שבעה עשר בתמוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז[1], אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.[2]

צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דוד רוברטס, 1850

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב[3].

הסיבות לתענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי חז"ל במשנה חמישה אסונות אירעו בי"ז בתמוז[4]:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...

  • נשתברו הלוחות
  • ובוטל התמיד
  • והובקעה העיר
  • ושרף אפוסטומוס את התורה
  • והעמיד/והועמד צלם בהיכל...

שיבור לוחות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה משבר את הלוחות למראה עגל הזהב

ביום ט"ז בתמוז הגיעו עם ישראל לאהרון הכהן, בדרישה למנהיג חדש (במקום משה - שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר). אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום יז בתמוז עשו את עגל הזהב ובאותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית.

ביטול קורבן התמיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו[5], בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכוהנים נקראו להילחם ולא היה כהן טהור שיקריב את התמיד.

הסבר אחר ניתן על פי האגדה בגמרא ומובא גם אצל יוסף בן מתתיהו, על מלחמת האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני:

"כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (בהמות לקורבן תמיד). היה שם זקן אחד... אמר להם: "כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".[6][7]

ביקוע חומות ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.

על פי התלמוד הבבלי[8], לפני חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בט' בתמוז, כפי שכתוב בספר ירמיהו[9], ומאחר שחורבן בית שני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום תענית לשני האירועים יחד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי[10] נטען כי גם בזמן חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בי"ז בתמוז, אך ירמיהו טעה בתאריך בגלל בלבול מניין הימים בימי המצור.

שריפת ספר תורה בידי אפוסטומוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש"[11], אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. השערה אחרת טוענת כי ספר התורה נשרף על ידי חייל רומאי בשם אפוסטומוס[12], מתוך אמונה שרווחה אצל חלק מאויבי ישראל כי עם הספר לא יוכל להתקיים ללא הספר [דרוש מקור]. יש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים[13] על חייל רומי אחד, שמצא לא הרחק מבית חורון ספר-תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. היהודים נזדעזעו מחילול הקודש ודרשו מיד מהמשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, "כי מוכנים הם (היהודים) למסור את נפשם מלראות תורת-אבות מחוללת באופן כזה".[14] השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי[15] הטוען כי מעשה השריפה אירעה "במעברתא דלוד" (בדרך המעבר מלוד), שכן בית חורון בדרך המעבר מלוד לירושלים היא. אמנם לדעת חכמים שם המעשה אירע במקום אחר, "במעברתא דטרלוסה".

העמדת פסל במקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה על פי הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על הפסל שהעמיד מנשה מלך יהודה[16].

מועד התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שבין חורבן הבית הראשון לבניין הבית השני חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין הבית השני הפכה התענית ליום שמחה. על פי הגמרא, לאחר חורבן בית שני הפכה התענית להיות אופציונלית:

אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש גזרת המלכות, צום; אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין

זאת אומרת, בזמן השמד, כולם חייבים לצום אבל בזמן שאין שמד אבל אין גם שלום, הצום הוא אופציונלי. הראשונים מסבירים שזאת ההלכה רק במישור העקרוני, אבל אחרי שכלל ישראל קבלו את המנהג לצום (אפי' כשהמצב מוגדר "אין גזרת המלכות ואין שלום") מאז כולם חייבים לצום מתוקף מנהג. כאמור, אחרי חורבן בית שני הצום הרביעי הועבר ל-17 בתמוז כי זהו התאריך של פריצת החומה בחורבן בית שני.

בשנה שבה חל י"ז בתמוז בשבת נדחית התענית ליום ראשון, י"ח בתמוז, כמו כל הצומות מלבד יום כיפור. המקור לכך מגיע מדברי הנביא זכריה פרק ח', אשר מכנה צום זה בשם "צום הרביעי", כלומר צום החל באחד מימי חודש הרביעי, הוא חודש תמוז. אין בפסוק ציון של היום המדויק בתמוז בו חל הצום. לכן קבעו כי במקרה שחלה התענית בשבת, בה יש חובה של עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"[17]), תידחה התענית ליום המחר.

הכרזה על התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל הספרדים ועדות המזרח (כמו גם בחלק מקהילות איטליה) נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניו[18]. וזה נוסח ההכרזה:

אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי יהיה ביום... יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שנאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ספר אבודרהם עמוד רנ"ד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'; פרק נ"ב, פסוק ז'
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  3. ^ שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב (אחר חצות), ותשעה באב עצמו.
  4. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'
  5. ^ בספרו קדמוניות היהודים, י"ד, ד', ב'-ג', הוא כותב שהיה זה ביום צום בחודש השלישי. הרב אליהו כץ מביא השערה שלפיה מדובר בי"ז בתמוז.
  6. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, מט,ב.
  7. ^ תלמוד בבלי, סדר קדשים, מסכת מנחות, סד,ב.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח; וכן בפירוש התוספות לתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח
  9. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  11. ^ חשמונאים א' פרק א' נ"ו
  12. ^ השם "אפוסטמוס" בלטינית "פוסְטוּמוּס" היה שם נפוץ בקרב חיילי הרומאים, שמשמעותו אדם שנולד אחר מות אביו
  13. ^ קדמוניות, כ, ה, ג
  14. ^ יוסף נדבה, גזרות על ספרים עבריים, מחניים ק"ו, תשכ"ו, באתר דעת. ראו גם שיעורו של הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר התומך בהשערה זו.
  15. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  16. ^ כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ז'
  17. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ח
  18. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"נ, סעיף ד'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.