משתמש:Slav4/ארגז חול/חתימת משנה

חתימת המשנה הוא תהליך של איסוף כל התורה שבעל-פה על ידי רבי יהודה הנשיא, ואירוע מכונן בתולדות עם ישראל שרישומו ניכר עד ימינו. היא אירעה בתחילת המאה ה-3, כנראה בין השנים 220-200.^[1] חתימת המשנה היא השלב האחרון בתהליך ארוך של תיקון וליקוט ההלכות והדינים שהחל עוד בימי משה רבנו, דרך הנביאים והמלכים, עבר לאנשי כנסת הגדולה, נמשך על ידי התנאים בדור שלאחר חורבן בית שני, על ידי רבי עקיבא ותלמידיו, ולבסוף כונס ונחתם בנוסח אחד על ידי רבי יהודה הנשיא, בשישה ספרים המכונים "ששה סדרי משנה", ספרים אלו הפכו להיות הספרים החשובים ביותר ביהדות, לאחר התנ"ך^[2].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט כתוב, ניתן לפרשו ביותר ממובן אחד, כל פרשן מהירהורי לבו, ובכדי למנוע פרשנויות כפולות בהבנת התורה, ניתנו שתי תורות לישראל, האחת התורה שבכתב, והשניה, פירושה - התורה שבעל פה^[3]. עד לחורבן בית שני וכיבושה של ירושלים, הועלו על הכתב רק כ"ד הספרים, אשר בתקופת בעלי המסורה קיבלו את שמם המקובל היום תנ"ך. חז"ל אף סברו כי חל איסור להעלות על הכתב, את יתר פרטי ההלכות והדינים שאינם כלולים בכ"ד הספרים, והמכונים תורה שבעל פה, וכך אומר התלמוד בנושא זה:^[4], "דרש יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש (הכרוז של ר' שמעון) - כתיב: וַיֹּאמֶר השם אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה^[5], וכתיב: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית--וְאֶת-יִשְׂרָאֵל^[6], הא כיצד? (כיצד מתיישבת ראשיתו של הפסוק, שמשתמע ממנה, כי יש לכתוב את הדברים, עם סופו של הפסוק, שמשתמע ממנו, שיש ללומדם בעל פה?) תשובת התלמוד - דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"^[7]. עם זאת, בתקופות אלו, היו חכמים שכתבו את תורתם על מגילות, שכונו מגילות סתרים, ואשר נאסר לפרסמם ברבים^[8]. עם החורבן הפיזי ובעקבותיו החורבן הרוחני, התחזק החשש שתישכח תורה שבעל פה, והוחלט ללקט ולכנס את כל ההלכות, הדינים ופרטיהם כפי שנקבעו לפני החורבן.

משה רבנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרא לפרשת בחוקותי מבאר את הפסוק: "אֲשֶׁר נָתַן השם, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי, בְּיַד מֹשֶׁה" ומסביר את התוספת "בְּיַד מֹשֶׁה" - "מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע״י משה"^[3].

הלכותיה - אלו הלכות שניתנו למשה בסיני, ואין להם איזכור בתורה.
דקדוקיה - אלו הם הכללים בהם השתמשו חז"ל כדי לפרש את התורה ולחדש דינים.
פירושיה - אלו הם ביאורי המילים והפסוקים, שאינם ברורים מספיק, או שיש לפרשם בניגוד לפשט^[9].

הלכה למשה מסיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכה למשה מסיני היא הלכה כלשהי, אשר אין לה רמז בתורה, ואלמלא נזכרה במסורת, מדור לדור, מימי משה רבנו שקיבל אותה במעמד הר סיני, לא ניתן היה להסיק אותה באמצעות אחת מדרכי הלימוד של חז"ל. בהשאלה, קוראים "הלכה למשה מסיני" לכל עניין שפסיקתו ברורה בתכלית הבירור (כהלכה למשה מסיני).

במשנה מוזכרים 3 עניינים שנאמר עליהם, הלכה למשה מסיני.

לגבי כמה פאות צריך לתת אדם שזרע את שדהו, ב-2 מיני חיטין, מוסר נחום הלבלר, בשם רבי מיאשה, בשם אבא, בשם הזוגות, בשם הנביאים, הלכה למשה מסיני, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות, שתי פאות^[10].
לגבי פסקי ההלכה שיפסוק אליהו הנביא בבוא המשיח, אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאליהו לא יוסיף, ולא יגרע מהתורה^[11].
כך נאמר גם בשם רבי אליעזר בן הורקנוס, לגבי עמון ומואב שמעשרין מעשר עני בשביעית^[12].

תקנות משה רבנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לנתינת התורה שבכתב, השתמש משה בסמכויות שהיו נתונות בידיו, ובכללים שקיבל בסיני, לצורך הרחבתה ופיתוחה של התורה שבעל פה. הרמב"ם בפירושו למשנה, מבהיר את ההבדל בין גזירה לתקנה^[13].

גזירות - סייגים שתיקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי למנוע אנשים מעבירות. זה מה שאומר רב כהנא על הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם"^[14]". אמר רב כהנא, עשו משמרת למשמרתי. כלומר סייג. לעתים חכמים חלקו ביניהם באר לגזירות, אך, אומר הרמב"ם, מרגע שנפלה החלטה, אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה.
תקנות - אלו הדינים בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בהם לא תוספת במצווה ולא גריעה, או בדברים המביאים תועלת לבני אדם בדברי תורה, כגון: פרוזבול, עדות החודש, טבילת נשים ועוד.

לדעת רוב הפוסקים^[15], בעוד שהתקנות שתיקנו הנביאים, והחכמים אחר משה רבינו, הן מצוות מדרבנן, הרי שהתקנות שתיקן משה, הן מצוות מדאורייתא, כגון^[16]:

שבעת ימי משתה לבתולה הנישאת (מאוחר יותר תיקנו חכמים שלושה ימים לאלמנה).
שבעת ימי אבלות.
קריאת התורה בימים שני וחמישי (מאוחר יותר תיקן עזרא שיעלו שלושה אנשים, ויקראו לפחות עשרה פסוקים).
לדרוש בעניינו של יום הלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, וחג בחג (ואף שמשה תיקנה, נחשבת על דעת כל הפוסקים, לתקנת נביאים, ומצוותה מדרבנן).
בשעה שירד המן, תיקן את הברכה הראשונה בברכת המזון - ברכת הזן.
8 משמרות כהונה.

יהושע בן נון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שקיבל את התורה שבעפ"ה כרוכה עם התורה שבכתב, מסר את כללי הדינים ליהושע בן נון, שיצר בעזרתם את עיקר מפעלו התורני, עשר תקנות שתיקן לסדרי העם. יהושע שעסק בהתנחלות השבטים בארץ ישראל, תיקן תקנות שטיפלו בשינוי שחל בעם, במעבר מחיים במדבר, לחיים ריבוניים בארץ ישראל. יהושע סייג את זכות הפרט לרכושו (עד כדי הפקעה מסוימת) , אך בתנאי שלא ייגרם לו כל הפסד^[17].

תקנות שתיקן יהושע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותר לאדם לרעות צאן בחורשה פרטית שבה אילנות זקנים, אך לא בקר. וחורשה פרטית שאילנותיה צעירים אסור לרעות בה, לא צאן, ולא בקר, אלא ברשות הבעלים.
מותר לאדם ללקט עצים להסקה משדה חברו, ובתנאי שיהיו זרדים פשוטים שאין בכוחם להשריש, אבל שאר עצים אסור.
מותר לאדם ללקט משדה חברו עשבי בר העולין מעצמם, חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה.
מותר לאדם לקטום ייחורים^[18] משדה חברו חוץ מגרופיות של זית^[19], ובלבד שיקטום ייחורים קטנים בלבד, ומאיזורים בעץ שאינם מולידים פרי ואין בהם הפסד.
מעיין חדש שהחל נובע בשדה פרטית, מספק מים לכל בני העיר.
מותר לכל אדם לדוג דגים מהכנרת, למרות שהיא בנחלת שבט נפתלי. ובתנאי שידוג בחכה בלבד. לבני השבט מותר לדוג אף עם רשת.
מותר לאדם הנמצא בדרך ונזקק לצרכיו, לסטות מן הדרך ולעשות את צרכיו מאחורי גדר של שדה, ואפילו גדל בה גידול יקר.
מי שתעה בין הכרמים, יכול להסיט את ענפי הגפנים לכאן ולכאן, עד שיחזור לדרך.
בחורף כאשר דרכי-הרבים מלאות בוץ, מותר לעוברי הדרכים, להלך בדרכים, שבצידי שדות פרטיות.
מת מצווה, קונה מקומו, ונקבר במקום שנמצא בו. ובתנאי שלא היה מוטל על הגבול בין שני שדות, או בשטח ששייך למדינה, שבמקרים אלו, מביאים אותו לבית הקברות.

בנוסף, תיקן יהושע, את הברכה השנייה בברכת המזון (ברכת הארץ), ולדברי רבי יהודה התנה יהושע עוד, כי בזמן הקבוע להוצאת זבלים בעיר מסוימת, יהא אדם רשאי, להוציא את זבלו לרשות הרבים, ולצוברו שם במשך שלושים יום, ואם ניזוק אדם מהזבל, בתוך תקופת זאת, הבעלים פטור. תקנות אלו, הינם חלקו של יהושע בן נון בתורה שבעל פה, עד ימינו.