Article MediumPurple.svg

האם גוגל עושה אותנו טיפשים?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער מגזין "האטלנטיק" בגיליון שבו פורסם המאמר. שגיאת הכתיב המכוונת במילה "סטופיד", רומזת לכך שכבר איננו יודעים לאיית, וגם ל-O הכפול בשמה של Google.

"האם גוגל עושה אותנו טיפשים? - מה האינטרנט עושה למוח שלנו" (במקור באנגלית: Is Google Making Us Stupid? - What the Internet is doing to our brains) הוא מאמר ביקורת על השפעת האינטרנט על ההכרה האנושית, מאת סופר הטכנולוגיה ניקולאס קאר. המאמר פורסם ככתבת שער באורך שישה עמודים בגיליון יולי-אוגוסט 2008 של כתב העת "האטלנטיק"[1]. טיעונו המרכזי של קאר הוא שלאינטרנט עלולות להיות השפעות מזיקות על ההכרה, המצמצמות את יכולת הריכוז וההתבוננות של המשתמשים בו. למרות הכותרת, המאמר אינו מתמקד דווקא בגוגל, אלא בהשפעה הקוגניטיבית של האינטרנט בכלל. קאר הרחיב טיעון זה בספרו שיצא לאור ביוני 2010 בשם: "הרדידות: מה שהאינטרנט מעולל למוח שלנו" (The Shallows: What the Internet Is Doing to Our Brains)[2][3].

המאמר נדון בהרחבה בכלי התקשורת ובבלוגוספירה, ועורר תגובות מקוטבות. חלק מהדיון התמקד בהעדפה הקיימת לכאורה במאמרו של קאר כלפי קריאת ספרות מודפסת. לדעת קאר, הקריאה באינטרנט היא בדרך כלל צורת קריאה שטחית, בהשוואה לקריאת ספרים מודפסים, שהיא לדעתו דרך קריאה אינטנסיבית ומעמיקה יותר[4]. אחרים התמקדו בשאלת השפעת האינטרנט על התנוונות הזיכרון. כמו כן, טענו כותבים במגזין המדעי המקוון "Edge", כי האחריות על שימוש מושכל באינטרנט נמצאת בסופו של דבר בידי הפרט.

מחקרים פסיכולוגיים ונוירולוגיים ארוכי טווח טרם הניבו תוצאות מוחלטות שיאששו את טענתו של קאר, אם כי מחקרים אחדים סיפקו הצצה לתוך הרגלי המודעות המשתנים של המשתמשים באינטרנט. מחקר שנערך ביוניברסיטי קולג' בלונדון טען שצעירים בני ימינו כבר לא קוראים טקסטים אלא רק סורקים אותם. מחקר נוסף שפרסם הקינגס קולג' שבלונדון טען כי היכולת השכלית של צעירים הידרדרה בעשור האחרון וכי הם מתקשים להבין רעיונות מדעיים בסיסיים. בנוסף, ממצאי מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בשנת 2008, שבדק טווח מסוים של פעילויות מוחיות שהוצגו בסריקות fMRI כאשר משתמשים ביצעו חיפושים באינטרנט, עוררו תהיות האם הרשת משפרת את היכולת לסנן מידע ולקבל החלטות במהירות, או שמא פוגמת באיכות החשיבה[5][6].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן רב לפני פרסום המאמר הביעו מבקרים דאגה באשר לאפשרות שהמדיה האלקטרונית תתפוס את מקומה של קריאת ספרים[7]. בשנת 1994, פרסם מבקר הספרות האמריקאי סוון בירקרטס את הספר "אלגיות גוטנברג: גורל הקריאה בעידן האלקטרוני"[8], ובו אוסף מאמרים שיוצאים בחריפות נגד הירידה בהשפעה של תרבות ספרותית - טעמים ספרותיים המועדפים על ידי קבוצה חברתית. הנחת היסוד המרכזית בספר היא שהדרכים החלופיות המוצעות כיום לקריאת ספר נחותות מהפורמט המוּכּר: ספר עם דפי נייר כרוכים[9][10][11]. בירקרטס הונע לכתוב את הספר לאחר שנוכח לדעת כי לתלמידים שלו הערכה מועטה למשימות הספרות שהקצה להם. התנהגות התלמידים נבעה לדעתו ממחסור במיומנויות הנדרשות בתהליך של קריאה מעמיקה. באחד מפרקי הספר, ששמו "Perseus Unbound" ("פרסאוס משוחרר מכבליו"), הסתייג בירקרטס משימוש בטכנולוגיות אינטראקטיביות בהוראה, והתרה כי "ההשפעות התודעתיות ארוכות הטווח של תהליכים חדשים אלה של קליטת נתונים" אינן ידועות, ויכולות להביא ל"התרחבות של מאגרי זיכרון לטווח קצר והתנוונות בהתאם של הזיכרון לטווח ארוך".

בשנת 2007 יצאה הפסיכולוגית מריאן וולף בספר המגן על תרבות הקריאה והדפוס[12]. ספרה מנתח את הנושא מזווית מדעית, בניגוד לדגש התרבותי היסטורי של בירקרטס. במאמר ב"בוסטון גלוב" היא הביעה דאגה חמורה מכך שאופן התפתחות הידע אצל ילדים הגולשים זמן רב באינטרנט, עשוי לייצר רק "מוציאים לפועל של ידע, שאין להם לא את הזמן ולא את המוטיבציה לחשוב מעבר ליקומים הגוגליים שלהם". היא הזהירה מ"בלבול בין המיידיות והנפח של הידע באינטרנט לבין ידע אמיתי". במאמר נוסף טענה כי חלק מהיתרונות של המוח הקורא עשוי ללכת לאיבוד בדורות הבאים, "אם ילדים אינם לומדים קודם לקרוא, לחשוב לעומק על הקריאה שלהם, ורק לאחר מכן לקרוא בפורמט אלקטרוני". וולף הדגישה כי התהיות שלה טרם אומתו מבחינה מדעית וכי הן ראויות למחקר רציני.

הבסיס למאמר של קאר עצמו שאוב מתוכן הפרק "iGod" בספרו "השינוי הגדול: חיווט מחדש של העולם, מאדיסון לגוגל" משנת 2008.

תקציר המאמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכל לצפות שהמעגלים העצביים שנטווים על ידי השימוש שלנו באינטרנט יהיו שונים מאלה שנוצרים מקריאת ספרים וחיבורים מודפסים.

ניקולאס קאר, "האם גוגל הופך אותנו לטיפשים?"[8]

קאר שאב את ההשראה לכתיבת המאמר לאחר שהתקשה לקרוא לא רק ספרים שמוכרח היה לקרוא, אלא גם ספרים שמצא בהם עניין רב. לטענתו קשיי הריכוז שנתקל בהם בעת קריאה בספרים ובמאמרים ארוכים עשויים לנבוע מהזמן הרב שהוא מבלה באינטרנט. לפיכך ייתכן ששימוש קבוע באינטרנט משפיע על צמצום יכולת הריכוז וההתבוננות. עם זאת, הוא מודה כי נכון לשעת כתיבת המאמר אין גיבוי של מחקרים נוירולוגיים ופסיכולוגיים ארוכי טווח לטיעון זה.

המאמר מצטט אנקדוטות מבלוגרים שחוו שינוי בהרגלי הקריאה, וממצאי מחקר משנת 2008 שערך הקולג' האוניברסיטאי של לונדון המצביע על הופעת סוגי קריאה חדשים, שטחיים. קאר טוען כי בניגוד לדיבור, יכולת מולדת ומובנית במוח האנושי, את יכולת הקריאה יש ללמד על מנת שהמוח יוכל לפרש סמלים למילים.

המאמר נשען על עבודתה של מריאן וולף, מומחית לקריאה, כדי לטעון כי בדומה לכך שמעגלי מערכת העצבים ב"מוח קורא" מעוצבים באופן שונה על פי הדרישות המיוחדות שיש לכל שפה כתובה, כגון סינית, יפנית וכתבי יד המבוססים על האלפבית, כך ניתן לצפות שגם המעגלים העצביים המעוצבים על ידי שימוש תדיר באינטרנט, יהיו שונים מאלו שמעוצבים על ידי קריאת ספרים, או דברי קריאה מודפסים אחרים.

הסוציולוג דניאל בל טבע בשנת 1973 את המונח "טכנולוגיות אינטלקטואליות", כדי לתאר טכנולוגיות המרחיבות את היכולות הקוגניטיביות של המוח[13]. קאר מאמין שהמוח האנושי מאמץ את התכונות של הטכנולוגיות האינטלקטואליות הללו. הוא מוסיף שההשפעה הקוגניטיבית של האינטרנט עשויה להיות מקיפה יותר מאשר כל טכנולוגיה אינטלקטואלית קודמת, משום שהאינטרנט מבצע בהדרגה את מירב השירותים של יתר הטכנולוגיות האינטלקטואליות, ולכן מחליף אותן.

עוד טוען המאמר כי האופן שבו מוצג רוב התוכן באינטרנט עלול לעכב משמעותית את יכולת האדם להתרכז בגלל הסחות הדעת המרובות שמלוות לעתים קרובות את התוכן, בצורת פרסומות או מודעות בולטות. השפעה מזיקה זו חודרת גם דרך אמצעי התקשורת המסורתיים, שמאמצים בהדרגה סגנון תצוגת תוכן המחקה את האינטרנט, על מנת להישאר תחרותיים ולעמוד בציפיות המשתנות של הצרכן.

תאוריה אחרת במאמר טוענת כי יכולת ההתבוננות של האדם עשויה להצטמצם, ככל שאלגוריתמים ממוחשבים מורידים עומס רב ממוחו של משתמש באינטרנט, וחוסכים ממנו את הצורך לטרוח בעצמו להשיג ידע מוקפד ומדוקדק, כלומר הפיכת ידע מופשט למידע - דבר שבעבר בוצע באופן ידני. המאמר משווה את הבעייתיות לכאורה של האינטרנט לטענות שהועלו נגד מערכת ה"ניהול מדעי" של פרדריק וינסלאו טיילור, המציגה תהליכי זרימת עבודה רצויים כדי להשיג שיפור בפריון העבודה. בשל היישום השיטתי של המערכת, היו עובדים שהתלוננו בשעתו שהם חשים שהם הופכים לאוטומטים. קאר בוחר בגוגל בתור דוגמה מעולה לחברה שבה מהנדסים ומעצבי תוכנה החילו את גישת "הניהול המדעי" על תעשיית הידע, וסיפקו בכך מידע רב על חשבון ירידה בהגות מעמיקה. בנוסף, המודל העסקי הדומיננטי באינטרנט הוא - לטענת קאר - כזה שמשגשג כאשר חברות אוספות מידע על משתמשים או מספקות להם פרסומות, ולכן, החברות עושות הון על משתמשים שעוברים מקישור לקישור ולא מאלה העוסקים במחשבה ממושכת.

לבסוף מעמיד המאמר את השאלה במבחן היסטורי ובוחן כיצד צלחה ספקנותם של מבקרי טכנולוגיות חדשות לאורך ההיסטוריה. בעוד שספקנות כזו התבררה לעתים כנכונה, החששות שהביע סוקרטס בנוגע לשפה הכתובה, כמו גם אלו שהביע העורך הוונציאני היירונימו סקוארצ'יאפיקו במאה ה-15 בנוגע לעיון בכתבים מודפסים, כשלו לדעתו בחיזוי היתרונות שטכנולוגיות אלה עשויות להכיל עבור הידע האנושי. בהערת סיום מצטט קאר את מאמרו של המחזאי ריצ'רד פורמן משנת 2005, המקונן על דעיכת ה"אישיות המשכילית והרהוטה"[14].

הערכה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמר נידון בהרחבה בדיונים של קוראים, בלוגרים, עיתונאים ומבקרי טכנולוגיה מובילים. חלקם הזדהו עם התיאורים ואילו אחרים ראו בהן ביטוי של טכנופוביה. הבלוג של אנציקלופדיית בריטניקה והמגזין המדעי המקוון של המו"ל ג'ון ברוקמן "Edge" פתחו מוקדי דיון מיוחדים שהוקדשו לנושא.‏[15][16][17] סופר הטכנולוגיה הבריטי ביל תומפסון ציין כי טיעונו של קאר "הצליח לעורר דיון רחב היקף"[2], אך דיימון דרלין כתב בניו יורק טיימס כתב בעקיצה שאף על פי "שכולם כבר מדברים על המאמר באטלנטיק, רק חלק שולי מקבוצה זו קראו הלכה למעשה את מאמרו בן 4,175 המילים של קאר"[18]. כתב ה"שיקגו טריביון" סטיב ג'ונסון העיר שהתהודה שעורר המאמר נובעת באופן חלקי מהכותרת שנתן העורך למאמר, "האם גוגל הופך אותנו לטיפשים?", שאלה שכלל לא הוצגה במאמר. אנדרו קין, מחבר הספר "כת החובבנות: איך האינטרנט של ימינו הורס את התרבות שלנו", כינה את הדיון "ויכוח האוריינות הדיגיטלית הגדול" שהמנצח בו הוא הקורא האמריקאי, שהתברך בכתיבה משכנעת ורחבת היקף מצד "כל המאורות הגדולים והרהוטים ביותר של אמריקה בתחום האינטרנט"[3].

הסופר והאקטיביסט סת' פינקלשטיין סבר כי היה זה צפוי שמספר מבקרים יתייגו את טיעונו של קאר כ"טיעון לודיטי", ולדבריו לא התאכזב כאשר אחד המבקרים טען כי "העמדה הלעומתית של קאר אילצה אותו להפוך לאיטו לקריקטורה של לודיזם"[19][20]. בכתבה במגזין "Wired" הגדיר העיתונאי דייויד וולמן כ"מטופשת", את ההנחה שהאינטרנט מזיק יותר משהוא מסייע. וולמן ערך סקירה של טכנולוגיות רבות שהוקעו לאורך ההיסטוריה, והגיע למסקנה שהפתרון הוא "בתי ספר טובים יותר, כמו גם מחויבות מחודשת להיגיון ולהקפדה מדעית על מנת שאנשים יוכלו להבחין בין ידע לאשפה"[21].

התייחסויות מדעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאר הדגיש הן במאמרו והן בספרו מדגיש שנחוצים מחקרים פסיכולוגיים ונוירולוגיים ארוכי טווח כדי לקבוע בוודאות את טענותיו. זאת ועוד, הן קאר והן בירקרטס, הנחשבים למתנגדים החריפים ביותר של התקשורת האלקטרונית, התבקשו על ידי עורך המגזין "Wired", קווין קלי, לגבש הגדרה מדויקת יותר של הליקויים שיש לטענתם בתקשורת האלקטרונית, כדי שניתן יהיה לאמת אותם מדעית[22].

בשנת 2008 פרסם המרכז לחקר ההזדקנות של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (ULCA) תובנות חדשות בנושא[23]. המחקר בדק שתי קבוצות של אנשים בגילאי 55–76, שרק קבוצה אחת מהן כללה משתמשי אינטרנט מנוסים. פעילותם המוחית נסרקה על ידי fMRI בעודם עוסקים בקריאת ספרים או ביצוע משימות חיפוש באינטרנט. נמצא כי הן פעילות קריאה והן פעילות חיפוש באינטרנט משתמשות באותם אזורי המוח האחראים על השפה, הקריאה, החזותיות והזיכרון. עם זאת, המחקר גילה כי אלו שעסקו בחיפוש באינטרנט גירו אזורים נוספים במוח האחראים על חשיבה מורכבת וקבלת החלטות, וזאת פי שניים בהשוואה לגולשים לא מנוסים[24]. המחקר העלה תהיות ופרשנויות אפשריות שונות: האם הטווח הגדול יותר של פעילות מוחית שמתרחש בעת שימוש באינטרנט משפר או שמא פוגם באיכות הקריאה, והאם השימוש המוגבר באזורי מוח שאחראים על קבלת החלטות וחשיבה מורכבת - שככל הנראה מתרחש בעת חיפוש באינטרנט - מעיד על איכות חשיבה גבוהה, או שהוא פשוט מצביע על כישורי פתרון פאזלים[25][26].

במחקר נוסף שערך הקולג' האוניברסיטאי של לונדון התגלה כי הרגלי המחקר של תלמידים נטו לכיוון של סריקה ורפרוף ולא לקריאה מעמיקה[27]. המחקר עורר מחשבה רצינית באשר להשלכותיו על ההוראה החינוכית[28]. במחקר שערכה הפסיכולוגית והחוקרת בטסי ספרו מאוניברסיטת קולומביה בשנת 2011, נטען כי השתכללות מנועי החיפוש גורמת לאנשים לסגל את יכולת הזכירה שלהם למצב החדש, כך שבמקום להתאמץ לזכור את המידע עצמו, קל להם יותר לזכור היכן נמצא המידע באינטרנט[29].

מדענים בולטים מתחום מדעי המוח תמכו בטיעונו של קאר וסברו כי הוא מתקבל על הדעת מבחינה מדעית. ג'יימס אולדס, מרצה בכיר למדעי המוח שצוטט במאמר של קאר כבר־סמכא בתחומו, טען שהמוח "גמיש מאוד" ויכול למפות עצמו מחדש תוך כדי תנועה, ולכן הטענות של קאר לא מופרכות[30]. הנוירולוג גארי סמול האמין כי מוחות מפתחים מעגלים עבור הרשתות החברתיות באינטרנט ומסתגלים לתרבות טכנולוגית חדשה של ריבוי משימות[31].

מייקל מרזניץ', חלוץ בתחום המחקר על הפלסטיות של המוח, טען כי אין שום ספק שהמוח מעורב באופן פחות ישיר ויותר שטחי כאשר משתמשים באסטרטגיות מחקר שמבוססות על "יעילות" ועל סימוכין משניים מחוץ להקשר[32].

הפסיכולוג שלמה ברזניץ טען כי בדומה לריפוי בעיסוק, שבו חשוב להפעיל את האיבר הנפגע כדי לאפשר לאזורים הפגועים במוח להחלים, כך גם מחזקת הטכנולוגיה את הפגיעה במוח, שהוא בבסיסו איבר עצל, כיוון שהיא מאפשרת לו לפתור דברים ללא מאמץ.[33]

מבקר הספרות סקוט אספוזיטו ציין כי אותיות סיניות מתוארות במאמר באופן שגוי כאידאוגרמות, שגיאה שלדעתו מערערת את טענת המאמר[34]. המיתוס כי הכתב הסיני הינו אידאוגרפי אכן הופרך בספרו של החוקר ג'ון דהפרנסיס משנת 1984: "שפה סינית: עובדה ופנטזיה", שבו מסווג דהפרנסיס את הסינית כמערכת כתיבה לוגוגרמית. קאר הודה כי קיים ויכוח על המינוח של "אידיאוגרם', אבל הסביר כי "החליט לעשות שימוש במונח הנפוץ", וציטט את המילון האמריקאי של אוקספורד המגדיר תווים סיניים כקטעי אידיאוגרמות.[דרוש מקור]

עדויות והפרכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות רבות התמקדו בחלקו הראשון של הטיעון של קאר שעוסק ביכולת הריכוז. בעל הטור לאונרד פיטס תיאר את הקושי שלו לשבת ולקרוא ספר, וכאשר הצליח לעשות זאת, הרגיש כאילו "הצליח להתחמק ממשהו, כמו התפלחות מהמשרד כדי לצפות בהצגה יומית"[35]. בעל הטור ג'ון אודל הודה כי כשהוא "נסוג" מהאינטרנט, הוא מוצא את עצמו לעתים נאבק כדי להתיישב לקרוא "ספרים, בעיקר ספרות יפה, בעיקר ספרות מודפסת"[36]. לעומת זאת הוא גילה כי האזנה לספרים מוקלטים היא חוויה "טרנספורמטיבית" עבורו, משום שבאמצעותם הוא יכול להשיג "תשומת לב מתמשכת" בקלות, עובדה שגרמה לו להיות אופטימי באשר לפוטנציאל "לחדש מסורות עתיקות, כמו סיפור סיפורים בעל פה, וגילוי מחדש של השפעותיהן העוצמתיות על מערכת המעצבים"[36][11].

בעל הטור ג'ון באטל מחה בתקיפות על תוכן המאמר והעיד כי:

Cquote2.svg

כאשר אני שקוע בחיפוש ידע באינטרנט, קופץ מקישור לקישור, קורא לעומק ברגע אחד ומרפרף על מאות קישורים במשנהו, כאשר אני נסוג כדי לנסח ולנסח מחדש שאילתות ובולע קשרים חדשים במהירות שגוגל והאינטרנט מסוגלים להציע, כאשר אני יוצר בריקולאז' בזמן אמת תוך כמה שעות, אני 'מרגיש' שהמוח שלי נדלק, אני 'מרגיש' שאני נהיה יותר חכם[37].

Cquote3.svg

כתב האינטרנט סקוט רוזנברג דיווח כי הרגלי הקריאה שלו נותרו כפי שהיו בהיותו "נער המפלס את דרכו דרך המדף של טולסטוי ודוסטויבסקי"[38]. לפי מבקר הספרות סקוט אספוזיטו, אנשים מבוגרים ואחראים תמיד נאלצים להתמודד עם הסחות דעת, והוא עצמו "מסוגל להנמיך את הרעש באופן מלא" ולקרוא לעומק[34].

בעל הטור אנדרו סאליבן העיד כי נותר לו מעט מאוד פנאי להתבוננות ולמחשבה בהשוואה לתקופת התבגרותו[39][40][41].

גם בישראל התפתח דיון ער בעיתונות הטכנולוגיה ובבלוגוספירה בנוגע למאמר של קאר. העיתונאי יוסי גורביץ כתב כי הוא מצליח אמנם לקרוא כשהוא באוטובוס או ברכבת, אך בבית הוא מתקשה להסתגר עם ספר: "הרשת שם, מרחק תריסר פסיעות לכל היותר, והיא קורצת. אולי שלחו לך אי-מייל? אולי - מה אולי, בטוח - אחד הבלוגים החביבים עליך התעדכן?"[42] הפסיכולוג שלמה ברזניץ התרה על היעלמותו של העולם הפנימי והדיאלוג שכל אדם מנהל עם עצמו, בהיעדר אורך רוח, שקט וריכוז לטווח ארוך:

Cquote2.svg

כשאדם צעיר בודק את המיילים שלו 200 פעמים ביום וכל פעם שיש מייל הוא עונה מיד, זה מצב שונה מהשנים שבהן היינו מקבלים מכתב, קוראים פעם אחת, מקפלים ושמים בכיס, מהרהרים, קוראים עוד פעם ולאחר מכן חושבים איך לענות. טווח הקשב של האנושות הצטמצמם לגודל שבו כותבים ציוץ בטוויטר. הכל קצר טווח ושטחי. אין סבלנות להתרכז במשהו ולחשוב עליו ברצינות. אחד המחירים הכבדים שהאנושות משלמת כיום הוא שהעולם הפנימי שלנו נעשה דל[43].

Cquote3.svg

ניתוח המאמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטה בטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם 1878 של מכונת הכתיבה "מאלינג-הנסן" שבו החל ניטשה להשתמש בשנת 1882, לאחר שראייתו הלקויה הקשתה עליו לכתוב ביד. לדברי החוקר פרידריך קיטלר: "תחת מרות המכונה השתנתה הפרוזה של ניטשה מטיעונים לפתגמים, ממחשבות למשחקי מילים, מרטוריקה לסגנון מברקי".

המאמר נוגע בשאלה הפילוסופית האם יש בידיה של חברה אפשרות לשלוט בהתקדמות הטכנולוגיה. לארי סנגר, ממייסדי ויקיפדיה, טען במגזין "Edge" שרצון הפרט הוא כל מה שנחוץ כדי לשמור על היכולת הקוגניטיבית לקרוא ספר לכל אורכו, והסופר ומדען המחשב ג'יירון לניר דחה את עצם הרעיון שההתקדמות הטכנולוגית היא "תהליך אוטונומי המתפתח באופן עצמאי וללא קשר אלינו, בני האדם". דעתו של לניר מבוססת על דברי ההיסטוריון האמריקאי לואיס ממפורד, בספרו משנת 1970 "הפנטגון של הכוח", שבו הציע כי ניתן לשלוט בהתקדמויות טכנולוגיות המעצבות את החברה כאשר הבחירה החופשית של החברה מופעלת במלוא עצמתה. לנייר סבר כי הטכנולוגיה מתעכבת באופן משמעותי כאשר ננקטת עמדה "שיש רק ציר אחד של בחירה", של "בעד" או "נגד", בנוגע לאימוץ טכנולוגיות.

בניגוד לממפורד, טען קאר בספרו "The Big Switch", שלבחירה האישית של הפרט כלפי הטכנולוגיה ישנה השפעה מועטה בלבד על ההתפתחות הטכנולוגית. לדבריו, התפיסה של ממפורד בנוגע להתקדמות הטכנולוגית הייתה שגויה, משום שהיא החשיבה את הטכנולוגיה אך ורק כהתקדמות מדעית והנדסית ולא כבעלת השפעה על עלויות הייצור והצריכה. לדעתו של קאר יש להעניק חשיבות רבה יותר לכלכלה כשבאים לבחון את הנושא, כיוון שבשוק תחרותי, השיטות היעילות ביותר להספקת משאב חשוב ינצחו בסופו של דבר. ככל שההתקדמות הטכנולוגית מעצבת את החברה, האדם הפרטי יוכל להתנגד להשפעות, אולם אורח החיים שלו "תמיד יהיה בודד, ובסופו של דבר עקר"; על אף שיהיו כמה עיכובים, הטכנולוגיה תעצב בכל זאת את הכלכלה, שבתורה, תעצב את החברה.

קריאת ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסל "הדפוס המודרני", שהוצב במסגרת תערוכת "Walk of Ideas" בכיכר בבל בברלין. בתגובה לטענתו של קאר שהקריאה הספרותית מוזנחת כתוצאה מהאינטרנט, טען הממציא דניאל היליס כי הכבוד שלו שמור לרעיונות ולא לפורמט בו הם מועברים.

קאר התבסס במאמרו על הפתולוג ברוס פרידמן שהתייחס לקושי מתפתח לקריאת ספרים ומאמרים ארוכים, במיוחד לרומן "מלחמה ושלום". מכיוון שבחר להשתמש דווקא בציטוט זה נטען כנגד קאר כי הוא בחר להתמקד בספרות עלילתית בלבד. אחרים טענו כי דברי פרידמן אינם רלוונטיים לסוגי ספרות אחרים, כגון ספרות טכנית ומדעית, שהפכו להרבה יותר נגישים, ושרבים החלו לקרוא עם חדירת האינטרנט[44].

בעל הטור קליי שירקי טען כי הרומן "מלחמה ושלום" ארוך מדי, ולא כל כך מעניין", וכי "יהיה זה קשה לטעון שבעשר השנים האחרונות ראינו ירידה בזמינות או בהבנה של חומר בנושאים מדעיים או טכניים"[20]. אחדים ראו בדבריו על הרומן דברים על סף הבערות. לעומת זאת טען הממציא דניאל היליס כי על אף "שספרים נוצרו לשרת מטרה מסוימת, ניתן לעתים קרובות לשרת את אותה מטרה באמצעים טובים יותר ... עד כמה שאהבתי את 'מלחמה ושלום', כנראה הרווחתי יותר מצפייה בסדרת הטלוויזיה "הסמויה". היליס החשיב את הספר המודפס כ"מכשיר טוב וראוי להערצה", אך שיער שגם לטבליות חימר ומגילות פפירוסים היו בזמנו "קסם משלהם". עורך המגזין Wired קווין קלי סבר כי יש להתנגד לרעיון ש"הספר הוא שיאה של התרבות האנושית". לדידם של קלי, היליס ואחרים, האוריינות הקשורה לספרים מצויה אפוא בנסיגה, אבל בו בזמן מופיעים לצדה סוגים אחרים של אוריינות, כגון אוריינות חזותית ואוריינות משחקית, שמגיעות לרמות גבוהות מאי פעם.

סוון בירקרטס הסכים להבחנה שערך קאר בין קריאה באינטרנט לקריאת ספרות, וקבע כי בעת קריאת ספרות הקורא מכוונן בתוך עצמו ונכנס "לסביבה שאין לה כל דמיון לסביבה הבלתי מוגבלת ונעדרת הסיום של המרחב הווירטואלי", בה הוא מרגיש מקוטע מבחינה פסיכולוגית.

התמודדות עם שפע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפע של ספרים הופך אנשים לפחות שקדנים.

— היירונימו סקוארצ'יאפיקו, עורך ונציאני מהמאה ה-15, מקונן על השפעות מהפכת הדפוס[45].

אחדים מהמבקרים הציגו תאוריה לגבי השפעות המעבר ממחסור אל שפע של חומר כתוב, כתוצאה מהטכנולוגיות שצמחו עם האינטרנט. מעבר זה נבחן בהיבט הפוטנציאל שלו לגרום להבנה שטחית אצל אנשים בנושאים רבים, במקום הבנה עמוקה בנושאים אחדים וממוקדים. לדברי שירקי, ה"סביבה הריקה יחסית" בעבר הקלה על היכולת של הפרט להתרכז, ויכולת זו חדלה להתקיים כיום. שירקי הודה כי הכמות חסרת התקדים של חומר כתוב הזמין באינטרנט עלולה "להקריב" את החשיבות התרבותית של יצירות רבות, אך הוא מאמין כי הפתרון לכך הינו "לעזור להפוך את ההקרבה לכדאית"[20].

קאר מצא נחמה ביומרה של שירקי כי "צורות ביטוי חדשות" יופיעו עם האינטרנט, אך ראה בכך אמונה אופטימית יותר מאשר סברה הגיונית[44]. שירקי הרחיב מאוחר יותר את טענתו לפיה "טכנולוגיות שמביאות שפע בכתיבה דורשות תמיד ליווי של תצורות חברתיות חדשות", והטעים שהמצאת הדפוס הביאה לשפע של ספרים זולים שנתקלו ב"שורה של המצאות גדולות וקטנות", כגון הפרדה של הסיפורת מהספרות הלא בדיונית, גילוי של כישרונות חדשים, רישום אינדקסים, והפרקטיקה של מספור מהדורות[46].

השפעה על הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מבקרים הצביעו על ירידה ברצון להיזכר בסוגי מידע מסוימים, שמעידה לדעתם על שינוי בתהליך זכירת המידע, כמו גם בסוגי המידע שנזכרים בהם. לדברי בן וורטן, בלוגר של הוול סטריט ג'ורנל, הדגש הגובר והולך שניתן ליכולת לגשת למידע במקום ליכולת לאחזר מידע הישר מהזיכרון, עשוי לשנות בטווח הארוך את סוגי מיומנויות העבודה שחברות המחפשות עובדים חדשים ימצאו בהן ערך. וורטן שיער, כי בשל ההסתמכות הגוברת על האינטרנט, בתוך זמן לא רב "יהיה פחות ערך לאדם שיודע כל עובדה על נושא מסוים מאשר לאדם שיודע למצוא את כל העובדות האלה ועוד רבות אחרות"[47][41].

אוון רטליף מאתר "Salon.com" תהה האם לשימוש בגאדג'טים כדי לזכור מספרי טלפון, כמו גם מידע גאוגרפי והיסטורי, יש אפקט של שחרור משאבים תודעתיים מסוימים, כשבתמורה יתחזקו היבטים אחרים של התודעה. תוך עריכת הקבלה ציורית לזיכרון טרנזאקטיבי - תהליך שבו אנשים זוכרים יחד דברים במערכת יחסים וקבוצות - הגה רטליף ברעיון שהאינטרנט הוא "כמו בן זוג עם כישרון ספציפי לזכירת עובדות מכל הסוגים שנמצא כל הזמן לידך". פרופ' עידן שגב מהאוניברסיטה העברית, החוקר תהליכי למידה במוח מההיבט החישובי, סבר לעומת זאת כי אין ספק שלמכשירים חיצוניים המרחיבים את המוח שלנו יש השפעה ומחיר: "ככל שאני משתמש יותר במשקפת, כך הקוגניציה הראייתית שלי נעשית פחות טובה משלו. כל שימוש במכשיר מפחית יכולת מסוימת". דיון זה רחוק מלהיות מוכרע, והרהורים אלו הותירו את שאלת ההשפעה של האינטרנט על שימור או התנוונות הזיכרון פתוחה[15].

המחשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"עין" האדומה של האינטליגנציה המלאכותית 'האל' משקיפה על סיפון החללית ב"2001: אודיסיאה בחלל".

קאר מציג במאמר את הדיון על התמיכה המדעית לרעיון שהמעגלים העצביים עשויים להיחווט מחדש, ומביא דוגמה היסטורית המדגימה לכאורה כיצד הושפע הפילוסוף פרידריך ניטשה מהטכנולוגיה[48]. החוקר הגרמני פרידריך א. קיטלר טען בספרו "גרומופון, סרטים, מכונת כתיבה", כי סגנון הכתיבה של ניטשה הפך ממעמיק למתחכם יותר לאחר שהחל להשתמש במכונת כתיבה[49]. אולם הרעיון שסגנון הכתיבה של ניטשה השתנה לטוב או לרע לאחר אימוץ המכונה שנוי במחלוקת[50], והוצעו הסברים חלופיים לשינויים, ובהם שהדבר נבע מהזדקנותו ומחלתו של ניטשה[34][51][17].

דוגמה נוספת הובאה מסרטו של סטנלי קובריק משנת 1968 - "2001: אודיסיאה בחלל". בסרט מפרק האסטרונאוט דייב באומן בקור רוח את מעגלי הזיכרון במוחו של מחשב בעל אינטליגנציה מלאכותית בשם 'האל'[2]. קאר השווה את רגשות היאוש שהביע האל תוך כדי פירוק מוחו, לקשיים הקוגניטיביים שהוא חווה בעצמו עם קריאת טקסטים ארוכים: "גם אני מרגיש שמישהו או משהו מתעסק לי במוח, ממפה מחדש את מעגל מערכת העצבים שלי, ומתכנת מחדש את הזיכרון שלי"[8]. קאר מציין בספרו כי גם סרגיי ברין, אחד ממייסדי גוגל, עשה שימוש ב'האל' כמטאפורה ל"מנוע החיפוש האולטימטיבי" בראיון לרשת PBS, וכן בהרצאה שמסר ב-TED. ברין השווה את השאיפות של גוגל לבנות בינה מלאכותית ל'האל', אך פטר את האפשרות שתקלה כמו זו שהובילה את 'האל' לרצוח את דיירי החללית הבדיונית, עשויה להתרחש באינטליגציה מלאכותית המבוססת על גוגל[52].

על רקע זה מציין קאר, כי לאורך ההיסטוריה השתקפה ההתקדמות הטכנולוגית בחידושי מטאפורות המדמות את המוח האנושי לטכנולוגיה, כגון השעון המכני שיצר את הדימוי "כמו שעון" ועידן המחשב שיצר את הדימוי "כמו מחשב". קאר מסכם בהסבר מדוע 'האל' מהווה לדעתו מטאפורה מתאימה לטענה שהציג: 'האל' הראה רגש אמיתי בשעת פירוק מוחו, כאשר לאורך כל הסרט בני האדם שעל סיפון תחנת החלל נראו כאוטומטים, וחשבו ופעלו כאילו הם שלבים של אלגוריתם. קאר סבור כי המסר הנבואי של הסרט הוא שככל שיחידים מסתמכים יותר ויותר על מחשבים להבנת עולמם, התבונה שלהם עשויה לההפך למכנית יותר מאנושית[2][8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nicholas Carr (12 ביוני 2008). "Pages and "pages"". Rough Type. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Bill Thompson (17 ביוני 2008). "Changing the way we think". BBC News. 
  3. ^ 3.0 3.1 Steve Johnson (18 ביוני 2008). "Read this if you're easily distracted lately". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-10 בפברואר 2009. 
  4. ^ David Aaronovitch (13 באוגוסט 2008). "The internet shrinks your brain? What rubbish". The Times. בדיקה אחרונה ב-1 בדצמבר 2008. 
  5. ^ Thomas Claburn (15 באוקטובר 2008). "Is Google Making Us Smarter?: UCLA researchers report that searching the Internet may help improve brain function.". InformationWeek. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  6. ^ האינטרנט עושה אותנו טיפשים? להיפך, באתר הארץ, 16.12.09
  7. ^ Motoko Rich (27 ביולי 2008). "Literacy Debate: Online, R U Really Reading?". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 ‏Carr, Nicholas (July 2008). "Is Google Making Us Stupid?". The Atlantic 301 (6). Retrieved on 6 October 2008
  9. ^ Kevin Kelly (25 ביולי 2008). "The Fate of the Book (and a Question for Sven Birkerts)". Britannica Blog (originally posted at Kelly's blog The Technium). 
  10. ^ Bernard Sharratt (18 בדצמבר 1994). "Are There Books in Our Future". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  11. ^ 11.0 11.1 John Naughton (22 ביוני 2008). "I Google, therefore I am losing the ability to think". The Observer. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  12. ^ "Proust and the Squid: The Story and Science of the Reading Brain"
  13. ^ בספר "ביאת החברה הפוסט תעשייתית" (1973) חוזה בל את החברה העתידית ומתאר את החברה הפוסט תעשייתית. לטענתו, תהיינה חברות בעתיד מבוססות על ידע, טכנולוגיות אינטלקטואליות, ומוכוונות שירותים. זאת בניגוד לעבר, כאשר חברות ביססו את עושרן על משאבים טבעיים ועבודת כפיים.
  14. ^ Richard Foreman (3 באוגוסט 2005). "The Pancake People, Or, 'The Gods Are Pounding My Head'". Edge. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  15. ^ 15.0 15.1 Evan Ratliff (14 באוגוסט 2008). "Are you losing your memory thanks to the Internet?". Salon.com. 
  16. ^ "'Is Google Making Us Stupid?' (Britannica Forum: Your Brain Online)". Britannica Blog. 17 ביולי 2008. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  17. ^ 17.0 17.1 "The Reality Club: On 'Is Google Making Us Stupid' by Nicholas Carr". Edge. 10 ביולי 2008. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  18. ^ Damon Darlin (20 בספטמבר 2008). "Technology Doesn’t Dumb Us Down. It Frees Our Minds.". The New York Times. 
  19. ^ Seth Finkelstein (9 ביוני 2008). "Nick Carr: 'Is Google Making Us Stupid?', and Man vs. Machine". Infothought. 
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Clay Shirky (17 ביולי 2008). "Why Abundance is Good: A Reply to Nick Carr". Britannica Blog. 
  21. ^ David Wolman (18 באוגוסט 2008). "The Critics Need a Reboot. The Internet Hasn't Led Us Into a New Dark Age". Wired. אורכב מ-המקור ב-2013-01-05. 
  22. ^ Kevin Kelly (25 ביולי 2008). "Time to Prove the Carr Thesis: Where’s the Science?". Britannica Blog. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  23. ^ Rachel Champeau (2008-10-14), UCLA study finds that searching the Internet increases brain function, UCLA Newsroom. אוחזר ב־2008-11-01.
  24. ^ גארי סמול, מנהל מרכז UCLA והחוקר הראשי של המחקר, פרסם במקביל את ספרו "iBrain: לשרוד את השינוי הטכנולוגי בנפש המודרנית" שכתב יחד עם גיגי ורגאן
  25. ^ Nicholas Carr (17 באוקטובר 2008). "Googling and intelligence". Rough Type. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  26. ^ "Is Google Making Us Smarter?". The New York Times (Freakonomics Blog). 16 באוקטובר 2008. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  27. ^ Ciber, "Information Behaviour of the Researcher of the Future : A Ciber Briefing Paper" (University College London, 2008), p .31.
  28. ^ Meris Stansbury (15 באוקטובר 2008). "Rethinking research in the Google era: Educators ponder how the internet has changed students' reading habits". eSchool News. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  29. ^ האם גוגל מנוונת את הזיכרון שלנו?
  30. ^ Andrew Sullivan (20 ביוני 2008). "Not So Google Stoopid, Ctd.". The Daily Dish. בדיקה אחרונה ב-15 בינואר 2009. 
  31. ^ Gary Small (אוקטובר 2008). "Letters to the Editor: Our Brains on Google". The Atlantic. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  32. ^ Michael Merzenich (11 באוגוסט 2008). "Going googly.". "On the Brain" blog. Posit Science Web site. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  33. ^ גיא גרימלנד, מרוצים ממנועי החיפוש באינטרנט? הטובים מביניהם מנוונים לכם את הזיכרון, 18 באוגוסט 2011
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 Scott Esposito (20 ביוני 2008). "Friday Column: Is Google Making Us Read Worse?". Conversational Reading. 
  35. ^ Leonard Pitts, Jr. (15 ביוני 2008). "Reader finds satisfaction in a good read". Miami Herald. בדיקה אחרונה ב-10 בפברואר 2009. 
  36. ^ 36.0 36.1 Jon Udell (10 ביוני 2008). "A quiet retreat from the busy information commons". Strategies for Internet citizens. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  37. ^ John Battelle (10 ביוני 2008). "Google: Making Nick Carr Stupid, But It's Made This Guy Smarter". Searchblog. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  38. ^ Scott Rosenberg (11 ביוני 2008). "Nick Carr’s new knock on the Web: does it change how we read?". Wordyard. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  39. ^ Andrew Sullivan (15 ביוני 2008). "Google is giving us pond-skater minds". The Times. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  40. ^ Margaret Wente (17 ביוני 2008). "How Google ate my brain". The Globe and Mail. אורכב מ-המקור ב-2008-06-18. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2008. 
  41. ^ 41.0 41.1 ‏Compiled (with help from Google) by Evan R. Goldstein (2008-07-11). "CRITICAL MASS: Your Brain on Google", The Chronicle of Higher Education.
  42. ^ מה אנחנו משאירים מאחור?
  43. ^ גיא גרימלנד, מרוצים ממנועי החיפוש באינטרנט? הטובים מביניהם מנוונים לכם את הזיכרון, 18 באוגוסט 2011
  44. ^ 44.0 44.1 Nicholas Carr (17 ביולי 2008). "Why Skepticism is Good: My Reply to Clay Shirky". Britannica Blog. 
  45. ^ Ong, Walter J. (1982). Orality and Literacy: The Technologizing of the Word. London: Methuen Publishing. ISBN 041671370X
  46. ^ Clay Shirky (21 ביולי 2008). "Why Abundance Should Breed Optimism: A Second Reply to Nick Carr". Britannica Blog. 
  47. ^ Ben Worthen (11 ביולי 2008). "Does the Internet Make Us Think Different?". The Wall Street Journal. 
  48. ^ "Friedrich Nietzsche and his typewriter - a Malling-Hansen Writing Ball". The International Rasmus Malling-Hansen Society. בדיקה אחרונה ב-26 בנובמבר 2008. 
  49. ^ Kittler, Friedrich A. (1999). Gramophone, Film, Typewriter. Stanford, Calif: Stanford University Press. ISBN 978-0804732321
  50. ^ J. C. Nyíri, Thinking with a Word Processor
  51. ^ Kevin Kelly (11 ביוני 2008). "Will We Let Google Make Us Smarter?". The Technium. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2008. 
  52. ^ Spencer Michaels, "The Search Engine that Could", The NewsHour with Jim Lehrer, November 29, 2002.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg