יחסי איטליה–יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי איטליה–יוון
איטליהאיטליה יווןיוון
Greece Italy Locator.png
איטליה יוון
שטחקילומטר רבוע)
301,340 131,957
אוכלוסייה
62,246,674 10,761,523
תמ"ג (במיליוני דולרים)
2,317,000 299,300
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,223 27,812
משטר
רפובליקה רפובליקה

יוון ואיטליה נהנות מיחסים מיוחדים וחזקים ביחסים הבילטרליים והדיפלומטיים.[1][2][3][4] היחסים הדיפלומטיים המודרניים בין המדינות כוננו מיד לאחר איחוד איטליה, ונחשבים ליחסים לבביים. שתי המדינות משתפות פעולה בתחומי האנרגיה, הביטחון, התרבות והתיירות. איטליה היא שותפת סחר עיקרית של יוון. כלכלת איטליה היא היעד החשוב ביותר של יצוא מיוון והמקור השני בחשיבותו, אחרי גרמניה, של יבוא ביוון.

יוון ואיטליה חולקות דעות פוליטיות משותפות על הבלקן, האזור והעולם, ומובילות תמיכה בתהליך לשילוב מדינות מערב הבלקן באיחוד האירופי. שתי המדינות קידמו את "סדר היום 2014"[5] לשילוב מדינות מערב הבלקן באיחוד האירופי עד שנת 2014, אז קיבלו יוון ואיטליה את הנשיאות המסתובבת של האיחוד האירופי בזו אחר זו, בהתאמה.[6][7][8] עם זאת, שילוב מערב הבלקן באיחוד לא היה בראש סדר העדיפויות של יוון בזמן נשיאותה.[9]

שתי המדינות הן מדינות חברות באיחוד האירופי, באו"ם ובנאט"ו ומשתפות פעולה בארגונים רב-צדדיים רבים אחרים, כמו הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, ארגון הסחר העולמי והאיחוד לים התיכון. הן מקדמות בנוסף יחסים דיפלומטיים קרובים ושיתופי פעולה עם מדינות מפתח אחרות, כמו ארצות הברית וישראל.[10]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוונים עם מתנדבים איטלקים במלחמת יוון-טורקיה בשנת 1897.

יוון (שזכתה לעצמאותה בשנת 1832) ואיטליה כוננו יחסים דיפלומטיים בשנת 1861, מיד לאחר איחוד איטליה.[11] פילהלנים איטלקים, כמו המשפטן וינצ'נצו גלינה, אניבלה סנטורה די רוסי דה פומרולו, הרוזן מסנטארוסה וג'וזפה רוזארול, תמכו בעצמאות יוון.

לאורך המאה ה-19 המשיכו הפילהלנים האיטלקים לתמוך ביוון פוליטית וצבאית. לדוגמה, ריצ'יוטי גריבלדי הוביל משלחת בהתנדבות (גריבלדיני) במלחמת יוון-טורקיה בשנת 1897. קבוצה של גריבלדיני, בראשות המשורר היווני לורנטוס מוויליס, נלחמה גם היא לצד היוונים במלחמות הבלקן.

בתחילת 1912, במהלך המלחמה האיטלקית-עות'מאנית, כבשה איטליה את האיים הדודקאנסיים בים האגאי המיושבים בעיקר ביוונים מהאימפריה העות'מאנית. על אף שבהסכם וניזלוס-טיטוני משנת 1919 איטליה הבטיחה למסור אותם ליוון, היא נסוגה מההבטחה.[12]

בשנת 1913, לאחר תום מלחמת הבלקן הראשונה, נמסרו ליוון אדמות של האימפריה העות'מאנית שנמצאות כיום בשטח אלבניה, אך איטליה, שלא רצתה שיוון תשלוט בשני צידי מצר קורפו, ערערה על ההחלטה ובהסכם לונדון האזור ניתן לנסיכות אלבניה. האוכלוסייה היוונית המקומית זעמה והקימה את הרפובליקה האוטונומית של צפון אפירוס, לפני שהיא נכנעה בחוסר רצון לאלבניה. השלום בין אלבניה ליוון הובטח על ידי כוח שמירת שלום איטלקי עד 1919.[13][14]

במהלך מלחמת העולם הראשונה, גם איטליה וגם יוון היו חברות מדינות ההסכמה ונלחמו נגד מעצמות המרכז. לאחר המלחמה, כאשר האיטלקים גילו שהובטחה ליוון אדמה באנטוליה בוועידת השלום בפריז (1919), פרשה המשלחת האיטלקית מהוועידה למספר חודשים. איטליה כבשה חלקים מאנטוליה, שאיימו על אזור הכיבוש היווני ועל העיר סמירנה. חיילים יוונים הגיעו לאזור ומלחמת יוון–טורקיה החלה עם הכוחות היוונים המתקדמים לאנטוליה. הכוחות הטורקיים ניצחו בסופו של דבר את היוונים ובעזרת איטליה השיבו את השטח האבוד, כולל סמירנה.[15]

כאשר הפשיסטים האיטלקים תפסו את השלטון בשנת 1922, הם רדפו את דוברי היוונית באיטליה.[16]

בשנת 1923, ראש ממשלת איטליה החדש בניטו מוסוליני השתמש ברצח של גנרל איטלקי בגבול יוון-אלבניה בתור עילה להפגזה וכיבוש זמני של האי קורפו, בגלל עמדתו האסטרטגית בכניסה לים האדריאטי.[17][18][19]

אלפתריוס וניזלוס חותם על חוזה הידידות עם איטליה ברומא ב־23 בספטמבר 1928, בעוד בניטו מוסוליני צופה מהצד

הגנרל היווני תיאודורוס פנגלוס, ששלט ביוון כדיקטטור בשנים 19251926, ביקש לשנות את הסכם לוזאן משנת 1923 ולפתוח במלחמה נגד טורקיה. פנגלוס ביקש לשם כך תמיכה דיפלומטית איטלקית, מכיוון שעדיין לאיטליה היו שאיפות באנטוליה, אך מוסוליני לא נענה לו.[20] לאחר נפילת פנגאלוס והשבת היציבות הפוליטית היחסית בשנת 1926, נעשו מאמצים לנרמל את היחסים עם שכני יוון. ממשלת יוון, ובמיוחד שר החוץ אנדראס מיכלאקופולוס, שמו דגש על שיפור היחסים עם איטליה, מאמצים שהובילו לחתימת הסכם סחר בנובמבר 1926. ההתקרבות האיטלקית-יוונית השפיעה לטובה על יחסי יוון עם מדינות הבלקן האחרות. אחרי שנת 1928 ממשלתו החדשה של אלפתריוס וניזלוס התמידה במגמת ההתקרבות, שהגיעה לשיאה בחוזה הידידות שנחתם על ידי וניזלוס ברומא ב-23 בספטמבר 1928.[21] מוסוליני תמך באמנה זו, כיוון שהיא סייעה לו במאמצים לבודד דיפלומטית את יוגוסלביה מבעלי ברית פוטנציאליים בבלקן. הצעה לברית בין שתי המדינות נדחתה על ידי וניזלוס, אך במהלך השיחות מוסוליני הציע באופן אישי "להבטיח ריבונות יוונית" על מקדוניה והבטיח לווניסלוס כי במקרה של מתקפה של יוגוסלביה על סלוניקי איטליה תצטרף ליוון.[22][23]

בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30, ניהל מוסוליני מגעים דיפלומטיים ליצירת גוש בלקני התומך באיטליה, שיחבר בין טורקיה, יוון, בולגריה והונגריה. וניזלוס התנגד למדיניות וחתם על הסכמים דיפלומטיים מדינות שכנות כדי למנוע את יישומה. הוא הקים גם ועידה בלקנית שנתית לבחינת נושאים הקשורים באינטרסים משותפים, במיוחד נושאים כלכליים, במטרה לקדם איחוד אזורי. וניזלוס נקט באסטרטגיה של "דיפלומטיה גלויה" והקפיד שלא להתנכר לקשרים היוונים המסורתיים בבריטניה ובצרפת.[24] הסכם הידידות היווני-איטלקי סיים את הבידוד הדיפלומטי של יוון והיה תחילתה של סדרת הסכמים דו-צדדיים, כגון ועידת הידידות היוונית-טורקית בשנת 1930. תהליך זה הגיע לשיאו בחתימת ההסכמה הבלקנית בין יוון, יוגוסלביה, טורקיה ורומניה. ההסכמה נועדה לשמור על הסטטוס-קוו הגאופוליטי ולהתנגד לשאיפות של בולגריה להחיל שינויים באזור.[25]

איטליה, שהייתה חלק ממדינות הציר במלחמת העולם השנייה, פלשה ליוון במלחמת איטליה–יוון של 41–1940, אך רק בהתערבות גרמנית הצליחו כוחות מדינות הציר לשלוט ביוון. הכוחות האיטלקיים היו חלק מכיבוש הציר ביוון.

איטליה מסרה את איי הדודקאנס ליוון במסגרת חוזה השלום לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1947.

כיום, עדיין קיימות באיטליה קהילות יווניות היסטוריות המתוארכות לעת העתיקה וקהילות איטלקיות ביוון, מימי הביניים.

יחסים דו צדדיים ושיתוף פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ של איטליה ג'וליו טרצי די סנטאג'טה ושר החוץ של יוון דימיטריס אברמופולוס ברומא באוגוסט 2012
צינור הגז יוון–איטליה. מפה המציגה את המיקומים המשוערים של צינורות גז טבעי דרך יוון לאיטליה

יוון היא אחת השותפות הכלכליות העיקריות באיטליה והמדינות משתפות פעולה בתחומים רבים, כולל משפט, מדע, חינוך ופיתוח תיירות. בין המדינות מתקיימים ביקורים קבועים ברמה גבוהה[26] ומתקיימים קשרים תכופים בין המדינות ברמת השרים בעניינים שונים הנוגעים לתחומים ספציפיים.

פרויקטים המשותפים לשתי המדינות כוללים את צינור הגז יוון–איטליה (שהוא חלק מצינור הגז בין טורקיה-יוון-איטליה (ITGI)) והצינור הטרנס אדריאטי (TAP).

שיתוף פעולה צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון ואיטליה הן בעלות ברית של נאט"ו ומקיימות שיתוף פעולה צבאי הדוק. נראה כי התרגיל "Italic Weld", שהיה תרגיל משולב-קרקעי-אוויר בצפון איטליה שכלל את ארצות הברית, איטליה, טורקיה ויוון, היה אחד התרגילים הראשונים שבהם נבחנה האוריינטציה החדשה של הצבא האיטלקי.[27]

שתי המדינות, יחד עם ארצות הברית, משתתפות גם בתרגילים צבאיים רחבים שנערכו על בסיס שנתי על ידי חברה שאינה משתייכת לנאט"ו, ישראל, אשר מכונה בשם "הדגל הכחול", ואשר מתקיים באזור המזרחי של הים התיכון.[28][29]

ב-27 במרץ 2017 איטליה השתתפה בתרגיל צבאי "אינוצ'וס 2017", שמאורגן מדי שנה על ידי יוון, יחד עם ארצות הברית, ישראל ואיחוד האמירויות.[30][31]

ארגונים רב-צדדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי המדינות חברות מלאות בארגונים בינלאומיים רבים, כולל נאט"ו, האיחוד האירופי, מועצת אירופה, ה-OECD וה-WTO. יוון ואיטליה היו גם חלק מהתוכנית לשיתוף פעולה טריטוריאלי אירופי (2007–2013), לטובת הגברת שיתוף הפעולה הגבול בים התיכון .

אינטראקציה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות היוונית באיטליה המכון ההלני למחקרים ביזנטיים ופוסט-ביזנטיים נפתח בוונציה בשנת 1951, וסיפק את לימוד ההיסטוריה הביזנטית והפוסט-ביזנטית באיטליה.

התרבות האיטלקית ביוון Istituto Italiano di Cultura di Aten באתונה אחראי לקידום התרבות האיטלקית ביוון.

ביולי 2014 נחנכה ברומא תערוכה אמנותית רשמית עם הכותרת "איטליה - יוון: פנים אחת, גזע אחד" לרגל העברת נשיאות מועצת האיחוד מיוון לאיטליה.[32] [33][34][35][36] כותרת התערוכה מתייחסת לאמרה איטלקית, una faccia, una razza (יוונית: " μια φάτσα μια ράτσα ", mia fatsa mia ratsa), המשמשת לעיתים קרובות לביטוי התפיסה של זיקה תרבותית קרובה בין יוונים לאיטלקים.[37]

מיעוט אתני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוונים חיו בדרום איטליה במשך אלפי שנים, ונקראים גריקו.[38] בקורפו חיים גם איטלקים.

ביקורים רשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ינואר 2006; ביקור ממלכתי של נשיא הרפובליקה ההלנית מר קרולוס פאפוליאס ברומא.
  • דצמבר 2006; ביקורו של ראש ממשלת איטליה רומנו פרודי באתונה.
  • מרץ 2007; ביקור רשמי של שרת החוץ היוונית דורה בקויאניס ברומא.
  • אוגוסט 2007; פגישה של שר החוץ היווני עם מקבילו האיטלקי מאסימו ד'אלמה ברומא.
  • ספטמבר 2008; ביקור ממלכתי של נשיא הרפובליקה האיטלקית מר ג'ורג'יו נפוליטנו באתונה.
  • אוגוסט 2012; ביקורו של ראש ממשלת יוון מר אנטוניס סמאראס ברומא.
  • ספטמבר 2012; ביקור נשיא הרפובליקה ההלנית מר קרולוס פאפוליאס באיטליה.
  • אוקטובר 2013; פגישה של ראש ממשלת יוון מר אנטוניס סמאראס עם מקבילו האיטלקי ברומא.
  • יולי 2014; ביקורו של ראש ממשלת יוון מר אנטוניס סמאראס באיטליה.
  • פברואר 2015; פגישה של ראש ממשלת יוון מר אלכסיס ציפראס עם מקבילו האיטלקי מתאו רנצי ברומא.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמלים האיטלקים של בארי, ברינדיזי, אנקונה, ונציה וטריאסטה על החוף האיטלקי של הים האדריאטי יש מעבורות נוסעים ומטענים יומיים אל הנמלים היווניים של קורפו, פטרס, איגומניצה וקלמטה, תוך הימנעות ממעבר יבשתי דרך חבל הבלקן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי איטליה–יוון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Pavlopoulos and Mattarella confirm the longstanding Greek-Italian friendship (Παυλόπουλος και Ματαρέλα επιβεβαίωσαν τη μακρόχρονη ελληνοϊταλική φιλία)". documentonews.gr. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  2. ^ "Pavlopoulos - Mattarella: Strong friendship and a common vision between Greece and Italy (Παυλόπουλος - Ματαρέλα: Δυνατή φιλία και κοινή οπτική μεταξύ Ελλάδας και Ιταλίας)". news247.gr. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  3. ^ "Greece-Italy alliance (Ελλάδα-Ιταλία συμμαχία)". makthes.gr. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  4. ^ "A medal of honor for the Greek-Italian relations (Ενα παράσημο για τις ελληνοϊταλικές σχέσεις)". enet.gr. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  5. ^ "Agenda 2014". mfa.gr. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  6. ^ "Italy Takes Over EU Presidency From Greece". noinvite.com. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  7. ^ "The Italian Presidency strongly supports the integration of the Western Balkans in the European Union". sep.gov.mk. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  8. ^ "Greece’s EU Presidency and the Challenge of Western Balkan Enlargement Policies in Light of the Crisis". suedosteuropa.uni. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  9. ^ Filippa Chatzistavrou, Defying the Oracle? The 2014 Greek Presidency of the EU Council, European Policy Institute Network, Working Paper Number 36, February 2014, pp. 10-11
  10. ^ "Israel hosts international air drill". upi.com. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  11. ^ "18 aprile 1861: Grecia" Documents on the establishment of diplomatic relationships with Italy
  12. ^ Verzijl 1970, p. 396.
  13. ^ Hodges, Richard (נובמבר 2016). The Archaeology of Mediterranean Placemaking: Butrint and the Global Heritage Industry. Bloomsbury Academic. עמ' 23. ISBN 978-1350006621. 
  14. ^ Lyse Hansen, Inge; Hodges, Richard; Leppard, Sarah (ינואר 2013). Butrint 4: The Archaeology and Histories of an Ionian Town. Oxbow Books. עמ' 2, 309. ISBN 978-1842174623. 
  15. ^ Plowman 2013, pp. 910.
  16. ^ Minority Rights Group International - Italy - Greek-speakers
  17. ^ Bell 1997, p. 68.
  18. ^ "The Brisbane Courier.". The Brisbane Courier (National Library of Australia). 11 בספטמבר 1923. עמ' 4. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2013. "... because there is not the slightest doubt that the real cause of trouble is that old disturbing "Adriatic question " which has been the cause of many Balkan troubles, and is likely to be the cause of many more."
  19. ^ "The Register. ADELAIDE: MONDAY, SEPTEMBER 24, 1923.". The Register (Adelaide: National Library of Australia). 24 בספטמבר 1923. עמ' 6. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2013.  "But, though deprived of a base which would have made her control of the Adriatic more secure,..."
  20. ^ Klapsis 2014, pp. 240–259.
  21. ^ Svolopoulos 1978, pp. 343–348.
  22. ^ Kitromilides 2008, p. 217.
  23. ^ Svolopoulos 1978, p. 349.
  24. ^ Svolopoulos 1978, pp. 349–350.
  25. ^ Svolopoulos 1978, pp. 352–358.
  26. ^ http://www.mfa.gr/italy/it/
  27. ^ "Chapter 9". NATO the first five years 1949–1954. NATO. בדיקה אחרונה ב-3 בנובמבר 2008. 
  28. ^ http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-4457770,00.html
  29. ^ https://electronicintifada.net/blogs/ali-abunimah/greek-forces-train-israel-syriza-led-government-deepens-alliance
  30. ^ "Israel, UAE to fly together in Greek air force exercise". The Times of Israel. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2017. 
  31. ^ "Pilots from Greece, USA, Italy, Israel and the United Arab Emirates in the «Iniochus 2017» (Πιλότοι από την Ελλάδα, τις ΗΠΑ, την Ιταλία, το Ισραήλ και τα Ηνωμένα Αραβικά Εμιράτα στον «Ηνίοχο 2017»)". The Huffington Post Greece. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2017. 
  32. ^ "Presidenza: Italia-Grecia: una faccia, una razza". EurActiv.It. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2017. 
  33. ^ http://www.lindro.it/italia-grecia-europa-nellarte-una-faccia-una-razza/?pdf=134418
  34. ^ "“Ιταλία-Ελλάδα: Μια φάτσα, μια ράτσα”". GreekReporter.gr. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2017. 
  35. ^ "Αποκαλύπτουν τις ομοιότητες Ελλήνων και Ιταλών με την Τέχνη". Newspaper Ethnos. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2017. 
  36. ^ "Una faccia, una razza. La Grecia, l’Italia e la passione per l’umanità". ArtAPartOfCulture.Net. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2017. 
  37. ^ Benigno, Franco (2006). "Il Mediterraneo dopo Braudel". in Barcellona, Pietro; Ciaramelli, Fabio. La frontiere mediterranea: tradizioni culturali e sviluppo locale. Bari: Edizioni Dedalo. עמ' 47. 
  38. ^ https://www.forbes.com/sites/kristinakillgrove/2015/07/23/dna-study-pinpoints-when-the-ancient-greeks-colonized-sicily-and-italy/