מרוץ 24 השעות של לה מאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צרפתצרפת מרוץ 24 השעות של לה מאן
Logo 24 heures du mans.svg
ענף מרוץ מכוניות
שנת ייסוד 1923
ארגון מפעיל ACO
מספר מתמודדים 56
אלוף/ה נוכחי/ת גרמניהגרמניה פורשה
הכי הרבה זכיות יצרנים:
גרמניהגרמניה פורשה (18 זכיות)
נהגים:
דנמרקדנמרק טום קריסטנסן (9 זכיות)
www.24h-lemans.com

מרוץ 24 השעות של לה מאן הוא מרוץ סיבולת למכוניות ספורט הוותיק והיוקרתי ביותר כיום בעולם,[1] אשר מתקיים אחת לשנה בחודש יוני ליד העיר לה מאן (Le Mans) בצרפת מאז שנת 1923.

המרוץ נחשב למרוץ הסיבולת והיעילות, אשר הקבוצות המתחרות בו נדרשות למצוא את האיזון בין מהירות לבין אמינות ויכולת המכונית להתחרות במשך 24 שעות ללא תקלות מכניות ולנהל בצורה יעילה את החלפת הרכיבים המתכלים ברכב, בעיקר בנזין, צמיגים ורכיבי בלימה.

נבחנת גם יכולת הסיבולת של הנהגים אשר נדרשים לעתים קרובות לנהוג ולתפקד ברכב במשך שעתיים[2] שלמות לפני שמתאפשר להם לבצע עצירת פיט, המאפשרת להם מנוחה קלה, אכילה ושתייה לקראת המשך התחרות. בכל רכב מתחרה, ישנם כיום שלושה נהגים אשר חולקים אותו יחדיו.

מרוץ לה מאן מהווה באופן מסורתי את הסיבוב השלישי באליפות העולם במרוצי סיבולת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים מסלול לה סארת
מסלול לה מאן בלילה

המרוץ מאורגן על ידי ארגון ה-ACO (בצרפתית:Automobile Club de l'Ouest – "מועדון הרכב של המערב"). אורכו של מסלול מרוץ לה מאן הוא 13.629 קילומטר והוא שילוב של מסלול המרוצים סארת (Circuit de la Sarthe) - מסלול מרוצים מעגלי סגור וכבישים ציבוריים אשר נסגרים[3] לצורך האירוע. מסלול המרוץ הותאם במיוחד כדי לבחון את מהירותן של המכוניות והנהגים המתחרים ואת יכולותם להתחרות במשך 24 שעות.

הקבוצות המתחרות מתמודדות בקטגוריות (Classes) נפרדות ושונות אשר מיועדות למכוניות בעלות מפרט דומה,[4] כאשר בו בזמן המכוניות מתחרות הן על ניצחון הקטגוריה והן על ניצחון המרוץ הכללי, אשר יינתן למכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר מתוך כל הקטגוריות. בהשוואה למכוניות המרוץ הייחודיות אשר התחרו במרוצי הגראנד פרי, התחרו במקור במרוץ לה מאן מכוניות ספורט סדרתיות כפי שנמכרו לציבור הרחב, ובמשך השנים מכוניות ספורט סדרתיות אשר שונו ושופרו. כיום המכוניות המתחרות במרוץ כוללות שתי קטגוריות של מכוניות אבטיפוס מיוחדות למרוץ (LMP1, LMP2), ושתי קטגוריות GT של מכוניות גראן טוריסמו סדרתיות אשר שונו ושודרגו במיוחד למרוץ. הקבוצות המתחרות מורכבות מיצרני רכב המעוניינים להדגים את עליונות מכוניותיהם, מקבוצות מרוץ מקצועניות המייצגות משקיעים מסחריים ונותני חסויות, חלקן יצרני רכב המעוניינים להתמודד ולנצח במרוץ ללא ההוצאה הכספית הכרוכה בהקמת צוות משלהן, ומקבוצות מרוץ חובבניות אשר מטרתן להתחרות במרוץ היוקרתי והמפורסם ולנסות לנצח עבור שותפיהן המסחריים.

המרוץ מתקיים בחודש יוני בסמוך לשיא הקיץ האירופי, כאשר לעתים קרובות מזג האוויר חם מאוד עבור הנהגים המתחרים, במיוחד לאלה הנוהגים בכלי רכב בעלי גג סגור בהם הטמפרטורות בפנים הרכב עולות בצורה קיצונית, זאת עקב מערכת אוורור גרועה בדרך כלל, כאשר התקנת מערכת מיזוג אוויר אינה באה בחשבון עקב משקלה הרב. עם זאת, מזג אוויר גשום אינו דבר נדיר במרוץ. מרוץ לה מאן מתחיל בשעות אחר הצהריים, נמשך אל תוך הלילה ולבוקר שלמחרת, ומסתיים בדיוק בשעה שהתחיל יום קודם לכן. כיום המכוניות המתחרות במשך 24 שעות ישלימו מרחק של יותר מ-5,000 ק"מ. השיא הנוכחי של המרוץ נקבע בשנת 2010 על ידי האאודי R15 TDI plus ועומד על 5,410 ק"מ.[5]

לאורך השנים היווה מרוץ לה מאן מקור השראה ומודל לחיקוי עבור מרוצים רבים בכל רחבי העולם כגון מרוץ 24 השעות של דייטונה, מרוץ 24 השעות של ספא, מרוץ 12 השעות של סברינג, מרוץ 1000 הק"מ של נורבורגרינג, מרוץ 6 השעות של סילברסטון, מרוץ 24 השעות של נורבורגרינג ומרוצים נוספים. כיום סדרות מרוצי הלה מאן האמריקני והאירופי מבוססות על תקנות וחוקים של מרוץ 24 השעות של לה מאן. מרוצים נוספים שהוקמו על בסיס הלה מאן כוללים מרוץ אופנועים אשר נהוג היה להתקיים במסלול 'בוגאטי' הקצר יותר במתקן המרוצים בסארת, מרוץ 24 שעות למכוניות קארט, מרוץ 24 שעות למשאיות והמרוץ ההיסטורי 'לה מאן קלאסיק' (Le Mans Classic). במשך שנים ארוכות היווה מרוץ לה מאן את הסיבוב השלישי באליפות העולם למכוניות ספורט, סדרת מרוצי מכוניות של ארגון ה-FIA שהתקיימה בשנים 1992-1953, אם כי למרוץ לה מאן תמיד היה מוניטין יוקרתי יותר מאליפות העולם. מרוץ לה מאן מהווה חלק מן הכתר המשולש (Triple Crown) של הספורט המוטורי בעולם לצד מרוץ הפורמולה 1 גרנד פרי מונקו ומרוץ אינדיאנפוליס 500.[6] בשנת 2016 חזו במרוץ 263,500 צופים ביציעים.[7]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורשה 936 זוכת מרוץ 1977, פורשה מחזיקה במספר שיא הזכיות ליצרנית רכב במרוצי לה מאן עם 18 זכיות

מרוץ לה מאן נוסד בשנת 1923, בשנים שבהן שלטו באירופה מרוצי הגראנד פרי, במטרה לבחון היבטים שונים במכוניות מלבד מהירות, ולבחון את יכולות יצרניות הרכב לייצר מכוניות ספורט מהירות ואמינות גם יחד. דבר זה עודד חדשנות, וייצור של כלי רכב אמינים וחסכוניים בדלק. העובדה שחלק מן המרוץ מתנהל בכבישים ציבוריים אשר אינם מתוחזקים ואינם איכותיים בהשוואה למסלולי מרוץ סגורים, דבר אשר מעמיס לחץ גדול יותר על חלקי הרכב, הצריכה את יצרניות הרכב לשים דגש רב יותר על אמינות. לחידושי טכנולוגיה אלה הייתה השפעה גדולה בעולם הרכב, כאשר כמה שנים אחר כך, טכנולוגיות מתקדמות ממכוניות לה מאן נמצאו במכוניות כביש סדרתיות.[8]

המרוץ הראשון התקיים בתאריכים ה-26 וה-27 במאי 1923, דרך כבישים ציבוריים מסביב לעיר לה מאן. במקור תוכנן להיות מרוץ לה מאן אירוע אשר נמשך שלוש שנים,[9] כאשר המכונית הזוכה תהיה המכונית אשר נסעה את המרחק הארוך ביותר במשך שלושה מרוצי 24 שעות. אולם, בשנת 1928 רעיון זה נזנח, והוחלט כי המרוץ יהיה חד שנתי, ובכל שנה תהיה זוכה בנפרד – המכונית אשר נסעה את המרחק הרב ביותר במשך 24 שעות, ובשנים מאוחרות יותר, המכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר.

בשנת 1936 בוטל המרוץ לשנה אחת עקב שביתה כללית בצרפת, ובעקבות פריצת מלחמת העולם השנייה בוטל המרוץ למשך 10 שנים, כאשר מרוץ 1939 הוא המרוץ האחרון שהתקיים עד למרוץ הבא אחריו ב-1949.

מכוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרן הכולל של המכוניות אשר העפילו (Entry) למרוץ מסתכם בדרך כלל בין 50–60. כל מכונית נדרשת להכיל לפחות שני מושבים, אם כי בשנים האחרונות מספיקה גם רק האפשרות להתקנת מושב שני ברכב ואין צורך בהתקנת המושב עצמו. כמו כן נאסרה התקנת יותר משתי דלתות, כאשר מכוניות בעלות גג פתוח אינן חייבות בהתקנת דלתות.

כל המכוניות מתחרות בו זמנית ומחולקות לקטגוריות נפרדות על בסיס מפרט זהה, אך מתחרות בו זמנית הן על ניצחון הקטגוריה והן על ניצחון המרוץ. הניצחון ניתן לכל זוכה בכל קטגוריה בנפרד כאשר הזוכה הכללית של המרוץ היא המכונית מנצחת קטגוריה אשר הקיפה את המסלול מרב הפעמים.

מספרן של הקטגוריות השתנה עם השנים אך כיום[10] (2015) עומד על ארבע קטגוריות. שתי הקטגוריות הבכירות ביותר הן קטגוריות מכוניות האבטיפוס ה-LMP (ראשי תיבות:Le Mans Prototype). מכוניות אשר נבנו במיוחד להתמודדות במרוץ. קטגוריות אלה מחולקות לפי מהירות, משקל וכוח המנוע, כאשר קטגוריית ה-LMP1 היא הבכירה, וקטגוריית ה-LMP2 שנייה לה. החל משנת 2011 שתי הקטגוריות האחרות הן קטגוריות ה-GT הקשוחות של מכוניות התיור המבוססות על דגמי הכביש אשר עברו שדרוגים ושיפורים: קטגוריית ה-GT Endurance Pro, וקטגוריית ה-GT Endurance AM. שתי קטגוריות אלו ממנפות את המוניטין היוקרתי של קטגוריית ה-GT2 לשעבר. אף על פי שמכוניות מהקטגוריות העליונות הן בעלות סיכוי טוב ביותר לזכות במרוץ, מכוניות מן הקטגוריות הנמוכות יותר כבר זכו בעבר בשל אמינות עדיפה.

נהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהגה הדני של אאודי טום קריסטנסן הוא המצליח ביותר בתולדות מרוץ לה מאן עם 9 זכיות

במקור, לא היו חוקים על מספר הנהגים המותרים לנהיגה במכונית, או כמה זמן הם יכולים לנהוג. עם זאת בעשורים הראשונים של המרוץ רוב הקבוצות השתמשו בשני נהגים בכל מכונית. נהגי לה מאן אחדים כגון פייר לבק ואדי הול נסעו במכונית לבדם במשך המרוץ בניסיון לחסוך זמן על ידי כך שלא ייצטרכו לבצע החלפת נהגים. לאחר זמן מה מנהג זה נאסר. עד לשנות ה-80 התחרו במכונית אחת של קבוצה רק שני נהגים, כאשר עד לסוף העשור החוקים שונו וקבעו כי בכל מכונית חייבים לנהוג לפחות שלושה נהגים.[11] עד לשנות ה-90 הוספו חוקים נוספים שנועדו לשפר את בטיחות הנהגים כגון האיסור לנהג לנסוע יותר מארבע שעות ברציפות, והאיסור על נהג לנסוע במרוץ יותר מ-14 שעות בסך הכל.[12]

חוקים ומסורות ייחודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבמשך רוב שנות קיומו היווה מרוץ לה מאן חלק מסדרת אליפות העולם למכוניות ספורט של ה-FIA, חוקיו וכלליו של מרוץ לה מאן היו שונים באופן תמידי מחוקי וכללי שאר המרוצים של הסדרה. חלקם מסיבות אורכו של המרוץ, חלקם מסיבות בטיחותיות, וחלקם מסיבות תחרות הוגנת.

במשך שנים רבות מכוניות מתחרות נדרשו לנסוע במרוץ לפחות שעה אחת לפני שהן הורשו להחליף נוזלים במכונית, כגון נוזלי קירור ושמנים למיניהם. יוצא מן כלל זה היה הבנזין אשר הותר. כללים אלה היו ניסיון של ארגון ה-ACO להגביר את יעילות ואמינות המכוניות. מכוניות אשר לא שרדו את השעה הראשונה של המרוץ ללא החלפת נוזלים נפסלו.

כלל ייחודי נוסף למרוץ לה מאן הוא כלל המחייב מכוניות העוצרות ברחבת ה'פיט' לכבות את מנועיהן כאשר הן עוסקות בתדלוק. מטרת כלל זה היא גם מסיבות בטיחותיות, וגם אפשרות נוספת של מבחן אמינות למכוניות כאשר הן נדרשות להפעיל מחדש פעמים רבות את מנועיהן תחת תנאי מרוץ. כלל נוסף הוא איסור על מכונאים לעסוק בטיפול כלשהו במכונית או להחליף צמיגים כאשר היא עוסקת בתדלוק. כלל זה הוביל את צוותי הקבוצות השונות להתאים דרכים חדשניות כדי לקצר ככל שניתן את זמן שהות המכונית ברחבת הטיפולים. עם זאת, במהלך התדלוק הנהגים המתחרים מורשים לצאת מהמכונית כדי להתחלף עם נהג אחר.

לאופן הזנקת מרוץ לה מאן מסורות שונות כאשר המסורת אשר שרדה את הזמן הרב ביותר במהלך השנים היא מסורת הנפת דגל הטריקולור הצרפתי מלווה במטוסי סילון חגים בשמיים אשר פולטים עשן בצבעים כחול, לבן ואדום. מסורת הנפת דגלים נוספת היא הנפת דגלי הבטיחות במהלך ההקפה האחרונה של המרוץ על ידי המרשלים, המברכים את הזוכים ואת מסיימי המרוץ.

מועד המרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל מרוץ לה מאן מתקיים בסוף השבוע השני של חודש יוני בצהרי יום שבת עד לצהרי יום ראשון שלמחרת, כאשר האימונים ומקצי הדרוג מתקיימים בימים רביעי וחמישי שלפני המרוץ, ולאחר שבוחנים ממנהל הבטיחות בדקו ואישרו את המכוניות המתחרות בימים שני ושלישי. יום שישי שלפני המרוץ הוא יום מנוחה וכולל תהלוכה של כל הנהגים המתחרים במרכז העיר לה מאן.

עד לשנת 2008 החל מרוץ לה מאן באופן מסורתי בשעה 16:00 אחר הצהריים. בשנים 1984 ו-2007 הוקדמה פתיחת המרוץ לשעה 15:00 בעקבות בחירות כלליות בצרפת. בשנת 2006 נדחתה פתיחת המרוץ לשעה 17:00 בעקבות משחקי הגביע העולמי בכדורגל. החל משנת 2009 מתחיל מרוץ לה מאן בשעה 15:00 אחר הצהריים.

שיטת הדירוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות תוצאות המרוץ נקבעו על ידי מרחק, כאשר המכונית שכיסתה את המרחק הגדול ביותר הוכרזה כמנצחת. בשנת 1966 הייתה קבוצת פורד בדרך לניצחון המרוץ כאשר מכוניותיה היו במקומות 1–2, המכונית הראשונה ננהגה על ידי הנהג סטיב הולם והשנייה על ידי ברוס מקלארן, כאשר הגיע סטיב הולם לקו הסיום האט את מכוניתו על מנת לאפשר למכונית הפורד השנייה של ברוס מקלארן להגיע יחד איתו לקו הסיום כדי לצלם תמונת ניצחון של שתי המכוניות חוצות את קו הסיום, אלא מכיוון שבזינוק מכוניתו של מקלארן החלה את המרוץ במקום רחוק יותר ממכוניתו של הולם ובעצם כיסה מרחק גדול יותר במשך 24 שעות, הוכרזו ברוס מקלארן ושותפו לנהיגה במכונית כריס אמון כמנצחי המרוץ. חוק 'המרחק הרב ביותר' בוטל כעבור זמן קצר, ונקבע כי המכונית המנצחת תהיה המכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר. מכוניות אשר אינן חוצות את קו הסיום לאחר 24 שעות נפסלות. תקנה נוספת אשר נקבעה על מנת להגביר את אמינות המכוניות ומהירותן היא החובה על כל מכונית להשלים 70 אחוזים מסך המרחק אשר השלימה המכונית המנצחת,[13] מכונית אשר חוצה את קו הסיום לאחר 24 שעות אך לא עומדת בכלל זה נפסלת.

זינוק המרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת זינוק לה מאן אומצה במרוץ 1000 הק"מ של נורבורגרינג

בשנים הראשונות החל המרוץ באופן מסורתי בשיטה הידועה בשם זינוק הלה מאן (Le Mans start) כאשר המכוניות המתחרות הועמדו בשורה לצד הקיר של רחבת הטיפולים בסדר שנקבע על פי מקצי הדרוג כאשר הן דוממות, והנהגים עומדים ממול למכוניות מן העבר השני של המסלול, עם הנפת הדגל הצרפתי המסמן על זינוק המרוץ החלו הנהגים לרוץ על המסלול אל עבר מכוניותיהם ונדרשו להיכנס למכונית, לחגור חגורת בטיחות ולהתניעה ללא כל עזרה מבחוץ.

בהשראת שיטת ההזנקה הזאת מיקמה חברת פורשה את מפתח ההתנעה במכוניות המרוץ של החברה בצד שמאל של הרכב, דבר זה אפשר לנהג לחסוך זמן יקר במרוץ כאשר באפשרותו להתניע את המכונית בידו השמאלית ולשלב להילוך ראשון בידו הימנית בו זמנית. כמחווה לכך נוהגת[14] פורשה למקם בצד שמאל את מפתח ההתנעה של כל מכוניות הכביש הסדרתיות של החברה.

שיטה נוספת אומצה על ידי הנהג סטירלינג מוס, כאשר השאיר את ידית תיבת ההלוכים משולבת כבר להילוך ראשון, ועם הזינוק אל תוך המכונית התניע את המנוע מבלי ללחוץ על דוושת המצמד דבר אשר גרם למכונית לקפוץ קדימה אך לא להתנעת המנוע עקב סל"ד נמוך, כאשר רק לאחר כמה שניות של תנועה היה לוחץ את דוושת המצמד, דבר זה אפשר למנוע להאיץ ולהתחיל בנסיעה בעוד המכונית כבר בתנועה.

בשנת 1970 בוטלה שיטת זינוק הלה מאן מאחר שהתבררה כמסוכנת כאשר מכוניות החלו לנסוע בעוד נהגים אחרים רצו עדיין על המסלול. כן הוחלט כי המכוניות עדיין יהיו דוממות ומסודרות בשורה לצד הקיר של רחבת הטיפולים, אך כאשר נהגיהן כבר יישובים כשהם חגורים בחגורות הבטיחות. בעת הנפת הדגל הצרפתי היו הנהגים מתניעים את מכוניותיהן ומתחילים מיד במרוץ. החל משנת 1971 מתחיל מרוץ לה מאן בשיטת זינוק בנסיעה (Rolling Start) אשר מובלת על ידי מכונית בטיחות (Safety Car), בסדר שנקבע על פי מקצי הדירוג.

המסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוץ לה מאן מתקיים במסלול המרוצים של סארת (Circuit de la Sarthe), המסלול מורכב גם ממסלול מרוצים סגור וגם מכבישים ציבוריים אשר נסגרים באופן זמני עבור המרוץ. מאז שנת 1923 המסלול שונה ושודרג באופן נרחב, בעיקר מטעמי בטיחות, ואורכו עומד כיום על 13.629 ק"מ.[15]

במקור, שילב מסלול הלה מאן גם כבישים בתוך העיר לה מאן אך כעבור זמן קצר בוטל מנהג זה בעיקר כדי להגן על בטיחות הצופים. ביטולם של חלק מן הכבישים הוביל למעשה לקיצורו של המסלול דבר שהוביל לבניית תוספות כגון 'עיקול דנלופ' (Dunlop Curve) ופניות טרטרה רוז' (Tertre Rouge corners), וצירופו מחדש של קטע הישורת המולסאן (Mulsanne) בן ה-6 ק"מ. שינוי נוסף משמעותי בוצע על קטע המולסאן עצמו כאשר נבנו בו תוספות של שתי פניות שיקיין (Chicane) חדשות מאחר שארגון ה-FIA אסר על ישורת ארוכה מ-2 ק"מ בכל מסלול מרוץ שהוא. דבר זה צמצם את משך הזמן בו יכלו המכוניות לנסוע במהירותן המרבית.

קטעי מרוץ הלה מאן המורכבים מן הכבישים הציבוריים שונים מקטעי המרוץ המורכבים ממסלולי המרוצים הקבועים, במיוחד בהשוואה לקטע מעגל הבוגאטי (Bugatti Circuit) אשר סגור ונמצא בתוך מסלול המרוצים סארת. חלק גדול מן הכבישים הציבוריים משובשים ואינם מטופחים בעיקר בגלל התנועה הרבה הנוסעת במשך כל השנה. בנוסף, בהקפות הראשונות של המרוץ אחיזת הכביש של המכוניות המתחרות פחות טובה בכבישים אלה בעיקר בגלל אופי הצמיגים הקשים המצויים במכוניות מרוץ, אולם לאחר זמן מה צמיגים אלה מתרככים ואחיזת הכביש משתפרת. הכבישים הציבוריים נפתחים מחדש מיד עם סיום המרוץ, ונסגרים לפני תחילת האימונים, לפני מקצי הדירוג, ולפני פתיחת המרוץ.

חידושים ופיתוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אווירודינמיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורשה 908 Langheck, פירוש:זנב ארוך

אחד ממפתחות הניצחון העיקריים של מרוץ לה מאן הוא השגת מהירות שיא, בעיקר בגלל קטעי הישורת הארוכים והבולטים במסלול. דבר זה עודד את יצרניות הרכב להתמקד בבניית מכוניות בדגש על מהירות במקום דגש על כוח הצמדה (Downforce), דבר אשר מפחית את יציבות המכוניות על המסלול וגורם לקשיים לנהג בביצוע פניות, אבל מנגד גורם למהירות גבוהה רבה יותר בישורות. בשנים הראשונות של המרוץ המכוניות המתחרות היו מכוניות כביש אשר שונו ונעשתה בהן עבודה להפחתת המשקל. יצרני רכב חדשניים כגון בוגאטי החלו בפיתוחן של מכוניות חדשות אשר עקומות פשוטות כיסו את כל מרכיביהן המכניים והגדילו את מהירותן המרבית. מכוניות אלה היוו למעשה את תחילתה של האווירודינמיקה. לאחר מלחמת העולם השנייה כל יצרני הרכב אימצו בניית מרכבי גוף סגורים היעילים לשיפור האווירודינמיקה. דוגמה בולטת לשינויים אשר חלו היא מכונית הקאדילק דה וויל במרכב קופה של הנהג בריגס קוניגהאם משנת 1950, כאשר מרכב המכונית נבנה מחדש מאלומיניום בעיצוב זורם וחלק, ומעטפת חלקה הותקנה סביב הרכיבים המכניים אשר מתחככים עם האוויר. מחקר האווירודינמיקה והחיפוש אחר הדרכים האפשריות להקטנת כוח הגרר הבדילו בצורה בולטת את מכוניות הלה מאן ממכוניות מרוצי הגרנד פרי אשר היו לבעלות מרכב גוף גדול.

עם חלוף השנים התקדם מחקר האווירודינמיקה ומרכבי גוף מכוניות הלה מאן החלו לגדול ולהפחית במשקל בו זמנית. דבר זה נעשה על ידי תוספות למרכבי המכוניות אשר סיפקו כעת כוח הצמדה גדול בפניות (Downforce) מבלי להגדיל את כוח הגרר מה שאפשר למכוניות להשיג מהירויות שיא גבוהות. מרכבי הרכב הגדולים הללו נעשו בעיקר על ידי תוספות לחלק האחורי של הרכב, בעיקר בדמות זנב ארוך. כמו כן, מרכבי הגוף החדשים של המכוניות כללו כעת גם בניית מושב נהג סגור כדי להפחית את כוח הגרר ואת החיכוך עם האוויר, אם כי מרכבי גוף עם מושב נהג פתוח נבנו במהלך כל השנים עקב תקנות וחוקים משתנים.

מנועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונית בנטלי משנת 1929 עם מגדש על

לאורך השנים הותקנו במכוניות מרוץ הלה מאן מגוון רחב של מנועים אשר פותחו בניסיון לשלב מהירות גבוהה לצד תצרוכת דלק נמוכה, אשר תחסוך זמן יקר המתבזבז בעצירות הפיט. גודלם של נפחי המנוע השתנו עם השנים כאשר הקטן ביותר היה מנוע בנפח 569 סמ"ק של קבוצת סימקה והגדול ביותר בנפח 7,986 סמ"ק של מכונית הקרייזלר וייפר GTS-R. מגדש על (Supercharger) הופיע לראשונה במרוץ בשנת 1929 ואילו מגדש טורבו (Turbocharger) הופיע לראשונה במרוץ רק בשנת 1974 במכונית הפורשה 911 טורבו של קבוצת מרטיני רייסינג. בשנת 1963 הייתה רובר היצרנית הראשונה אשר השתמשה בטורבינות גז במנוע במקום בוכנות אך ידעה הצלחה חלקית בלבד. בשנת 1968 נעשה ניסיון דומה של התאגיד האמריקני האומט להשתמש בטורבינת גז אך נחל הצלחה מועטה אפילו יותר. אף על פי שמנועים אלו סיפקו כוח גדול יותר, הם התחממו יתר על המידה וצרכו דלק רב.

מנוע לא בוכנאי נוסף אשר נעשה בו שימוש בלה מאן הוא מנוע ונקל בעיקר על ידי מאזדה. בדומה למנועי טורבינת הגז מנועי גם מנועי ונקל סבלו מצריכה גבוהה של דלק, אולם לאחר שנים רבות של פיתוח, הצליחה מאזדה בשנת 1991 לנצח סוף סוף את המרוץ על ידי מכונית ה-787B שלה. נכון לשנת 2012 מאזדה היא יצרנית הרכב היחידה אשר ניצחה במרוץ לה מאן עם מנוע לא בוכנאי.

בנוסף נעשו ניסיונות לפתח מנועים עם מקורות חלופיים לבנזין כאשר מכונית הדלטרה (Delettrez) אשר הוצגה בשנת 1949 הייתה בעלת מנוע דיזל והמכונית הראשונה במרוץ המונעת ללא בנזין. לאורך כל שנות המרוץ לאחר מכן התחרו לעתים קרובות מכוניות בעלות מנוע דיזל בעיקר מקבוצות קטנות, אך ההצלחה הראשונה על ידי מכונית דיזל הגיעה רק בשנת 2006, לאחר שאאודי יצרנית רכב גדולה ועיקרית השקיעה רבות במחקר ובפיתוח מנועי דיזל וזכתה במרוץ על ידי מכונית האאודי R10 TDI שלה.[16]

שימוש בדלק אתנול הופיע לראשונה בשנת 1980 במכונית הפורשה 911 באותה שנה היא גם זכתה בניצחון הקטגוריה בה התמודדה. בשנת 2004 נעשה ניסיון על ידי קבוצת נאסמקס (Nasamax) להשתמש בדלק ביולוגי. בשנת 2008 הותר במרוץ השימוש בביו דיזל. אאודי הייתה הראשונה להשתמש בסוג זה של דלק אשר הופק מביומסה שפותחה בשיתוף פעולה עם חברת של.

בשנת 2009 הורשו להשתתף במרוץ לה מאן כלי רכב היברידים בתצורת מערכת אנרגיה קינטית או מערכת אנרגיה תרמית אך בקטגוריה נפרדת עם כללי סיווג ספציפיים, עם זאת מערכת אגירת האנרגיה חייבת להיות חשמלית בלבד, כלומר על ידי סוללות. כלל זה פוסל כרגע שימוש במערכת המבוססת על גלגל תנופה המצויה כיום לעתים במכוניות מרוץ כגון הפורשה 918. בשנת 2010 הורשו הרכבים ההיברידים להשתתף במרוץ הכללי ולהתמודד על הניצחון.

בלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם הגברת מהירותן של המכוניות הפכו הבלמים לנושא מרכזי עבור יצרני המכוניות ועבור הצוותים אשר עסקו בפיתוח מערכות בלימה בעלות יכולות מספקות לפני ביצוע פניות ממהירות שיא כגון בפניית מוסלאן לאחר היישורת הארוכה. בשנת 1953 הייתה יגואר ליצרנית הראשונה במרוץ לה מאן אשר השתמשה בדיסקי בלימה כאשר התקינה אותם במכונית ה-C טייפ שלה. בשנת 1955 הציגה מרצדס-בנץ גרסת קונספט למעצור אוויר במכונית ה-300 SLR שלה, אשר היה פועל באמצעות פתיחת מכסה המנוע האחורי הגדול של המכונית. בשנות ה-80 מערכת ABS כבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממכוניות אשר התחרו בגרופ C כחלק מאמצעי בטיחות המבטיח כי המכוניות לא יאבדו שליטה כאשר לעתים קרובות הן מגיעות למהירות של 320 קמ"ש. בסוף שנות ה-90 כבר אומצו שיטות בנייה של מערכות בלימה מחוזקות על ידי סיבי פחמן, בעלות כח עצירה רב יותר ואמינות גבוהה יותר.

סקירת השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1923–1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות של מרוץ לה מאן שלטו בו נהגים, קבוצות ויצרני רכב צרפתיים, בריטיים ואיטלקים בלבד, כאשר בוגאטי בנטלי ואלפא רומאו הם הבולטים ביותר. החידושים בעיצוב המכוניות החלו בשנות ה-30 כאשר מכוניות בוגאטי ואלפא רומאו נבנו במרכבי גוף אווירודינמיים מאוד במטרה לנסוע במהירות האפשרית הגבוהה ביותר בישורת המולסאן. בשנת 1939 בוטל מרוץ לה מאן למשך 10 שנים בעקבות מלחמת העולם השנייה.

1949–1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיקומו של המסלול מהריסות המלחמה חודשו המרוצים בשנת 1949 בגילוי עניין מחודש של יצרני רכב גדולים נוספים. לאחר יסודה של אליפות העולם למכוניות ספורט בשנת 1953 אשר מרוץ לה המאן הוא חלק ממנה, החלו יצרניות רכב כגון מרצדס-בנץ, פרארי, אסטון מרטין, יגואר ועוד רבים נוספים לשלוח צוותים ומכוניות על מנת להתחרות ולנצח במרוץ. בשנת 1955 אירעה תאונה קטלנית במרוץ כאשר מכוניתו של הנהג פייר לבג התרסקה אל תוך קהל הצופים וכתוצאה מכך נהרגו יותר מ-80 אנשים. תאונה זו הובילה להקמתן של גדרות בטיחות לא רק במרוץ לה מאן אלא בכל מרוצי הספורט המוטורי. בסוף שנות ה-60 נכנסה חברת פורד להתחרות במרוץ לה מאן כאשר היא מנצחת את המרוץ ארבע פעמים ברציפות עם מכוניות ה-GT40 שלה.

1970–1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-70 חווה מרוץ לה מאן תפנית גדולה בדמות מהירויות גבוהות מאוד ועיצובים מוטוריים חדשנים. מהירויות קיצוניות אלה הובילו לשינוי מסורת הזנקת הלה מאן הטיפוסית לשיטת הזינוק בנסיעה (Rolling Start) בהשראת מרוץ אינדיאנפוליס. מכוניות משודרגות אך מבוססות על גרסאות כביש סדרתיות המשיכו עדיין להתחרות בלה מאן, אך הן סווגו בקטגוריות נמוכות. מנגד החלה הנורמה לבנות מכוניות ייעודיות למרוצים כגון מכוניות הפורשה 917, פורשה 935 והפורשה 936 אשר בלטו במרוצי לה מאן במשך העשור. מכונית הפורשה 917 אשר זכתה במרוץ שנתיים ברציפות בשנים 1970 ו-1971 הניבה לפורשה את הניצחון הראשון שלה במרוץ לה מאן. בנוסף, בצל המאבק עם פרארי השיגה פורשה בשנת 1970 פודיום מלא, ואת המקומות 1–2 במרוץ 1971, כולל את שיא המרחק שכוסה במרוץ לה מאן על ידי מכונית עם 5,335 ק"מ ב-397 הקפות, שיא שנשבר רק בשנת 2010 על ידי האאודי R15 TDI אשר כיסתה 5,410 ק"מ. בשנת 1972 זכתה במרוץ יצרנית הרכב הצרפתית מטרה-סימקה, ניצחון זה היה בעל משמעות גדולה מאחר שהיה הניצחון הראשון של יצרנית רכב צרפתית מאז 1950. קבוצת מאטרה ניצחה בנוסף את המרוץ בשנתיים שלאחר מכן. בנוסף, עשור זה זכור בגלל תוצאות טובות מאוד של רבות מהקבוצות הפרטיות ובכללן שתי הזכיות היחידות במרוץ לה מאן של קבוצות פרטיות בבנייה עצמית, מיראז' הבריטית בשנת 1975 ורונדו הצרפתית בשנת 1980.

1981–1993[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-80 היו בסימן שליטה מוחלטת[17] של פורשה במרוץ לה מאן עם שיא של שבעה ניצחונות רצופים במרוץ בשנים 19811987 כולם עם מכוניות החברה לגרופ C אשר עודדה תצרוכת דלק נמוכה. בתחילה מכונית הפורשה 956 ואחר כך מכונית הפורשה 962 אשר החליפה אותה. מלבד הניצחונות במרוץ, ידעה פורשה הצלחות רבות בצל היריבות מול פרארי ולנצ'יה כגון מקומות 1–5 במרוץ 1982, מקומות 1–8 במרוץ 1983, מקומות 1–7 במרוץ 1984, מקומות 1–5 במרוץ 1985 ומקומות 1–7 במרוץ 1986. מרוץ שנת 1988 הסתיים בדרמה גדולה כאשר מכונית הפורשה 962 הובילה בדרך לניצחון לאחר מרוץ צמוד עם מכונית היגואר XJR-9, אלא שטעות נדירה חייבה אותה לבזבז זמן יקר בתדלוק לאחר שאזל לה הדלק, כאשר יגואר מנצחת את המרוץ ומסיימת את שושלת הניצחונות של פורשה בת ה-7 שנים. את מרוץ 1989 ניצחה מרצדס-בנץ כאשר היא משיגה את המקומות 1–2. בנוסף, במרוץ זה שברה קבוצת וולטר רייסינג-פיג'ו את שיא המהירות במרוץ לה מאן כאשר רשמה מהירות של 406 קמ"ש. בשנת 1990 שוב ניצחה יגואר הפעם עם מכונית ה-XJR-12 שלה. בשנת 1991 זכתה במרוץ חברת מאזדה יחד עם מכונית ה-787B בעלת מנוע ונקל, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שמכונית בעלת מנוע לא־בוכנאי זכתה במרוץ, והפעם הראשונה והיחידה שיצרנית רכב יפנית זכתה במרוץ לה מאן. בשנים 1992 ו-1993 נכנסה חברת פיג'ו למרוץ וזכתה שנתיים ברציפות בשנים אלו עם מכוניות ה-905 שלה.

בשנת 1990 עבר מסלול לה מאן את השינווי הגדול ביותר לאחר שנבנו שתי תוספות שיקיין בקטע ישורת המולסאן בן ה-6 ק"מ, שינוי זה נועד למנוע מהמכוניות להגיע למהירות של 400 קמ"ש. מהלך זה היה גם התחלת מגמה של ארגון ה-ACO להאט את המכוניות במרוץ בכל מיני דרכים, אולם גם לאחר שינויים רבים, מהירות של 320 קמ"ש בנקודות מסוימות במרוץ לה מאן היא מהירות שכיחה.

1994–1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ביטולה של אליפות העולם למכוניות ספורט החלה בלה מאן התעוררות מחודשת של שיתוף מכוניות גראן טוריסמו אשר מבוססות על מכוניות ייצור סדרתי, כאשר בנוסף גם החלו להקים להן קטגוריות נפרדות. כמו כן בשנים אלו ידעו מכונית העל פופולריות רבה כאשר יצרניות רכב רבות החלו לייצר להן גרסאות למרוץ, כגון מקלארן עם מכונית המקלארן F1 שלה, מרצדס-בנץ עם מכונית ה-CLK-GTR שלה, פורשה עם מכונית ה-911 GT1, ובנוסף טויוטה, ניסאן ואחרים. בשנת 1995 זכתה במרוץ מכונית המקלארן F1 אשר הציגה אמינות טובה. בשנת 1999 השיגה BMW את ניצחונה הראשון והיחיד במרוץ לה מאן.

2000–2005[עריכת קוד מקור | עריכה]

אאודי R8

שנות ה-2000 היו בסימן שליטה מוחלטת של חברת אאודי. לאחר מרוץ שנת 1999 יצרני רכב רבים נטשו את מרוצי מכוניות הספורט עקב העלויות הגבוהות הכרוכות בזה. את מרוץ שנת 2000 ניצחה אאודי בקלות רבה על ידי מכונית ה-R8 (מרוצים) שלה כאשר בנוסף גם היא משיגה פודיום מלא. לאחר 3 שנים של השתתפות פרשה קאדילק מהתחרות, ואף על פי שחברות כגון פאנוז, קרייזלר ו-MG ניסו להתחרות באאודי, הן לא יכלו לביצועים המצוינים של מכונית ה-R8 שלה. בשנת 2003 לאחר שלושה ניצחונות רצופים בלה מאן, החלה חברת אאודי לספק מנועים, פלטפורמה, צוותים ונהגים לחברת בנטלי אשר חזרה למרוץ כבר בשנת 2001. בנטלי, שותפתה העסקית של אאודי תחת קבוצת פולקסווגן, זכתה באותה שנה בניצחון במרוץ על ידי מכונית הבנטלי ספיד 8 שלה.

2005 והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונית הפיג'ו 908 HDi
אנדרה לוטרר במכונית האאודי מספר 2 מוביל את שתי מכוניות הפיג'ו סמוך לסיום מרוץ 2011
פורשה 919 הייבריד מנצחת המרוץ פעמיים בשנים 2015–2016

בסוף שנת 2005 לאחר 5 ניצחונות עם מכונית האאודי R8, הציגה אאודי את מכונית ה-R10 TDI החדשה בעלת מנוע דיזל, אשר מיד הציגה עליונות על פני מתחרותיה וזכתה במרוץ 3 פעמים ברציפות בין השנים 20062008. אף על פי שה-R10 TDI אינה מכונית הדיזל הראשונה אשר השתתפה במרוצים, היא מכונית הדיזל הראשונה אשר זכתה במרוץ לה מאן. הצלחת רכב הדיזל של אאודי עודדה את פיג'ו לפתח ולהכניס למרוץ בשנת 2007 את מכונית ה-908 HDi החדשה שלה. מרוץ שנת 2008 היה מרוץ צמוד ומעניין בין מכונית האאודי R10 TDI לבין הפיג'ו 908 HDi כאשר מכונית האאודי מספר 2 ניצחה במרוץ בהפרש של פחות מ-10 דקות. בשנת 2009 הציגה אאודי את מכונית ה-R15 TDI החדשה שלה, אולם את המרוץ ניצחה פיג'ו לראשונה מאז שנת 1993 כאשר היא משיגה את המקומות 1–2, ולאחר 5 שנים של ניצחונות רצופים של אאודי. בשנה זו גם אסטון מרטין נכנסה להתחרות בקטגוריית ה-LMP1 הבכירה בנוסף להשתתפותה בקטגוריית ה-GT1 באמצעות קבוצות פרטיות.

בשנת 2011 הציגה אאודי את מכונית ה-R18 TDI החדשה שלה. כמו כן, מרוץ שנת 2011 היה מהדרמטיים והמותחים ביותר בתולדות הלה מאן. המרוץ התקיים בין התאריכים 11–12 ביוני לעיני 250 אלף צופים. מכוניות האאודי R18 TDI שלטו באימונים והשיגו תוצאות טובות יותר במקצי הדירוג כאשר זינקו מהפול פוזישן. למרוץ עצמו אמצו להן הקבוצות אסטרטגיות שונות כאשר כמות הדלק אותה מסוגל להכיל טנק הדלק במכונית האאודי מספיקה ל-11 הקפות בלבד, על כן החליטו באאודי לאמץ העדפת צריכת דלק נמוכה על פני מהירות וכוח הצמדה (Downforce). מכונית הפיג'ו מאידך מסוגלת להקיף 12 הקפות על ידי טנק דלק אחד בעיקר הודות לעיצוב החדש של המכונית אשר הפחית את כוח הגרר. על מנת לכסות את הפיגור של ההקפה תיכננה אאודי לעצור פעמיים נוספות משתכננה ברחבת הפיט במשך 24 השעות, דבר זה גם חייב אותם להשלים כל הקפה במרוץ לפחות בחצי שנייה מהר יותר מאשר פיג'ו. בעבר מצב זה היה הפוך כגון בשנים 2008 ו-2010 בהן ניצחה אאודי על ידי אמינות עדיפה, תצרוכת דלק נמוכה יותר וצמיגים עדיפים.

לאחר כשעה מזינוק המרוץ בהקפה ה-14 התרסקה על גדר הביטחון והושמדה כליל מכונית האודי מספר 3 של הנהג אלן מקניש לאחר תקרית עם מכונית פרארי מקטגוריית ה-GTE Pro, מה שהותיר את אאודי עם שתי מכוניות בלבד כבר בשעה הראשונה של המרוץ. התקרית אירעה לאחר שמכונית האאודי של מקניש יצאה מרחבת הטיפולים חזרה אל המסלול וניסתה לעקוף את מכונית הפרארי האיטית יותר כאשר אז אירעה ההתנגשות. מקניש אשר יצא מהתאונה ללא פגע, החל את המרוץ מהמקום החמישי ולאחר הסיבוב השני כבר השיג המקום השני לאחר מכונית האאודי מספר 2 המובילה את המרוץ. כ-7 שעות אחר כך בהקפה ה-116 וכבר עמוק בתוך החשיכה התרסקה על גדר הבטיחות והושמדה כליל גם מכונית האאודי מספר 1, שוב לאחר תקרית עם מכונית פרארי, ושוב לאחר ניסיון עקיפה שלה. נהג המכונית מייק רוקנפלר יצא בלא פגע. מיד לאחר התאונה יצאה למסלול מכונית הבטיחות למשך שעתיים עקב הנזק הרב שנגרם לגדר הביטחון והפסולת הרבה שפוזרה במסלול. כדי לשמר את לחץ הצמיגים במכוניות המתחרות מכונית הבטיחות נאלצה לשמור על מהירות גבוהה במשך זמן רב, ופעם הראשונה בהיסטוריה של מרוץ לה מאן אזל הדלק למכונית הבטיחות כאשר מכונית אחרת מחליפה אותה. 8 שעות בלבד מתחילת המרוץ נשארה אאודי עם מכונית אחת בלבד: ה-R18 מס' 2 של הצוות אנדרה לוטרר, מרסל פסלר ובנואה טרלוייה.

המרוץ התחדש כאשר מכונית האאודי מספר 2 מובילה עדיין את המרוץ, ובמרחק קצר אחריה שלוש מכוניות הפיג'ו. אולם, למכונית הפיג'ו להן תצרוכת דלק עדיפה מהאאודי התגלו בעיות בצמיגים במהלך כל המרוץ, על כן בעקבות העצירות ברחבת הטיפולים, של האאודי לתדלוק ושל פיג'ו לצמיגים, התחלפו בתכיפות ארבע המכוניות בדירוג במשך רוב המרוץ. חישובי עצירות פיט שונים העמידו את מכונית הפיג'ו מספר 7 של אלכסנדר וורץ כבעלת יתרון גדול במרוץ, אולם וורץ התנגש קלות עם מכוניתו בגדר הביטחון מה שעלה למכוניתו פיגור של 3 הקפות. בשעות האחרונות של המרוץ לאחר קרב צמוד מאוד בין מכונית האאודי מספר 2 לבין שתי מכוניות הפיג'ו, פיתחה מכונית האאודי הפרש גדול דיו כדי שיספיק לה להיכנס לרחבת הטיפולים ולצאת כאשר היא עדיין מובילה את המרוץ. לאחר יציאת האאודי מרחבת הפיט היא הובילה עדיין בהפרש של 40 שניות, אולם אז החלה לחוות בעיות עם טנק הדלק שלה, ונאלצה לבצע עצירת פיט נוספת ובנוסף גם להחליף צמיגים כאשר מנגד נכנסה גם הפיג'ו מספר 9 לתדלוק לא רב מסיבות משקל, אשר יספיק לסגירת הפער בלבד ממכונית האאודי. עצירת מכונית האאודי הייתה ארוכה יותר אך עם זאת נהגה הגרמני אנדרה לוטרר הספיק לצאת שניות בודדות בלבד מהר יותר לפני מכונית הפיג'ו בדרך להובלה ולניצחון המרוץ בהפרש קטן של 13.85 שניות בלבד מתוך מרוץ של 24 שעות. ניצחון זה של אאודי היה העשירי שלה במרוץ לה מאן.

ב-22 ביוני 2013, במהלך מרוץ לה מאן של שנת 2013, נהרג הנהג ממוצא דני, אלן סימונסן, וזאת כאשר התנגש במעקה הבטיחות עשר דקות מפתיחת המרוץ.

במרוץ 2015 ניצחה פורשה עם מכוניות ה-919 הייבריד לאחר שהשיגה את שני המקומות הראשונים[18] ואאודי הגיעה למקום השלישי. פורשה חזרה להתחרות בלה מאן ב-2014, לאחר היעדרות מהתחרות מאז 1998.

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנצחי המרוץ
שנה נהגים קבוצה מכונית הקפות מרחק
2016 גרמניהגרמניה מארק ליב
צרפתצרפת רומן דיומא
שווייץשווייץ ניל יאני
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 919 הייבריד 384 5233.53 ק"מ
2015 גרמניהגרמניה ניקו הולקנברג
ניו זילנדניו זילנד ארל במבר
בריטניהבריטניה ניק טנדי
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 919 הייבריד 395 5383.46 ק"מ
2014 גרמניהגרמניה אנדרה לוטרר
שווייץשווייץ מרסל פסלר
צרפתצרפת בנואה טרלוייה
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R18 379 5165.39 ק"מ
2013 דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
בריטניהבריטניה אלן מקניש
צרפתצרפת לואיק דובאל
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R18 348 4742.89 ק"מ
2012 גרמניהגרמניה אנדרה לוטרר
שווייץשווייץ מרסל פסלר
צרפתצרפת בנואה טרלוייה
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R18 378 5151.76 ק"מ
2011 גרמניהגרמניה אנדרה לוטרר
שווייץשווייץ מרסל פסלר
צרפתצרפת בנואה טרלוייה
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R18 375 4838.30 ק"מ
2010 גרמניהגרמניה מייק רוקנפלר
גרמניהגרמניה טימו ברנהרד
צרפתצרפת רומן דיומא
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R15 397 5410.71 ק"מ
2009 אוסטרליהאוסטרליה דייווייד ברבהאם
ספרדספרד מארק ג'נה
אוסטריהאוסטריה אלכסנדר וורץ
צרפתצרפת פיג'ו פיג'ו 908 HDi 382 5206.28 ק"מ
2008 דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
בריטניהבריטניה אלן מקניש
איטליהאיטליה רינלדו קאפלו
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R10 381 5192.65 ק"מ
2007 גרמניהגרמניה פרנק בילא
איטליהאיטליה עמנואל פירו
גרמניהגרמניה מרקו ורנר
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R10 369 5036.85 ק"מ
2006 גרמניהגרמניה פרנק בילא
איטליהאיטליה עמנואל פירו
גרמניהגרמניה מרקו ורנר
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R10 380 5187 ק"מ
2005 דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
פינלנדפינלנד ג'יי ג'יי להטו
גרמניהגרמניה מרקו ורנר
ארצות הבריתארצות הברית ADT צ'מפיון רייסינג אאודי R8 370 5050.5 ק"מ
2004 דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
איטליהאיטליה רינלדו קאפלו
יפןיפן סייג'י ארה
יפןיפן אאודי ספורט יפן אאודי R8 379 5169.9 ק"מ
2003 דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
איטליהאיטליה רינלדו קאפלו
בריטניהבריטניה גיא סמית'
בריטניהבריטניה בנטלי בנטלי ספיד 8 377 5146.05 ק"מ
2002 גרמניהגרמניה פרנק בילא
דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
איטליהאיטליה עמנואל פירו
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R8 375 5118.75 ק"מ
2001 גרמניהגרמניה פרנק בילא
דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
איטליהאיטליה עמנואל פירו
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R8 321 4381.65 ק"מ
2000 גרמניהגרמניה פרנק בילא
דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
איטליהאיטליה עמנואל פירו
גרמניהגרמניה אאודי אאודי R8 368 5007.99 ק"מ
1999 איטליהאיטליה פיירלואיג'י מרטיני
צרפתצרפת יאניק דאלמס
גרמניהגרמניה יואכים וינקלהוק
גרמניהגרמניה BMW BMW V12 LMR 365 4968 ק"מ
1998 צרפתצרפת לורן איילו
בריטניהבריטניה אלן מקניש
צרפתצרפת סטפן אורטלי
גרמניהגרמניה פורשה פורשה GT1 911 351 4773.18 ק"מ
1997 איטליהאיטליה מיקלה אלבורטו
שוודיהשוודיה סטפן יוהנסון
דנמרקדנמרק טום קריסטנסן
גרמניהגרמניה יואסט רייסינג פורשה WSC-95 361 4909.6 ק"מ
1996 גרמניהגרמניה מנואל רויטר
ארצות הבריתארצות הברית דייבי ג'ונס
אוסטריהאוסטריה אלכסנדר וורץ
גרמניהגרמניה יואסט רייסינג פורשה WSC-95 354 4814.4 ק"מ
1995 צרפתצרפת יאניק דאלמס
פינלנדפינלנד ג'יי ג'יי להטו
יפןיפן מסנורי סקיאה
בריטניהבריטניה קוקוסאי קייהטסו רייסינג מקלארן F1 298 4055.8 ק"מ
1994 צרפתצרפת יאניק דאלמס
ארצות הבריתארצות הברית הארלי הייווד
איטליהאיטליה מאורו בלדי
גרמניהגרמניה פורשה דאוור 962 344 4678.4 ק"מ
1993 אוסטרליהאוסטרליה ג'ף ברבהאם
צרפתצרפת כריסטוף בושו
צרפתצרפת אריק אלרי
צרפתצרפת פיג'ו פיג'ו 905 375 5100 ק"מ
1992 בריטניהבריטניה דרק וורוויק
צרפתצרפת יאניק דאלמס
בריטניהבריטניה מארק בלונדל
צרפתצרפת פיג'ו פיג'ו 905 352 4787.2 ק"מ
1991 גרמניהגרמניה פולקר ויידלר
בריטניהבריטניה ג'וני הרברט
בלגיהבלגיה ברטרנד גשו
יפןיפן מאזדה מאזדה 787B 362 4922.81 ק"מ
1990 דנמרקדנמרק ג'ון נילסן
ארצות הבריתארצות הברית פרייס קוב
בריטניהבריטניה מרטין ברונדל
בריטניהבריטניה יגואר יגואר XJR-9LM 359 4882.4 ק"מ
1989 גרמניהגרמניה יוכן מס
גרמניהגרמניה מנואל רויטר
שוודיהשוודיה סטנלי דיקנס
שווייץשווייץ סאובר-מרצדס סאובר C9 389 5265.11
1988 הולנדהולנד יאן למרס
בריטניהבריטניה ג'וני דמפרייס
בריטניהבריטניה אנדי וואלאס
בריטניהבריטניה יגואר יגואר XJR-9LM 394 5332.97 ק"מ
1987 בריטניהבריטניה דרק בל
גרמניהגרמניה הנס-יואכים שטוק
ארצות הבריתארצות הברית אל הולברט
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 962 354 4791.9 ק"מ
1986 בריטניהבריטניה דרק בל
גרמניהגרמניה הנס-יואכים שטוק
ארצות הבריתארצות הברית אל הולברט
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 962 367 4972.73 ק"מ
1985 גרמניהגרמניה קלאוס לודוויג
איטליהאיטליה פאולו ברילה
גרמניהגרמניה ג'ון וינטר
גרמניהגרמניה יואסט רייסינג פורשה 956 373 5088.50 ק"מ
1984 גרמניהגרמניה קלאוס לודוויג
צרפתצרפת הנרי פסקרלו
גרמניהגרמניה יואסט רייסינג פורשה 956 359 4900.27 ק"מ
1983 אוסטרליהאוסטרליה ורן שופן
ארצות הבריתארצות הברית אל הולברט
ארצות הבריתארצות הברית הארלי הייווד
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 956 370 5047.93
1982 בלגיהבלגיה ג'קי איקס
בריטניהבריטניה דרק בל
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 956 359 4899.08 ק"מ
1981 בלגיהבלגיה ג'קי איקס
בריטניהבריטניה דרק בל
גרמניהגרמניה פורשה פורשה 936 354 4825.34 ק"מ
1980 צרפתצרפת ז'אן רונדו
צרפתצרפת ז'אן-פייר ז'וסו
צרפתצרפת ז'אן רונדו רונדו M379B-פורד 338 4608.02 ק"מ
1979 גרמניהגרמניה קלאוס לודוויג
ארצות הבריתארצות הברית ביל ויטינגטון
ארצות הבריתארצות הברית דון ויטינגטון
גרמניהגרמניה פורשה קריימר רייסינג פורשה 935 307 4173.93 ק"מ
1978 צרפתצרפת ז'אן-פייר ז'וסו
צרפתצרפת דידייה פירוני
צרפתצרפת אלפין רנו אלפין-רנו A442B 369 5044.53 ק"מ
1977 בלגיהבלגיה ג'קי איקס
ארצות הבריתארצות הברית הארלי הייווד
גרמניהגרמניה יורגן בארט
גרמניהגרמניה מרטיני רייסינג פורשה פורשה 936 342 4671.83 ק"מ
1976 בלגיהבלגיה ג'קי איקס
הולנדהולנד חיס ואן לנפ
גרמניהגרמניה מרטיני רייסינג פורשה פורשה 936 349 4769.92 ק"מ
1975 בלגיהבלגיה ג'קי איקס
בריטניהבריטניה דרק בל
בריטניהבריטניה גולף רייסינג מיראז' GR8-פורד 336 4594.57 ק"מ
1974 צרפתצרפת הנרי פסקרלו
צרפתצרפת ז'ראר לארוס
צרפתצרפת אקיפ ז'יטאן מאטרה MS670C 337 4606.57 ק"מ
1973 צרפתצרפת הנרי פסקרלו
צרפתצרפת ז'ראר לארוס
צרפתצרפת אקיפ מטרה סימקה של מאטרה MS670B 355 4853.94 ק"מ
1972 צרפתצרפת הנרי פסקרלו
בריטניהבריטניה גרהאם היל
צרפתצרפת אקיפ מטרה סימקה של מאטרה MS670 344 4691.34 ק"מ
1971 אוסטריהאוסטריה הלמוט מרקו
הולנדהולנד חיס ואן לנפ
גרמניהגרמניה מרטיני רייסינג פורשה 917 397 5335.31 ק"מ
1970 גרמניהגרמניה הנס הרמן
בריטניהבריטניה ריצ'רד אייטווד
אוסטריהאוסטריה פורשה KG זלצבורג פורשה 917 343 4607.81 ק"מ
1969 בלגיהבלגיה ג'קי איקס
בריטניהבריטניה ג'קי אוליבר
בריטניהבריטניה J.W אוטומוטיב פורד GT40 372 4997.88 ק"מ
1968 מקסיקומקסיקו פדרו רודריגס
בלגיהבלגיה לוסיאן ביאנקי
בריטניהבריטניה J.W אוטומוטיב פורד GT40 331 4452.88 ק"מ
1967 ארצות הבריתארצות הברית דן גורני
ארצות הבריתארצות הברית איי ג'יי פויט
ארצות הבריתארצות הברית שלבי אמריקן פורד GT40 388 5232.9 ק"מ
1966 ניו זילנדניו זילנד ברוס מקלארן
ניו זילנדניו זילנד כריס אמון
ארצות הבריתארצות הברית שלבי אמריקן פורד GT40 360 4843.09 ק"מ
1965 אוסטריהאוסטריה יוכן רינדט
ארצות הבריתארצות הברית מאסטן גרגורי
ארצות הבריתארצות הברית אד היוג'ס
ארצות הבריתארצות הברית נורת' אמריקן רייסינג פרארי 250LM 348 4677.11 ק"מ
1964 צרפתצרפת ז'אן גישה
איטליהאיטליה נינו וקארלה
איטליהאיטליה פרארי פרארי 275P 349 4695.31 ק"מ
1963 איטליהאיטליה לודוביקו סקארפיוטי
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני
איטליהאיטליה פרארי פרארי 275P 339 4561.71 ק"מ
1962 בלגיהבלגיה אוליבייה ז'נדבייה
ארצות הבריתארצות הברית פיל היל
איטליהאיטליה פרארי פרארי 330 331 4451.25 ק"מ
1961 בלגיהבלגיה אוליבייה ז'נדבייה
ארצות הבריתארצות הברית פיל היל
איטליהאיטליה פרארי פרארי 250 333 4476.58 ק"מ
1960 בלגיהבלגיה אוליבייה ז'נדבייה
בלגיהבלגיה פול פרר
איטליהאיטליה פרארי פרארי 250 314 4217.52 ק"מ
1959 ארצות הבריתארצות הברית קרול שלבי
בריטניהבריטניה רוי סלבדורי
בריטניהבריטניה דייוויד בראון אסטון מרטין אסטון מרטין DBR1 323 4347.9 ק"מ
1958 בלגיהבלגיה אוליבייה ז'נדבייה
ארצות הבריתארצות הברית פיל היל
איטליהאיטליה פרארי פרארי 250 305 4101.92 ק"מ
1957 בריטניהבריטניה רון פלוקהארט
בריטניהבריטניה אייבור ביוב
בריטניהבריטניה אקיורי אקוסי יגואר D-טייפ 327 4397.10 ק"מ
1956 בריטניהבריטניה רון פלוקהארט
בריטניהבריטניה ניניאן סנדרסון
בריטניהבריטניה אקיורי אקוסי יגואר D-טייפ 300 4034.93 ק"מ
1955 בריטניהבריטניה מייק האת'ורן
בריטניהבריטניה אייבור ביוב
בריטניהבריטניה יגואר יגואר D-טייפ 307 4135.38 ק"מ
1954 ארגנטינהארגנטינה חוסה פרוילן גונסאלס
צרפתצרפת מוריס טרינטינייה
איטליהאיטליה פרארי פרארי 375 302 4061.15 ק"מ
1953 בריטניהבריטניה טוני רולט
בריטניהבריטניה דאנקן המילטון
בריטניהבריטניה יגואר יגואר C-טייפ 304 4088.06 ק"מ
1952 גרמניהגרמניה הרמן לנג
גרמניהגרמניה פריץ ריס
גרמניהגרמניה דיימלר-בנץ AG מרצדס-בנץ W194 277 3733.83 ק"מ
1951 בריטניהבריטניה פיטר ווקר
בריטניהבריטניה פיטר וויטהד
בריטניהבריטניה פיטר ווקר יגואר C-טייפ 267 3611.19 ק"מ
1950 צרפתצרפת לואי רוזייה
צרפתצרפת ז'אן לואי-רוזייה
צרפתצרפת לואי רוזייה טלבו לאגו T26 256 3465.12 ק"מ
1949 ארצות הבריתארצות הברית לואיג'י צ'נטי
בריטניהבריטניה פיטר מיטשל-תומסון
בריטניהבריטניה לורד סלסדון פרארי 166 235 3178.29 ק"מ
1948–1940 בוטל בוטל בוטל בוטל בוטל
1939 צרפתצרפת ז'אן-פייר וימיל
צרפתצרפת פייר ויירון
צרפתצרפת ז'אן-פייר וימיל בוגאטי טייפ 57 248 3354.76 ק"מ
1938 צרפתצרפת אוג'ין שאבו
צרפתצרפת ז'אן טרמולה
צרפתצרפת אוג'ין שאבו/ז'אן טרמולה דלאייה 135CS 235 3180.94 ק"מ
1937 צרפתצרפת ז'אן-פייר וימיל
צרפתצרפת רוברט בנואה
צרפתצרפת רוז'ה לאבריק בוגאטי טייפ 57 243 3287.93 ק"מ
1936 בוטל בוטל בוטל בוטל בוטל
1935 בריטניהבריטניה ג'ון היינדמרש
בריטניהבריטניה לואיס פונטס
בריטניהבריטניה ארתור פוקס/צ'ארלס ניקול לגונדה M45R 222 3006.79 ק"מ
1934 איטליהאיטליה לואיג'י צ'ינטי
צרפתצרפת פיליפ אתנסלה
איטליהאיטליה לואיג'י צ'ינטי/פיליפ אתנסלה אלפא רומיאו 8C 213 2886.93 ק"מ
1933 צרפתצרפת ריימונד סומר
איטליהאיטליה טציו נובולארי
איטליהאיטליה אלפא רומיאו אלפא רומיאו 8C 233 3144.03 ק"מ
1932 צרפתצרפת ריימונד סומר
איטליהאיטליה לואיג'י צ'נטי
ריימונד סומר אלפא רומיאו 8C 218 2954.03 ק"מ
1931 בריטניהבריטניה ארל האוו
בריטניהבריטניה הנרי בירקין
בריטניהבריטניה ארל האוו אלפא רומיאו 8C 184 3017.65 ק"מ
1930 בריטניהבריטניה וולף ברנטו
בריטניהבריטניה גלן קידסטון
בריטניהבריטניה בנטלי בנטלי ספיד 6 179 2930.66 ק"מ
1929 בריטניהבריטניה וולף ברנטו
בריטניהבריטניה הנרי בירקין
בריטניהבריטניה בנטלי בנטלי ספיד 6 174 2843.83 ק"מ
1928 בריטניהבריטניה וולף ברנטו
אוסטרליהאוסטרליה ברנרד רובין
בריטניהבריטניה בנטלי בנטלי 4 ½ 154 2669.27 ק"מ
1927 בריטניהבריטניה דאדלי בנג'פילד
בריטניהבריטניה סמי דייוייס
בריטניהבריטניה בנטלי בנטלי 3 סופרספורט 137 2369.80 ק"מ
1926 צרפתצרפת רוברט בלוך
צרפתצרפת אנדרה רוסיניול
צרפתצרפת לוריין דיטריך לוריין דיטריך B3 147 2552.41 ק"מ
1925 צרפתצרפת ז'ראר דה קורסל
צרפתצרפת אנדרה רוסיניול
צרפתצרפת לוריין דיטריך לוריין דיטריך B3 129 2233.98 ק"מ
1924 קנדהקנדה ג'ון דאף
בריטניהבריטניה פרנק קלמנט
בריטניהבריטניה דאף/אלדינגטון בנטלי 3 120 2077.34 ק"מ
1923 צרפתצרפת אנדרה לאגאש
צרפתצרפת רנה לאונרד
צרפתצרפת שנארד וולקר שנארד וולקר ספורט 3 128 2209.53 ק"מ
מרב הזכיות ליצרנים
דירוג יצרן ניצחונות שנים
1 גרמניהגרמניה פורשה 18 2016 ,2015 ,1998 ,1997 ,1996 ,1994 ,1987 ,1986 ,1985 ,1984 ,1983 ,1982 ,1981 ,1979 ,1977 ,1976 ,1971 ,1970
2 גרמניהגרמניה אאודי 13 2014 ,2013 ,2012 ,2011 ,2010 ,2008 ,2007 ,2006 ,2005 ,2004 ,2002 ,2001 ,2000
3 איטליהאיטליה פרארי 9 1965 ,1964 ,1963 ,1962 ,1961 ,1960 ,1958 ,1954 ,1949
4 בריטניהבריטניה יגואר 7 1990 ,1988 ,1957 ,1956 ,1955 ,1953 ,1951
5 בריטניהבריטניה בנטלי 6 2003 ,1930 ,1929 ,1928 ,1927 ,1924
6 איטליהאיטליה אלפא רומיאו 4 1934 ,1933 ,1932 ,1931
ארצות הבריתארצות הברית פורד 1969 ,1968 ,1967 ,1966
7 צרפתצרפת פיג'ו 3 2009 ,1993 ,1992
צרפתצרפת מאטרה-סימקה 1974 ,1973 ,1972
8 צרפתצרפת לוריין-דיטריך 2 1926 ,1925
צרפתצרפת בוגאטי 1939 ,1937
גרמניהגרמניה מרצדס-בנץ 1989 ,1952
9 צרפתצרפת שנארד-וולקר 1 1923
בריטניהבריטניה לגונדה 1935
צרפתצרפת דלאג' 1938
צרפתצרפת טאלבו-לאגו 1950
בריטניהבריטניה אסטון מרטין 1959
בריטניהבריטניה מיראז' 1975
צרפתצרפת רנו-אלפין 1978
צרפתצרפת ז'אן רונדו 1980
יפןיפן מאזדה 1991
בריטניהבריטניה מקלארן 1995
גרמניהגרמניה ב.מ.וו 1999
מרב הזכיות לנהגים
דירוג נהג ניצחונות שנים
1 דנמרקדנמרק טום קריסטנסן 9 2013 ,2008 ,2005 ,2004 ,2003 ,2002 ,2001 ,2000 ,1997
2 בלגיהבלגיה ג'קי איקס 6 1982 ,1981 ,1977 ,1976 ,1975 ,1969
3 בריטניהבריטניה דרק בל 3 1987 ,1986 ,1982 ,1981 ,1975
גרמניהגרמניה פרנק בילה 2007 ,2006 ,2002 ,2001 ,2000
איטליהאיטליה עמנואל פירו 2007 ,2006 ,2002 ,2001 ,2000
4 בלגיהבלגיה אוליבייה ז'נדבייה 3 1962 ,1961 ,1960 ,1958
צרפתצרפת הנרי פסקרלו 1984 ,1974 ,1973 ,1972
גרמניהגרמניה יניק דאלמס 1999 ,1995 ,1994 ,1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]