חורבן בית המקדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חורבן הבית)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תיאור ביזת בית המקדש בשער טיטוס ברומא

חורבן בית המקדש הוא מונח המתייחס לסדרה של אירועים היסטוריים שהביאו להשמדת בית המקדש הראשון ובית המקדש השני ששכנו על הר המוריה בירושלים. לאחר חורבן בית ראשון, התחילה גלות בבל, שבמהלכה פסק בית המקדש לשמש בית רוחני ליהודים. לאחר חורבן בית שני, פסקה עבודת הכהונה בעם ישראל עד עצם היום הזה.

תארוך החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

בית המקדש הראשון עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש בשנת 586 לפנה"ס, בחודש אב, על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שכבש את ירושלים והחריבה.

המסורת היהודית, מתארכת בהתאם את חורבן בית ראשון לשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס). במקורות הקדומים יותר קיימת אי-בהירות לגבי יום החורבן; המקרא מזכיר תאריכים מעט שונים לגבי חורבן בית המקדש הראשון: על פי ספר מלכים ב' (כה, ח) - חרב הבית בז' באב, ואילו על פי ספר ירמיהו (נב, יב) - נחרב הבית בי' באב. חז"ל יישבו סתירה זו בתלמוד הבבלי:

ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה; הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר: 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב'‏[1].

מסכת תענית, דף כ"ט, א'

למעשה התענית נקבעה לט' באב, שבו התחילה השריפה בבית המקדש, אך לדעת רבי יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף".

הסיבות לחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה הישירה לחורבן היא הסתמכות על "משענת קנה רצוץ" (כלשון רבשקה) והצטרפות לקואליציה בהובלת מצרים כנגד האימפריה הבבלית, שהייתה אז בשיא כוחה הצבאי והמדיני. המקרא וחז"ל זקפו את חורבן בית המקדש הראשון לדחיית אזהרות ירמיהו להיכנע לבבלים, אך גם לחטאיו של עם ישראל ולריקבון מוסרי. המקרא מתאר שהכהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו (ספר יחזקאל, פרק ח'). על פי חז"ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש עבירות חמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

גורל כלי המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית ראשון, כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב:

וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.

ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים ח'-ט'

העם היהודי לאחר תקופת בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשלצידה עומד חייל רומי

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. עם זאת לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. קיימת השערה כי את המקדש שחרב החליף בית הכנסת, אלא שמציאות ארכאולוגית של חשיפת בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים) דוחה מכל-וכל הנחה זו. את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה פעל היורש הנשיאותי בפועל של בית גמליאל, וכנראה באישור דה-פקטו רומי, היה רבן יוחנן בן זכאי. הלה הקים ביבנה בית-דין ובית מדרש אשר תפס בהדרגה את מקומה של הסנהדרין בירושלים בזמנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מציאותי והתבלט כמנהיג שלחם נגד תכונת האבלות ואווירת הפרישות וההתנזרות ששררו לאחר החורבן, ושמקורן באבדן המקדש, על כל המשתמע ממנו. הוא בנה מסגרת אלטרנטיבית, שאמורה הייתה להתמודד במציאות חדשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות, ועשה זאת בהצלחה: א) היש קיום לעם ישראל גם ללא מקדש? ב) האם אפשר למלא את החלל הריק שנוצר עם החורבן בתחום עבודת הקודש וההנהגה הממלכתית וכיצד לבצע זאת?

הלה קבע, למשל, שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שבטלה עם חורבן המקדש. כלומר, הוא ביקש להעביר את עבודת בית המקדש למישור אחר - למישור עבודת היחיד והציבור. הנשיא החדש חוקק שורה של תקנות חשובות, שלהן מטרה כפולה והן השלימו זו את זו: האחת - לסגל את העם והחברה למצב של העדר מקדש, והשנייה - תקנות לזכר המקדש והחורבן, שלא יישכחו וייעלמו מזיכרון העם. תקנותיו נועדו לסגל בקרב העם את האמונה שהחורבן הוא זמני וחולף, ובמהרה ישוב המקדש וייבנה. מצד שני, משה ליב ליליינבלום כותב שמטרת תקנות ריב"ז הייתה: למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת.[2]

חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שהחורבן הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו".

רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין.

הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית - הכיתתיות - נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה. אלא שכל זאת היה לכאורה, מכיוון שהמרכז ביבנה מעולם לא הצליח לרשת את מרכזיותה של ירושלים. בתוך הסנהדרין התגלעו ויכוחים משמעותיים ונוצרה מחנאות בתוכה, קהילות יהודיות מחוץ לירושלים לא סרו אוטומטית למרותו של המרכז ביבנה ומדי פעם התעוררו גורמים קנאיים שטלטלו את יהודה וכמעט הרסוה כליל.

ימי תענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע תעניות אלו, או לכל הפחות תעניות מקבילות בארבעת החודשים האלו, מוזכרים בתנ"ך בספר זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."[3]

אגדות החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגדות החורבן

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]