מבצעי מגבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
נתיבי מבצעי מגבית בין השוניות בכניסה לנמל ע'רדקה.[1]

מבצעי "מגבית" הם ארבע פשיטות שבוצעו במהלך מלחמת יום הכיפורים על ידי שייטת 13 ומטרתם השמדת ספינות טילים מצריות בנמל ע'רדקה, שמנעו את יכולת הנחתת כוחות משוריינים צה"ליים דרך ים סוף.

כוח משייטת 13 שנשלח לזירה בתחילת המלחמה, תקף את הקומארים המצריים בע'רדקה בסדרה של ארבעה מבצעים – בשלוש הפעולות הראשונות הותקף מעגן ע'רדקה ביוזמת מפקד זירת ים סוף, והפעולה הרביעית בוצעה ביוזמת מפקד חיל הים. הפעולה האחרונה התנהלה תחת פיקוד אישי ישיר של מפקד הזירה בשטח היעד. שיטות הפעולה התבצעו תוך הקפדה על עקרון ההפתעה וכללו חדירה תת-מימית שקטה, תקיפה באמצעות סירות נפץ וירי רקטות "לאו" מסירות מהירות. במבצעים אלו הושמדו שתי ספינות קומאר. נהרס המזח הצבאי במעגן, המעגן פונה מכל כליו ושני הקומארים הנותרים עזבו את ע'רדקה ועברו לנמל ספאגה, 60 קילומטר דרומה יותר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטכ"ל גובשו בשנים שקודם למלחמת יום הכיפורים תוכניות להנחתת כוחות משוריינים בהיקף של אוגדה בחוף המערבי של מפרץ סואץ וזאת לנוכח ההצלחה המבצעית במבצע רביב. תוכניות אלה כונו בשם מבצעי "אור ירוק" ומבצעי "אור לבן". בשנים אלה תירגל צה"ל הנחתה של כוחות משוריינים והחזיק בגזרת ים סוף כוח ימי משמעותי של שבע נחתות בגדלים שונים. הפעלת המבצע בעת חירום הייתה המשימה העיקרית שתוכננה לחיל הים בזירת ים סוף.

שני סטי"לים מצריים מדגם קומאר ששהו בבסיס ע'רדקה היוו איום חמור על תנועת נחתות הטנקים באזור. סטי"לים אלה היו מצוידים בטילי סטיקס והיו יכולים להטביע נחתת מטווח של עשרות קילומטרים. ללא נטרול הספינות המצריות לא ניתן היה לבצע את התוכנית.

לחיל הים הישראלי לא היו ספינות טילים בים סוף. חיל האוויר סירב לתקוף בתחום הרדיוס של 40 ק"מ מע'רדקה בשל שש סוללות טק"א SA-2 ו-SA-3 שהוצבו בפאתי המעגן. צירוף הטק"א וכוח הסטי"לים בזירת ע'רדקה יצר למעשה "חומת טילים" שהשתרעה מע'רדקה ועד לחוף סיני; היא חסמה את המעבר של כוחות חיל הים הישראלי לתוך מפרץ סואץ וממנו. צעד זה, בעצם, ניתק פיזית את מפקדת זי"ס מכוחותיה במפרץ. על רקע מצב זה דרש המז"ר, אל"ם זאב אלמוג, לתקוף את מעגן ע'רדקה באמצעות כוחות שייטת 13 המסוגלים, להערכתו, לחדור למעגן ע'רדקה, כדי לגרום למצרים להסיט את כוחותיהם מאזור הכניסה למפרץ סואץ ולרתקם להגנת מעגן ע'רדקה. המרחק הגדול מבסיס שארם א שייח לע'רדקה (כ-60 מייל ימי, דהיינו 100 ק"מ) היה מחוץ לטווח הפעילות של סירות גומי וחייב הסתייעות בדבורים או בנחתות טנקים.

מבצע מגבית 10[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע נערך בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר. למרות שטווח השיט היה מחוץ למעטפת הביצועים הרגילה של סירות הגומי והזמן הממושך הדרוש עד להגעתן ליעד המרוחק כ-100 קילומטר מבסיס האם הוחלט לנוכח חשיבות המשימה לנסות ולהפעילן בכל זאת. בשעה 13:00 יצאו חמישה צוללים (שני זוגות צוללים וצולל רזרבי) על גבי שלוש סירות גומי, בפיקוד סרן (מיל') גדי קרול. התנועה בוצעה בצמוד לחוף. לאחר תשע שעות, בסמוך לשעה 22:20, הגיעו הצוללים לסביבת המעגן. הצוללים זיהו ספינת טורפדו בסמוך להם שחסמה את אזור הכניסה למעגן והסתתרו במשך שעה וחצי. הצוללים קיבלו הנחיה להמתין עד 02:00 ולחזור אם הסט"ר ייוותר באזור הצלילה. לבסוף התברר כי לא נותר די דלק להמשך ביצוע המשימה וכי הסט"ר המצרי ממשיך לסייר בשטח, והמז"ר החליט לבטל את הפעולה. בדרכן חזרה אזל הדלק במנועי סירות הגומי והכוח נאסף על ידי ספינת דבור. הכוח חזר לבסיס בשעה 08:30. מאחר שהכוח לא נתגלה על ידי המצרים הוחלט לצאת לניסיון נוסף בהזדמנות הקרובה.

מבצע מגבית 11[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומיים אחר היציאה למבצע מגבית 10, בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר, בשעה 14:00 יצאו שתי ספינות דבור בתנועה לכיוון היעד. בשעה 15:00 הורדו מהספינה שלוש סירות גומי ועליהן שני זוגות צוללים, בפיקוד סרן (מיל') גדי קרול, שהחלו בתנועה עצמאית ליעד. בשעה 20:20 הגיעו הצוללים לנקודת הטבילה. הצוללים צללו כעשרים דקות ויצאו להצצה במרכז המעגן. במים התפוצצו מדי פעם פצצות עומק שטילטלו את הצוללים וסיכנו אותם. זוג הצוללים גדי קרול ודן עוזיאלי זיהה כלי שיט גדול שבו ארבעה מדחפים והניח שזהו אחד הסטי"לים המצריים. הצוללים הצמידו אליו מספר מוקשי עלוקה ונסוגו בצלילה. לזוג השני קרתה תקלה במכשיר הצלילה והוא נאלץ לשוב על עקבותיו. בשעה 03:55 הגיעו הצוללים בחזרה לסירות הגומי והחלו תנועתם חזרה. במהלך החזרה זוהו הסירות ונפתחה אש לעברן. מפקד הס"גים, רס"ן אלי מרק, שדיווח על האש שנפתחה, ביקש סיוע אווירי (שעקב מגבלת אמ"ט לא ניתן היה לקבלו). תחת האש התקלקל מנוע של אחת הסירות והכוח השאירה בשטח ועבר לשתי הסירות האחרות והשלים את נסיגתו. המוקשים השמידו את הסטי"ל שאליו הוצמדו. הכוח הנסוג נפגש עם סירות ה"סנונית" בפיקוד סגן מפקד השייטת, רס"ן גדי שפי, שהמתינו לכוח הפושט על הנתיב, ויחד הם חזרו לשארם א-שייח'.

מבצע מגבית 15[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירה מדגם "סנונית". מוצגת במוזיאון חיל הים, חיפה

המבצע התבצע בלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר. לוחמי השייטת יצאו בשעה 23:00 ונעו לכיוון היעד על גבי שתי סירות "סנונית" ושתי סירות נפץ ("פצחנים"), בפיקוד רס"ן גדי שפי (סמש"ט 13). ה"פצחנים" פותחו בשייטת 13 על בסיס גוף "סנונית", אך טרם עברו ניסויי אמינות. כשמבצע "אור ירוק" עלה מחדש על הפרק, היה על חיל הים לאבטח אותו באמצעים שהיו בידיו. אלוף ביני תלם קיבל את המלצת המז"ר, זאב אלמוג, להפעיל את ה"פצחנים" במעגן ע'רדקה גם אם אין ודאות בדיוק פעולתם. המז"ר סבר שעצם הפיצוץ שיתרחש בתוך המעגן, ישרת את המטרה. כלומר, גם אם ה"פצחן" יחטיא את סטי"ל המטרה, הפיצוץ יגרום למצרים לתגבר את הכוחות שלהם למטרות הגנת המעגן בע'רדקה ולהרחיק את כלי השיט מהנתיב המוביל לנחיתה. בכך יגבר הסיכוי שתושג המטרה.

הכוח על גבי הסנוניות וה"פצחנים" נכנס לתוך המעגן בשעה 04:20, וגדי שפי זיהה במשקפת לילה את סטי"ל-המטרה עוגן צמוד למזח והורה למפעילי ה"פצחנים" להסתער עליו. הוא הפעיל רקטת תאורה כדי להניר את המטרה, אך הרקטה נחתה (בגלל הרוח) לפני המטרה וסינוורה את מפעיל ה"פצחן" המסתער. בהסתערות הראשונה נאלץ המפעיל, ידידיה יערי, להיסוג לאחור (כי מצא עצמו קרוב מדי למזח) ולאחר מכן הוא הסתער שנית. לאחר שקפץ מה"פצחן" החלה סירתו להשתולל במעגן עד להתפוצצותה העצמית. גם המפעיל יאיר מיכאלי הסתנוור לפני ההפעלה של ה"פצחן", ולא הבחין במטרה, אך סירתו התפוצצה (270 ק"ג חנ"ם) על המזח וגרמה לו לנזק רב. שני המפעילים נאספו תחת אש כבדה ב"סנוניות" האיסוף, ונסוגו לשארם א-שייח'. עם חזרת הכוח הבחינו מכשירי האזנה בהתרוצצות מבוהלת של המצרים ובתגבור כלים במעגן – מה שהוכיח שמטרת הפעולה הושגה במידה ניכרת.

מבצע מגבית 16[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנונית מכח שייטת 13 חוזרת למעגןשארם א-שייח' ממבצע מגבית 16 לאחר פגיעה בקומאר בערדקה 22 באוקטובר 1973.

מבצע מגבית 16 היה האחרון בסדרה, שנערך בלילה בין 21 ל-22 באוקטובר. על כוח שייטת 13 שכבר עמד על כבש המטוס לעבור לפעולה בצפון סיני הוטל, בפקודת מפקד חיל הים, בנימין תלם, לחזור ולתקוף את הקומאר בע'רדקה. דיבר עם גדי שפי ".. אמרת שתטביעו את הסטי"לים בע'רדקה אז עכשיו תטביע את הסטי"ל הזה ולא מענין אותי איך תעשו את זה."[2] במעגן ע'רדקה נמצאו שני סטי"לים קומאר כשירים. שתי הפעולות "הרועשות" הקודמות שבוצעו העמידו את המצרים בכוננות עליונה, יסוד ההפתעה נחלש, וגדל במאוד הסיכון של הביצוע. רס"ן גדי שפי, סמש"ט 13, מונה לפקד על "סנוניות הנשק", שהובילו 9 לוחמים. סגן ישראל דגאי מונה למפקד הסנונית השנייה, ולמפעיל מונה יאיר מיכאלי. שפי, דגאי, מיכאלי וקליאוט - מפעיל סנונית הפיקוד - השתתפו בפעולה של ה"פצחנים" ביממה הקודמת. האלוף תלם הכתיב את האמצעים והשיטה בביצוע. בפעם זו גבר הסיכון גם בשל ההכרח לנוע חשופים בשיוט על-מימי 3 ק"מ בתוך המעגן לאיתור סטי"ל המטרה ופגיעה בו בנשק לא מוכר. ב-20 באוקטובר הגיעו ברכבת האווירית האמריקאית רקטות נגד טנקים מדגם לאו, והוחלט שאלה ישמשו להטבעת הסטי"ל האחרון. ללוחמים נמסרו 20 רקטות והוחלט להקצות 10 לאימון הצוותים ו-10 - לפעולה עצמה.

סיכויי הפעולה הסתמנו כגבוליים. מפקד הזירה כמש"ט 13 לשעבר, סבר שהיכרותו הקרובה את הלוחמים ואת ה"סנוניות", הצורך בשליטה במצבים הקריטיים הצפויים להתפתח במהלך הפעולה, העדיפות לכך שהחלטות מידיות תינתנה מסירת הפיקוד ולא מחפ"ק מרוחק, והצורך להַגביר את ביטחונם של הלוחמים בפעולה חייבו את הצטרפותו האישית. על רקע זה ביקש מפקד הזירה, אל"ם אלמוג, מאלוף תלם למנותו למפקד הפעולה בים – כולל חדירה עם הכוח ליעד. תלם העביר את ההחלטה למפקד הפעולה גדי שפי שהסכים לקבל את אלמוג כלוחם בסנונית הפיקוד.[3]

שעת ה"שין" נקבעה לשעה אחת קודם לזריחה, זאת על-מנת להפתיע את האויב; ניסיון מלחמת ההתשה לימד בשייטת, כי פגיעה באויב גוררת אחריה "ליקוק פצעים" והימנעות מלדלוק אחרי הכוח הפוגע (הפעם, 100 ק"מ לאור היום). לקראת הפעולה בוצעו מטווח-יום, ומטווח-לילה נוסף עם תחילת התנועה אל היעד. נקבע, שהשיגור יבוצע 80–100 מטר מהמטרה; שכן, קרוב מדי למטרה עלול הכוח התוקף להיפגע (מפיצוץ ראשי הקרב בסטי"לים המלאים ב-1,000 ק"ג חנ"ם), ורחוק מדי הם עלולים להחטיא.
בעת התדריך האחרון הודיע ראש מחלקת מודיעין, כי ביעד, בליל הפעולה, צפוי לפעול זרקור תותחנים רב-עצמה. המז"ר סבר, כי נתון זה עשוי לסייע לקבוע את כיוון הכניסה ליעד – מצפון או מדרום; הכניסה הצפונית, הרחבה והפנויה, שהוערכה כעדיפה לחדירה, לעומת הכניסה הדרומית הגדושה בשרטונות. גדי שפי לא שמע לעצתו, וקבע כי כיוון הכניסה ייקבע בשטח. בכל "סנונית" היה "צלף" אחד בלבד לירי כל 5 הרקטות שעמדו לרשות הכוח - זאת כדי לצבור מיומנות אצל איש אחד.

הלוחמים יצאו מבסיס שארם א-שייח' בשעה 21:00. בתחילה התנהלה התנועה ליעד עם 3 סנוניות, לשלישית צורף, על-פי בקשתו, ובאישור מח"י, אלוף (מיל') יוחאי בן-נון. סירתו נועדה לשמש סירת חילוץ, שתמתין מחוץ למעגן. במחצית הדרך חל קלקול בסנונית 29 של בן-נון והוא נאלץ לחזור לשארם א-שייח'. בהמשך הדרך התגלה הזרקור "המובטח" בדרום המעגן והוחלט לחדור בשלישית מצפון. בשעה 03:55 הגיעו הסנוניות אל היעד.

בכניסה למעגן המואפל הבחינו הלוחמים בצללית של כלי שיט גדול מחוץ למזח של המעגן, במרחק של כ-800 מטר. בטווח של 400 מטר זיהה שפי את הצללית כסטי"ל ובמרחק 120 מטר ממנו נפתחה אש לעבר הכוח מתותח 23 מ"מ שהוצב על שרטון ממזרח לכוח. בטווח 80 מטר מסטי"ל המטרה פתח הכוח בירי רקטות. שלושת השיגורים הראשונים מכל "סנונית" החטיאו ועברו מעל תורן הסטי"ל; הכוח קיבל הוראה להתקרב, עד ל-40 מטר מהסטי"ל אך גם הפעם החטיאה הרקטה הרביעית מכל סירה, רק הרקטה החמישית והאחרונה, שנורתה בו-זמנית משתי ה"סנוניות", פגעה בסטי"ל והבעירה אותו.
מֵי הגאות שכיסו את השרטון, לא אפשרו להבחין בו ומדחפי סנונית הפיקוד נתקעו בריף האלמוגים ועכבו את הנסיגה. הניסיונות לשחרר את המדחפים או להטות לשם כך את חרטום הסירה לא צלחו. צוות הסנונית התקועה, כולל מפקד הפעולה גדי שפי הוקפצו אל מחוץ לסנונית, הקלו את משקלה ודחפו אותה אל מחוץ לריף. אלמוג שנשאר בסנונית בגמלוניות הפעיל את מקלעי המא"ג בירי מעל ראשי הצוות שבמים.
חצי שעה לפני זריחה מצא עצמו הכוח בעומק המעגן מואר כבאור יום בשל הצתת הסטי"ל. כשהסירה החלה לנוע הוברר שהיא מזגזגת, כיוון שמדחף אחד כנראה נפגע. חֶבל שנקשר ל"סנונית" השנייה אִפשר את גרירת ה"סנונית הפגועה אל פתח המעגן עד הזריחה ומשם, 100 ק"מ במהירות מואטת ובאור יום לשארם א-שייח'. ב-07:00 הוכרזה הפסקת אש, וב-10:00 הגיע הכוח לשארם א-שייח'. המודיעין הימי דיווח , כי הסטי"ל שהושמד הוא זה שטיבע את אח"י אילת שש שנים קודם לכן, ב-21 באוקטובר 1967.

תוצאות המבצעים ומשמעויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוקטובר הצליחו כוחות הנדסה של צה"ל להקים את גשר הגלילים מעל תעלת סואץ ליד האגם המר הגדול מיד לאחר ההקמה הזרים צה"ל כוחות שריון שתקפו את צבא מצרים בצידה המערבי של התעלה. הכוחות הישראלים הדפו כוחות מצריים וכבשו מדי יום שטחים נוספים. ב-22 באוקטובר, לאחר השמדת הסטי"ל השני, הספיקו כוחות צה"ל להתבסס על פני שטחים נרחבים ואף הוחל בכיתור הארמייה השלישית. לפיכך, למרות ההצלחה שבהשמדת שני הסטי"לים המצריים, הדחיפות שבהנחתת כוחות ישראלים משוריינים בנחתות נסתיימה ומבצעי ההנחתה לא יצאו אל הפועל.

בכל הפעולות בע'רדקה נעשה שימוש באמצעים ובשיטות יוצאי דופן וחסרי תקדים, כגון הפלגה בסירות גומי לטווח 200 ק"מ, לראשונה הפעלה של סירות-נפץ ("פצחנים") שטרם עברו אישור מבצעי, שוגרו רקטות לאו אנטי-טנקיות, בלתי מוכרות קודם לפעולה, כדי לטבע באמצעותן כלי-שיט בירי מ"סנונית". ככלל, כל הפעולות בע'רדקה בוצעו ברמה מבצעית שהיא מעל ומעבר ל"מעטפת המבצעית" המקובלת בשייטת 13 קודם למלחמה. את הפעולות ביצע קומץ של כ-20 לוחמים, חציים אנשי מילואים. אחדים מהלוחמים חזרו וביצעו פעולות שתיים עד ארבע פעמים. עקרון ההפתעה שהופעל בכל צורותיו (באמצעים, בשיטה, במיקום ובעיתוי) היה המפתח להצלחה זו. הוכח שפעולות מיוחדות טקטיות מסוגלות להשיג תוצאה אסטרטגית.

20 שנים מאוחר יותר עמד סא"ל אלי גליקמן, לימים מפקד שייטת 13, על משמעותם של מבצעי מגבית:

המבצעים של שייטת 13 בע'רדקה הוכיחו, כי דמיון, יצירתיות ודבקות עילאית במטרה מאפשרים לחדור ליעד מסוים כמה פעמים ברציפות ברווחי זמן קצרים וללא אבדות באותה מלחמה - כל עוד משכילים לשמור על עקרון ההפתעה. מבצעי הקומנדו הימי השיגו השפעה מכרעת על תוכניות הקרב של האויב, חילצו את זירת ים סוף מלחץ התקפי של האויב ויצרו אפשרות לממש תוכנית מבצעית לא-שגרתית של צה"ל. ארבע הפעולות בע'רדקה היו תקדים בהיסטוריה הצבאית - בראשונה שרשרת של פעולות קומנדו ימי גרמו לחיל ים לפנות נמל.[4]

עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פעולתם במבצעי מגבית עוטרו רס"ן גדי קרול בעיטור העוז, רס"ן גדי שפי ורס"ל דן עוזיאל בעיטור המופת, רס"ל דן איתן ורס"ל אורי שטיין קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל, רס"ן אליהו מרק, סרן ישראל דגאי קיבלו צל"ש ממפקד חיל הים וסרן דניאל קורן קיבל צל"ש ראש מספן ים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התרשים על גבי מפה ימית אמריקאית 2464 נמסר על ידי אלוף יוחאי בן-נון לרס"ן אלי מרק.
  2. ^ מייק אלדר שייטת 13 ע'41.
  3. ^ מייק אלדר שייטת 13 ע'43.
  4. ^ סא"ל ג', ‏מהפתעה להפתעה - לוחמה זעירה בים סוף, מערכות 332, אוקטובר 1993, עמ' 33