יחסי איטליה–סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי איטליה–הרפובליקה העממית של סין
איטליהאיטליה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין
People's Republic of China Italy Locator.png
איטליה הרפובליקה העממית של סין
שטחקילומטר רבוע)
301,340 9,596,967.75
אוכלוסייה
62,246,674 1,384,690,426
תמ"ג (במיליוני דולרים)
2,317,000 23,210,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,223 16,762
שגרירים
אטור פרנסיסקו סקווי[1] לי רויו

יחסי איטליה–סין הם היחסים בין הרפובליקה האיטלקית לבין הרפובליקה העממית של סין.

יחסים בין האימפריה הרומית לאימפריה הסינית התקיימו שנים רבות טרם כינון היחסים המודרניים בין המדינות, שכוננו את היחסים ביניהן ב-6 בנובמבר 1970. כינון היחסים בין המדינות הוביל מדינות נוספות באירופה דוגמת אוסטריה ובלגיה לשקול מהלכים דומים, ולוותר על יחסיהן עם טאיוואן שבאותה העת הוכרה כסין הריבונית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בעת העתיקה התקיים קשר בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הסינית, כשהקשר היה לרוב עקיף, באמצעות מעבר סחורות, מידע ותיירים בין האימפריה הרומית לסין תחת שלטון שושלת האן, וכן בין האימפריה הרומית המאוחרת לשושלות הסיניות השונות. עם השנים, שתי האימפריות הלכו והתקרבו זו לזו מבחינה גאוגרפית, עם התרחבותה של האימפריה הרומית לכיוון מזרח וחדירת שושלת האן למרכז אסיה. עם זאת, ההכרה בין שתי האימפריות נותרה מועטה. ברשומות ידוע על ניסיונות בודדים בלבד ליצור קשר ישיר בין האימפריות. במהלך התרחבות שתי האימפריות, היו אלו אימפריות הביניים כגון האימפריה הפרתית ואימפריית קושאן שמנעו קשרים ישירים בין שתי מעצמות העל של אותה התקופה.

Hongdu Aviation, אחת מיצרניות המטוסים הגדולות בסין, הוקמה בשנת 1934 כחברה בבעלות איטלקית-סינית (SINAW) כמיזם משותף בין הרפובליקה הסינית לבין ממלכת איטליה. עם זאת, לאחר פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937 הפכה איטליה לבעלת בריתה של יפן וסייעה לה בהפצצת מפעלי החברה. כתגובת נגד החרימה ממשלת סין נכסים איטלקיים בסין בדצמבר 1937, וכל העובדים ממוצא איטלקי עזבו עד סוף השנה את סין.

בעת החדשה, שתי המדינות מיאנו לקיים יחסים דיפלומטיים עד שנת 1969, כששר החוץ האיטלקי, פייטרו נני, הודיע על הכרת איטליה ברפובליקה העממית של סין. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית אף הזמינה את סין להשתתף בקונגרס המפלגה ב-1969; אך סין דחתה את ההזמנה. היחסים בין שתי המדינות החלו להירקם, ובפברואר שלאחר מכן החליפו איטליה וסין שגרירים[2].

עד עצם היום הזה משתתפות איטליה וסין בוועידות פוליטיות בדרגים הגבוהים ביותר. בספטמבר 2005 שר ההגנה הסיני קאו גנג'ואן וסגן שר ההגנה האיטלקי סלבדור קיצו הביעו את תקוותיהם לשיתוף פעולה עמוק יותר בין שתי המדינות[3].

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיטליה היקף הסחר החמישי בגודלו עם סין, מבין מדינות האיחוד האירופי. המוצרים שמייבאת איטליה מסין כוללים בעיקר רכיבים מכניים ואלקטרוניים, טקסטיל ומוצרי הלבשה, מתכות, מוצרים כימיים (לרבות פלסטיק, גומי וכדומה), תיקים, נעליים ורכבים[4]. מנגד, מייבאת סין מאיטליה בעיקר מכונות תעשייתיות, כימיקלים, עורות בעלי חיים ומוצרי עור, מכשירי אופטיקה ותרופות[4].

בין השנים 1979 ו-2003[5], 2,136 פרויקטים פותחו על ידי חברות איטלקיות בסין, ושוויים הכולל עמד על כ-4 מיליארד דולר. כמו כן, בין השנים 1981 ו-2003 חתמו איטליה וסין על 2,098 הסכמים בדבר טכנולוגיות חדשניות, כשהשווי הכולל של ההסכמים עמד על כ-10 מיליארד דולר.

במרץ 2019, בעיצומה של מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין פורסם כי איטליה תחתום על הסכמי סחר שונים, שאחד מהם כולל השקעה סינית בתשתיות במדינה. איטליה צפויה להפוך לאחת משבע המדינות המתועשות הגדולות שיירשמו ליוזמה לסלילת רשת התשתיות המקשרת בין סין, המזרח התיכון, אפריקה ואירופה.[6] בתגובה הודיעה ארצות הברית כי היא "מודאגת באשר לעסקאות"[6], ואילו האיחוד האירופי הביע חשש מהשתלטות סינית על מגזרים קריטיים במדינה. בתגובה אמר ראש ממשלת איטליה ג'וזפה קונטה כי "לא מדובר בעסקה מחייבת, אלא הסכם מסגרת... איטליה מצטרפת לפרויקט בכל הזהירות הנדרשת"[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]