחשב לבורא עולם או אלוהות עליונה(אנ') בפנתיאון הפוליתאיסטי. ייתכן שהמילה אללה (מהערבית אל-אילה שפירושה "האל") שימשה כתואר ולא כשם. ייתכן שהמושג אללה היה מושג אמורפי ועמום בדת של אנשי מכה.[16] לפי מקורות איסלאמיים, אנשי מכה ושכניהם האמינו שהאלות אללת (אנ'), אל-עוזא ומנאת (אנ') הן בנותיו של אללה.

גרסאות מקומיות של המילה אללה מופיעות בכתובות פגניות קדם-אסלאמיות.[17] הפניות לאללה נמצאות בשירתו של המשורר הערבי הקדם-אסלאמי זוהייר בן אבי סולמה, שחי דור לפני הנביא מוחמד, וכן בשמות אישים קדם-אסלאמיים. שמו של אביו של מוחמד היה עבדאללה, כלומר "עבד אללה".[16]

צ'ארלס ראסל קולטר ופטרישיה טרנר(אנ') סברו ששמו של אללה עשוי להיגזר מאלה קדם-אסלאמית בשם איליה ודומה לאל, איל, אילה(אנ') ויהוה. הם גם סברו שכמה מהמאפיינים שלו מבוססים לכאורה על אלוהויות ירח כמו אלמקה, קאהל, וואד, ראק ושאקר.

ולהאוזן קובע שאללה היה מוכר ממקורות יהודיים ונוצרים והיה ידוע לערבים הפגנים בתור האל העליון. ווינפריד קורדואן מטיל ספק בתאוריית אללה של האסלאם הקושרת בין אללה לאל הירח(אנ'), וקובע שהמונח אללה מתפקד כמונח כללי, כמו המונח אל-עליון(אנ') המשמש כשם נוסף או מייצג לאל הירח סין.

כתובות דרום ערביות מהמאה הרביעית לספירה מתייחסות לאל בשם רחמן ("הרחמן") שהיה אל של כת מונותיאיסטית והוא כונה "אדון השמים והארץ".[18] אהרון יוז(אנ') קובע כי קיים קושי לקבוע אם אללה התפתח מהמערכות הפוליתאיסטיות הקדומות יותר או בשל החשיבות הגוברת של הקהילות הנוצריות והיהודיות, וכי קשה לקבוע אם אללה היה קשור לאותו אל "רחמן".[18]

אל-לאת, אל-עוזא ומנאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט של נמסיס, אל-לאת והמקדיש מתדמור (פלמירה), המאה ה-2–3 לספירה, המוזיאון לאמנויות של ליון(אנ').

אל-לאת (אנ'), אל-עוזא ומנאת (אנ') היו שמות נפוצים ששימשו לאלות מרובות ברחבי ערב. חוקרים מודרניים קשרו לעיתים קרובות את שמות האלות הערביות עם כתות המקדשות גופים שמימיים, במיוחד ונוס (נוגה), תוך הסתמכות על עדויות חיצוניות למסורת המוסלמית וכן ביחס לתאולוגיה שהייתה נפוצה באותה תקופה בסוריה, מסופוטמיה וחצי האי סיני.

פולחן אל-לאת התפשט בסוריה ובצפון ערב. מכתובות צפאיות (אנ') והיסמאיות (אנ') מסיקים החוקרים כי הסגידה הייתה לאלה "אל-לאת".

יש חוקרים שרואים באל-לאת אלוהות ירח בשל הופעת סהר בצמוד לאזכור האלה וכתובת דדנית המזכירה את שמו של וואד (אנ'), אל הירח המינאני (אנ').

רנה דוסו וגונזאג ריקמנס קישרו אותה עם נוגה בעוד שאחרים שייכו אותה למשפחת אלי השמש. ג'ון פ. הילי סבור שאל-עוזא עשויה הייתה למעשה להיות כינוי של אל-לאת לפני שהפכה לאלוהות נפרדת בפנתיאון האלים. פאולה קורנטה, כותבת בספרה: "Redefiniing Dionysus", שייתכן שהאלה הייתה אלוהות שמימית של תופעות אטמוספיריות ואלוהות שמיים (אנ').[19]

פרקטיקות פולחניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרוגליפים תמודיים(אנ') מוואדי רם, המתארים צייד, יעל, גמל ורוכב רכוב על סוס. גמלים היו בין חיות הקורבן בערב קדם-אסלאמית.[13]

הפולחן לאבנים קדושות היווה את אחת השיטות החשובות ביותר של העמים דוברי השפות השמיות, ביניהם הערבים תושבי חצי האי ערב. פולחן של אלוהות הופנה לרוב כלפי גוש אבן לא מעובד.[20] השם הנפוץ ביותר של גושי האבן הללו נגזר מהשורש השמי נ.צ.ב. ("לעמוד זקוף"), אך נעשה שימוש בשמות אחרים, כגון "מסגידה" בנבטית (מקום סגידה) ו"דוואר" (duwar) ערבית ("חפץ להקיף"), מונח זה מופיע לעיתים קרובות בשירה הערבית הפרה-אסלאמית(אנ'). אבני מייצגים אלו היו בדרך כלל לוח העומד בפני עצמו, אך אבני אלים נבטיות גולפו בדרך כלל ישירות על פני הסלע. תווי פנים עשויים להיות חרוטים על האבן, או סמלים תלת־ממדיים (במיוחד בדרום ערב). תחת השפעה יוונית-רומית, השתמשו בפסל אנתרופומורפי במקום זאת.

ספר האלילים מתאר שני סוגים של פסלים: אלילים (sanam) ודימויים (wathan). [21] אם פסל היה עשוי מעץ, זהב או כסף, על פי צורת אדם, זה היה אליל, אבל אם הפסל היה עשוי מאבן, זה היה דימוי של אל ולא ביטוי אפיגרפי.[21]

מקומות קדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומות קדושים היו ידועים בשם "הימה", "חראם" או "מהרם", ובתוך המקומות הללו, כל היצורים החיים נחשבו בלתי ניתנים לפגיעה והאלימות הייתה אסורה. ברוב חלקי ערב, המקומות הללו התקיימו באוויר הפתוח, עם מאפיינים טבעיים ייחודיים כמו מעיינות ויערות.[22] ערים הכילו מקדשים, בהם השטחים המקודשים היו מתוחמים על ידי חומות וכללו מבנים בעלי אדריכלות ייחודית.[23]

כהונה ומשרות קודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתרים קדושים היה לעיתים קרובות שומר או עורך טקסים פולחניים. כהני דת אלו נחשבו כאחראים על האזור המקודש, מקבלים מנחות ומבצעים טקסים של גילוי עתידות. הם היו ידועים בשמות רבים, כנראה על סמך העדפה תרבותית-לשונית: ״אפקל״ שימש בחג'אז, ״קאהין״ שימש באזור סיני-נגב-חיסמה, ו״קומרה״ שימש באזורים בהם הייתה השפעה של השפה הארמית.[24]

עלייה לרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליות לרגל למקומות קדושים התבצעו בתקופות מוגדרות של השנה. ירידי צליינים של מרכז וצפון ערב התקיימו בחודשים ספציפיים שהוגדרו כנטולי אלימות, מה שאפשרו למספר פעילויות כלכליות לפרוח.[25][26]

עלייה לרגל בדרום ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות מקדש אוואם, המוקדש לאלמקה.

העלייה לרגל החשובה ביותר בממלכת סבא הייתה כנראה העלייה לרגל של אלמקה בעיר מאריב, שנערכה בחודש דהו-אבהי (בערך ביולי). שני אזכורים מעידים על עלייה לרגל לאל אלמקה בעמראן. עלייתו לרגל לט'אלב ריאם (אנ') התקיימה בהר טוראת ובמקדש זביאן בהדקאן, ואילו עלייתו לרגל לדהו-סמאווי(אנ'), אל שסגדו לו במקור על ידי שבט אמיר(אנ'), התרחש ביאטיל.

תוכנית קומה במקדש עוואם במאריב, תימן.

עלייה לרגל למכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה לרגל לאזור מכה כללה את האתרים: הר ערפאת, מוזדליפה, מינה(אנ') ומכה עצמה שכללו את ספא ומארווה וכן את הכעבה. עולי רגל בשתי התחנות הראשונות ביצעו טקס דתי המכונה "ווקוף" (תפילה בעמידה תוך קריאות הערצה לאלים). במינה הקריבו חיות. התהלוכה מערפאת למוזליפה וממנה למכה, במסלול שמור מראש לעבר אלילים או אליל, כונתה "איג'אזה הבעה", כשהאחרון מתקיים לפני השקיעה. באתר המקודש "ג'בל קוזה" הוצתו שריפות במהלך החודש הקדוש. בסמוך לכעבה נמצא "בית אל" שנקרא מאוחר יותר מקאם איברהים(אנ').

קיים תיעוד למקום בשם אל-חיג'ר הדומה במידת מה לאתר המצוין בכתובת סבאית המזכירה מקום בשם "מחג'ר" שהיה שמור להקרבת קורבנות של בעלי חיים.

האתרים באר זמזם, סאפא ומרווה היו צמודות לשתי גבעות בהן הקריבו קורבנות, אחת שנקראת "מוח'ים אל-אייר" ושנייה "מוג'אוויר אל-ריח", שהייתה נתיב להר אבו קובאיס(אנ') שלפי המסורת הערבית הקדם-איסלמית הוא המקור לאבן השחורה המקודשת בכעבה.[27]

קבוצות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליות לרגל לאזור מכה נבדלו על פי הטקסים של קבוצות דתיות שונות; שבט קורייש, בנו קיאנה(אנ'), בנו ח'זאעה(אנ') ובנו עמיר(אנ'). קבוצות אלו ערכו את העלייה לרגל בתוך אזור החראם של מכה. הם הקפידו על איסורים מסוימים בתחום התזונתי והתרבותי. לפי קיטאב אל-מוחבאר (كتاب المحابر), חיו בחצי האי ערב הקבוצות הדתיות הבאות: בנו תמים(אנ'), בני קיס(אנ')רביעה, קועעה, אנצאר, ח'תם(אנ'), בג'ילה(אנ'), באנו בכר בן עבד מנאת(אנ'), חודהאיל(אנ'), אסד(אנ'), טאיע(אנ') ובאריק(אנ').[28]

תפוצת הדתות ברחבי ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האל הראשי של שבט קינדה היה קאהל, שעל שמו נקראה בירתם "קריית דאת קאהל".[29] שמו מופיע בכתובות רבות וחריטות סלע על מורדות הטוויאק(אנ'), על קירות השווקים בכפרים, בבתי המגורים ועל מבערות הקטורת. כתובת בקרית דאת קאהל מזמינה את האלים קאהל, עשתר אל-שריק ואללה.[30]

לפי מקורות איסלאמיים, באזור החג'אז היו שלושה מקדשים חשובים שהוקדשו לאל-לאת, אל-עוזה ומנאת. המקדש ובו הפסל של אל-לאת, על פי ספר האלילים, עמד פעם בטאיף, ובעיקר סגדו לו שבט באנו תאקיף(אנ').[31] המקדש העיקרי של אל-עוזה היה בנחלה(אנ') והיא הייתה האלה הראשית של שבט קוריש.[32] הפסל של מנאת, על פי הדיווחים היה העתיק מבין השלושה, הוקם על חוף הים בין מדינה למכה, וזכה לכבוד על ידי שבטי אווס(אנ') וחזרג'(אנ').[33]

באזור מוזדליפא שליד מכה סגדו לאל קוזה(אנ'), שהוא אל הגשמים והסערות. בתקופה הקדם-אסלאמית עולי רגל נהגו לעצור ב"גבעה של קוזה" לפני הזריחה.[34] על פי המסורת, קוסאי בן קילאב(אנ') הביא את טקס פולחן האש איתו למוזדליפא.

אלוהויות שונות אחרות זכו להערצה באזור על ידי שבטים ספציפיים, כמו האל סווא'(אנ') על ידי שבט בנו הודאייל(אנ') והאל נוהם על ידי שבט מוזאינה.

מזרח ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דילמון

תרבות דילמון, שהתקיימה לאורך חוף המפרץ הפרסי ובחריין עד המאה ה-6 לפני הספירה, סגדה לצמד אלוהויות, אינזק(אנ') ומסקילק(אנ'). לא ידוע אם אלו היו האלוהויות היחידות בפנתיאון או שהיו אלוהיות נוספות.[35] גילוי בארות באתרים של מקדש דילמון מצביע על כך שלמים מתוקים הייתה משמעות דתית ופולחנית.[36]

בתקופה היוונית-רומית שלאחר מכן, קיימות עדויות לכך שהפולחן לאלוהויות לא ילידיות הובא לאזור על ידי סוחרים ומבקרים. אלה כללו את בל (האל מרדוך), אל פופולרי בעיר תדמור (פלמירה) בסוריה, האלים המסופוטמיים נבו והאלה שמש, האלוהויות היווניות פוסידון וארטמיס והאלים הערביים קאהל ומנאת.[35]

דרום ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של כוהנת סאבאית מרימה את ידה כדי להתפלל לאל השמש, המאה הראשונה לספירה.

התרבויות של דרום ערב נחשבות לבעלות הפנתיאון המפותח ביותר בחצי האי ערב.[37] בדרום ערב, האל הנפוץ ביותר היה "עשתר". האלוהות הפטרונית (shim) נחשבה לאלוהות עממית ופרקטית מאשר עשתר. אנשי ממלכת סבא סגדו לאלמקה, אנשי ממלכת מעין סגדו לאל וואד(אנ'), אנשי ממלכת קטבן סגדו לאל עאם(אנ'), ואנשי ממלכת חצרמוות סגדו לאל סין.

אלוהויות פטרוניות מילאו תפקיד חיוני במונחים סוציו-פוליטיים, והיוו מקור לשייכות ונאמנות של האדם במסגרת השבטית והלאומית.

עדויות מכתובות שנחשפו מצביעות על כך שלכל אחת מהממלכות הדרומיות היה פנתיאון משלה של שלושה עד חמישה אלוהויות, שהאל הגדול תמיד היה אל עליון. לדוגמה, הפנתיאון של סבא כלל את אלמקה, האלוהות העיקרית, יחד עם עשתר, חאובס(אנ'), דאט-הימאם ודאט-באדן(אנ').[38] "עמם" הייתה אלוהות ירח(אנ') והייתה קשורה למזג האוויר, במיוחד לברק. אחד התארים השכיחים ביותר של האל אלמקה היה "אדון אוואם".

אנביי(אנ') היה אל אורקלי של קטבן. שמו הוזכר בתקנות המלוכה בנוגע לאספקת מים.[39]

המקדש המרכזי של כל ממלכה היה מוקד הפולחן לאל הראשי והיה יעד לעלייה לרגל שהתקיימה באופן קבוע לפחות פעם בשנה במקדשים אזוריים המוקדשים לביטוי מקומי ייחודי של האל הראשי. ישויות אחרות שסגדו להן כללו אלוהויות מקומיות או אלוהויות המוקדשות לתפקידים ספציפיים וכן אבות קדמונים אלוהיים.[38]

צפון ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחברות בצפון ערב היה לעיתים קרובות פנתיאון קטן יותר, כאשר לאלוהות העליונה יש בולטות רבה באופן משמעותי מעל אלוהויות זוטרות. האלוהויות שתועדו בכתובות בצפון ערב כוללות את האלים רודה, נוהא(אנ'), אללה, דאת'ן וקהל. כתובות בניב צפון ערבי(אנ') באזור נג'ד מתייחסות לאלים ולתכונותיהם כמו גם לתפקידיהם בתחומי החיים השונים.[40]

השבטים הצפאיים(אנ') סגדו באופן בולט לאלה אל-לאת כמביאה שגשוג ולאל הסורי בעלשמין(אנ').[40]

הפולחן הדתי בקרב הקדרים שהיו קונפדרציה שבטית עתיקה שכנראה נטמעה בנבטים בסביבות המאה ה-2 לספירה, התרכזה סביב מערכת פוליתאיסטית שבה נשים עלו לגדולה. תמונות אלוהיות של האלים והאלות שסגדו להם הערבים הקדרים, כפי שמצוין בכתובות אשוריות, כללו ייצוגים של אטרסמיין(אנ'), נוהא, רודה, דאי, אבירלו ואטרקורומה. האפוטרופוס הנשי של האלילים הללו, בדרך כלל המלכה השלטת, שימשה ככוהנת שתקשרה עם העולם שמעבר.[41] קיימות עדויות לכך שהקדרים סגדו לאל-לאת לה מוקדשת הכתובת על קערת כסף ממלך קדר.[42] בתלמוד הבבלי, שעבר בעל פה במשך מאות שנים לפני שתומלל בסביבות 500 לספירה, במסכת תענית, נאמר שרוב הקדרים סגדו לאלים פגאנים.

כתובת האסטלה הארמית שהתגלתה על ידי צ'ארלס הוברט בשנת 1880 בתימא מזכירה אל חדש בשם "סאלם של האג'ם" שאומץ לתוך

אסטלה בארמית שנחשפה בתימא המוקדשת לאל סלם.

הפנתיאון של העיר, שהורכב משלושה אלים מקומיים - "סאלם של מחראם" שהיה האל הראשי, שינגלה ואשירה. פירוש השם סאלם הוא "דמות" או "אליל".[43][44]

המדיינים, עם המוזכר בספר בראשית ושכן בצפון מערב חצי האי ערב, ייתכן וסגד לאל יהוה. כמה חוקרים סבורים שיהוה היה במקור אל מדייני וכי הוא אומץ לאחר מכן על ידי בני ישראל.[45][46] הדדנים סגדו לאל קוטבאי(אנ'), אל של אמנות הכתיבה הקשור כנראה לאלוהות בבלית(אנ'), ייתכן שהובא לאזור על ידי המלך הבבלי נבונאיד, המוזכר גם בכתובות דדניות.[39] הפולחן של אלי הר חרמון לאוקותיאה(אנ') וותיאנדריוס(אנ') התפשט מפיניקיה ועד ערב.[47]

לפי ספר האלילים, שבט הטאי סגד לאל-פאלס, שאלילו עמד על ג'בל עג'א,[48] בעוד שבט כלב סגד לוואד, שפסלו הוצב בדומאת אל-ג'נדל.[49]

יחסי גומלין בין דתות ואמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת שבטים ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלישת שבטים ערביים צפוניים לדרום ערב הכניסה לאזור גם אלוהויות ערביות צפוניות.[50] שלוש האלות אל-לאת (אנ'), אל-עוזא ומנאת (אנ'), נודעו בשם לאט (לאטן), עוזאיין ומנאוט. הפולחן של עוזאיין היה נפוץ במיוחד בדרום ערב, ובממלכת קטבן(אנ') היא נחשבה כשומרת של ארמון המלוכה האחרון. האלה לאט (לאטן) לא הייתה משמעותית בדרום ערב, אבל נראה שהייתה פופולרית בקרב השבטים הערבים הגובלים בתימן. אלוהויות ערביות אחרות כוללות את דהו-סמאווי(אנ'), אל שסגדו לו במקור על ידי שבט אמיר(אנ'), וקחילאן,[51] אולי קשור לקהל מקריית אל-פאו(אנ').

על גבול תימן, נאמר כי שבט אזד סראט(אנ') של מחוז עסיר, סגדו לדול חלאסה(אנ'), דול קפיאן (Dhu'l-Kaffayn) דושרא והאל "אים".[52] על פי ספר האלילים, מקורו של האל דול קפיאן משבט בנו דאווס(אנ').

השפעת האימפריה של אקסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני ההתנצרות, בני האימפריה האקסומית החזיקו בדת פוליתאיסטית שהייתה דומה במובנים רבים לדתות הפוליתיאיסטיות שהיו נהוגות בדרום ערב. לאל הירח הובאס(אנ') עבדו בדרום ערב ובאקסום.[53] אלוהות שמיים כללה בין היתר את האל עשתר. האל אלמקה נִסְגַּד[ד] בהאולטי-מלזו(אנ').[54] האלים הדרום ערביים באקסום כללו את דאת-הימיאם ודאט-באדן(אנ').[55] אבן ששימשה מאוחר יותר עבור כנסייה עתיקה במלאזו מזכירה את האלים הללו.

מעבר ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים החמירים התנגדו באופן מסורתי לפוליתאיזם ואימצו את האמונה היהודית באופן סופי החל בשנת 380 לספירה.[56] זכר אחרון לפוליתאיזם בדרום ערב, כתובת המנציחה פרויקט בנייה תוך הצהרה פוליתאיסטית, ועוד, המזכירה את מקדש טא'לב(אנ'), כולם מתוארכים מעט לאחר שנת 380 (הראשון מתוארך לשלטונו של המלך דרעאמר איימן, והאחרון מתוארך לשנת 401–402 לספירה).[56]

תפקיד הכעבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכעבה, שסביבתה נחשבה לקדושה (חראם), הפכה לאתר דתי מרכזי בחזקת שבט קורייש, השבט השולט של מכה, מה שהפך את החיג'אז כולו לאזור הדתי החשוב ביותר במערב חצי האי ערב.[57] תפקידה של מכה התגבש לאחר עימות עם המלך הנוצרי אברהא, ששלט בחלק גדול של ערב ממושב השלטון בתימן באמצע המאה השישית. אברהא בנה בימיו האחרונים את כנסיית אל קליס (Al-Qalis Church) בצנעא, והתכוון להפוך את העיר הזו למרכז מוביל לעלייה לרגל, אך הכעבה של מכה הציבה אתגר לתוכניתו. אברהא מצא עילה להתקפה על מכה, שהוצגה על ידי מקורות שונים כהתקפה על הכנסייה על ידי שבט בעל ברית לאנשי מכה. תבוסת הצבא שאסף כדי לכבוש את מכה מסופרת בפרטים באגדה על שנת הפיל(אנ') על ידי המסורת האסלאמית ונרמזת גם בקוראן ובשירה הקדם-אסלאמית. לאחר הקרב, שהתרחש כנראה בסביבות שנת 565, הפך שבט קוריש לכוח דומיננטי במערב ערב, וקיבל את התואר "עם אלוהים" (אהל אללה).[58]

הכעבה, אללה והובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת, הכעבה היה מבנה דמוי קובייה, במקור חסר גג, ובתוכו האבן השחורה. המבנה הוקדש להובל (בערבית: هبل), שלפי ספר האלילים היה הגדול מבין 360 האלילים שהכילה הכעבה, שייצגו כנראה את מספר הימים בשנה. אבן אסחאק ואבן אל-כלבי(אנ') מציינים שהאליל כייצוג אנושי של הובל עשוי מאבן יקרה (אגט, לפי ספר האלילים) הגיע לרשות שבט קורייש כשידו הימנית קטועה וכי בני השבט הכינו יד זהב כדי לשקם אותו. מגיד עתידות ביצע ניבוי עתידות במקדש על ידי ציור חיצים פולחניים, ונדרו נדרים והקרבת קורבנות כדי להבטיח הצלחה.[59] מרשל הודג'סון(אנ') טוען כי היחסים עם אלוהויות ואובייקטים פולחניים במכה הקדם-אסלאמית נשמרו בעיקר על בסיס מיקוח, שבו ציפו לטובות הנאה בתמורה להקרבה פולחנית. כישלון של אלוהות או אורקל לספק את התגובה הרצויה נתקל לפעמים בכעס.

תיאוריות שונות הוצעו לגבי תפקידו של אללה בדת מכה. לפי אחת ההשערות, החוזרת ליוליוס וולהאוזן, אללה (האלוהות העליונה של הפדרציה השבטית סביב קורייש) היה ייעוד שקידש את עליונותו של הובל (האלוהות העליונה של קוריש) על פני האלים האחרים. עם זאת, יש גם ראיות לכך שאללה והובל היו שני אלוהויות נפרדות. לפי אותה השערה, הכעבה התקדשה תחילה לאלוהות עילאית בשם אללה ולאחר מכן אירחה את הפנתיאון של קוריש לאחר כיבוש מכה, כמאה שנה לפני זמנו של מוחמד. נראה שכתובות מסוימות מצביעות על השימוש באללה כשם של אלוהות פוליתאיסטית מאות שנים קודם לכן.[17] כמה חוקרים הציעו כי ייתכן שאללה ייצג אל בורא עליון אשר הוקף בהדרגה על ידי אלוהויות מקומיות ספציפיות יותר. קיימת מחלוקת אם אללה שיחק תפקיד מרכזי בפולחן הדתי של מכה. לא ידוע על ייצוג אפיגרפי של אללה.

אלוהויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש האלות הראשיות של הדת במכה היו אל-לאת, אל-עוזה ומנאת, שנחשבו לבנותיו של אללה. אגרטון סייקס מציין שאל-לאת הייתה המקבילה הנשית של אללה בעוד שעוזה היה שם שניתן על ידי באנו גאטאפן(אנ') לכוכב הלכת נוגה.

אלוהויות אחרות של שבט קורייש במכה כללו את מנף(אנ'), עיסף ונעילה(אנ'). נשים נגעו באליל כאות ברכה, והתרחקו ממנו בזמן הווסת. גונזאג ריקמנס תיאר זאת כמנהג מיוחד לאל מנאף, אך לפי האנציקלופדיה של האסלאם, דיווח מאבן אל-כלבי מצביע על כך שהוא היה משותף לכל האלילים. [60] שמו של סבא רבא של מוחמד היה עבד מנאף שפירושו "עבד האל מנאף".[61] כמה חוקרים סבורים שהיווה אלוהות שמש. הפסלים של עיסאף ונעילה אותרו ליד האבן השחורה בזמן תפילת הטלביה(אנ') שבוצעה לעיסאף במהלך הקרבת הקרבנות.

התפתחויות פוליטיות ודתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחצית השנייה של המאה השישית הייתה תקופה של אי סדר פוליטי בערב ודרכי התעבורה כבר לא היו מאובטחים.[62] פילוגים ומחלוקות דתיות היו גורם חשוב שהוביל למשבר. היהדות הפכה לדת השלטת בתימן בעוד הנצרות השתרשה באזור המפרץ הפרסי. בהתאם למגמות הרחבות יותר של העולם העתיק, תושבי ערב השתוקקו לצורה רוחנית יותר של דת והחלו להאמין בעולם שלאחר המוות, בעוד שהבחירה בדת הפכה יותר ויותר לבחירה אישית ולא קהילתית. בעוד שרבים נרתעו מלהמיר את אמונתן באמונה זרה, אמונות אלו סיפקו נקודות התייחסות אינטלקטואלית ורוחנית ואוצר המילים הפגאני הישן של של האמונה הערבית הפוליתאיסטית החל להיות מוחלף במונחים דתיים המושאלים מהיהדות ומהנצרות בעיקר מהשפה הארמית. תהליך זה התקיים כמעט בכל אתר בערב, כולל במכה. העיסוק בפולחנים הפוליתאיסטים הוגבל יותר ויותר לערבות ולמדבר, ובית'ריב (שנודע מאוחר יותר בשם מדינה), שכללה שני שבטים בעלי רוב פוליתאיסטי, היעדר מקדש פגאני ציבורי בעיירה או בשכונה הקרובה לה מעיד על כך שהפוליתאיזם היה מוגבל לתחום הפרטי.[63] בהסתכלות על הטקסט של הקוראן עצמו, האוטינג ציין שהביקורת על עובדי אלילים ופוליתאיסטים הכלולה בקוראן היא למעשה התייחסות עקיפות למונותאיסטים אחרים, בפרט היהודים הערבים והנוצרים הערבים, שאמונותיהם הדתיות נחשבו לא מושלמות בעיני ראשוני המוסלמים.[64] על פי מסורות מסוימות, הכעבה לא הכילה פסלים, אך חלקו הפנימי היה מקושט בתמונות של מרים וישו, נביאים, מלאכים ועצים.[17]

כדי להתמודד עם השפעות האנרכיה, הוקם מחדש מוסד החודשים הקדושים, שבהם נאסרו כל מעשי אלימות. באותם חודשים ניתן היה להשתתף בעליות לרגל בירידים ללא סכנה. הקוריש שמר על העיקרון של שתי הפסקות אש שנתיות, האחת של חודש אחת והשנייה של שלושה חודשים, שהעניקה אופי קדוש למקדש במכה.

על אף שכפי שציינה פטרישיה קרון, מכה לא יכלה להשתוות עם המרכזים הגדולים של סחר בערב הקדם אסלאמית, היא הייתה כנראה אחת הערים המשגשגות והבטוחות ביותר בחצי האי.[65] עלייה לרגל למכה הייתה מנהג פופולרי.[66] כמה טקסים איסלאמיים, כולל תהלוכות סביב הכעבה ובין גבעות אל-סאפה ומרווה, כמו גם הצדעה עם הקריאה "אנחנו כאן, אללה, אנחנו כאן" שחוזרות על עצמן כשהתקרבו לכעבה, נחשבות לעדות לחשיבותה של מכה לפני האסלאם.[66] מי המעיינות קיבלו צביון קדוש בערב בזמנים קדומים ומקורות אסלאמיים קובעים כי באר זמזם הפכה לקדושה הרבה לפני העידן האסלאמי.[67]

הופעת האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיניאטורה פרסית(אנ') המתארת את השמדת האלילים במהלך כיבוש מכה(אנ'), על ידי הנביא מוחמד המתואר כלהבה.

לפי אבן סעד, האופוזיציה במכה התפתחה כאשר נביא האסלאם, מוחמד, הצהיר על פסוקים ש"דיברו בבושת פנים על האלילים שהם (אנשי מכה) עבדו מלבדו (אלוהים) והזכיר את חורבן אבותיהם שמתו בשל אי-אמונה באל עליון (אללה)". לפי ויליאם מונטגומרי ואט, ככל שהשפעת חסידיו של מוחמד גדלו, הוא הפך לאיום על השבטים המקומיים ושליטי העיר, שעושרם נשען על המסחר סביב הכעבה, מוקד החיים הדתיים של מכה, שמוחמד איים להפיל. הוקעתו של מוחמד את הדת המסורתית של מכה פגעה במיוחד בשבט שלו, קורייש, שכן הם היו שומרי הכעבה והנהנים העיקריים מהפעילות בה.

נבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן קדושה נבטית המתארת אלה, ככל הנראה האלה אל-עוזה.

הנבטים שהיו שבטי נוודים שמוצאם בצפון מערב חצי האי ערב, סגדו בעיקר לאלוהויות של צפון ערב. תחת השפעות זרות, הם שילבו גם אלוהויות ואלמנטים זרים באמונותיהם.

האל הראשי של הנבטים היה דושרא. בפטרה, בירת הנבטים האלה המרכזית היחידה היא אל-עוזא, המקבילה לאלות איסיס, טיכה ואפרודיטה. הכתובות הנבטיות מגדירות את אל-את ואל-עוזה כ"כלות האל דושרא". על פי ג'ון פ. הילי ייתכן שאל-עוזה היה כינוי של אל-את בדת הנבטית.[68]

מחוץ לפטרה סגדו לאלוהויות אחרות, המלך הנבטי עבדת הראשון (אובודאס) שייסד את העיר עבדת, סגד לאלוהות "עבד כאל". הנבטים סגדו לאלוהויות נוספות: אל-קאום(אנ'), [69] אל-קוטבא'(אנ'), [70] ולאלוהויות יווניות-רומיות שונות כמו ניקה וטיכה. מקסים רודינסון מציע שלהובל, שהיה פופולרי במכה, היה מוצא נבטי.

תועד פולחן לאל פקידאס, אל נבטי בעיר העתיקה ג'רש לצד האלה הרה בכתובת המתוארכת למאה הראשונה לספירה ואילו אל ערבי אחר מתועד על ידי שלוש כתובות המתוארכות למאה השנייה לספירה.[71]

האלה היוונית ניקה מחזיקה את דמותו של האל אטארגטיס(אנ'), בתוך גלגל מזלות, מוזיאון עמאן, 100 לספירה.

הנבטים היו ידועים בקברים המפוארים שלהם, ששימשו לא רק לראווה, הם נועדו להוות "מקומות נוחים למתים".[72] בפטרה היו הרבה "במות קדושות" הכוללות מזבחות שהתפרשו בדרך כלל כמקומות להקרבת אדם, אם כי מאז שנות ה-60, תיאוריה חלופית מציעה כי היו "במות ראווה" להנחת גופות הנפטר כחלק ממסע ההלוויה.

אמונות דתיות של ערבים מחוץ לערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמור (פלמירה) הייתה עיר בעלת חברה קוסמופוליטית, שאוכלוסייתה הייתה תערובת של ארמים וערבים. ערביי פלמירה סגדו לאל-לאת, לרחים ולשמש. המקדש של אל-לאת הוקם על ידי שבט בן מעזין(אנ'), שייתכן והיה שבט ערבי. הנוודים של הכפר סגדו לקבוצה של אלים, הנושאים שמות ותכונות ערביות, הבולט שבהם היה אבגל(אנ'), שבעצמו לא תועד בפלמירה. "מאן", אל ערבי, נסגד לצידו של אבגל במקדש שנחנך בשנת 195 לספירה בח'רבת סמרין, בעוד שכתובת משנת 194 לספירה בראס א-שער מכנה אותו "האל הטוב והשופע". אסטלה בראס א-שער מראה אותו רוכב על סוס עם רומח, בזמן שהאל סעד רוכב על גמל. אבגל, מאן וסעד היו ידועים בתור אלים-שדים (ג'יני).

האל "אשר" היה מיוצג על אסטלה בדורה אירופוס יחד עם אל נוסף. הראשון היה מיוצג על סוס עם לבוש ערבי ואילו השני הוצג עומד על הקרקע. לשניהם היו תסרוקת פרתית, שיער פנים ושפמים גדולים וכן בגדים דומים. נמצא ששמו של "אשר" שימש באופן תאופורי באזורים בעלי רוב ערבי באזור בו היו נפוצות שפות שמיות צפון-מערביות, כמו בעיר העתיקה חטרא, שם שמות כמו "מקלט אשר", "משרת אשר" ו"אשר נתן" תועדו על כתובות שונות.

באורפה, אלוהות השמש שימשה כאל עיקרי בסביבות תקופת הקיסר הרומי יוליאנוס ופולחן זה הובא ככל הנראה על ידי מהגרים מערב. הנאום של יוליאנוס שנשאה בפני תושבי העיר הזכירה שהם סוגדים לשמש המוקפת באזיזו ומונימוס, אותם זיהה יאמבליכוס עם ארס והרמס בהתאמה. מונימוס משמעותו "הטוב", כפי שעולה מאיות שמו במנסרת סנחריב.

האליל אל-אוקייסיר היה, על פי ספר האלילים, ממוקם בסוריה, ונסגד על ידי שבטי קודה(אנ'), בנו לחם(אנ'), בנו ג'אדהם(אנ'), אמלה(אנ') וע'טאפן(אנ'). חסידים היו עולים לרגל אל האליל ומגלחים את ראשיהם, ואז מערבבים את שערם עם חיטה, "על כל שערה חופן חיטה".[73]

מקדש לדושרא התגלה בנמל פוצואלי העתיק(אנ') באיטליה. לעיר היה קשר חשוב למסחר למזרח הקרוב, וידוע שהייתה בה נוכחות נבטית במהלך אמצע המאה ה-1 לפני הספירה.[74] מזבח מינאי שהוקדש לוואד כנראה היה קיים בדלוס, ובו שתי כתובות במינאית וביוונית בהתאמה.[75]

אמונות דתיות בקרב שבטים בדואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדואים התוודעו למנהגים הפולחניים של אנשי מכה כאשר פקדו את הערים המיושבות בחיג'אז במהלך ארבעת החודשים של "ההפוגה הקדושה", ששלושת החודשים הראשונים שבהם הוקדשו לשמירה על מצוות דת, ואילו הרביעית הוקדשה למסחר.[76] אלן ג'ונס מסיק מהשירה הבדואית שהאלים, אפילו אללה, היו פחות חשובים לבדואים מהגורל.[77] נראה שהם בטחו מעט בטקסים ובעלייה לרגל כאמצעים לפיזור הגורל, אך פנו למגידי עתידות.[78] הבדואים ראו בעצים, בארות, מערות ואבנים כחפצים קדושים וכאמצעי להגיע לאלוהים.[79]

לבדואים היה קוד של כבוד שרחמן מאליק(אנ') סבר כי ניתן לראות בו מעין אתיקה דתית. הקוד הזה הקיף יחס לנשים, אומץ לב, הכנסת אורחים, כיבוד הבטחות והסכמים, ונקמה. הם האמינו שרוח הרפאים של ההרוג זועקת מהקבר עד שתרווה צימאונה לדם. מנהגים כמו הרג של תינוקות נחשבו לעיתים קרובות כבעלי סנקציה דתית. אזכורים רבים של ג'יני (שד) בקוראן ועדויות של ספרות קדם-אסלאמית וגם ספרות אסלאמית מצביעים על כך שהאמונה ברוחות הייתה בולטת בדת הבדואית הקדם-אסלאמית.[80] עם זאת, ישנן עדויות לכך שהמילה ג'ין נגזרת מארמית, "ginnaye", אשר מתועדת באופן נרחב בכתובות בתדמור (פלמירה). המילה הארמית שימשה את הנוצרים לציון אלים פגאניים שהופחתו למעמד של שדים, והוכנסה לפולקלור הערבי רק מאוחר יותר, בסוף העידן הקדם-אסלאמי. יוליוס וולהאוזן ציין כי רוחות כאלה נחשבות כשוכנות במקומות שוממים, מלוכלכים וחשוכים וכי קיים חשש מהן.

החוויה הדתית הבדואית כללה גם פנתיאון ילידי של אבות קדמונים. המתים נחשבו כחסרי הגנה וזקוקים להגנה של האנשים החיים במסגרת תחושת מחויבות חברתית. נראה כי רק אבות קדמונים מסוימים, במיוחד גיבורים שמהם השבט שואב את שמו, היו מושא להערצה של ממש.[81]

דתות איראניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתות איראניות היו קיימות בערב הקדם-אסלאמית עקב נוכחות צבאית סאסאנית לאורך המפרץ הפרסי ודרום ערב ובשל נתיבי מסחר בין החג'אז לעיראק. מספר קהילות ערביות בצפון מזרח חצי האי ערב המירו את דתם לזורואסטריות וכמה מקדשים זורואסטריים נבנו באזור נג'ד. חלק מחברי שבט בנו תמים(אנ') המירו דתם ליהדות. ישנן עדויות לקיומו של מניכאיזם בערב שכן מספר מקורות מוקדמים מצביעים על נוכחות של האמונה במכה, אם כי ניתן לפרש את המונח גם כמתייחס למאזדקיזם(אנ'). עם זאת, על פי מחקר של טארדיאו,[82] לא ניתן להוכיח את שכיחות המניכאיזם במכה במהלך המאות ה-6 וה-7, כאשר האסלאם הופיע. הסתייגויות דומות לגבי הופעת המניכאיזם והמאזדקיזם במכה הקדם-אסלאמית מוצעות על ידי טרומפ ומיקלשן (Trompf & Mikkelsen). בעבודתם משנת 2018 מציינים החוקרים כי ישנן עדויות להפצת רעיונות דתיים איראניים בצורה של מילות המושאלות משפות פרסיות בקוראן כגון "פירדאו" (גן עדן).

האמונה הזורואסטרית הייתה נוכחת גם במזרח ערב ובאזור חיו זורואסטרים דוברי פרסית. הדת התקיימה באזור בחריין של ימינו בתקופת שלטון האימפריות הפרסיות באזור החל משנת 250 לפני הספירה.

הזורואסטריות הייתה נהוגה גם באזור הנשלט על ידי פרס של עומאן ובתימן המודרנית. צאצאיו של אל-אבנא'(אנ'), הכובשים הפרסים של תימן, היו חסידי הזורואסטריות. הזורואסטרים בתימן שהג'יזיה נכפתה עליהם לאחר כיבושו על ידי מוחמד מוזכרים על ידי ההיסטוריון האסלאמי אחמד אל-בלאד'רי.

דתות אברהמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יַהֲדוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבעת חותם שהתגלתה בעיר ט'פאר שבתימן עם כיתוב "יצחק בר חנינא" וארון תורה, 330 לפנה"ס – 200 לספירה

קהילה משגשגת של שבטים יהודים (אנ') התקיימה בערב הקדם-אסלאמית וכללה קהילות של יושבי קבע וקהילות נוודיות.[83] היהודים דיברו ערבית כמו גם עברית וארמית והיו להם קשר עם מרכזים דתיים יהודיים בבבל ובארץ ישראל. החימירים בתימן התגיירו במאה ה-4, וחלק מבני שבט קינדה(אנ') התגיירו במפנה המאה החמישית לספירה.[84] שבטים יהודים היו קיימים בכל הערים הערביות הגדולות בתקופתו של מוחמד כולל בתימא וח'ייבר וכן באל-מדינה, כעשרים שבטים יהודים חיו בחצי האי ערב בתקופה הקדם-איסלאמית. מכתובות קבר ניכר שיהודים חיו גם במדאאן סאלח ובאל-עולא.[85]

ישנן עדויות לכך שמתגיירים יהודים בחג'אז נחשבו כיהודים על ידי קהילות יהודיות אחרות, וכן על ידי קהילות לא-יהודיות, וביקשו עצות מרבני בבל בענייני לבוש וכשרות. לפחות במקרה אחד, ידוע ששבט ערבי הסכים לאמץ את היהדות כתנאי להתיישבות בעיירה הנשלטת על ידי תושבים יהודים. מספרים על חלק מהנשים הערביות בית'ריב ומדינה שנשבעו להפוך את ילדן ליהודי אם הילד ישרוד, מאחר שהן ראו ביהודים אנשים "של הידע והספר" (ʿilmin wa-kitābin). פיליפ חתי מסיק משמות פרטיים ואוצר מילים חקלאי כי השבטים היהודיים של ית'ריב כללו בעיקר חמולות יהודיות ממוצא ערבי וארמי.

תפקיד המפתח שמילאו יהודים במסחר ובשווקים של החג'אז פירושו שיום השוק של השבוע היה היום שקדם לשבת היהודית. יום זה, שנקרא בערבית "ערובה", שימש כיום לבילויים והנאות, אשר בתורם אולי השפיעו על הבחירה ביום שישי ליום התפילה של הקהילה המוסלמית. לקראת סוף המאה השישית היו הקהילות היהודיות בחיג'אז במצב של דעיכה כלכלית ופוליטית, אך הן המשיכו לפרוח תרבותית באזור ומחוצה לו. הם פיתחו את האמונות והמנהגים הייחודיים שלהם, עם ממד מיסטי ומשיחי בולט. במסורת האסלאמית, בהתבסס על ביטוי בקוראן, אומרים שיהודים ערבים התייחסו לעוזיר(אנ') כבן אללה, על אף שהדיוק ההיסטורי של קביעה זו אינו חד משמעי.[86]

חקלאים יהודים חיו באזור מזרח ערב. על פי רוברט ברטרם סרג'אנט(אנ'), ייתכן שבני הבהארנה(אנ') הם צאצאים של מומרים נוצרים (ארמים), יהודים ופרסים עתיקים (Majus) תושבי האי ומחוזות החוף הפוריים של מזרח ערב, בזמן הכיבוש הערבי. מהמקורות האסלאמיים סביר שהיהדות הייתה דת נפוצה בתימן. אחמד אל-יעקובי טען שכל התימנים הם יהודים לעומת אבן חזם אל-אנדלוסי שהסיק כי רק החמירים וכמה מבני שבט קינדה(אנ') היו יהודים.[87]

נַצְרוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי כנסיית ג'ובייל(אנ') במזרח ערב הסעודית, (המאה הרביעית לספירה), הכנסייה נחשבת לאחד ממבני הכנסייה העתיקים ביותר ששרדו בעולם(אנ').

שלושה אזורי ההשפעה העיקריים של הנצרות בערב היו בגבולות הצפון-מערבי ובאזור הדרומי שעתיד יהיה להפוך לתימן. אזור ההשפעה הצפון-מערבי היה תחת השפעת פעילות מיסיונרית נוצרית מהאימפריה הביזנטית, שבה התנצרו שבט ע'סאן, שהיו בני ברית של הביזנטים. בדרום, במיוחד בנג'ראן, התפתח מרכז נצרות כתוצאה מהשפעתה של קיסרות אקסום הנוצרית שהתבססה בעיקרה בצידו השני של הים האדום, באתיופיה. חלק מבני "באנו חרית'"(אנ') התנצרו.

האזור השלישי של ההשפעה הנוצרית היה בגבולות הצפון-מזרחיים, שם אימצו הלחמידים(אנ'), שבט מקורב לשושלת הסאסאנית, את הנסטוריאניזם, בהיותה צורת הנצרות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר באימפריה הסאסאנית.[88] כאשר אזור המפרץ הפרסי היה תחת השפעתם של הסאסאנים מתחילת המאה השלישית לספירה, רבים מהתושבים נחשפו לנצרות בעקבות התפשטות הדת מזרחה על ידי נוצרים מסופוטמים. עם זאת, רק במאה הרביעית צברה הנצרות פופולריות באזור עם הקמת מנזרים ומבנה דיוקסאלי של מערכת דתית.[89]

בתקופה הקדם-אסלאמית, אוכלוסיית ערב המזרחית כללה ערבים-נוצרים (כולל עבד אל-קייס(אנ')) וארמים-נוצרים. השפה הסורית תפקדה כשפה ליטורגית. בית קטרייה,[90] היה השם הנוצרי ששימש לאזור המקיף את צפון-מזרח ערב.[91][92] היא כללה את בחריין, האי טארוט(אנ'), אל-חאט, אל-אחסא וקטר. עומאן והאזור הגובל במפרץ הפרסי כללו את הדיוקסיה הידועה בשם בית מזונאי, סוחאר הייתה העיר המרכזית של הדיוקסיה.[91]

בעיר נג'ד, במרכז חצי האי, יש עדויות לבני שני שבטים, קינדה(אנ') ותגליב(אנ'), שהתנצרו במאה ה-6. עם זאת, בחג'אז במערב, בעוד שיש עדויות לנוכחות הנצרות, היא הייתה בעלת השפעה מועטה על האוכלוסייה הילידית של האזור.

שמות נוצריים זרים שעברו תהליך של ערביזציה היו נפוצים למדי בקרב ערבים בתקופה הקדם איסלאמית.

ניל רובינסון, בהתבסס על פסוקים בקוראן, שיער שייתכן כי חלק מהנוצרים הערבים החזיקו באמונות נוצריות לא שגרתיות כגון סגידה לשילוש אלוהי של אלוהים האב, ישוע הבן ומריה האם. יתר על כן, ישנן עדויות לכך שקבוצות ייחודיות כמו הקולירידיאנים(אנ'), שמאמיניהן סגדו למרי, נכחו בערב, והוצע שהקוראן מתייחס לאמונותיהם. עם זאת, חוקרים אחרים, בעיקר מירצ'ה אליאדה, וויליאם מונטגומרי ואט, מטילים ספק במהימנותם של אזכורים כאלה בקוראן.

מירצ'ה אליאדה מציין שהידע של מוחמד על הנצרות "היה מקורב" (לא מדויק).[93] ושהתייחסויות לשילוש האלוהי, האל ישו ומריה משקפים כנראה את הסבירות שהמידע של מוחמד על הנצרות הגיע מאנשים שהיו להם ידע על הכנסייה המונופיזיטית של חבש(אנ'), שהייתה ידועה בהערצה למריה(אנ').

וויליאם מונטגומרי וואט מציין שאין מידע עד כמה מוחמד הכיר את האמונות הנוצריות לפני כיבוש מכה(אנ') וכי התארוך של חלק מהקטעים המבקרים את הנצרות אינו ודאי. השקפתו היא שמוחמד והמוסלמים המוקדמים אולי לא היו מודעים לכמה דוקטרינות נוצריות אורתודוקסיות, כולל אופי השילוש, מכיוון שלמודיעים הנוצרים של מוחמד הייתה תפיסה מוגבלת על הדוקטרינה הנוצרית.

ואט גם טען שהפסוקים המבקרים את הדוקטרינות הנוצריות בקוראן תוקפים כפירה נוצרית כמו טריתאיזם(אנ') ולא נצרות אורתודוקסית.

האווטינג(אנ'), סידני ה. גריפית'(אנ') וגבריאל ריינולדס(אנ') טוענים כי מטרת הפסוקים המעירים על אמונות נוצריות בלתי שגרתיות היו להדגיש עד כמה חלק מעיקריה נראים מוטעים מנקודת מבט איסלאמית.[94]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דתות בערב הקדם-אסלאמית בוויקישיתוף

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיאפיזיטיזם - דוקטרינה הרואה בישוע ישות אלוהית לחלוטין ואנושית לחלוטין, ב"טבע" אחד (פיזיס), בשונה מהעמדה הכלקדונית לפיה ישו הוא "אדם" אחד בשני "טבעים", טבע אלוהי וטבע אנושי (דיופיזיטיזם).
  2. ^ מזדקיזם - דת איראנית, שהייתה שלוחה של הזורואסטריות, ונחשבת לאחת הדוגמאות הבולטות לקומוניזם בעולם העתיק.
  3. ^ פסאודו-מליטו הוא הכינוי המשמש למחברים אנונימיים של טקסטים המיוחסים באופן שגוי או מוטעה למליטון מסרדיס.
  4. ^ אל שסגדו לו, קיימו עבורו פולחן דתי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lindstedt, Ilkka Juhani, Pre-Islamic Arabia and Early Islam, ‏2018
  2. ^ Robert G. Hoyland, Arabia and the Arabs From the Bronze Age to the Coming of Islam, 2001, עמ' 134
  3. ^ Pseudo-Melito, syri.ac (באנגלית)
  4. ^ Heather N. Keaney, Medieval Islamic Historiography: Remembering Rebellion, 2013, עמ' 140
  5. ^ Abeer Abdullah Al-Abbasi, The Arabsʾ Visions of the Upper Realm, Marburg Journal of Religion 22, 2020, עמ' 3 doi: 10.17192/mjr.2020.22.8301
  6. ^ Hoyland 2002, p. 153.
  7. ^ Hoyland 2002, p. 154.
  8. ^ Hoyland 2002, p. 155.
  9. ^ דמות פולחן קדושה ואתר קדוש בערב הקדם איסלאמית
  10. ^ Hoyland 2002, p. 155-156.
  11. ^ Hoyland 2002, p. 156.
  12. ^ Hoyland 2002, p. 163.
  13. ^ 1 2 3 Hoyland 2002, p. 165.
  14. ^ Hoyland 2002, p. 166.
  15. ^ שתי אלוהויות שנסגדו כאל וכאלה בערב הקדם-אסלאמית בעיקר על ידי שבט קורייש.
  16. ^ 1 2 Böwering, Gerhard, "God and his Attributes", in McAuliffe 2006
  17. ^ 1 2 3 Robin, Christian Julien, "Arabia and Ethiopia", in Johnson 2012, pp. 304–305
  18. ^ 1 2 Hughes 2013, p. 25.
  19. ^ Corrente, Paola, "Dushara and Allāt alias Dionysos and Aphrodite in Herodotus 3.8", in Bernabé et al. 2013, pp. 265, 266
  20. ^ Hoyland 2002, p. 183.
  21. ^ 1 2 al-Kalbi 2015, pp. 12-13.
  22. ^ Hoyland 2002, p. 157.
  23. ^ Hoyland 2002, p. 158.
  24. ^ Hoyland 2002, p. 159.
  25. ^ Hoyland 2002, p. 161.
  26. ^ Hoyland 2002, p. 162.
  27. ^ al-Azmeh 2017, p. 199.
  28. ^ Ilse Lichtenstädter, Muḥammad Ibn Ḥabîb and His Kitâb al-Muḥabbar, Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland, 1939, עמ' 1–27
  29. ^ Hoyland 2002, p. 50.
  30. ^ Hoyland 2002, p. 201.
  31. ^ al-Kalbi 2015, p. 14.
  32. ^ al-Kalbi 2015, p. 16.
  33. ^ al-Kalbi 2015, p. 12.
  34. ^ Peters 2017, p. 207.
  35. ^ 1 2 Hoyland 2002, p. 142-144.
  36. ^ Shaikha Haya Ali Al Khalifa, Michael Rice, Bahrain Through The Ages - the Archaeology, Routledge, 2012-11-12, עמ' 343, ISBN 978-1-136-14178-2
  37. ^ Hoyland 2002, p. 140.
  38. ^ 1 2 Robin, Christian Julien, "Before Himyar: Epigraphic evidence", in Fisher 2015, pp. 97–98
  39. ^ 1 2 Hoyland 2002, p. 141.
  40. ^ 1 2 Hoyland 2002, p. 207.
  41. ^ Hoyland 2002, p. 132–136.
  42. ^ Hoyland 2002, p. 63.
  43. ^ Teixidor 2015, p. 72.
  44. ^ Maurice Sartre, The Arabs and the desert peoples, כרך 12, 2, Cambridge: Cambridge University Press, 2005, The Cambridge Ancient History, עמ' 498–520, ISBN 978-0-521-30199-2
  45. ^ McLaughlin 2012, p. 124–125.
  46. ^ ע.ג חורון, קדם וערב: כנען ־ תולדות ארץ העברים, 2000, עמ' 258
  47. ^ Lucinda Dirven, Representing and Naming the Gods. Iconography and Nomenclature of the Goddess Allat in Palmyra and Hatra, Mythos. Rivista di Storia delle Religioni, 2022-12-15 doi: 10.4000/mythos.5538
  48. ^ al-Kalbi 2015, p. 51.
  49. ^ al-Kalbi 2015, p. 9.
  50. ^ CHRISTIAN ROBIN – THE HISTORY OF PRE-ISLAMIC ARABIA THROUGH THE INSCRIPTIONS | École Biblique et Archéologique
  51. ^ Religion In Pre Islamic Arabia, academic-accelerator
  52. ^ The Encyclopaedia of Islam, Volume 1. Brill. p. 812.
  53. ^ Ancient Civilizations of Africa. Univ of California Press. 1981. p. 395. ISBN 9780435948054.
  54. ^ Ancient Civilizations of Africa. Univ of California Press. 1981. p. 397. ISBN 9780435948054.
  55. ^ Finneran, Niall (2007-11-08). The Archaeology of Ethiopia. Routledge. p. 180. ISBN 978-1136755521.
  56. ^ 1 2 Robin, Christian Julien, "Arabia and Ethiopia", in Johnson 2012, pp. 270
  57. ^ Zeitlin (הלל צייטלין) 2007, p. 33–34.
  58. ^ Robin, Christian Julien, "Arabia and Ethiopia", in Johnson 2012, pp. 286–287
  59. ^ Zeitlin 2007, p. 30.
  60. ^ Fahd 2012.
  61. ^ al-Kalbi 2015, p. 27-28.
  62. ^ Robin, Christian Julien, "Arabia and Ethiopia", in Johnson 2012, pp. 297–299
  63. ^ Robin, Christian Julien, "Arabia and Ethiopia", in Johnson 2012, pp. 302
  64. ^ Donner, Fred M., "The historical context", in McAuliffe 2006, pp. 33–34
  65. ^ Robin, Christian Julien, "Arabia and Ethiopia", in Johnson 2012, pp. 301
  66. ^ 1 2 Zeitlin 2007, p. 49.
  67. ^ Zeitlin 2007, p. 31.
  68. ^ Paola Corrente (2013-06-26). Alberto Bernabé; Miguel Herrero de Jáuregui; Ana Isabel Jiménez San Cristóbal; Raquel Martín Hernández (eds.). Redefining Dionysos. Walter de Gruyter. pp. 263, 264. ISBN 9783110301328.
  69. ^ Taylor 2001, p. 126.
  70. ^ Drijvers 1980, p. 154.
  71. ^ The Nabataean settlement in Central and Northern Jordan, ‏2018
  72. ^ Healey 2001, p. 169–175.
  73. ^ al-Kalbi 2015, p. 42.
  74. ^ AA.VV. Museo archeologico dei Campi Flegrei – Catalogo generale (vol. 2) – Pozzuoli, Electa Napoli 2008, pp. 60–63
  75. ^ Robin, Christian Julien, "Before Himyar: Epigraphic evidence", in Fisher 2015, pp. 118
  76. ^ Zeitlin 2007, p. 33–34.
  77. ^ הלל צייטלין 2007, p. 29.
  78. ^ Zeitlin 2007, p. 29.
  79. ^ Zeitlin 2007, p. 37.
  80. ^ הלל צייטלין 2007, p. 59–60.
  81. ^ Zeitlin 2007, p. 59–60.
  82. ^ Greg Fisher, Philip Wood, Writing the History of the “Persian Arabs”: The Pre-Islamic Perspective on the “Naṣrids” of al-Ḥīrah, Iranian Studies 49, 2016-03, עמ' 247–290 doi: 10.1080/00210862.2015.1129763
  83. ^ Quran and Early Islam, The historical Muhammad (Irving M. ZEITLIN), Quran and Early Islam, ‏2023-12-21
  84. ^ Michael Lecker, Judaism among Kinda and the Ridda of Kinda, Journal of the American Oriental Society 115, 1995, עמ' 635–650 doi: 10.2307/604732
  85. ^ Gilbert 2010, p. 2, 9.
  86. ^ Zeitlin 2007, p. 87–93.
  87. ^ Jews and Arabs in pre - and early Islamic Arabia / Michael Lecker | Michael Lecker | | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  88. ^ Goddard, Hugh, 2020, A History of Christian-Muslim Relations, 2nd Edition — Centre for Muslim-Christian Studies, Centre for Muslim-Christian Studies, ‏16 ביולי 2020
  89. ^ Maria Vaiou, Independent Researcher, Byzantium and the Pre-Islamic Arabs
  90. ^ Lucas Van Rompay, Beth Qaṭraye, Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition
  91. ^ 1 2 "Nestorian Christianity in the Pre-Islamic UAE and Southeastern Arabia", Peter Hellyer, Journal of Social Affairs, volume 18, number 72, winter 2011, p. 88
  92. ^ "AUB academics awarded $850,000 grant for project on the Syriac writers of Qatar in the 7th century AD". American University of Beirut. 31 May 2011. Archived on 28 April 2015. Retrieved 12 May 2015.
  93. ^ Summary of Mircea Eliade's History of Religious Ideas, כרך 3
  94. ^ Mun’im Sirry, Early Islam may not have been the same as today’s Islam: Interview with Mun’im Sirry, CRCS UGM
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דתות_בערב_הקדם-אסלאמית&oldid=38292092"