יונה אבן ג'נאח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יונה אבן ג'נאח
לידה 995?
קורדובה, חליפות קורדובה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1050?
סרגוסה, טאיפת סרגוסה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות
מקום מגורים ספרד
הערות היה רופא
תרומות עיקריות
ספר השורשים (כתאב אלאצול), שהוא מילון מלא של השורשים שבמקרא, וספר הרקמה (כתאב אללמע), שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שער ספרו של ר' יונה בן ג'נאח - ספר השרשים, כפי שהודפס בברלין תרנ"ו

רבי יונה אבן ג'נאח (בקיצור: ריב"ג), בשמו הערבי אַבּוּ אלְוַלִיד מַרְוַאן בן ג'נאח (כוּנה רבי מרינוס על ידי ראב"ע), היה בלשן, פילולוג ורופא. הוא חי ופעל בקורדובה ובסרגוסה שבספרד במאות ה-10 וה-11, ונחשב לגדול המדקדקים העבריים בימי הביניים.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת לידתו ומותו אינן ידועות בוודאות. הוא חי בתחילת תור הזהב של יהדות ספרד, ופעל על רקע עולם השירה שהצמיחה יהדות זו. על פי הערות אוטוביוגרפיות המצויות בספריו מתברר כי בצעירותו רצה להיות משורר, ואף למד שירה אצל המשורר רבי יצחק אבן מר שאול בעיר אליסאנה. אולם אמנות השירה לא עלתה יפה בידו, ולימים אף העיד על עצמו כי "השיר אינו ממלאכתי והפיוט איננו מעסקי, ואינני מתייחס אליו... אך אמרתי בימי הבחרות חרוזים, הם נמצאים אצלי ונודעים לי".[1] לאחר ניסיונות הבוסר שלו בחיבור שירים פנה לעסוק בדקדוק ובמילון של השפה העברית, ועד מהרה הוכר כסמכות בלתי מעורערת בתחום זה.

בתורת הדקדוק המשיך את דרכו של רבי יהודה חיוג', ואחז בשיטתו בעניין השורש השלָשי, בניגוד לתפיסה ששלטה בדקדוק העברי עד חיוג', שלפיה מספר העיצורים בשורש איננו קבוע ויכול לנוע מאחד ועד שבעה. הוא אף קיבל את כשרותם של השורשים התנייניים (כמו שורש תר"מ שמקורו בגזירה משנית מן המילה תרומה ששורשה רו"ם), ובכך הצדיק את השימוש שעושה בהם לשון חז"ל. עם הזמן הפך לפוסק החשוב ביותר בענייני "צחות הלשון" בשירה, וקבע כללים שבהם רשאי המשורר לחרוג מכללי הדקדוק המקראי המקובל בגלל אילוצי "דוחק השיר". ככל הנראה ניסיונו המוקדם כמשורר תרם לנטייה שלו להקל על המשוררים ולהתיר חריגות דקדוקיות מסוימות שלא היו מקובלות על כל המדקדקים בתקופתו.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון, כתאב אלמֻסְתַלְחַק (ספר ההשגה), עוסק בהשלמות ותיקונים לשני חיבוריו של ר' יהודה חיוג', ספר הפעלים בעלי אותיות הרפיון וספר פועלי הכפל.

רסאלה אלתַנְבִּיהּ (איגרת ההערה) היא חיבור קטן, 'איגרת', שבו ענה ריב"ג על חיבור מאת מחברים אנונימיים ובו הם ביקרו את ריב"ג על טעויות שלו בספר ההשגה מצד אחד, ועל חיסורים בהשלמותיו לחיוג' מן הצד השני. ריב"ג מתייחס אל דבריהם פסקה פסקה, מפריך את טענותיהם ומבהיר את דעתו.

רסאלה אלתַּקְרִיבּ וַאלתַּסְהִיל (איגרת הקירוב והיישור) הוא חיבור מעין דידקטי, ובאופן פורמלי הוא ביאור לעניינים בשני חיבוריו של חיוג'. כך הוא פותח: "ביקשת ממני, ה' ישמרך, שאחבר ספר שֶׁיְּקָרֵב [לשכל] מה שעלול להיות רחוק מתפיסתו של הלומד המתחיל וְיָקֵל מה שייתכן שהבנתו תהיה קשה למתקדם, בשני ספרי ר' יהודה חיוג' ז"ל, ספר אותיות הרפיון וספר בעלי הכפל".[2] בפועל חורג חיבור זה במקומות רבים מביאור דברי חיוג' גרידא, ומפליג לדיונים בלשניים ארוכים.

כתאב אלתַּסְוִיה (יש לקרוא תַּסְוִאַה, تَسْوِئَة – ספר התוכחת) הוא חיבור דקדוקי פולמוסי נוסף. אדם מדרום אנדלוסיה מבני חוגו של שמואל הנגיד השתתף במושב חכמים שהתקיים בסרגוסה בבית אחד מידידיו של ריב"ג. הוא הודיע לריב"ג על ביקורת מצד בני חוגו על פרטים בספר ההשגה שבהם חלק על מורָם ר' יהודה חיוג' שבדעתם להעלות על הכתב. בכתאב אלתסויה פירט ריב"ג אותן ההשגות שהשיגו עליו כפי ששמע מאותו אדם ואת תשובותיו עליהן.

בכתאב אלתַּשְׁוִיר (ספר ההכלמה) הגיע הפולומוס הדקדוקי לשיאו. ספר זה בנוי בארבעה חלקים, וכל אחד כולל תגובות לאחת מארבעת האיגרות שנכתבו נגדו על ידי שמואל הנגיד ובני חוגו וכונו "איגרות החברים". את חיבורו זה החשיב ריב"ג יותר משאר חיבוריו, ובמקומות רבים שבהם הזכירוֹ הפליג בשבחו. החיבור אבד ברובו.

ספרו המפורסם והחשוב ביותר הוא מחברת הדקדוק, ובו שני חלקים: ספר השורשים (כתאב אלאצול), שהוא מילון מלא של השורשים שבמקרא, וספר הרקמה (כתאב אללמע), שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו. בספר הרקמה הוא גם מעיר מפעם לפעם על טעויות דקדוקיות וסגנוניות של פייטנים ומשוררים, בהם דונש בן לברט, יצחק אבן מר שאול ואחרים. הספרים נכתבו במקור ערבית יהודית, ותורגמו לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון. מכיוון שנכתבו ערבית, לא יכול היה רש"י, שחי אחרי אבן ג'נאח, לקרוא את הספרים, ולכן ביסס את פירושו לתורה על שיטת הדקדוק המיושנת של דונש ומנחם בן סרוק. על חיבוריו מסתמכים כל חכמי ימי הביניים שעסקו בדקדוק ובפרשנות המקרא אחריו, ובראשם רבי אברהם אבן עזרא (שמכנה אותו "רבי מרינוס"), והוא אף מוזכר בספר מורה נבוכים של הרמב"ם[3], ובספר חובות הלבבות של רבנו בחיי[4].

לפי הערות שיש בספריו עולה כי בראשית ימיו חי בקורדובה, עד גירוש קורדובה בשנת 1012. לאחר הגירוש עבר לעיר סרגוסה. לפרנסתו עסק ברפואה וכנראה אף פרסם ספרי רפואה, שלא שרדו.

מדבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל המאור מביא בהקדמת חיבורו (ביחס למחלוקותיו שלו עם הרי"ף) מדברי אבן ג'נאח במחלוקתו עם רבי יהודה חיוג'[5]:

כתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל. הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמר: "ריב לאמת עם אפלטון ושניהם אהובינו, אך האמת אהוב יותר". ואמר עוד: אני לא באתי לגרוע מעלת האיש הזה ולהשפילה, אך להפליאה ולהגדילה, כי כולנו משדי חוכמתו הניקנו, ומעושר בינתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנחנו לוקטים, ובים דעתו אנחנו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו, והועילנו וגידלנו והשכילנו בחכמה הזאת, וכאשר למדנו מפיו אנחנו משיבים מדבריו על דבריו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד טנא, ענייני התחביר שבכתאב אלתנקיח (ספר הדקדוק) לר' יונה אבן ג'נאח, הוצאת האקדמיה ללשון, 2016
  • זהר עמר וירון סרי, ליקוטים ממילון שמות הרפואות של ר' יונה אבן ג'נאח, לשוננו כרך 63, חוברת 4-3, תש"ס-תשס"א, עמ' 291-280.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך כתב בספרו, הריקמה. מהד' פרנקפורט 1856 עמ' 185-186. [1]
  2. ^ אלנתן חן, "רסאלה אלתקריב ואלתסהיל – איגרת הקירוב והיישור לר' יונה אבן ג'נאח", ספונות כז, תשפ"ב, עמ' 175
  3. ^ נזכר בשמו "אבן ג'נאח" (ללא כינויים נוספים) במורה נבוכים, חלק ראשון פרק מג.
  4. ^ בתחילת ההקדמה לספרו.
  5. ^ בעל המאור, הקדמה לחיבורו