יחסי ארצות הברית–סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome globe current event 1.svg
יש לעדכן ערך זה. ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, ומאז העריכה האחרונה של הערך אירעו מאורעות הדורשים את עדכונו.
אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יחסי ארצות הברית–הרפובליקה העממית של סין
ארצות הבריתארצות הברית הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין
China USA Locator.svg
ארצות הברית הרפובליקה העממית של סין
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 9,596,967.75
אוכלוסייה
335,030,503 1,450,856,789
תמ"ג (במיליוני דולרים)
19,846,720 23,009,780
תמ"ג לנפש (בדולרים)
59,239 15,859
משטר
רפובליקה נשיאותית פדרלית משטר חד-מפלגתי
הוצאות צבא (במיליארדי דולרים)
651 400
מס' החיילים המשרתים בכוחות המזוינים
1,473,900 2,250,000

יחסי ארצות הבריתסין ידעו עליות ומורדות רבות מאז דצמבר 1943, עת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הרפובליקה העממית של סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת האזרחים הסינית המשיכה ממשלת ארצות הברית לראות בשלטון של צ'יאנג קאי שק את מייצגה של סין והיא קיימה יחסים דיפלומטיים רק עם טאיוואן ולא הכירה רשמית ברפובליקה העממית של סין במשך 30 שנה לאחר הקמתה. בשנות ה-50, החרים משרד החוץ של ארצות הברית, באופן רשמי, את נציגי סין הקומוניסטית, הגם שהתקיימו שיחות בין שגרירי ארצות הברית וסין בז'נבה[1].

כשצבא השחרור העממי נע דרומה כדי להשלים את כיבוש סין היבשתית ב-1949, השגרירות האמריקאית עקבה אחרי ממשלת סין של צ'יאנג קאי-שק לטאיפיי, בעוד שפקידי הקונסול של ארה"ב נשארו בסין.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת קוריאה

ב-25 ביוני 1950 עם פלישת צפון קוריאה לדרום קוריאה. ארצות הברית הובילה פלישה לצפון קוריאה כדי להגן לדרום קוריאה. ארצות הברית דחפה את הפולשים בחזרה מעבר לגבול צפון-דרום בקו 38 והחלה להתקרב לנהר יאלו בגבול סין-צפון קוריאה. עם אישור האו"ם את איחודה מחדש של קוריאה. מאו דזה-דונג, שליט סין, שלא רצה כוחות עוינים בגבול עם קוריאה. הזהיר את האמרקאים "כי היא תתערב במלחמה על רקע ביטחון לאומי" האזהרה נדחתה על ידי הנשיא טרומן.  בסוף אוקטובר 1950 החלה התערבותה של סין עם קרב אונג'ונג, מה שהוביל לתבוסה של הארמייה השמינית של ארה"ב.

ארה"ב הקפיאה נכסים סיניים באמריקה בעקבות כניסתה של סין למלחמת קוריאה בנובמבר, בתגובה בדצמבר 1950 תפסה הרפובליקה העממית את כל הנכסים האמריקאיים בסין בסכום כולל של 196.8 מיליון דולר.

הפסקת אש שהציג האו"ם לסין זמן קצר לאחר הקרב על נהר צ'ונגצ'ון ב-11 בדצמבר 1950 נדחה על ידי ממשל מאו שהיה משוכנע בבלתי מנוצחותו לאחר ניצחונו באותו קרב. הסינים ניצחו בקרב השלישי על סיאול ובקרב הונגסונג , אך כוחות האו"ם התאוששו ודחקו לאחור לכיוון קו ה-38 בערך. נוצר קיפאון.  הקיפאון הסתיים כאשר הסכם שביתת הנשק הקוריאני נחתם ב-27 ביולי 1953. מאז, קוריאה המפולגת הפך לגורם חשוב ביחסי ארה"ב-סין, כאשר כוחות אמריקאים גדולים מוצבים בדרום קוריאה.

בסוף יולי 1955 החלה התחממות ביחסים בין המדינות[2]. ארצות הברית הסכימה לשיחות גלויות של שגרירי המדינות בז'נבה, בעיקר כדי לשחרר את שבוייה שהוחזקו בסין[3]. לקראת תחילת השיחות שחררה סין 11 טייסים שהוחזקו על ידה[4]. עם זאת, הנשיא אייזנהאור הבהיר שהדרך ליחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין רחוקה, לאור מעורבותה של סין במלחמת קוריאה לצדה של קוריאה הצפונית, מעורבות שארצות הברית כינתה תוקפנית[5].

הקפאת יחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים הידרדרו תחת הנשיא קנדי ​​(1961–1963).  לפני משבר הטילים בקובה, קובעי המדיניות בוושינגטון לא היו בטוחים אם סין במקרה של מלחמת עולם שלישית תלחם לצד ברית המועצות או לא על בסיס אידיאולוגיה, שאיפות לאומיות ונכונות לתפקיד בהנחיית פעילויות קומוניסטיות במדינות רבות. תובנה חדשה הגיעה עם מלחמת הגבול בין סין להודו בנובמבר 1962 ותגובת בייג'ינג למשבר הטילים בקובה. פקידי ממשל קנדי ​​הגיעו למסקנה שסין הייתה לוחמנית ומסוכנת יותר מברית המועצות, מה שהופך את היחסים הטובים יותר עם מוסקבה לרצויים, כאשר שתי המדינות מנסות להכיל את השאיפות הסיניות. הכרה דיפלומטית בסין לא באה בחשבון, מכיוון שכוח וטו מכריע במועצת הביטחון של האו"ם הוחזק על ידי בעלת בריתה של אמריקה בטאיוואן.

סין פיתחה נשק גרעיני ב -1964, הנשיא ג'ונסון שקל התקפות מנע כדי לעצור את תוכנית הגרעין שלו. בסופו של דבר הוא החליט שהצעד טומן בחובו סיכון רב מדי והוא נזנח. במקום זאת חיפש ג'ונסון דרכים לשפר את היחסים, כגון הקלה באמברגו הסחר. אבל המלחמה בווייטנאם השתוללה כשסין סייעה לצפון וייטנאם. הקפיצה הגדולה של מאו נכשלה במטרתה לתעש כראוי את סין ועוררה רעב, ומהפכת התרבות שלו הפעילה עוינות כלפי ארה"ב.

למרות אי ההכרה הרשמית, ארצות הברית והרפובליקה העממית של סין קיימו 136 פגישות ברמת השגרירות החל משנת 1954 ונמשכו עד 1970, תחילה בז'נבה ובשנים 1958–1970 בוורשה .

מלחמת ויטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

הרפובליקה העממית של סין סיפקה משאבים ואימונים לצפון וייטנאם, ובקיץ 1962, מאו הסכים לספק להאנוי 90,000 רובים ללא תשלום. לאחר השקת מבצע הרעם המתגלגל של ארה"ב ב-1965, סין שלחה יחידות נ"מ וגדודי הנדסה לצפון וייטנאם כדי לתקן את הנזק שנגרם מהפצצות אמריקאיות, לבנות מחדש כבישים ומסילות ברזל ולבצע עבודות הנדסיות אחרות, ולשחרר מאות אלפים נוספים בצפון. יחידות צבא וייטנאם ללחימה נגד כוחות אמריקאים התומכים בדרום וייטנאם.

הנוכחות הסינית בצפון וייטנאם הייתה מוכרת היטב לגורמים רשמיים בארה"ב, ויכולה להסביר את האסטרטגיה האמריקאית בסכסוך. במיוחד, הנשיא ג'ונסון ומזכיר ההגנה רוברט מקנמרה שללו את האפשרות של פלישה קרקעית לצפון וייטנאם בשלב מוקדם, מחשש לחזור על מלחמת קוריאה, במיוחד שסין חמושה בפצצות תרמו-גרעיניות. עם זאת, לא ברור בדיוק מה הייתה תגובתה של בייג'ינג לפלישה של ארה"ב לצפון וייטנאם - על פי הדיווחים מאו דזה-דונג לעיתונאי אדגר סנואובשנת 1965 כי לסין לא הייתה כל כוונה להילחם כדי להציל את משטר האנוי ולא תתערב בצבא האמריקני אלא אם כן יחצה לשטח סיני. בהזדמנויות אחרות, מאו הביע ביטחון בכך שצבא השחרור העממי יוכל להתמודד שוב עם ארה"ב, כמו בקוריאה. יהיו התוכניות הסיניות אשר יהיו, ממשל ג'ונסון לא היה מוכן לפתות את הגורל ולכן חיילי קרקע אמריקאים מעולם לא חצו לצפון וייטנאם

הִתקָרְבוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1967, המפלגה הקומניסטית הקימה את הוועדה להסדר תביעות חוץ-תוכנית של סין לתת לאזרחים אמריקאים לנקוב בסכום הכולל של נכסיהם ורכושם האבודים בעקבות התפיסה הקומוניסטית של רכוש זר ב-1950 ובנוסף לתת משקעים זרים את היכולת לתבוע את רכושם אשר נמצא בסין. ובכל זאת חברות אמריקאיות נרתעו מהשקעה בסין למרות ההבטחות של דנג שיאופינג לגבי סביבה עסקית יציבה.

סוף שנות ה-60 הביא לתקופה של שינוי. מבחינת סין, כשהנשיא ג'ונסון החליט לסיים את מלחמת וייטנאם ב-1968, זה עורר בסין רושם שלארצות הברית אין יותר עניין להתרחב באסיה. בינתיים היחסים עם ברית המועצות החמירו במהירות. זה נתן לריצ'רד ניקסון שנבחר לנשיאות ב-1969 - את הרעיון להשתמש ביריבות הזו כדי לשפר את היחסים של וושינגטון עם מוסקבה ובייג'ינג, בעוד שכל יריבה תצמצם את התמיכה בהאנוי.

זה הפך לדאגה חשובה במיוחד עבור סין לאחר סכסוך הגבול הסיני-סובייטי של 1969. סין הייתה מבודדת מבחינה דיפלומטית וההנהגה האמינה ששיפור היחסים עם ארצות הברית יהווה מאזן נגד שימושי לאיום הסובייטי. ג'ואו אנלאי ראש ממשלת סין, עמד בחזית המאמץ הזה עם גיבוי מחויב של מאו דזה-דונג יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית. ב-1969 יזמה ארצות הברית צעדים להרגעת מגבלות הסחר ומכשולים אחרים למגע דו-צדדי, וסין הגיבה להם. עם זאת, תהליך ההתקרבות הזה נעצר על ידי מלחמת וייטנאם שבה סין תמכה באויבי ארצות הברית. התקשורת בין מנהיגים סינים ואמריקאים, לעומת זאת, התנהלה באמצעות רומניה, פקיסטן  ופולין כמתווכים. הנרי קיסינג'ר, ג'ואו אנלאי ומאו דזה-דונג. ביולי 1971 ביקר הנרי קיסינג'ר בחשאי בסין וב-15 ביולי 1971 הצהיר ריצ'רד ניקסון כי יבקר באופן רשמי בסין[6]. בעקבות זאת, ב־25 באוקטובר 1971 עבר המושב של סין באומות המאוחדות לידי הרפובליקה העממית של סין. בפברואר 1972 נערך ביקור ניקסון בסין.

קיסינג'ר ועוזריו לא זכו לקבלת פנים חמה בבייג'ינג, והמלון בו שהו היה מצויד בחוברות המעוררות את האימפריאליזם האמריקאי. עם זאת, הפגישה עם ג'ואו אנלאי הייתה פורייה, וראש הממשלה הסיני הביע את תקוותו לשיפור היחסים אך כל יוזמה לשיקום הקשרים הדיפלומטיים צריכה להגיע מהצד האמריקאי.

הודעה זו  גרמה להלם מיידי ברחבי העולם. בארצות הברית, כמה אנטי-קומוניסטים קשוחים גינו את ההחלטה, אך רוב דעת הקהל תמכה במהלך וניקסון ראה את הזינוק בסקרים לו הוא קיווה. מכיוון שלניקסון היו היסטוריה אנטי-קומוניסטית, הוא היה כמעט חסין מביקורת על זה שהוא "רך על קומוניזם".

בתוך סין הייתה התנגדות גם מצד גורמי שמאל. מאמץ זה הונהג לכאורה על ידי לין ביאו , ראש הצבא, שמת בהתרסקות מטוס מסתורית מעל מונגוליה בעת שניסה לערוק לברית המועצות. מותו השתיק את המחלוקת הפנימית ביותר על הביקור.

מבחינה בינלאומית, התגובות היו מגוונות. בעולם הקומוניסטי, הסובייטים היו מודאגים מאוד מכך שנראה ששני האויבים המרכזיים שלהם פתרו את המחלוקות ביניהם, וההתיישבות העולמית החדשה תרמה משמעותית למדיניות הדטנטה. כמה מדינות קומוניסטיות, כולל קובה, אלבניה וצפון וייטנאם, האשימו את סין ב"קפיטוליזם בפני האימפריאליסטים". צפון קוריאה הכריזה שזה הפוך ושארה"ב נאלצה להיכנע לסין, לאחר שלא הצליחה לבודד אותה.

בעלות הברית האירופיות של ארצות הברית וקנדה היו מרוצות מהיוזמה , במיוחד מכיוון שרבים מהם כבר הכירו ברפוליקה העממית של סין . באסיה , התגובה הייתה הרבה יותר מעורבת. יפן התעצבנה מכך שלא נמסר לה על ההודעה עד רבע שעה לפני פרסום ההודעה, וחששה שהאמריקאים נוטשים אותה לטובת הרפוליקה העממית של סין . זמן קצר לאחר מכן, גם יפן הכירה ברפוליקה העממית של סין והתחייבה לסחר משמעותי עם המעצמה היבשתית. דרום קוריאה ודרום וייטנאם שתיהן היו מודאגות מכך ששלום בין ארצות הברית לרפוליקה העממית של סין עשוי להיות קץ לתמיכה האמריקנית בהם נגד אויביהם הקומוניסטים. לאורך כל תקופת ההתקרבות, היה צריך להבטיח לשתי המדינות באופן קבוע שהן לא יינטשו. צ'יאנג קאי-שק מטייוואן מתח ביקורת על המהלך ואמר: "היום כל תנועת פייס בינלאומית לכוח הרשע כדי לחפש איזון כוחות פוליטי לעולם לא תעזור לשלום העולמי, במקום זאת היא האריכה את הקושי של 700 מיליון האנשים שלנו, והרחיבה את אסון העולם".

בין ה-21 ל-28 בפברואר 1972, הנשיא ניקסון נסע לבייג'ינג , האנגג'ואו ושנגחאי . בסיום נסיעתו, ארה"ב ורפוליקה העממית של סין פרסמו את הקומוניקט של שנחאי , הצהרה לגבי דעותיהם במדיניות החוץ. בקומוניקט, שתי המדינות התחייבו לפעול למען נורמליזציה מלאה של היחסים הדיפלומטיים. זה לא הוביל להכרה מיידית ברפובליקה העממית של סין, אבל הוקמו 'משרדי קישור' בבייג'ינג ובוושינגטון.  ארה"ב הכירה בעמדת PRC לפיה כל הסינים משני צדי מיצר טייוואן טוענים שיש רק סין אחתוכי טייוואן היא חלק מסין. ההצהרה אפשרה לארה"ב ולרפוליקה העממית של סין לשים בצד זמנית את סוגיית טייוואן ולפתוח סחר ותקשורת. כמו כן, ארה"ב וסין הסכימו שתיהן לנקוט בפעולה נגד 'כל מדינה' שהיא הקמת 'הגמוניה' באסיה-פסיפיק. בכמה נושאים, כמו הסכסוכים המתמשכים בקוריאה, וייטנאם וישראל, ארה"ב וסין לא הצליחו להגיע להבנה משותפת.

ההתקרבות לארצות הברית הועילה מאוד לרפוליקה העממית של סין והגבירה מאוד את ביטחונו לשארית המלחמה הקרה . נטען כי ארצות הברית, לעומת זאת, ראתה פחות יתרונות ממה שקיוותה להם, מכיוון שסין המשיכה לתמוך באויביה של אמריקה בהאנוי ובפיונגיאנג. אולם בסופו של דבר, חשדנותה של סין במניעיה של וייטנאם הובילה להפסקה בשיתוף הפעולה בין סין לווייטנאם, ועם הפלישה הווייטנאמית לקמבודיה ב-1979, למלחמת סין-וייטנאם . גם סין וגם ארצות הברית תמכו בלוחמים באפריקה נגד הסובייטים והקובנים-תנועות נתמכות. היתרונות הכלכליים של נורמליזציה היו איטיים שכן ייקח עשרות שנים עד שהמוצרים האמריקאים יחלצו לשוק הסיני העצום. בעוד שמדיניות סין של ניקסון נחשבת בעיני רבים כגולת הכותרת של הנשיאות שלו, אחרים כמו ויליאם באנדי טענו שהיא סיפקה מעט מאוד תועלת לארצות הברית.

משרד הקישור (1973–1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוֹרמָלִיזָצִיָה וסוגיית טייוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בדצמבר 1978 הודיע קארטר על כינון יחסים דיפלומטיים עם סין העממית החל מתחילת 1979, תוך ניתוק היחסים עם טאיוואן והכרה בממשלת סין העממית כמייצגת של סין כולה. עם זאת, ממשלת סין הבטיחה שלא תפלוש לטאיוואן ותאפשר את המשך התנהלותה העצמאית[7].

ממשל ג'ורג' הוו בוש (1989–1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות ארצות הברית בבייג'ינג. מראה שער המתחם

ממשל קלינטון (1993–2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל ג'ורג' בוש (2001–2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל אובמה (2009–2017)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל טראמפ (2017–2021)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל ביידן (2021-כיום)[עריכת קוד מקור | עריכה]


היו מספר תקופות של מתיחות בין המדינות, בעיקר לאחר התפרקותה של ברית המועצות, אשר במסגרת זאת ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. ישנן גם מחלוקות בין המדינות בנושא זכויות האדם בסין ובנושא מעמדה המדיני של טאיוואן. למרות כל זאת, סין וארצות הברית הן שותפות הסחר הגדולות בעולם.

כלכלה ומסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות ארה"ב בבייג'ינג. מראה כללי

עם הקמת הרפובליקה העממית של סין ארצות הברית פעלה כדי למנוע ממנה לתפוס את מושב סין בהאומות המאוחדות ועודדה את בעלות בריתה להכיר בהרפובליקה הסנית כהישוות הסנית הבלידית לא להכיר בהרפובליקה העממית של סין. ארצות הברית הטילה אמברגו על סחר עם סין, ועודדה בעלות ברית לעקוב אחריו.

סין פיתחה נשק גרעיני ב -1964, הנשיא ג'ונסון שקל התקפות מנע כדי לעצור את תוכנית הגרעין שלו. בסופו של דבר הוא החליט שהצעד טומן בחובו סיכון רב מדי והוא נזנח. במקום זאת חיפש ג'ונסון דרכים לשפר את היחסים בינהם לבטל את האמברגו על סין.

מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין

במהלך העשור השני של המאה ה-21 עלה מעמדה של סין בעולם. לטענת ארצות הברית, על רקע הפרת חוקי המסחר מצד סין[8] החלה "מלחמת סחר" בין המדינות, עם הטלת מכסי מגן הדדית[9]. במסגרת מלחמת הסחר עושה ארצות הברית מאמצים לבודד את סין כלכלית, על ידי הקמת המסגרת הכלכלית ההינדו-פסיפית.

נקודות חיכוך נוספות בין המדינות היו סביב טאיוואן, קוריאה הצפונית[10] וסביב נתיבי שיט-בים סין הדרומי[11] ובג'יבוטי. ביולי 2020 הורתה ארצות הברית לסין לסגור את הקונסוליה הסינית שביוסטון בשל חשד אמריקאי שהמקום שימש כמרכז של גניבת קניין רוחני הקשור למרוץ אחר מציאת החיסון לקורונה והסינים מצדם הורו לאמריקאים לסגור את הקונסוליה שלהם בצ'נגדו[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו: סין בזירה הבינלאומית 1990-1840, זמורה-ביתן, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]