קרב דמיאט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב דמיאט
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
Saar4kesh.jpg

סטי"ל ישראלי מדגם סער 4
תאריך התחלה: 8 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 9 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: לילה אחד
קרב לפני: קרב לטקיה
מקום: מול חופי דמיאט ובלטים, מצרים
31°39′18″N 31°27′26″E / 31.65513611°N 31.45729167°E / 31.65513611; 31.45729167 
תוצאה: ניצחון לחיל הים הישראלי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים 1972מצרים 1972 מצרים

מפקדים

לא ידוע

כוחות

2 סטי"לים מדגם סער 4

2 סטי"לים מדגם סער 3

סטי"ל מדגם סער 2

סטי"ל מדגם סער 1

4 סטי"לים מדגם אוסה

אבידות

אין

3 סטי"לים טובעו
מספר לא ידוע של נפגעים

Battle Baltim he.JPG

קרב דמיאט - נקרא גם קרב בלטים - היה קרב ימי בין חיל הים הישראלי לחיל הים המצרי שנערך מול חופי דמיאט ובלטים בדלתא של הנילוס בלילה של 89 באוקטובר 1973, הלילה השלישי למלחמת יום הכיפורים. במהלך הקרב הוטבעו שלוש ספינות טילים מצריות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין ה-6 באוקטובר לבין ה-7 באוקטובר הלילה הראשון למלחמה, תקף חיל הים הישראלי את הנמל הימי העיקרי של סוריה -נמל לטקיה. בקרב זה הוטבעו שלושה סטי"לים סוריים, מקשת וטרפדת ללא אבדות לצה"ל. מיד עם חזרת הסטי"לים לבסיס חיפה ניתנה פקודה לשוט לכיוון פורט סעיד לתקיפת כוח מצרי ימי שהיה צפוי לנוע מפורט סעיד מערבה אל נמל אלכסנדריה לאחר שסביבתו תותקף על ידי חיל האוויר הישראלי. תוך 25 דקות החלו שמונה סטי"לים לנוע דרומה אף על פי שלא הספיקו להשלים את ההתארגנות[1]. הספינות נעו במהירות של 30 קשר וכעבור חמש שעות הגיעו לאזור פורט סעיד, שם הן חברו למפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם מיכאל (יומי) ברקאי ולשתי ספינות נוספות. לאחר החבירה הכוח הישראלי כלל עשרה סטי"לים:

משהגיעו לאזור היעד הסתבר כי מתקפת הנגד היבשתית נכשלה, תקיפת חיל האוויר בוטלה והספינות המצריות שצפויות היו לנוע מערבה לא יצאו מהנמל. בשעה 16:00 לערך החליטו ברקאי ומפקד חיל הים, האלוף בנימין תלם, "למשוך" את הספינות המצריות החוצה מהנמל על ידי הפגזת מטרות חוף באזור הדלתא של הנילוס. בשעה 18:45 נעו הסטי"לים אח"י סופה ואח"י חרב סמוך לחוף. בשעה 20:12 נקבלה ידיעה על יציאת ארבעה סטי"לים מצריים מדגם אוסה מנמל אלכסנדריה.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזרה הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 21:10 תוך תנועה מערבה, התגלו במכ"ם שתי מטרות כחמישה מיל צפונית לבלטים. הכוח הישראלי שחשב שהמטרות הן אותם הסטי"לים המצריים שעליהם דווח קודם לכן. לאור אירועי הלילה הראשון החליט ברקאי שלא לבקש סיוע מחיל האוויר. הספינות הסתערו בשורה חזיתית כנגד המטרות במהירות גבוהה של 40 קשר, אך לאחר חצי שעה של מרדף התברר שאלה היו צללים אלקטרונים על מסכי המכ"ם שהוחזרו מעננים או ממצופים.

צמצום הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחזית של יציאת כלי שיט מצריים מפורט סעיד התבדתה ולדעת ברקאי לא היה צורך בכל הסטי"לים בזירה המצרית. ברקאי שהחליט להחזיר חלק מהספינות קבע את הקריטריון לפי מצב הדלק. מפקדי הספינות נתבקשו לדווח על מצב הדלק והתחמושת. אח"י מזנק, עליה נמצא ברקאי, ושלושה סטי"לים נוספים: אח"י געש, אח"י חיפה ואח"י חץ, שלא הספיקו לתדלק בנמל עקב היציאה החפוזה, סבלו ממחסור בדלק. למעשה גם לאח"י סופה היה פחות דלק מהקריטריון שנקבע אך מפקדה רס"ן יצחק שמיר, לוחם ותיק משייטת 13, חש את הקרב הצפוי והחליט שהדלק מספיק להמשיך באותו הלילה.

בשעה 22:10 נשלחו ארבע הספינות הקצרות בדלק בחזרה לנמל חיפה, בפיקוד מפל"ג 32 סא"ל יעקב ניצן. המש"ט מיכאל ברקאי עצמו עבר לאח"י חרב. מפקד הפלגה סא"ל גדעון רז נשאר באח"י סופה. בשעה 23:30 התקרב ברקאי עם אח"י חרב ואח"י סופה לחוף דמיאט ונערך להפגזה במגמה למשוך על ידי כך כלי שיט מצריים החוצה מנמל פורט סעיד.

המצרים מופיעים מכיוון אלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי הערכות הכוח להפגזה נקלטו במכ"ם הזוג הצפוני החזרים של מטרות ממערב. ברקאי חשש שחוזרת התופעה של הפרעות מכ"ם ופקד על אלי רהב מפקד הזוג הצפוני לפזר מטרות הטעיה לכיוון צפון כדי לגרות את המצרים לתגובה. אכן המטרות היו ארבע ספינות מדגם אוסה שיצאו מאלכסנדריה. המצרים הוכיחו את קיומם בשיגור מיידי של 8 טילי סטיקס על מטרות ההטעיה. והכוח הישראלי נערך לתקיפתם.

כאשר הטילים המצריים באוויר הסטי"לים הישראלים לא חיכו להוראה, פעלו לפי תורת הקרב, והסתערו על הסטי"לים המצריים במלוא המהירות. הכוח הישראלי ביצע את נוהל ההתגוננות המשולב בהסתערות לעבר האויב. במקביל פתחו הסטי"לים בירי נ"מ לעבר חלק מהטילים. הסטי"לים המצריים המשיכו בתנועתם מזרחה והטווח אליהם הצטמצם במהירות. המצרים ירו תוך כדי תנועה שלושה מטחים נוספים בעשר הדקות הבאות, טיליהם כוונו בעיקר לאזור המוץ שפוזר על ידי זוג הסטי"לים הישראלי הצפוני קודם לכן. הסטי"לים הישראלים הפעילו אמצעים כנגד מכ"ם הביות של הטילים שנפלו בים. בינתיים נסגר הטווח בין הכוחות לכ-30 ק"מ. לאחר ששיגרו את טיליהם האחרונים פנו המצרים במהירות בחזרה מערבה לכיוון אלכסנדריה.

המרדף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שטווח טילי הגבריאל הישראליים היה 20 ק"מ בלבד עטו הסטי"לים בכוח הישראלי בכל המהירות כדי להגיע לטווח ירי אפקטיבי. ברקאי הורה למפקדי הספינות לקחת בחשבון את מהירות הסטי"לים המצריים ולהמתין עם ירי הטילים עד להשגת טווח של 17 ק"מ. לנוכח כישלון ירי טיל גבריאל בטעות מטווח 24 ק"מ באח"י מזנק יומיים קודם לכן בקרב לטקיה.

בשעה 00:52 לאחר מרדף של 25 דקות, הגיעה "אח"י קשת" ראשונה לטווח הירי, למרות מהירותה הפחותה ב-5 קשר ביחס לשאר הסטי"לים, שיגרה טיל גבריאל ראשון לעבר האוסה הקרובה ופגעה בה. באותו הזמן החל חדר המכונות של "אח"י קשת" להתמלא במים מצינור שהתפוצץ ולפני שנעצרה שוגר ממנה טיל נוסף שפגע גם הוא באותה המטרה.

בעת ההסתערות, שנעשתה ממצב התגוננות נגד טילים, לא נערכה חלוקת מטרות. מפל"ג סער 4 העריך שכל הספינות נעלו על המטרה הקרובה שכבר נפגעה, לכן ניסה בקשר להודיע למפלג 31 ולאח"י רשף, לעבור למטרות הרחוקות. בלהט הקרב שיגרו "אח"י רשף" ו"אח"י אילת" גם הן טיל למטרה הראשונה שכבר הייתה פגועה. זו ספגה מהכוח 5 טילים, שלושה טילים יותר מהנדרש שהיו חסרים בהמשך הקרב.

קציני אח"י רשף מקבלים את ברכת מפקד חיל הים האלוף בנימין תלם ליד התותח הקדמי. שלישי מימין מפקד הספינה מיכה רם, לימים מפקד חיל הים.

בהמשך תקפו הרשף והאילת את האוסה השנייה ופגעו בה. "אח"י משגב" שלא הייתה חמושה בטילי גבריאל סגרה את הטווח אל האוסות שנפגעו והפגיזה אותן בתותחי 40 מ"מ.

זוג האוסות הדרומי התפצל, ספינה אחת נפגעה והשנייה המשיכה לכיוון החוף. הספינה שנפגעה נעצרה אך לא שקעה, "אח"י חרב" ו"אח"י סופה" ירו עליה עשרות פגזים עד שהסתבר שהיא נתקעה על גחונה במים רדודים ולא ניתן להטביעה. האוסה נראתה בוערת בשל הירי הרב עליה. בינתיים האוסה הרביעית התחמקה לכיוון אלכסנדריה ו"אח"י רשף" המשיכה לרדוף אחריה. קצין הנשק של "רשף" דיווח על קצר במערכת הטילים אך מפקד הספינה מיכה רם המשיך במרדף בתקווה להגיע לטווח ירי בתותח 76 מ"מ.

ניתוק המגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב כולו נמשך כ-45 דקות, בקרבת הבסיס המצרי באלכסנדריה. מפקד חיל הים, בנימין תלם, החליט להסתפק בהישג והורה לברקאי לנתק מגע ולשוב מהקרב.

המטרות הראשונות ספגו יותר טילים מהדרוש ובכוח לא היו יותר טילים. אח"י רשף הייתה הקרובה ביותר לסטי"ל המצרי הבורח, מפקדה, מיכה רם לא הסכים לוותר וביקש להמשיך במרדף עם תותח אוטו מלרה 76 מ"מ. גם התותח הקדמי שלו נתקע אך הצליח לחדש את הירי. עד שהמש"ט ברקאי הורה לו לנתק מגע. תוך מחאה חברה אח"י רשף לשאר הכח שהתפנה לכיוון צפון על מנת לאפשר למצרים לחפש ניצולים. בשעה 1:33 החל הכח לשוט בחזרה לחיפה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקרב נורו 12 טילי גבריאל על ידי הכוח הישראלי וכ-15 טילי סטיקס על ידי הכוח המצרי.
  • שלוש ספינות טילים מצריות מדגם "אוסה" טובעו ואחת נמלטה בחזרה לנמל אלכסנדריה.
  • הכח הישראלי שב לבסיסו ללא נפגעים.
  • כתוצאה מהפעלה מוצלחת של לוחמה אלקטרונית ישראלית כנגד המכמ"ים המצריים, סברו המצרים שהכוח הישראלי גדול ושהשתתפו בקרב גם מסוקים.Промышленно-строительный альманах, Промышленно-строительный альманах (בru-RU)
  • לא ידוע על חיפוש ניצולים שנעשה על ידי המצרים.
  • לאחר הקרב הסתגרו המצרים בנמליהם ולא יזמו פעולות התקפיות במהלך המלחמה כולה.

מפגש של ישראלים עם ניצולי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת ביקורו של סאדאת בחיפה, ערך חיל הים ערב משותף עם אנשי חיל הים המצרי שליוו אותו, ביניהם היה קצין מצרי בדרגת סא"ל שסיפר כי פיקד על הספינה שנתקעה בחוף. הקצין סיפר כי הוא ועוד שניים או שלושה אנשי צוות שרדו את הפיצוץ והצליחו לשחות לחוף. לימים נפגש מיכה רם עם קצין מצרי בשם צדיק ממדוח במסגרת קורס פיקוד בכיר בצי ארצות הברית, ממדוח סיפר כי גם הוא היה בין הניצולים.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dupuy, Trevor N. (2002). Elusive Victory: The Arab-Israeli Wars, 1947-1974. Military Book Club. ISBN 0965442802. 
  • Herzog, Chaim; Shlomo Gazit (12 ביולי 2005). The Arab-Israeli Wars: War and Peace in the Middle East. Vintage. עמ' 560. ISBN 1400079632. 
  • Rabinovich, Abraham (1988). The Boats of Cherbourg: The Secret Israeli Operation That Revolutionized Naval Warfare (מהדורה ראשונה). New York: Seaver Books. ISBN 9780805006803. 

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב לטקיה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב דמיאט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, רעות: א' מלצר, 2001, עמ' 210.