צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים
צבא מצרים פתח את מלחמת יום הכיפורים חדור מוטיבציה לנקום את התבוסות הקודמות מידי צה"ל ובמיוחד למחוק את חרפת ההפסד במלחמת ששת הימים.[1] לצורך כך עבר הצבא המצרי התעצמות באמצעי לחימה, אימונים ופיתח טקטיקה במטרה להתמודד עם נקודות החוזק של הצבא הישראלי.
סדר כוחו של הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת יום הכיפורים פרש הצבא המצרי שתי ארמיות מול כוחות צה"ל לאורך תעלת סואץ.
הארמייה המצרית השנייה כללה 5 דיוויזיות, מהן שלוש דיוויזיות חיל רגלים (הדיוויזיה המצרית השנייה, הדיוויזיה המצרית ה-16, הדיוויזיה המצרית ה-18) שכל אחת מהן כללה שתי חטיבות חיל רגלים וחטיבה ממוכנת. כמו כן כללה הארמייה השנייה דיוויזיה ממוכנת (הדיוויזיה המצרית ה-23) שכללה 2 חטיבות ממוכנות וחטיבה משוריינת אחת ודיוויזיה משוריינת (הדיוויזיה המצרית ה-21) שכללה 2 חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת אחת.
מלבד כוחות אלה כללה הארמייה חטיבת שריון עצמאית אחת, חטיבת חיל רגלים עצמאית ואגד קומנדו עצמאי.
הארמייה המצרית השלישית כללה 4 דיוויזיות, מהן שתי דיוויזיות חיל רגלים (הדיוויזיה המצרית השביעית והדיוויזיה המצרית ה-19) שכל אחת מהן כללה שתי חטיבות חיל רגלים וחטיבה ממוכנת, דיוויזיה ממוכנת (הדיוויזיה המצרית השישית) שכללה חטיבה ממוכנת אחת בלבד וחטיבת שריון אחת וכן דיוויזיית שריון אחת (הדיוויזיה המצרית הרביעית) שכללה שלוש חטיבות שריון.
כמו כן כללה הארמייה השלישית כוחות שהוקצו לזירת ים סוף וכוחות עצמאיים, סך הכל שתי חטיבות ממוכנות, אגד ארטילרי עצמאי, חטיבה פלסטינית, חטיבת חי"ר, גדוד קומנדו וכן חטיבת טנקים אחת.
בעתודה ניצבה דיוויזיה ממוכנת (הדיוויזיה המצרית השלישית) שכללה שתי חטיבות ממוכנות (חטיבות 10 ו-114) וחטיבת שריון אחת (חטיבה 23) וכן שתי חטיבות שריון עצמאיות (אחת מהן בתקן מוקטן והיה בה גדוד שריון אחד בלבד)[2]
סך הכל כלל הצבא המצרי 650,000 חיילים, 2,200 טנקים, 2,900 נגמ"שים, 2,400 קני ארטילריה, 800 מערכות לשיגור טילי נ"ט, 12 משגרי טילי קרקע קרקע מסוג פרוג ו-9 משגרי טילי קרקע קרקע מסוג סקאד, שלא היו מבצעיים.[3]
| המטה הכללי (סעד א-שאזלי) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הארמייה השנייה (סעד א-דין מאמון) | הארמייה השלישית (עבד אל-מונעם ואצלי) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| גזרת ים סוף | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הדיוויזיה ה-2 (חי"ר) (חסן אבו סעדה) | חטיבה 15 (שריון) | חטיבה 25 (שריון) | הדיוויזיה ה-7 (חי"ר) (אחמד בדאווי סיד אחמד) | הדיוויזיה ה-3 (ממוכנת) (מחמד נג'אתי פרחאת) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הדיוויזיה ה-16 (חי"ר) (עבד רב אל-נבי חאפט') | חטיבה 135 (חי"ר) | חטיבה 130 (ממוכנת) | הדיוויזיה ה-19 (חי"ר) ( יוסף עפיפי מוחמד) | חטיבה 212 (חי"ר) | חטיבת נאצר (שריון) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הדיוויזיה ה-18 (חי"ר) (פואד עזיז ע'אלי) | אגד קומנדו 129 | חטיבה 1 (ממוכנת, מדיוויזיה 6) | הדיוויזיה ה-6 (ממוכנת) (מחמד אבו אל-פתאח מחרם) | גדוד קומנדו | חטיבה 35 (שריון, גדוד אחד) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הדיוויזיה ה-23 (ממוכנת) (אחמד עבוד אל-זמר) | חטיבה פלסטינית 107 | הדיוויזיה ה-4 (שריון) (מחמד עבד אל-עזיז קאביל) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הדיוויזיה ה-21 (שריון) (אבראהים אל-עראבי) | אגד 127 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אמצעי לחימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספקית הנשק העיקרית של הצבא המצרי מאז אמצע שנות החמישים הייתה ברית המועצות, שאף פרסה כוחות קרביים ומדריכים רבים בתקופה שקדמה למלחמה.
חיל הרגלים המצרי במלחמה היה חמוש ברובה סער AK-47 ומקלעים. מלבד הנשק הקל סופק לחיל הרגלים המצרי נשק נגד טנקים בכמות גדולה משני סוגים: מטול רקטות RPG-7 - נשק פשוט, אך יעיל בטווחים של מספר מאות מטרים. נשק מתוחכם יותר היה טיל הסאגר. מדובר בטיל מונחה בכבלים חשמליים והוא יעיל בטווח של 500 עד 3,000 מטר. אמצעי נ"ט אלה היו יעילים מאוד בלחימה נגד השריון הישראלי במלחמה.
חיל השריון המצרי התבסס על טנקי T-54, שהוא טנק פשוט אך יעיל שסופק בכמויות גדולות הן למצרים והן לבעלת בריתה סוריה. חטיבות שריון מובחרות אחדות צוידו בטנק החדיש יותר מדגם T-62. השריון המצרי היה מרוכז בעוצבות משוריינות או בדיוויזיות החי"ר. בנוסף הצטייד צבא מצרים בטנקים אמפיביים מדגם PT-76, אך אלה לא הוכיחו את עצמם במלחמה ובנגמ"שים.
חיל האוויר המצרי היה נחות באיכות מטוסיו מחיל האוויר הישראלי. מטוסי היירוט המצריים המתקדמים ביותר היו מדגם מיג-21. מטוסי תקיפה העיקריים היו מסוג מיג 17 וסוחוי 7. חיל האוויר המצרי יצא למטס הפצצה גדול על מטרות איכות בסיני, אך לאחר מכן הסתפק בעיקר בגיחות הגנתיות והמעיט לחדור לשטח האווירי של ישראל. כמו כן, כלל חיל האוויר המצרי מסוקי סער רבים שסיפקו ניידות לכוחות הקומנדו המצריים. מרבית יחידות הקומנדו שהוטסו במסוקים לשטח ישראל הופלו באוויר או הושמדו על הקרקע[דרוש מקור].
הגנת הנ"מ המצרית הסתמכה בעיקר על מערך צפוף ומגוון של סוללות טילי קרקע אוויר מדגם SA-2, SA-3 וSA-6. וכן גדודי נ"מ קני בקטרים שונים שהנפוץ בהם היה ZSU-23-4 להגנה מפני תקיפות ביעף נמוך וכן טילי כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 שסופק לחיל הרגלים המצרי. מערכת הנ"מ המצרית הייתה יעילה עד כדי כך שמטוסי חיל האוויר הישראלי התקשו לפעול באזור שהוגן על ידה. רק לאחר פריצת הקו המצרי במבצע אבירי לב והשמדת חלק מסוללות הטילים על ידי כוחות קרקעיים יכול היה חיל האוויר הישראלי להעניק סיוע אפקטיבי לכוחות היבשה.
חיל התותחנים המצרי הכלל קני ארטילריה רבים בקטרים שונים. מרבית הנפגעים של צה"ל היו מאש הארטילריה המצרית שהייתה יעילה מאוד הן בהגנה והן בהתקפה. במיוחד השתמשו המצרים בארטלריה בשלבים הראשונים של המלחמה והן בעת חציית התעלה על ידי צה"ל.
המטרה של הצבא המצרי במלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצרים, בהנהגתו של נשיאה, אנואר סאדאת, ביקשה לנהל "מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה". השאיפה המצרית לא הייתה הכרעה צבאית מוחלטת של מדינת ישראל, דבר שלהערכתו של סאדאת לא היה לאל ידה לעשות, אלא לזכות בהישג טריטוריאלי מצומצם יחסית בחלקה המזרחי של תעלת סואץ. מתוך שאיפה זו נגזרה האסטרטגיה המצרית: פלישה בכוחות גדולים לתוך רצועת החוף הישראלית, כיבושה והתבצרות בה.
תוכנית המתקפה המצרית, שכונתה מבצע בדר, כללה שלושה שלבים:
- השלב הראשון: חצייה של תעלת סואץ בין המעוזים במספר רב של נקודות לכל אורכה, פריצת מכשול סוללות העפר באמצעות גריפתם בזרנוקי מים, והקמת גשרים להעברה רחבת היקף של חמש דיוויזיות רגלים מתוגברות בכוח נ"ט ושריון ממזרח לתעלה. שלב זה יכלול אש ארטילרית מכינה ותקיפות מהאוויר. משימת דיוויזיות החי"ר הייתה להתבסס בראשי גשר בעומק של 10–12 ק"מ. כיבוש המעוזים תוכנן להתבצע רק בשלב מאוחר יותר. ראשי הגשר תוכננו כך שיישארו תחת מעטפת ההגנה של סוללות טילי קרקע אוויר שהיו מוצבות ממערב לתעלה. על פי התכנון, יושלם השלב הראשון בתוך יממה לאחר הצליחה.
- השלב השני - "עצירה אופרטיבית": בלימת מתקפות נגד של צה"ל, קידום סוללות טילי הקרקע-אוויר אל ראשי הגשר, ומעבר של הדיווזיות המשורינות, כהכנה לשלב הבא. מספר הימים לעצירה האופרטיבית לא נקבע בפקודה.
- השלב השלישי: המשך ההתקפה מזרחה עד לעומק של 40 עד 70 ק"מ מהתעלה, והתבססות בקו: נח"ל ים-רפידים-מעבר הגידי-מעבר המיתלה. סוללות טילי הקרקע-אוויר יתקדמו בעקבות הכוחות מזרחה לתוך סיני כדי להגן על הכוחות המתקדמים מפני חיל האוויר הישראלי. שלב זה הוצג לסורים כחלק מהתוכנית, אך לא תוכנן להתבצע על ידי המצרים.
תוכנן כי המתקפות המצריות ילוו בפשיטות באמצעות מסוקים של יחידות קומנדו בסיני, התקפות של רקטות פרוג, טילי סקאד, וטילי שיוט מדגם קלט נגד מטרות אסטרטגיות, ותקיפות של חיל האוויר המצרי, שיסייע לכוחות הקרקע ויתקוף את שדות התעופה הישראליים בסיני.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סעד א-שאזלי, חציית התעלה, תל אביב: הוצאת מערכות, 1987
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאן התכוונו המצרים להגיע?, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023- אבי שי, ראיית מלחמת יום-הכיפורים בעיני המצרים, מערכות 245, יולי 1975
- דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002
(דף הקטלוג של המאמר) - אמנון רשף, רשימת מפקדי הצבא המצרי במלחמת אוקטובר 1973, באתר חטיבה 14
- פסח מלובני,
מלחמת יום הכיפורים בעיני האויב- פסח מלובני, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 58:57)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ עניין רגשות האשם והבושה שחשו הערבים ובמיוחד המצרים מתואר בהרחבה במקורות רבים. אחד מהם הוא המאמר הזה: Donna Robinson Divine, Why This War..., International Journal of Middle East Studies, Vol. 7, No. 4 (Oct., 1976), p 524 - 525
- ↑ פירוט הסד"כ המצרי לפי אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, מחלקת היסטוריה, 2013, עמ' 362
- ↑ דני אשר, לשבור את הקונספציה, הוצאת מערכות, 2003, עמ' 22 - 23
