זכריה הרופא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי זכריה בן שלמה הרופא, המכונה בפי בני עדתו בקיצור הרז"ה, ובערבית יחיא אלטביב או אלחכים יחיא אבן סלימאן אלאסראילי, היה מגדולי רבני תימן במחצית הראשונה של המאה ה-15. הוא היה פרשן מקרא והלכה ורופא במקצועו. כמו רבים מחכמי תימן כתב חיבורים הקשורים לכתבי הרמב"ם.

הוא התגורר ביישוב מצנעא בני קיס הנמצא בין שתי הערים הגדולות צנעא הבירה ודמאר. הוא מכונה אלדמארי, ייתכן שהוא או אחד מאבותיו גרו בדמאר ומכאן כינוי זה. באחד מאזכוריו כותב עליו מהרי"ץ בספרו "זבח תודה" על השו"ע בזו הלשון: "מצאתי למהר"ר זכריה הרופא אחד מיוחד מרבני אתרא קדמון בנימוקיו להרמב"ם".

חיבוריו ותיאורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי זכריה היה בעל הלכה מובהק, כמשתקף מתוך חיבורים שונים שחיבר ונשארו בכתב יד המוסבים על ספר משנה תורה של הרמב"ם, וחיבורי הלכה נוספים. בנוסף היה לו ידע רב באגדה, וחיבורו מדרש החפץ משובץ במדרשי חז"ל, יחד עם קטעי הלכה, מוסר ומידות טובות, סיפורי עם ופניני חכמה עממיים.

בחיבוריו ניכרת השפעתם של גאוני בבל וארץ ישראל הקדומים וספרות המדרש שלהם, יחד עם משנתו של הרמב"ם, בהלכה ובפילוסופיה. מקורות אלו הם המקורות העיקריים של חיבוריו.

ספרו בשם מדרש החפץ על התורה, נכתב בערבית כדרכם של חכמי זמנו, יצא לאור בתרגום לעברית על ידי הרב ד"ר מאיר חבצלת בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים תשנ"א (1991) (בראשית ושמות) ותשנ"ב (1992) (ויקרא, במדבר ודברים), בתוספת מבוא מאת הרב יוסף קאפח.

פירושו לשיר השירים נדפס על ידי הרב יוסף קאפח בתוך חמש מגילות עם פירושים עתיקים, ירושלים תשכ"ג 1963. הפירוש הוא בסגנון פילוסופי.

פירושו על ספר משנה תורה לרמב"ם, מתחילת הספר עד סופו, חיבור בן 147 עמודים, נמצא בכתב יד שתואר על ידי יוסף טובי, תגים ה' ו' 71. כמו כן חיבר פירוש על פירוש המשניות לרמב"ם ועל ספר המצוות של הרמב"ם; פירוש אלגורי על התורה בשם אלדרה אלמנתכ'בה ("המרגלית הנבחרת") ובו גם רמזים להשפעה קבלית זוהרית. כל כתבי יד אלו תוארו בהרחבה על ידי יוסף טובי שם.

חיבר גם פירוש על כל המשניות, העומד לראות אור על ידי מכון אור ישראל. הפירוש על מסכת שביעית נדפס יחד עם פירושים נוספים של חכמי תימן, על ידי הרב דוד צדוק, בני ברק, תשס"ג.

רבי זכריה היה מחבר פורה וכתב 18 חיבורים ואלו הן:

  1. מדרש החפץ - מדרש על התורה המאופיין בשני פנים גם כמדרש וגם כפירוש, הוא מלא בנושאים פילוסופיים ומדעיים כפי שהיה מקובל בתקופתו בתימן. כאמור, הוא הושפע רבות מכל ספרי הרמב"ם ודרך חשיבתו, אולם יש בו הרבה דרשות בדרך האליגוריה שאינה דרכו של הרמב"ם
  2. פירוש על משנה תורה לרמב"ם, נקרא גם בשם "נמוקי הרז"ה" - פירוש בדרך שאלה ותשובה כפי שנהג רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, דרך זו נוחה לחיבור כיון שאינה דורשת רציפות הרצאה וקשר טבעי בין נושא לנושא. חיבור זה נכתב בשנת הקפ"ז 1427.
  3. פירוש למשנה - גם הוא בדרך שאלה ותשובה. הוא מבוסס על התלמוד וחיבורי הרמב"ם, כולל גם הסברים פילוסופיים.
  4. פירוש לספר המצוות לרמב"ם
  5. פירוש להלכות שחיטה לרמב"ם
  6. ביאור למעשה מרכבה
  7. פירוש למורה נבוכים לרמב"ם
  8. פירוש למגילת איכה
  9. מדרש מגילת אסתר
  10. פירוש להפטריות. יצא לאור על ידי יהודה לוי נחום
  11. ספר אלוגיז - ספר רפואה גדול, בנוי מארבעים פרקים בתוספת פרק בשמות הרפואות ופרק בתחליפיהן. הספר מחולק לשלושה חלקים : החלק הראשון - עוסק במזגי החולים וסימניהם, הקזת דם ומבנה גוף האדם. החלק השני - ביאור התרופות טבען ודרכי הכנתן. החלק השלישי - פירוט התרופות סיבות המחלות וכן סגולות וקמיעות
  12. פירוש להגדה של פסח
  13. שו"ת בפילוסופיה
  14. המרגלית הנבחרת - ביאור לעניינים קשים שבמדרש החפץ
  15. פירוש לספר העיון לרבי חסדאי ראש המדברים
  16. תוספת והשלמות למדרש החפץ
  17. פירוש לשיר השירים
  18. אסף וקיבץ לספר, שאלות ששאלו חכמי עדן את רבי אברהם הנגיד, בנו של הרמב"ם

מלבד מדרש החפץ ופירושו לשיר השירים, להפטריות ולמגילת אסתר, רוב כתביו נמצאים בכתב יד בספריות שונות בישראל ובעולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר חבצלת, מדרש החפץ, הוצאת מוסד הרב קוק, ה'תשנ"א 1990
  • כתבים ג' לרב יוסף קאפח, התשס"ב 2002
  • מאיר חבצלת, מדרש החפץ לרבנו זכריה הרופא בירב שלמה, סיני סו (תש"ל) עמ' רעז-רפד
  • מאיר חבצלת, מדרש החפץ לרבנו זכריה הרופא, ספר שמואל מירסקי, ניו יורק תשל"א, עמ' קמא-קנד. המאמר כולל רשימה חלקית של חיבוריו של רבי זכריה.
  • פרשנות המקרא במדרש החפץ לרבי זכריה בן שלמה הרופא, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 8 (תשמ"ב) עמ' 59–62
  • חשיפת גנוזים מתימן, עמ' קפ-קצא, רשימה משלימה של חיבוריו של רבי זכריה
  • מאיר חבצלת, מקורות מדרש 'החפץ' לרבינו זכריה הרופא, ספר זיכרון לשמואל בלקין, ניו יורק תשמ"א, עמ' 108–127