החזית המצרית במלחמת יום הכיפורים

החזית המצרית במלחמת יום הכיפורים

מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
תאריכים	6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים)
מקום	תעלת סואץ ואזורים הסמוכים לה
עילה	פלישה מצרית
תוצאה	ניצחון טקטי ישראלי
הצדדים הלוחמים מצרים ישראל מנהיגים אנואר סאדאת  גולדה מאיר  מפקדים אחמד איסמעיל עלי סעד א-שאזלי שמואל גונן (עד 9 באוקטובר) חיים בר-לב (החל מ-10 באוקטובר) כוחות הצבא המצרי: 2,200 טנקים, 2,900 נגמ"שים, 2,400 קני ארטילריה, 800 מערכות לשיגור טילי נ"ט, 12 משגרי רקטות קרקע קרקע מסוג פרוג ו-9 משגרי טילי קרקע קרקע מסוג סקאד *חילות המשלוח כ-200 טנקים, 60 נגמ"שים, כ-50 קני ארטילריה, כ-90 מטוסים, 30 מסוקים

ביקור גולדה מאיר בסיני מהלך המלחמה

החזית המצרית במלחמת יום הכיפורים הייתה החזית היבשתית החשובה ביותר במלחמת יום הכיפורים (החזית החשובה השנייה היא החזית הסורית). הלחימה בחזית המצרית התנהלה בחצי האי סיני, גדותיה של תעלת סואץ והימים הסמוכים לחצי האי. בחזית זו נלחמה ישראל נגד מצרים. הייתה זו החזית שבה התנהלה הלחימה הקשה ביותר והגדולה ביותר מבחינת היקף הכוחות והציוד. בחזית זו נפלו מרבית הקרבנות של שני הצדדים.

הלחימה נפתחה במטס הפצצה של חיל האוויר המצרי שבעקבותיו באה חציית תעלת סואץ והתקפה רחבת היקף של הצבא המצרי על קו בר-לב. צה"ל הצליח בסופו של דבר לייצב את החזית, לחצות את התעלה אל תוך אפריקה והצד המצרי – תוך כיתור הארמייה השלישית, ובכך הביא לסיום המלחמה בניצחון טקטי ישראלי, אך במחיר כבד. מעל 1500 חיילים ישראלים נפלו בחזית הדרום, ועוד אלפים נפצעו.

ללחימה בחזית זו היו גם השלכות מדיניות ופוליטיות רבות. כיתור מוצבי קו בר-לב והשמדתם והאבדות הרבות בחזית זו הניעו תהליכים פוליטיים בתוך ישראל שבסופם נפלה ממשלת המערך כעבור שנים אחדות והליכוד עלה לשלטון. גם הפן המדיני קיבל תנופה בעקבות הלחימה בחזית זו. שנים אחדות לאחר סיום הקרבות נחתמו הסכמים בין ישראל למצרים שבסופם נחתם חוזה השלום. לפי תנאי החוזה הוחזר חצי האי סיני למצרים.

רקע

נשיא מצרים אנואר סאדאת - יוזם המלחמה מהצד המצרי

ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, נחלו מדינות ערב תבוסה המוחצת. סוריה וירדן השתתפו במלחמה לצד מצרים, אך הפגיעה במצרים הייתה הקשה מכולם. כוחות צה"ל שטפו את מרחבי חצי האי סיני וכבשו אותו, כשהם ניצבים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. עשרות אלפי חיילי מצרים נהרגו, נשבו או נפצעו במלחמה מתוך סד"כ כולל של כ-240,000. כמעט כל הטנקים והמטוסים המצרים אבדו. הפגיעה הייתה לא רק באבדות בנפש ובציוד, אלא בעיקר אובדן היוקרה המדינית. הפילוסופיה הנאצריסטית ספגה מכה קשה ביותר.

בוועידת חרטום, שהתקיימה כחודשיים לאחר התבוסה המצרית במלחמת ששת הימים, קבע נאצר את התוכנית שתוביל את מצרים בשש השנים הבאות. נאצר פעל באופן נחוש למודרניזציה של הצבא המצרי. המלחמה הקרה שהייתה בשיאה בתקופה זו סיפקה קרקע פורייה לרצונותיו. מצרים, אף שהייתה אחת המדינות הבלתי-מזדהות החשובות, הידקה את קשריה עם ברית המועצות.

במקביל למאמציו לשדרג את הצבא המצרי יזם נאצר את מלחמת ההתשה. נאצר ניסה לגבות מחיר גבוה בחיי אדם מישראל כדי לאלץ אותה לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. המלחמה הסלימה במהרה ושיאה היה הפצצות עומק של חיל האוויר הישראלי בשטח מצרים.

נאצר מת זמן קצר לאחר סיום מלחמת ההתשה בלי שהשיג את מטרותיו. חילופי האישים בהנהגת מצרים הביאו את אנואר סאדאת להגה השלטון. סאדאת המשיך בתנופת הפיתוח של קודמו. הסיוע הסובייטי השופע סייע לו לבנות את צבאו ולהתאימו לדרישות המלחמה.

סאדאת פעל לא רק בתחום הצבאי אלא גם בזירה המדינית. בריתות ישנות חוזקו. היציאה למלחמת יום הכיפורים תואמה עם סוריה, כדי שישראל תיאלץ להילחם בשתי חזיתות בו זמנית.

שדה הקרב

צורתו של חצי האי סיני הוא משולש. חלקו הדרומי הררי ואינו מאפשר תנועה רחבה של כוחות. חלקו הצפוני של חצי האי מתאפיין בנוף מישורי ברובו, ובו דיונות גדולות. במערבו נחפרה תעלת סואץ, תעלת מים ברוחב של כ-200 מטרים, המחברת בין הים התיכון למפרץ סואץ ולים האדום. תעלת סואץ שימשה כתעלה נגד טנקים והיוותה מעין חפיר ענק שצליחתו דרשה מאמץ הנדסי מורכב.

כוחות צבאות ישראל ומצרים נערכו משני צידי התעלה. לאורך הגדה המזרחית של התעלה בנתה ישראל את קו בר-לב, סדרה של מוצבים קטנים, אשר כונו "מעוזים". ביצורי הגדה הישראלית כללו גם סוללת עפר גבוהה. מקורה של הסוללה בעבודה לחפירת תעלת סואץ, אך הסוללה הוגבהה על ידי ישראל בעת בניית קו בר-לב, והיוותה מכשול הנדסי קשה למעבר עבור הצבא המצרי.

הגדה המצרית של התעלה הייתה מבוצרת פחות וכללה ביצורי שדה קלים כגון סוללת עפר (גבוהה יותר מזו הישראלית), וביצורים קלים נוספים. סוללת העפר המצרית שלטה באש על התעלה. אזור חקלאי צפוף שכלל תעלות מים בצד המצרי הקשה על תנועת כוחות בשטח. בצד הישראלי לא היו יישובים אזרחיים גדולים, בעוד שבצד המצרי היו כפרים רבים ושלוש ערים גדולות (מהצפון לדרום) - פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ.

אופי השטח החולי בסיני הקשה על תנועת כוחות ולכן עברו בו מספר מועט של צירים. המעוזים חוברו בציר אורך שנקרא במפת הקוד סיריוס ציר "לכסיקון".

ממזרח לתעלה, עד למרחק של כ-10 קילומטרים מקו המים, היה השטח מישורי ועביר, אך בחלקים ממנו היו ביצות וסבחות שמנעו מעבר כלי רכב. ממזרח לרצועה זו התרומם קו גבעות ראשון, במרחק של 10–12 ק"מ מהתעלה. גבעות אלה שלטו על השטח המישורי שממערב. על קו הגבעות נסלל ציר האורך השני, שנקרא ציר החת"ם (משום ששימש להעברת כוחות חיל התותחנים - חת"ם. הצירים "חזיזית", "פוטון" ו"כספי" במפת סיריוס). מזרחית לציר החת"ם השתרעו דיונות שהתרוממו בהדרגה עד לקו גבעות שני, גבוה יותר, במרחק של כ-30 ק"מ מהתעלה. לאורך קו זה עבר כביש טסה-בלוזה (מכונה גם "ציר הרוחב", הצירים "כרטיסן"-"מבדיל" במפה).

בסיני עברו מספר מצומצם של כבישים שכיוונם מזרח-מערב. צירי הרוחב בדרום הזירה עברו דרך שני מעברי הרים צרים: מעבר הגידי ומעבר המיתלה. חסימת המעברים האלה הייתה יכולה לנתק את כל החלק הדרומי של התעלה מישראל.

צבאות ופיקודם

צה"ל ופיקודו

ערך מורחב – סדר הכוחות של צה"ל במלחמת יום הכיפורים

מבנה סכמתי של יחידות צה"ל בחזית הדרום

זירת הדרום אלוף הפיקוד: שמואל גונן מפקד החזית: חיים בר-לב                                                                                                                             אוגדה 143 (אריאל שרון)     אוגדה 162 (אברהם אדן)     אוגדה 252 (אברהם מנדלר/ קלמן מגן)     כח נמר (קלמן מגן/ ששון יצחקי)     מרחב שלמה (ישעיהו גביש)                                                                                                                                 חטיבה 14 (אמנון רשף)       חטיבה 217 (נתן ניר)       חטיבה 164 (אברהם ברעם)       חטיבה 275 (פנחס נוי)       חטיבה 99 (טיבי שפירא)       חטיבה 35 (עוזי יאירי)                                                                                   חטיבה 421 (חיים ארז)       חטיבה 460 (גבי עמיר)       חטיבה 401 (דן שומרון)       חטיבה 11 (אהרן פלד)                 חטיבה 247 (דני מט)                                                                             חטיבה 600 (טוביה רביב)       חטיבה 500 (אריה קרן)       חטיבה 875 (אריה בירו)       חטיבה 204 (צבי רם)                                                               אגד 214 (יעקב עקנין)       אגד 215 (חיים גרניט)       אגד 209 (יעקב ארז)     חטיבה 274 (יואל גונן)                         אגד גישור (מנשה גור)

בר לב (השמאלי), מפקד חזית הדרום

הציוד הצה"לי בחזית זו היה מייצור מערבי, בעיקר אמריקאי כגון טנקי מגח, מטוסי פנטום וסקייהוק, אך גם בריטי (טנקי שוט), צרפתי (מטוסי מיראז' 3), בלגי (בעיקר נשק קל דוגמת רובה FN FAL), ורוסי (טנקי טירן). עיקר כוחו של צה"ל בזירה זו, כמו גם בזירות אחרות הייתה בעליונות חיל האוויר הישראלי על יריבו המצרי ועדיפות טקטית של חיל השריון.

עיקר הלחימה התבצעה סמוך לתעלת סואץ. בפיקוד זה פרס פיקוד הדרום שלוש אוגדות משוריינות (143, 162 ו-252), עוצבה נוספת בגודל של אוגדה בשם "כח נמר" וכוחות נוספים. אוגדת שריון ישראלית סטנדרטית כללה שלוש חטיבות משוריינות, אגד ארטילרי אחד, גדוד הנדסה וכוחות נוספים. מרבית כוחו של חיל ההנדסה הישראלי הופנה לזירה זו גם כן.

הכוחות במרחב שלמה היו מצומצמים וכללו חטיבת חיל רגלים אחת בלבד. חיל האוויר והים הישראלים התפצלו בין שתי חזיתות עיקריות במלחמה זו: החזית הסורית והחזית המצרית ולא הוקצו כוחות ייעודיים לאחת הזירות.

הפיקוד בזירה נמסר תחילה למפקד פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש), אך הוא הוחלף לאחר מכן על ידי חיים בר-לב. מפקדת הפיקוד סרה למרותו של המטה הכללי והעומד בראשו, דוד אלעזר (דדו). מפקדי האוגדות בזירה היו אריאל שרון (143), אברהם אדן (162) ואלברט מנדלר (252), שנהרג במהלך המלחמה והוחלף על ידי קלמן מגן. על כח נמר פיקד ששון יצחקי.

צבא מצרים ופיקודו

ערך מורחב – צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים

מבנה סכמתי של צבא מצרים

המטה הכללי (סעד א-שאזלי)                                                                                                                                                                                                     הארמייה השנייה (סעד א-דין מאמון)                         הארמייה השלישית (עבד אל-מונעם ואצלי)                                                                                             גזרת ים סוף           הדיוויזיה ה-2 (חי"ר) (חסן אבו סעדה)   חטיבה 15 (שריון)   חטיבה 25 (שריון)   הדיוויזיה ה-7 (חי"ר) (אחמד בדאווי סיד אחמד)                   הדיוויזיה ה-3 (ממוכנת) (מחמד נג'אתי פרחאת)     הדיוויזיה ה-16 (חי"ר) (עבד רב אל-נבי חאפט')   חטיבה 135 (חי"ר)     חטיבה 130 (ממוכנת)   הדיוויזיה ה-19 (חי"ר) ( יוסף עפיפי מוחמד)   חטיבה 212 (חי"ר)         חטיבת נאצר (שריון)     הדיוויזיה ה-18 (חי"ר) (פואד עזיז ע'אלי)   אגד קומנדו 129     חטיבה 1 (ממוכנת, מדיוויזיה 6)   הדיוויזיה ה-6 (ממוכנת) (מחמד אבו אל-פתאח מחרם)   גדוד קומנדו         חטיבה 35 (שריון, גדוד אחד)     הדיוויזיה ה-23 (ממוכנת) (אחמד עבוד אל-זמר)             חטיבה פלסטינית 107   הדיוויזיה ה-4 (שריון) (מחמד עבד אל-עזיז קאביל)     הדיוויזיה ה-21 (שריון) (אבראהים אל-עראבי)             אגד 127

סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי

אמצעי הלחימה המצרים היו מייצור סובייטי וכללו מגוון רחב של תותחים, טנקים מסוג T-54 (וגם מעט T-62 החדישים יותר) נגמ"שים, טנקים אפמביים, מטוסי מיג 21 וסוחוי 7 (שנפלו באיכותם ממטוסי חיל האוויר הישראלי) סוללות נ"מ רבות לרבות SA-2 וסוללות על רק"ם ייעודי מסוג SA-6, וכן מגוון כלי נ"מ נוספים. חיל הים המצרי כלל ספינות טילים מסוג קומאר ואוסה וכן כלי שיט נוספים במספר גדול.

צבא מצרים פרס בחזית הדרום שתי ארמיות מול תעלת סואץ, שלמרות שמן היו בסדר גודל של קורפוס. בסך הכל פרסו המצרים במסגרת שתי הארמיות 9 דיוויזיות ועוד דיוויזיה אחת בעתודה. כמו כן, כללו הכוחות המצרים מספר חטיבות וגדודים עצמאיים. חילות המשלוח הערביים בזירה זו היו קטנים יותר מאשר בחזית הסורית. כוחות חיל המשלוח כללו שתי חטיבות שריון, 3 חטיבות חיל רגלים, כ-90 מטוסים, וכ-170 טנקים^{[דרוש מקור]}. חיל הים המצרי פרס את מרבית כלי השיט שלו בים התיכון, אך החזיק שייטת חזקה גם בים סוף, במקום שבו לא היו כלי שיט גדולים של הצי הישראלי. חיל האוויר המצרי לא היה צריך לפצל את מאמציו לזירות נוספות וכל כוחו הופנה לזירה זו.

בראש הצבא עמד שר הביטחון, אחמד איסמעיל עלי והרמטכ"ל סעד א-שאזלי. חיל האוויר סר לפיקודו של חוסני מובארכ. כמו כן הנשיא אנואר סאדאת התערב באופן פעיל בניהול המערכה.

אסטרטגיה וטקטיקה

מצרים

מצרים, בהנהגתו של נשיאה, אנואר סאדאת, ביקשה לנהל "מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה". כלומר, השאיפה המצרית לא הייתה הכרעה צבאית מוחלטת של מדינת ישראל, דבר שלהערכתו של סאדאת לא היה לאל ידה לעשות, אלא מצרים ביקשה לזכות בהישג טריטוריאלי מצומצם יחסית בחלקה המזרחי של תעלת סואץ. מתוך שאיפה זו נגזרה האסטרטגיה המצרית: פלישה בכוחות גדולים לתוך רצועת החוף הישראלית, כיבושה והתבצרות בה.

תוכנית המתקפה המצרית, שכונתה מבצע בדר, כללה שלושה שלבים:

• השלב הראשון: חצייה של תעלת סואץ בין המעוזים במספר רב של נקודות לכל אורכה, פריצת מכשול סוללות העפר באמצעות גריפתם בזרנוקי מים, והקמת גשרים להעברה רחבת היקף של חמש דיוויזיות רגלים מתוגברות בכוח נ"ט ושריון ממזרח לתעלה. שלב זה יכלול אש ארטילרית מכינה ותקיפות מהאוויר. משימת דיוויזיות החי"ר הייתה להתבסס בראשי גשר בעומק של 10–12 ק"מ. כיבוש המעוזים תוכנן להתבצע רק בשלב מאוחר יותר. ראשי הגשר תוכננו כך שיישארו תחת מעטפת ההגנה של סוללות טילי קרקע אוויר שהיו מוצבות ממערב לתעלה. על פי התכנון, יושלם השלב הראשון בתוך יממה לאחר הצליחה.
• השלב השני - "עצירה אופרטיבית": בלימת מתקפות נגד של צה"ל, קידום סוללות טילי הקרקע-אוויר אל ראשי הגשר, ומעבר של הדיווזיות המשורינות, כהכנה לשלב הבא. מספר הימים לעצירה האופרטיבית לא נקבע בפקודה.
• השלב השלישי: המשך ההתקפה מזרחה עד לעומק של 40 עד 70 ק"מ מהתעלה, והתבססות בקו: נח"ל ים-רפידים-מעבר הגידי-מעבר המיתלה. סוללות טילי הקרקע-אוויר יתקדמו בעקבות הכוחות מזרחה לתוך סיני כדי להגן על הכוחות המתקדמים מפני חיל האוויר הישראלי. על פי התכנון, שלב זה יושלם בתוך 13 ימים מהצליחה. שלב זה הוצג לסורים כחלק מהתוכנית, אך לא תוכנן להתבצע על ידי המצרים.

עוד תוכנן כי המתקפות המצריות ילוו בפשיטות באמצעות מסוקים של יחידות קומנדו בסיני, התקפות של רקטות פרוג, טילי סקאד, וטילי שיוט מדגם קלט נגד מטרות אסטרטגיות, ותקיפות של חיל האוויר המצרי, שיסייע לכוחות הקרקע ויתקוף את שדות התעופה הישראליים בסיני.

בדומה לתוכנית המתקפה הסורית, לא הוכנה על ידי המצרים תוכנית המשך לכיבוש סיני.

על מנת ליישם את תוכניתה רכשה מצרים אמצעי לחימה רבים מברית המועצות: טנקים, מטוסים, נשק קל, תותחים וכיוצא באלה. מצרים אף קיבלה סיוע סובייטי להקמת מפעלים לייצור תחמושת בשטחה. הרכש המשמעותי ביותר היה טילי קרקע-אוויר מתקדמים שיצרו אזור מוגן שנועד להקשות על חיל האוורי הישראלי לפעול בחופשיות. הרכש הגדול בוצע באוקטובר 1971, אם כי אמצעי לחימה סופקו למצרים אף לפני כן.

ברמה הטקטית פיצלו המצרים את הדיוויזיות המשורינות שלהם והוציאו חטיבה משוריינת מכל דיוויזיה וצירפו אותה לדיוויזיית חיל רגלים. כמו כן, על מנת לשפר את עמידות חיל הרגלים המצרי נגד התקפות השריון הישראלי, ציידו המצרים את כוחותיהם הרגליים בכמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מונחים (סאגר) ומטולי רקטות נגד טנקים.

צבא מצרים נערך בכוח של שתי ארמיות מול תעלת סואץ: הארמייה השנייה, בכוח של חמש דיוויזיות, בגזרה הצפונית מצפון לאגמים המרים, והארמייה השלישית מדרום לאגמים המרים, בכוח של ארבע דיוויזיות.

לפתיחת המתקפה קדמה תקופה של בניית כוח ואמצעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על מנת לחצות את תעלת סואץ רכשו המצרים גשרים צפים רבים מברית המועצות. לפריצת סוללת החול הגבוהה שבנתה ישראל על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, תכננו המצרים להשתמש במשאבות מים בלחץ גבוה, שהוזמנו במיוחד לצורך עניין זה מגרמניה.

להכנות נלוותה תוכנית הטעיה מורכבת, אשר הצליחה לשכנע את המודיעין הישראלי שמדובר בתרגיל גדול שעורך צבא מצרים.

ישראל

הערכות צה"ל וצבא מצרים בתעלה לפני פתיחת האש

התוכנית הישראלית למלחמה בחזית המצרית הייתה חלק מהתוכנית למלחמה כוללת בשם פקודת סלע. התוכנית התייחסה להתקפה הצה"לית לאחר גיוס מילואים לחזית וכללה שלוש אוגדות משוריינות.

תוכנית ההגנה בשם פקודת שובך יונים התייחסה לשלב הבלימה וכללה אוגדה אחת בלבד ונועדה לתת מענה לשלב הצליחה המצרי ובלימת המאמץ המצרי עד גיוס סד"כ מלא לפי פקודת סלע.

בצה"ל היה ויכוח על דרך ההתנהלות בחזית התעלה. האם לשבת על גדת התעלה ולבנות ולעבות את קו בר-לב או לסגת לקו החת"ם ולנהל משם הגנה ניידת. שרון ודיין גרסו שיש לסגת מקו התעלה אך דעתם לא נתקבלה. הרמטכ"ל קיבל חלקית את התוכנית וסגר 16 מעוזים מתוך ה-32 אך לא פיתח תוכנית הגנה חלופית.

בשגרה הגנה על סיני אוגדה 252 הסדירה, בפיקודו של אלוף אלברט מנדלר. על על קו תעלת סואץ הגנו שלושת גדודי הטנקים של חטיבה 14, שהיו מוצבים בחניונים פלוגתיים בתעוזים, במרחק של 8–10 קילומטרים מהתעלה. במעוזים על גדת התעלה ישבו פחות מ-450 חיילי חי"ר: חיילי גדוד 68 מחטיבת ירושלים במעוזים הצפוניים עד "ליטוף", וחיילי נח"ל מגדוד 904 במעוזים מ"מפצח" ודרומה. כמו כן עמדו לרשות אוגדת סיני חטיבת השריון 401 שהייתה במרכז סיני וסיירת שקד.

ב-5 באוקטובר, בעקבות ידיעות על פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה, הועלתה הכוננות בצה"ל. חטיבה 460 (חטיבת טנקים מבית הספר לשריון) קודמה לסיני והוצבה גם היא בעתודה.

ב-6 באוקטובר התקבלה ידיעה כי המצרים יפתחו במלחמה בשעה 18:00. למרות זאת, גונן הורה שלא לקדם את הטנקים לעמדות ירי סמוך לתעלה לפני שעה 17:00, מפני שחשש מהסלמה של המצב. במטכ"ל סברו שלמרות ההתרעה הקצרה "הסדיר יבלום" (הכוונה לשריון ולחיל האוויר). בישיבת הממשלה בשעה 12:00, שעתיים לפני פרוץ המלחמה אמר משה דיין כי: "ניסיון צליחה מצרי, יהיה אבנטורה מצידם שכן אפילו יצליחו להקים כמה גשרים וחלק מכוחותיהם יתקדמו מספר קילומטרים, הרי כוח השריון שלנו בסוף ישמידם ויש לנו גם את חיל האוויר".

מהלך הקרבות

פתיחת המלחמה

ערך מורחב – מבצע בדר

חיילים מצריים פורצים את מכשול סוללת העפר בעזרת זרנוקי מים

פרצה מצרית בסוללה סמוך לתעלת סואץ

טנקים מצרים פולשים לסיני

ההתקפה המצרית נפתחה ב-6 באוקטובר, סמוך לשעה 14:00 בהרעשה ארטילרית מאסיבית לכל אורך התעלה. במקביל פתח חיל האוויר המצרי בתקיפה נרחבת בסיני, כנגד מטרות ישראליות (שדות תעופה, סוללות טילים, בסיסים צבאיים ועוד). כ-20 דקות מאוחר יותר החלו חטיבות החי"ר המצריות בצליחת התעלה על גבי סירות גומי, בחיפוי הארטילריה ותוך כדי ירי טילי נ"ט מעמדות בגדה המערבית של התעלה.

משהגיעו לצד המזרחי של התעלה, החלו המצרים בפריצת סוללת העפר בעזרת משאבות המים. בתוך כ-4–5 שעות מפתיחת הקרבות פרצו המצרים פרצות רבות בסוללה, לכל אורך התעלה.

המצרים צלחו בין המעוזים ועקפו אותם.סך הכל תקפו 12 חטיבות חי"ר - שתי חטיבות מכל אחת מחמש דיוויזיות החי"ר של מצרים ובנוסף שתי חטיבות חי"ר עצמאיות. החל משעות הערב החלו מסוקים מצריים בהנחתת כוחות קומנדו בעורף כוחות צה"ל בסיני.

מול המצרים עמדו פחות מ-450 חיילי חי"ר ששהו במעוזים, 89 טנקים (מחטיבה 14) ו-7 סוללות ארטילריה. טנקי חטיבה 14 הגנו בכוחות פלוגתיים ומחלקתיים בגזרות השונות. בגזרת כל גדוד טנקים של חטיבה 14 תקפו 3–5 חטיבות מצריות. מיד עם פתיחת האש נעו טנקי חטיבה 14 לרמפות ולעמדות האש לפי פקודת "שובך יונים", ומהם החלו בירי אל עבר הכוחות המצרים המתקדמים. כשהתקרבו לתעלה נתקלו בירי של טנקים מצרים ממערב לתעלה ובירי של טילי נ"ט מסוג סאגר ו-RPG-7. בכמה מקומות הספיקו חוליות קומנדו וציידי טנקים מצריים להאחז ברמפות ממזרח לתעלה בטרם הגיעו אליהן הטנקים. עד הערב נותרו מהחטיבה כוחות מדולדלים לאחר שטנקים רבים נפגעו. חיל האוויר היה עסוק באותו זמן בתקיפת מערך הטילים המצרים ובניסיונות להריסת הגשרים ולא היה יכול לסייע לכוחות היבשה.

מיד עם פתיחת האש נעו חטיבות השריון 401 ו-460, שהיו בעתודה, לחזית. בשעה 16:00 הגיעו והצטרפו לניסיונות לבלימת המצרים. חטיבה 460 תפסה את הגזרה הצפונית, בעוד חטיבה 401 קיבלה לידיה את הגזרה הדרומית של התעלה. במרכז המשיכה לפעול חטיבה 14.

החל משעה 20:00 החלו המצרים בהצבת גשרי רק"ם על התעלה. לשם הבטחת חציה מהירה של התעלה בחרו המצרים בגשרים צפים המורכבים מיחידות משנה רבות. דבר זה הבטיח תיקון קל של הגשרים שנפגעו תדיר בהפצצות חיל האוויר הישראלי. השקת הגשרים הסתיימה במהלך הלילה ובמהלכו החלה הארמייה השנייה להעביר טנקים לגדה המערבית. הארמייה השלישית התעכבה בהצבת הגשרים והשלימה את המשימה בבוקר 7 באוקטובר.

יחסי הכוחות בפתיחת המלחמה בתעלת סואץ היו לטובת המצרים באופן ברור. ביום הראשון צלחו את התעלה ללא קושי כ-40,000 לוחמים מצרים מצוידים בטילי סאגר ו-RPG-7. צה"ל הציב בתעלה עשרה חיילים לק"מ לעומת 300 מצרים. בארטילריה היה היחס 1:40. בגדה המערבית היו 1,700 טנקים מצריים לעומת 280 טנקים ישראליים בגדה המזרחית (מתוכם רק 88 בקו הקדמי) אבל רק מעטים מהם הופעלו על ידי המצרים ביום הראשון. לעומת זאת התמקדו המצרים בהעברת חי"ר משופע בנ"ט וארטילריה, אשר פגעו בטנקים של אוגדה 252 והסבו להם אבדות כבדות. ביממה הראשונה ספגה אוגדה 252 אבדות קשות - 345 חללים ונעדרים.

התמרונים העיקריים בתחילת המלחמה

הצליחה עברה בהצלחה רבה והמצרים הצליחו בכל משימותיהם. תוך 24 שעות הועברו עשרות אלפי חיילים וכמויות עצומות של ציוד צבאי לגדה הישראלית של תעלת סואץ. התקפות הנגד המקומיות של אוגדה 252 נהדפו על ידי כוחות חי"ר מצריים שהיו חמושים בטילי נ"ט רבים. מוצבים רבים כותרו וכולם הורעשו במטחי ארטילריה כבדים ששיתקו אותם. החבירה למוצבים מכותרים הייתה בעיה שהציקה מאוד לפיקוד הישראלי ופיקוד הדרום יזם התקפות רבות לחילוץ החיילים המכותרים. בסיוע ההתקפות האלה, חלק מהחיילים הצליחו לסגת לעבר הקווים הישראלים ואחרים נפלו בשבי. רק מוצב אחד - מעוז בודפסט - נותר בידיים ישראליות.

התקפת הנגד של צה"ל (8 באוקטובר)

ערך מורחב – מתקפת הנגד של 8 באוקטובר

כוחות שריון של צה"ל פרושים בסיני ב-8 באוקטובר

פיקוד הדרום ביקש לצאת להתקפת נגד גדולה תיכף ומיד בלי להמתין לצבירת כל כוחות המילואים וזיווד מלא של הטנקים. בעת התקפת הנגד עמדו לרשות פיקוד הדרום שתי אוגדות (143 ו-162) ואילו האוגדה השלישית (252) נשחקה מאוד ביומיים הראשונים של הלחימה והיה צורך לתקן טנקים רבים שנפגעו בשני ימי הלחימה הראשונים.

גם האוגדות שכן היו עם מצבת טנקים מלאה או קרובה למלאה לא היו בתקן מלא. יחידות חי"ר היו חסרות וגם יחידות ארטילריה רבות לא היו בנמצא. גרוע מכך, הלחץ בחזית הצפונית גרם לביטול מבצע תגר ב-7 באוקטובר וכך חיל האוויר הישראלי נאלץ לפעול באזור מוגן טילים, מה שהקשה על סיוע יעיל לכוחות הקרקע.

פיקוד הדרום הורה לאוגדה 162 לתקוף מצפון לדרום בחלקה הצפוני של החזית. כמו כן, הורה הפיקוד לחבור למעוזים המכותרים ולסייע לחיילים הלכודים שם. הפיקוד אף הורה לאלוף ברן, מפקד האוגדה, לנסות לתפוס את אחד הגשרים הצפים של המצרים כדי לנסות לחצות לצדה השני של התעלה. האוגדה שנלחמה ללא סיוע חי"ר וארטילריה לא הצליחה לעמוד במשימותיה הרבות והתקפתה כשלה כישלון חרוץ תוך אבדות כבדות בנפש ובציוד.

אוגדה 143 לא עשתה דבר כל אותו יום בגלל פקודה שגויה של הפיקוד. הפיקוד התעודד מדיווחים ראשונים של אוגדה 162, שהיו אופטימיים והורה לאוגדה 143 לנוע דרומה במקום לתמוך במאמץ אוגדה 162. עד שהתברר שהמצב של אוגדה 162 לא מזהיר כפי שחשבו תחילה והורו לאוגדה 143 לחזור כל הדרך חזרה, הסתיים הקרב. כך קרה שמתוך שתי אוגדות מלאות השתמש הפיקוד באוגדה אחת בלבד, והטיל עליה משימות רבות מדי שהאוגדה לא הצליחה למלא.

שלב המגננה (9-13 באוקטובר)

בעקבות כישלון מתקפת הנגד, הורה הרמטכ"ל אלעזר לכוחות צה"ל בפיקוד דרום לעבור למגננה ולהימנע משחיקת כוחות. הסיבות למהלך זה, כפי שהוצגו בקבוצת הפקודות בפיקוד דרום ב-8 באוקטובר בלילה היו:

• ספיגת אבדות רבות מאז פתיחת המלחמה.
• חיל האוויר הישראלי אינו נהנה מחופש פעולה בגזרה.
• רצון המטכ"ל למקד את המאמץ ההתקפי בחזית מול סוריה.
• מניעת הישגים קרקעיים נוספים של המצרים.
• צבירת כוח, התחמשות ומנוחה ללוחמים.

בישיבה זו העיר שר הביטחון דיין כי הכוח הצה"לי בפיקוד מונה כ-400 טנקים ומהווה את המחסום היחיד בין הצבא המצרי ובין תל אביב. לפיכך, מדיניות החיסכון בכוח שעליה הוחלט היא חיונית ביותר.

9 באוקטובר

למרות הפקודות, החליט אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, לתקוף את המצרים לאורך 9 באוקטובר. בבוקר יצאו שתי חטיבות מהאוגדה למתקפה על מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר". ההתקפה נהדפה על ידי דיוויזיה 16 המצרית. במקביל הצליחו כוחות האוגדה לחבור ל-33 לוחמי מעוז "פורקן" שנחלצו מהמעוז בלילה.

בהמשך הבוקר יצאו המצרים למתקפת שריון על "חמדיה" (מדרום ל"מכשיר") אולם חטיבה 600 הצליחה לבלום את המתקפה ופגעה בטנקים מצרים רבים. מעודד מההצלחה, שלח שרון את החטיבה לתקוף מערבה לכיוון "טלוויזיה", אך התקפה זו נבלמה באבידות כבדות.

בצהריים התקשר גונן לשרון והורה לו לא לצאת להתקפות נוספות. לאחר שהבין כי שרון ממשיך בתוכניותיו טס גורודיש לחפ"ק האוגדה, שם פגש את שרון פנים אל פנים ואסר עליו לתקוף. למרות זאת שלח שרון בשעות הערב את חטיבה 14 להתקפה על "טלוויזיה", ובשעה 18:20 השלימה החטיבה את התקפתה בהצלחה. גדס"ר 87 נשלח באישור שרון לסיור באזור "מצמד". הגדוד נע דרום מערבה עד לאגם המר, ומשם המשיך צפונה על ציר "לכסיקון". פלוגה אחת של הגדוד הגיעה לצומת "לכסיקון"-"נחלה" מבלי שנתקלה בכוחות מצרים. שרון ביקש להשאיר את הגדוד במקומו ולהתחיל בהכנות לצליחה למחרת, אך גונן התנגד ופקד על שרון להסיג את הגדוד לאחור. גדוד הסיור חנה באזור במהלך הלילה מבלי שזוהה על ידי המצרים ולקראת 7 בבוקר (ב-10 באוקטובר) נסוג חזרה. בעקבות הסיור זוהה אזור "מצמד" כאזור התפר שבין הארמיות השנייה והשלישית.

בגזרה הצפונית, פתחו בבוקר כוחות אוגדה 162 של אברהם אדן בהתקדמות זהירה לעבר ציר החת"ם, מבלי להתקל במצרים. משעות הצהריים החלה הדיוויזיה השנייה המצרית בניסיונות להתקדם מזרחה, כדי להרחיב את ראש הגשר למרחק של 10-12 ק"מ מהתעלה, במטרה להשלים את השלב הראשון של תוכנית המתקפה המצרית. כוחות הדיוויזיה, יחד עם חלק מדיוויזיה 18 המצרית, תקפו את גבעות "זרקור" ו"הברגה". ההתקפות, שכללו טנקים, ארטילריה וחי"ר מצויד בטילי נ"ט, נבלמו בקושי רב על ידי חטיבה 460 ובסיוע חטיבה 217. לקראת הערב קידמו המצרים, בחסות הפגזה ארטילרית כבדה, כוחות חיל רגלים לעמדות קדמיות. הרגלים המצרים תקפו במרחב שבין "זרקור" ו"הברגה" ונהדפו בסיוע של חיל האוויר הישראלי.

באגף הדרומי תקפה מהבוקר הדיוויזיה המצרית השביעית (חי"ר), בפיקוד אחמד בדאווי, לכיוון מעברי הגידי והמיתלה מול אוגדה 252 בפיקודו של אברהם מנדלר. בגזרת הגידי נבלמה ההתקפה המצרית על ידי טנקי חטיבה 164. בציר המיתלה (ציר "עטיפה") לחצו המצרים את חטיבה 401, ובסופו של דבר הצליחו לכבוש את תעוז "נוצה" ואת גבעת קרת-מורה, השולטת על ציר החת"ם ממערב.

במקביל, נע בצהריים המאוחרים טור שריון מצרי לכיוון ראס סודר. הטור, שכלל כ-20 טנקים ורק"ם נוסף מהחטיבה הממוכנת 1, הצליח להגיע עד עיון מוסא, שם נבלם על ידי כוח של חטיבת הצנחנים ששולב עם כוח טנקים קטן מתוגבר במרגמות 120 מ"מ ותול"רים. בנסיגתו נפגע הכוח המצרי ממטוסי חיל האוויר, שפעלו באזור בחופשיות משום שהיה מחוץ למטריית טילי הנ"מ המצרית.

ב-9 באוקטובר לפנות בוקר התפנו בהצלחה 38 אנשי מעוז "בוצר". אחר הצהריים נפל מעוז "ניסן" ו-10 מלוחמיו נשבו.

לפי הערכת אברהם אדן, נפגעו ביום הלחימה ב-9 באוקטובר כ-80 טנקים הן לצה"ל והן לצבא המצרי. לעומתו, טוען ברטוב כי באוגדת שרון נפגעו באותו יום רק 23 טנקים, ולא 50 כפי שסברו תחילה, וכי המצרים איבדו 100 טנקים. לטענת שאזלי נפגעו לצה"ל ב-8 וב-9 באוקטובר 260 טנקים.

בעקבות הכישלון החרוץ של מתקפת הנגד ב-8 באוקטובר, ובעקבות אי ציות שרון לפקודות גונן בקרבות 9 באוקטובר, החליט הרמטכ"ל הישראלי, על פי דרישת שר הביטחון, להחליף את המפקד העליון של צה"ל בחזית המצרית. הדחתו של גונן נתפסה בפיקוד הישראלי כבעייתית, והיה חשש כי תתפרש, הן בצד המצרי והן בציבור הישראלי, כהודאה בתבוסה, לכן הוחלט להשאיר את גונן בתפקידו, אך למנות את רב-אלוף במילואים חיים בר-לב ל"מפקד חזית הדרום".

10 באוקטובר

בשעות הבוקר הגיע חיים בר-לב לפיקוד הדרום, שוחח עם גונן, וקיבל את הפיקוד על חזית הדרום.

במהלך היום תקפו המצרים באגף הצפוני את אוגדה 162 במספר גלים. הגל הראשון, בשעות הבוקר, בכוח של שני גדודי שריון ושני גדודי חי"ר ובחיפוי ארטילריה מצרית, נבלם בקושי על ידי חטיבה 460 שהגנה על "זרקור" ו"הברגה" וקיבלה סיוע מהחטיבות השכנות (חטיבה 217 בצפון וחטיבה 500 בדרום) וסיוע מסיבי מאגד ארטילרי 215 (בפיקוד חיים גרניט). בשעה 13:00 החל גל התקיפה השני שהתבצע באותה מתכונת שבה חיילי חי"ר חמושים בנשק נ"ט התקדמו בחיפוי טנקים וארטילריה. גל זה שהתפרש גם למרחב שמדרום ל"הברגה" נהדף גם הוא, תוך שלכוח הישראלי נגרמו אבדות לא מעטות. לאחר כשעתיים החלה תקיפה מצרית נוספת, גם היא באותה מתכונת שבה חיילי החי"ר מבצעים את רוב הלחימה. הפעם היה המוקד באזור "זרקור" מול כוחות חטיבה 217. למרות קשיי שליטה של מפקדי הכוחות הצה"ליים, נהדפה בקושי גם התקפה זו, בסיוע ירי ארטילרי של האגד האוגדתי, שהשלים בסוף יום הלחימה ירי של 4,700 פגזים. אדן דיווח כי ביום הקרבות נפגעו 22 טנקים מתוך 130 שעמדו לרשותו.

בגזרה הדרומית תקפה שוב חטיבה 1 המצרית (שסופחה לדיוויזיה 19) לכיוון עיון מוסא, אולם היא נבלמה על ידי כוח מחטיבה 401, בסיוע מטוסי חיל האוויר הישראלי.

בישיבת ועדת שרים מצומצמת (מאיר, דיין, אלון וגלילי) יחד עם פורום מצומצם של המטכ"ל שנערכה מאוחר בערב ב-10 באוקטובר, ובה נדונות חלופות הפעולה על רקע הצעה להפסקת האש שיזמה ברית המועצות, התקבלה המלצת הרמטכ"ל לפתוח במתקפה בחזית הסורית ולהמשיך בבלימה בסיני.

11–13 באוקטובר

בימים אלה הייתה פעילות הלחימה בתעלה נמוכה באופן יחסי, וכללה התקפות מקומיות והפגזות ארטילריות לאורך כל קו החזית. צה"ל ניצל ימים אלו להתארגנות, תיקון טנקים והשלמת כוח האוגדות. כך למשל עלה מספר הטנקים השמישים של אוגדה 252 מ-35 ב-8 באוקטובר ל-150 ב-13 באוקטובר,, ובאוגדה 162 עלה מספר הטנקים מ-100 לכ-200 ב-13 באוקטובר. כמו כן, הושלמה מצבת הארטילריה וחיל הרגלים.

בגזרת אוגדה 162 נמשכו ההתקפות המצריות. ב-11 באוקטובר תקפה חטיבה 15 המצרית (מדיוויזיה 18, טנקי T-62) בצפון הגזרה האוגדתית (ציר "מאדים"), בנוסף להתקפות על "זרקור" ו"הברגה". כוחות האוגדה הצליחו להדוף את ההתקפות תוך אבידות נמוכות. ב-12 באוקטובר תקפו המצרים שוב את "הברגה". בגזרת כוח נמר (הגזרה הצפונית) נתקל גדוד חרמ"ש 128 בכוח קומנדו מצרי באזור בלוזה. בקרב שהתפתח נהרגו 8 מחיילי הגדוד, בעוד למצרים נהרגו 50 חיילים וכוח הקומנדו הושמד.

בלילה שבין 10-11 באוקטובר הונחתו על ג'בל עתקה שני תותחי M102, יחד עם כוח תותחנים וסיירת מטכ"ל במסגרת מבצע פונטיאק. הכוח הונחת במסוקים, וביצע ירי על מפקדות הארמייה השלישית וצומת חיוני באזור הק"מ ה-101 על ציר קהיר-סואץ, והסב להם נזקים. בסיום הירי חולץ הכוח בשלום על ידי מסוק.

ב-11 באוקטובר נתקל כוח סיור של הצנחנים במארב קומנדו מצרי בוואדי סודר (ציר "בהלה"), מצפון מזרח לראס סודר. המארב כלל כ-140 חיילי קומנדו מצריים, ששהו באזור במשך מספר ימים. כוחות נוספים נשלחו לעזרת הצנחנים, ובקרב שהתפתח נהרגו שמונה חיילים ישראלים. הציר נפתח לאחר ארבעה ימים, כאשר המצרים נטשו את המארב.

ב-11 באוקטובר בלילה נערך ניסיון לחלץ את לוחמי מוצב המזח מהים, על ידי לוחמי יחידה 707, אולם הכוח התגלה והוחזר לפני חצות. ב-13 באוקטובר בצהריים נכנעו חיילי "המזח" למצרים, ו-37 לוחמים נלקחו בשבי.

הדיון המרכזי במטכ"ל בימים אלו היה על היתכנות צליחה ישראלית, מיקומה ומועדה. ב-12 באוקטובר בשעה 14:30, בזמן דיון בקבינט המלחמה בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר, התקבלה ידיעה מודיעינית לפיה המצרים מתכוננים להתקפה בסיני, שתכלול מעבר של הדיוויזיות המשורינות המצריות 4 ו-21 מהגדה המערבית אל סיני. בעקבות הידיעה הסתיים הדיון והוחלט כי כוחות צה"ל יערכו לבלימת המתקפה המצרית, ואחריה יחל מבצע הצליחה.

בבוקר 13 באוקטובר תקפה חטיבת החי"ר 8 המצרית יחד עם גדוד טנקים את מערכי חטיבה 164 סמוך לתעוז "מצווה", בציר המוביל למעבר הגידי. ההתקפה נהדפה בסיוע חיל האוויר, וכ-30 טנקים מצריים הושמדו. בצהריים הגיע לגזרה מפקד אוגדה 252, אברהם מנדלר. כשנכנס נגמ"שו של מנדלר לתעוז "מצווה", הוא נפגע מפגז מצרי. מנדלר נהרג יחד עם ראש לשכתו, קשרו האישי, והעיתונאי רפי אונגער. דדו החליט למנות את תא"ל קלמן מגן, מפקד "כוח נמר", למפקד אוגדה 252 (מגן היה מיועד טרם המלחמה להחליף את מנדלר בתפקידו ב-8 באוקטובר), ואת רמ"ט פיקוד הדרום, תא"ל ששון יצחקי, מינה למפקד "כוח נמר". בשעה 14:20 נערך בטסה טקס קצר, בו קיבל מגן את התפקיד והועלה לדרגת אלוף. האלוף עזר ויצמן, שגויס כעוזר הרמטכ"ל בזמן המלחמה, תרם למגן את דרגותיו.

לקראת הצליחה הצפויה, יצאה אוגדה 162 להתארגנות בעורף. את מקומה של אוגדה 162 בחזית תפסה חטיבת הטירנים 274, בעוד חטיבה 500 מהאוגדה הושארה בעורפה, כעתודה.

בלילה הונחת כוח מסיירת מטכ"ל במסגרת מבצע זנבר על כביש סואץ-קהיר, באמצעות שלושה מסוקי יסעור. הכוח הונחת במטרה לפגוע בדרגים בעורף המערך המצרי והחל בפשיטה, אולם אז הורה שר הביטחון לבטל את הפעולה והכוחות הוחזרו ארצה.

ההתקפה המצרית ב-14 באוקטובר

ערך מורחב – קרב השריון ב-14 באוקטובר (מלחמת יום הכיפורים)

מהלכי קרב השריון ב-14 באוקטובר

לקראת 14 באוקטובר הוחלט בהנהגה המצרית לסיים את שלב העצירה האופרטיבית ולצאת לשלב השלישי בתוכנית המתקפה, לעומק סיני. להחלטה קדם לחץ מצד הסורים, שכרעו תחת לחץ ההתקפה הישראלית לתוך שטח סוריה. הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי התנגד למהלך, כמו גם מפקדי הארמיות. מפקד הארמייה השנייה, סעד מאמון, אף הודיע כי הוא מתפטר כיוון שהפקודות הן בלתי אפשריות, אך לבסוף חזר בו מהתפטרותו. סאדאת ושר ההגנה איסמעיל עלי גמרו אומר לצאת למתקפה, וקבעו את תחילתה ל-14 באוקטובר.

כוחות צבא מצרים להתקפה היו דיוויזיות העתודה שהושארו ברובן ממערב לתעלה: דיוויזיית השריון 21 והדיוויזיה הממוכנת 23 בגזרת הארמייה השנייה, ודיוויזיית השריון 4 והדיוויזיה הממוכנת 6 בגזרת הארמייה השלישית. נוסף להם עמדו לרשות המצרים חמש דיוויזיות החי"ר, שכבר נמצאו ממזרח לתעלה. כוחות אלה היו מוקטנים לאחר שמונה ימי לחימה. בסך הכל עמדו לרשות המצרים כ-1,000 טנקים.

בבוקר 14 באוקטובר היו פרוסים כוחות פיקוד הדרום באופן הבא: "כוח נמר" מקנטרה וצפונה עם שתי חטיבות ממוכנות (חטיבה 204 וחטיבה 11), מדרומה חטיבה 274 עד אגם תמסח (בגזרת אוגדה 162 שהתארגנה מאחור), אוגדה 143 מאגם תמסח ועד לצפון האגם המר (חטיבות 421 ו-14 בחזית, וחטיבה 600 בעתודה), ואוגדה 252 בגזרה הדרומית ביותר, מדרום לאגמים המרים ועד למפרץ סואץ, בגזרת צירי הגידי והמיתלה (חטיבה 164, חטיבה 401, וחטיבה 8. כמו כן עמדה לרשות האוגדה חטיבת הצנחנים 35, שנפרסה מדרום באזור ראס סודר). בסך הכל עמדו לרשות הפיקוד כ-750 טנקים.

המתקפה המצרית, אשר כללה שימוש נרחב בטנקים מלווים בחי"ר ובחיפוי ארטילרי, החלה בשעה 6:00 בהפגזה ארטילרית רחבת היקף. בלוזה ומתחם "הברגה" הותקפו על ידי מטוסים מצריים.

הגזרה הצפונית

בגזרה הצפונית ביותר תקפה חטיבה 15 המצרית, מצוידת בטנקי T-62, את "כוח נמר". חטיבה 204 בלמה את המאמץ הצפוני סמוך לתעוז "יורם", והפריצה הדרומית נתקלה בקו הגנה של חטיבה 11. שני ניסיונות הפריצה המצריים נבלמו. המצרים איבדו כ-40 טנקים, בעוד של"כוח נמר" לא היו אבדות.

בגזרת אוגדה 162 תקפה חטיבה 24 המצרית. על האזור הגנה חטיבת הטיראנים 274, בעוד מרבית אוגדה 162 נשלחה להתארגן בעורף. גדוד 430 מחטיבה 500 נשלח לסייע באזור הברגה. חטיבה 274, לה היה זה הקרב הראשון בחזית, ספגה אבידות (32 הרוגים ו-20 טנקים פגועים), אך בלמה בהצלחה מספר גלי התקפה לרוחב הגזרה, ופגעה בכ-40 טנקים מצריים. מרבית הכוחות מאוגדה 162 נעו במהלך היום לציר הרוחב, ונערכו מדרום לטסה.

הגזרה המרכזית

בגזרה זו תקפה דיוויזיית השריון 21, בכוח של שתי חטיבות שריון. מולה הייתה ערוכה אוגדה 143.

התקפת הדיוויזיה החלה בהפגזה ארטילרית ממושכת. בסביבות 6:00 תקפה חטיבה 1 המצרית בחלק הדרומי, מ"מיסורי" מזרחה. מולה עמדה חטיבה 14 הישראלית, שהחלה לצלוף בטנקים המצרים. כמה טנקים מצרים הצליחו להגיע עד לטווחים של 100 מטר מהשריון הישראלי אך שם נבלמו. הגדוד השלישי של החטיבה איגף את המצרים מדרום, ובתוך כשעה נבלמה ההתקפה המצרית.

בשעה 10:00 החלה חטיבה 14 המצרית לתקוף באגף הצפוני של האוגדה, באזור "חמוטל", מול חטיבה 421. גדוד אחד ריתק את המצרים בחזית, בזמן שגדוד אחר איגף מצפון, ויחד הצליחה חטיבה 421 להדוף בתוך זמן קצר את המתקפה המצרית, תוך שהיא פוגעת בכ-40 טנקים.

במהלך היום איבדה דיוויזיה 21 כ-85-90 טנקים, בעוד לאוגדה 143 נפגעו כ-10 טנקים.

הגזרה הדרומית

בעקבות הכישלון בקרב ב-14 באוקטובר, לא יצאה מצרים להתקפה גדולה נוספת עד סוף המלחמה והסתפקה בהתקפות נגד מקומיות. כישלון ההתקפה המצרית סלל את הפריצה הישראלית לעבר הגדה המצרית של תעלת סואץ וכיתור הארמייה השלישית.

תרשים כללי של אזור הצליחה והצירים המובילים אליו

צליחת התעלה על ידי צה"ל

ערך מורחב – מבצע אבירי לב

מהלך מבצע אבירי לב

לאחר כישלון ההתקפה המצרית ב-14 באוקטובר, היה מוכן צה"ל לצאת למבצע התקפי לצליחת התעלה. בישיבת ממשלה שנערכה ב-14 באוקטובר בערב, בתמיכת שר הביטחון משה דיין וראשי הצבא, אישרה הממשלה לבצע את תוכנית הצליחה. פתיחת מבצע "אבירי לב" נקבעה ל-15 באוקטובר בשעה 17:00.

לפי תוכנית המבצע, הצליחה תתבצע באזור מעוז "מצמד", בצפון האגם המר. אזור זה זוהה קודם כתפר בין שתי הארמיות המצריות בו לא היו כוחות מצריים גדולים. על אוגדה 143 הוטלה המשימה לפרוץ לחצר "מצמד", לגשר על התעלה, ולבסס ראש גשר ממערב לתעלה. לאחר גישור התעלה יועדה אוגדה 162 לחצות על הגשרים ולהרחיב את ראש הגשר לתוך שטח מצרים.

ערב המבצע כללה אוגדה 143, בפיקודו של האלוף אריאל שרון, 3 חטיבות שריון (חטיבה 14 הסדירה וחטיבות המילואים 421 ו-600), חטיבת הצנחנים 247, ושני אגדים ארטילריים, בנוסף לכוחות חי"ר שתגברו את האוגדה וכוחות הנדסה. על חטיבה 14 הוטלה משימת כיבוש מסדרון הצליחה, כולל אזור החווה הסינית והצירים המובילים לתעלה (הצירים "עכביש", "טרטור" ו"נחלה"). על חטיבה 247 הוטל לצלוח את תעלת סואץ בסירות גומי ולבסס ראש גשר בגדה המערבית של התעלה. על חטיבה 421 הוטלה משימת גרירת אמצעי הצליחה ההנדסיים (גשר הגלילים, דוברות היוניפלוט והתמסחים), השקתם למים וחצית התעלה על גביהם. חטיבה 600 יועדה לביצוע התקפת הסחה באזור "מיסורי", מצפון לאזור הצליחה ולחווה הסינית.

ב-15 באוקטובר בערב יצא לדרך מבצע אבירי לב. בשעה 17:00 יצאה חטיבה 600 להתקפת הסחה על "מיסורי". עם חשיכה החלה חטיבה 14, שכללה ארבעה גדודי טנקים ושלושה גדודי חי"ר, בתנועה לכיוון התעלה, כשהיא מבצעת איגוף דרומי לכיוון "לקקן". משם המשיכו הכוחות צפונה, לצומת "לכסיקון"-"טרטור". שני גדודי הטנקים הראשונים עברו בצומת מבלי שנתקלו בהתנגדות, אולם על שאר הכוחות נפתחה אש חזקה. צומת "לכסיקון"-"טרטור" נותר כל הלילה במוקד הקרבות של חטיבה 14, שהייתה מפוצלת מדרום ומצפון לצומת. טנקים רבים נפגעו והחטיבה ספגה הרוגים רבים.

חטיבת הצנחנים 247 בפיקוד דני מט התעכבה בדרך לתעלה עקב צירי התנועה הפקוקים. החטיבה הגיעה מדרום לצומת "לכסיקון"-"טרטור" מבלי שנתקלה באויב, והצנחנים פנו מערבה לעבר מוצב "מצמד". בשעה 1:25 בלילה הורדה הסירה הראשונה למים, וחמש דקות אחר כך הגיעו לגדה השנייה מבלי להיתקל באויב. הגדוד הראשון צלח את התעלה וביסס את ראש הגשר ממערב לתעלה.

כוחות חטיבה 421 המשיכו בגרירת אמצעי הצליחה לתעלה. הכוחות נתקלו בקשיים רבים בגרירת גשר הגלילים באזורי דיונות קשים. הגעת הגשר התעכבה והיה נראה שהגשר לא יצליח להגיע לתעלה בזמן. בהמשך הלילה נקרע גשר הגלילים במהלך הגרירה, במרחק של כ-16 ק"מ מהתעלה. דוברות היוניפלוט נתקעו גם הן בפקקי תנועה בצירים המובילים לאזור הצליחה. לעומת זאת, דוברות ה"תמסח" המתנייעות הצליחו להתקדם, ושרון החליט לבסס את צליחת כוחות השריון על התמסחים. בשעה 4:00 הגיעו התמסחים לשפת תעלת סואץ, והחל משעה 6:30 בבוקר החלו בהעברת טנקים לצד המערבי. למעלה מ-20 טנקים מחטיבה 421 הועברו לצד השני והרחיבו את ראש הגשר שתפסו הצנחנים.

חטיבה 14 הייתה נתונה בקרבות קשים בצומת "לכסיקון"-"טרטור". בבוקר 16 באוקטובר תקפה החטיבה את הצומת ממספר כיוונים ולקראת השעה 10:00 הצליחה לכבוש אותו. ניסיונות לטהר את ציר "טרטור" לא צלחו והציר לא נפתח למעבר כוחות. בקרבות על הצומת ואזור החווה הסינית נהרגו 121 חיילים.

צליחת התעלה מערבה מהווה נקודת מפנה במלחמה שבה יזם צה"ל סדרה של קרבות שמטרתן כיבוש שטח ממערב לתעלה ובמקביל הצבא המצרי ריכז מאמץ בבלימתו. במהלך המבצע הגיע צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר וכותרה הארמייה השלישית המצרית, דבר שאילץ את המצרים להסכים להפסקת האש שסיימה את הקרבות בחזית הדרום.

הלחימה בצדה המערבי של תעלת סואץ

ערך מורחב – אפריקה (מלחמת יום הכיפורים)

שבויים מצריים שנתפסו בנמל אל-אדביה

חיילי צה"ל הראשונים נחתו בגדה המערבית של התעלה ב-16 באוקטובר 1973. לאחר התקדמות מבצע הצליחה פעלה אוגדה 143 (בפיקודו של אריאל שרון) בגזרה הצפונית של "אפריקה", מדרום לאיסמעיליה. אוגדה 162 (בפיקודו של אברהם אדן) ואוגדה 252 (בפיקודו של קלמן מגן) פעלו בגזרות המרכזיות והדרומיות של שטח זה. שטחה של "אפריקה" נכבש עד 24 באוקטובר. בפעילות צבאית זו היו לצה"ל מאות רבות של נפגעים.

שיחות הפרדת הכוחות בין ישראל לבין מצרים, שהתנהלו בחודשים אוקטובר 1973 עד ינואר 1974, נערכו בדרום-מערב שטח "אפריקה" - במקום בו חצה קו החזית את הכביש מן העיר סואץ לקהיר, בקילומטר ה-101 של כביש זה. במהלך חודשי השיחות ניצבו חיילי צה"ל באפריקה בעמדותיהם, ביצרו את מערכיהם ועמדו מדי פעם בקרבות נוספים עם המצרים.

צה"ל פינה את "אפריקה" בעקבות הסכם הפרדת הכוחות, שנחתם ב-18 בינואר 1974. פינוי השטח הושלם ב-25 בפברואר באותה שנה.

זירות משנה בחזית הדרום

הקרבות בים

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים#המלחמה בזירת מפרץ סואץ וים סוף

זירת מפרץ סואץ וים סוף הייתה זירה משנית מבחינת סדרי הכוחות הימיים של הצדדים. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו נחתות, אוניית אספקה וספינות "דבור" שמספרן גדל מ-4 ספינות בתחילת המלחמה ל-10 החל מהיום השמיני למלחמה. לפני המלחמה היה בכוונת חיל הים להעביר לזירה שתי ספינות טילים מדגם "סער 4", שיציאתן למעבר באמצעות הקפת יבשת אפריקה נקבעה ל-15 באוקטובר, ולכן לא מומשה. הפעילות של חיל הים הישראלי בזירה כללה התגוננות מתקיפות אוויר וטילים ימיים, הכנות למבצע נחיתה, פגיעה בכלי שיט אויב ומניעת פשיטות קומנדו.

מרחב שלמה

ערך מורחב – זירת מרחב שלמה במלחמת יום הכיפורים

זירת מרחב שלמה הייתה משנית בחשיבותה וגם בסדר כוחותיה במלחמה. המצרים יזמו פשיטות קומנדו והפצצות במרחב שלמה. פשיטות קומנדו אלה לא הצליחו לגרום לאבדות משמעותיות לצה"ל וכוחות המרחב הצליחו להתמודד איתן ביעילות.

בתחילת המלחמה היה מרחב שלמה חלק מפיקוד הדרום. ב-9 באוקטובר 1973 הופרד מרחב שלמה מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, פיקוד מרש"ל, בפיקודו של האלוף (מיל') ישעיהו גביש. הפיקוד עסק בבלימת ניסיונו של הצבא המצרי להתקדם לכיוון ראס סודר, ובמרדף אחר שלושה גדודי קומנדו מצריים שהונחתו בתחומו. ב-22 בנובמבר 1973 הועבר האלוף שמואל גונן מתפקיד מפקד פיקוד הדרום לתפקיד מפקד פיקוד מרש"ל.

הנצחה ומורשת

המצרים רואים בהצלחתם בשלבים הראשונים של הלחימה את גולת הכותרת של המלחמה כולה. בקהיר הוקם מוזיאון שמנציח את מבצע באדר ואת כיבוש מוצבי קו בר-לב. כמו כן, רחובות ואתרים רבים נקראים על שם 10 ברמאדן (תאריך בלוח השנה המוסלמי שבו החלה המלחמה) ו-6 באוקטובר הוא יום הכוחות המזוינים במצרים.

ראו גם

• החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים

לקריאה נוספת

• אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, המחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2013
• דני אשר, לשבור את הקונספציה, תל אביב: מערכות, 2003
• סעד א-שאזלי, חציית התעלה, תל אביב: מערכות, 1987
• עמירם אזוב, צליחה, הוצאת דביר, 2011
• עמנואל סקל, הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מעריב, 2011
• סיימון דנסטאן, The Yum Kipur War 1973 (2): The Sinai, אוקספורד: אוספרי הוצאה לאור, 2003, ISBN 1-84176-221-0
• שמעון גולן, מבלימה עד צליחה, תהליך קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים מתחילת המלחמה עד צליחת תעלת סואץ, תוהד – מחלקת היסטוריה, 2001
• שמעון גולן, הבשלו תנאים לצליחה - (המידע, ההערכות וההחלטות במטכל במהלך המתקפה המצרית ב-14 באוקטובר 1973 וביום המחרת, זרקור – מחלקת היסטוריה, 2003

קישורים חיצוניים

• תעודה היסטורית: סיור עם שר הביטחון בחזית סיני – 21 באוקטובר 1973, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
• תמונת מוזיאון המלחמה בקהיר
• אודות הפנורמה המנציחה את המלחמה במוזיאון המצרי (באנגלית)
• דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002 (דף הקטלוג של המאמר)
• עזרא נשרי, ‏מלחמה בשל סטטוס-קוו בלתי נסבל עוד מבט על מלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, מערכות 403-404, דצמבר 2005
• "בנדיגו": שילוב ארטיליה במענה לאיום טילי קרקע-אוויר בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023