זירת מרחב שלמה במלחמת יום הכיפורים
בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים התנהלה לחימה ניכרת בזירת מרחב שלמה שבדרום סיני, בעקבות מתקפות אחדות של הצבא המצרי.
בתחילת המלחמה היה מרחב שלמה חלק מפיקוד הדרום. ב-9 באוקטובר 1973 הופרד מרחב שלמה מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, פיקוד מרש"ל, בפיקודו של האלוף (מיל') ישעיהו גביש.[1] הפיקוד עסק בבלימת ניסיונו של הצבא המצרי להתקדם לכיוון ראס סודר, ובמרדף אחר שלושה גדודי קומנדו מצריים שהונחתו בתחומו.
גבולו הצפוני של מרחב שלמה היה גוש ההרים החוצה את סיני מצפון לאבו זנימה. במהלך הקרבות הוכפף גם אזור ראס סודר, הצפוני יותר, למרחב שלמה.
ערב המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קודם המלחמה שימשה מפקדת חטיבה 72 (חטיבת הנגב) בפיקודם אל"ם טוביה שפירא כמפקדת מרחב שלמה בנוסף להיותה מפקדת חטיבת מילואים.[2]
ערב המלחמה היו במרחב שלמה שישה צוותי טנקים סדירים ושישה צוותי מילואים.[3] בדיון המטה הכללי של צה"ל בבוקר 6 באוקטובר הנחה הרמטכ"ל דוד אלעזר על פינוי כל האזרחים ממרחב שלמה ואבו רודס בתובלה אווירית.[4]
אזור שארם א-שייח'
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשארם א-שייח' ובסביבתה שכנו בסיסי צה"ל אחדים: שדה אופיר (ב"חא 29) של חיל האוויר הישראלי, יב"א 528 בהר צפרא ובסיס מפרץ שלמה של חיל הים הישראלי.
קרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים נערך ב-6 באוקטובר 1973 סמוך לשעה 14:00, מיד עם פרוץ המלחמה, באזור בסיס חיל האוויר שדה אופיר בשארם א-שייח'. בקרב השתתפו שני מטוסי F-4 פנטום ("קורנס") של חיל האוויר הישראלי, ומולם עשרים ושמונה מטוסי מיג-17 ומיג-21 של חיל האוויר המצרי (שבע רביעיות), שתקפו מטרות במרחב שלמה (אזור דרום חצי-האי סיני). בסיומו של הקרב, שנמשך כשש דקות, הופלו שבעה מטוסי מיג (אחד מהם הופל, כנראה, באש נ"מ של יחידות חיל הים הישראלי). חלק ממטוסי המיג 17 הטילו את פצצותיהם והוציאו מכלל פעולה את סוללת טילי ההוק יטנ"מ 136 של חיל האוויר הישראלי, חייל אחד נהרג ומספר חיילים נפצעו. כן נפגעו האנטנות של עורק הזירוי הטרופוספירי, ששימש לקשר רדיו בין יחידות צה"ל בשארם א-שייח' למרכז הארץ.
בהמשך אותו יום הותקפה יב"א 528, יחידת בקרה אווירית משנית של חיל האוויר הישראלי בדרום סיני, שהייתה ממוקמת על מצוק שרוחבו 20 מטרים ואורכו 150 מטרים בפסגת הר צפרא, כ-20 ק"מ דרומית לשדה אופיר. בערך בשעה תשע בערב שיגר מפציץ מדגם טופולב 16 שני טילי שיוט רוכבי מכ"ם מדגם "קלט" לעבר היחידה. טיל אחד התפוצץ באוויר. הטיל השני ניהג עצמו אל האנטנות, התפוצץ והרג חמישה חיילים, ששהו במשמרת באנטנות ובגנרטורים.
כאשר ראו אנשי חיל האוויר הישראלי ששהו בשדה אופיר את האש שאחזה ביחידת הבקרה על ההר, הם הניחו שהיחידה נכבשה על ידי כוח קומנדו מצרי מוסק. למוצב נשלח כוח של חיל השריון ובו ארבעה טנקים, כדי "לכבוש" אותו מחדש. מטוסי קורנס שפטרלו באזור התבקשו לסייע לטנקים על ידי ירי על השביל לפניהם כדי לסכל מארב לטנקים העולים בהר. הטנקים הישראליים היו טנקי טירן, טנקי שלל שהוכנסו לשירות בצה"ל. בשל צורתם זיהו אותם חיילי היחידה כטנקים מצרים וירו לעברם; חיילי השריון סברו שהם מותקפים בידי הקומנדו המצרי שכבש את ההר והשיבו אש, שממנה נהרגו שני חיילי מילואים מיחידת האבטחה במקום. חילופי האש המבולבלים הסתיימו לבסוף כאשר הבין מפקד היחידה – סרן אבי אמיתי (שהגיע ליחידה בשעה 6 בערב) שהקרב מתנהל בין כוחות צה"ל שטועים בזיהוי הדדי. הוא יצא עם גופייה לבנה ו"נכנע" לכוחות השריון הישראלי.
שעתיים מאוחר יותר אכן ניסו המצרים לבצע מהלך נוסף לכיבוש החוף בשארם א-שייח', תוך תקיפה חוזרת של יחידת הבקרה בטילים, אך נהדפו על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי וכוחות חיל הים הישראלי. 12 מסוקי סער מדגם מי-8, ובהם כוחות קומנדו חדרו בגובה נמוך לאזור שדה אופיר. הם נתקלו במטוסי פנטום שהפילו שמונה מהם על החיילים שבהם. ארבעה מסוקים בלבד הצליחו להנחית את חיילי הקומנדו וחזרו לבסיסם במצרים. חיילי הקומנדו המצריים הושמדו לאחר נחיתתם.
לאחר חצות ליל, שני סטי"לים מצריים מדגם "קומאר" שיגרו ארבעה טילים אל שלוש נחתות של חיל הים הישראלי, שסיירו לאורך חוף שארם א-שייח'. שני הפנטומים של שדה אופיר לא הצליחו ליירט את ה"קומארים" התוקפים. הנחתות (שצוותיהן מנו יחד 60 איש) נחתו על הריפים, על פי הוראה מחמ"ל זירת ים סוף, והטילים חלפו מעל תרני הנחתות והתנפצו על היבשה. הנחתות וצוותיהן ניצלו.
מאוחר בלילה ניסה קומנדו מצרי מובל בסירות גומי לנחות בשארם א-שייח' במטרה להשתלט עליה, אך הם נהדפו והוברחו על ידי שני דבורים בפיקוד רס"ן אברהם בן-שושן.
ירי טילים מהים לעבר שארם א-שייח' וראס מוחמד נמשך עד 17 באוקטובר. עם זאת, חזית שארם א-שייח' הפכה לחזית היחידה של צה"ל שלא נפרצה במלחמת יום הכיפורים.
אזור אבו רודס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באזור אבו רודס הפעילה ישראל שדה נפט שסיפק חלק ניכר מתצרוכת הנפט שלה. בליל 6 באוקטובר 1973, ביום הראשון של המלחמה, הונחת על אבו רודס מטח ארטילרי כבד שהצית חלק ממאגרי הנפט והמתקנים. לאחר מתקפה זו הופסקה פעילות השאיבה. במהלך המלחמה נפגעו מתקני הנפט שנית בפעילות אנשי קומנדו מצרים. במהלך כל המלחמה נותר אזור אבו רודס בשליטת ישראל.
בתחילת המלחמה נשלחה פלוגה ד' (מאי 73) של גדוד 890, שעדיין לא עברה קורס צניחה ורק החלה את מסלול הלוחם, לשמור על היישוב שלהבת (אבו רודס). משימה זו הפכה למרדפים מוּטָסִים (במסוקים) נגד לוחמי הקומנדו המצרי במרחב אבו רודס. במהלך כעשרה מרדפים הצליחו חיילי הפלוגה, בפיקודו של המ"פ עמנואל בן ישי, להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, כולל המג"ד וסגנו. במרדף האחרון נהרג בן ישי, כשביקש לבצע בעצמו ירי RPG-7, כדי לא לסכן חייל צעיר. חייליו המשיכו ללחום, הרגו תשעה לוחמי קומנדו ושבו עוד עשרים. בערב סוכות (10 באוקטובר 1973) הטיל מטוס טופולב מצרי פצצה על מבנה בו היו לוחמים מהפלוגה. בהפצצה נהרגו 8 לוחמים.
זמן קצר לאחר המלחמה הובער מגדל הקידוח F-10 בשדה הימי של אבו רודס כתוצאה מפגיעה של טיל הוק ישראלי שנורה בשוגג לאחר שהמערכת התבייתה על מאוורר מניפה, והמפעיל חשבו למסוק מצרי.
אזור ראס סודר
[עריכת קוד מקור | עריכה]את אזור ראס סודר תקפו יחידות קומנדו מצריות מוסקות. חלק מהמסוקים הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי ויחידות ישראליות פגעו בשאר הכוחות. בנוסף התקיימו באזור קרבות בין כוחות מצריים שניסו לנוע מכיוון עיון מוסה ובין כוחות ישראלים.
ב־7 באוקטובר הועברה למרחב חטיבת הצנחנים (35), בהרכב של מפקדה, גדודים 890 ו־450 וסיירת (גדוד אחד הועבר לרפידים). עם התייצבות החטיבה במרחב הפריד אלוף הפיקוד את גזרת ראס סודר מאוגדה 252 והחטיבה הוכפפה ישירות לפיקוד.[5] לחטיבה הוכפפו גם ארבעה טנקי מגח, שישה טנקי טיראן, שישה תול"רים, פלוגת סיור וסוללת 120 מ"מ. הכוחות הניידים נפרסו בין "עשרון" שמדרום לראס מסלה ובין ראס סודר, ובמחנה עצמו נערכו כוחות החי"ר להגנה.[6]
ב־9 באוקטובר הוכפפה ראס סודר לפיקוד מרחב שלמה שהוקם בפיקודו של ישעיהו גביש. ב־14:00 נפתחה התנגשות בין הכוח שבעשרון, שמנה שמנה ארבעה ג'יפי תול"ר ושני ג'יפי סיור בפיקוד מ"פ מגדוד 890 וכן שמונה טנקים וגדוד מכמ"ת מוקטן, עם כוח מחטיבה ממוכנת 1 המצרית שנע דרומה, ובו כ־20 טנקים, עשרה נגמ"שים ועוד רק"ם. בחילופי האש איבד הכוח המצרי שני טנקים, שישה נגמ"שים ושריונית טילים BRDM ונסג.[6]
אלוף גביש הורה ערב ההתנגשות להיכון לפינוי המתקנים בראס סודר, ובהם מעגן חיל הים, סוללת הוק, יחידת מסלול של חיל האוויר ומתקן של אמ"ן. כוונתו הייתה להתבסס להגנה במערכים נוחים יותר באבו זנימה ואבו רודס, לעומת המרחב הפתוח לשריון עד ראס סודר ודרומה משם. כמו כן, הוא תכנן למשוך את השריון המצרי אל מדרום להגנת טילי הקרקע־אוויר שהפריעו לפעילות חיל האוויר הישראלי. אולם בערב ניתנו פקודות סותרות: אג"ם־מבצעים, שידע על נסיגת המצרים והופתע לשמוע מחטיבה 35 על פקודת הפינוי, הורה לסמח"ט, סא"ל אמנון ליפקין-שחק, שלא לסגת. מפקד חיל האוויר הורה להסיג את סוללת ההוק של יטנ"מ 139, אך למעשה פונו רק מתקני אמ"ן וחיל הים. בתוך כך חובלו המזח הצף וציוד שלא ניתן היה לפנותו במהירות. לפי הוראות אלוף גביש, הוחל בהקמת מערך עצירה באזור אבו זנימה: גדוד 76 נערך במקום, בעוד עיקר חטיבה 72 החזיק באופירה וגדוד השריון האמפיבי 88 ("דוב לבן") נערך בא־טור.[6]
בבוקר 10 באוקטובר דיווח מח"ט הצנחנים אל"ם עוזי יאירי לאלוף גביש כי התגלו סימנים לחידוש הניסיון של המצרים לצאת דרומה ועל הוראה מאג"ם־מבצעים להיכון לקרב השהיה, כדי לאפשר לחיל האוויר לתקוף כוח מצרי שצפוי להדרים. באותו יום ביקרו שר הביטחון משה דיין ומפקד חיל האוויר בני פלד במפקדת מרש"ל ובחנו את מדיניות המגננה. בדיון סוכם כי סוללת ההוק תעמוד בכוננות לנסיגה מסודרת.[7]
המצרים לא תקפו דרומה ב־10 בחודש, אולם לאחר חצות של ליל 11-10 באוקטובר נסגה סוללת ההוק של יטנ"מ 139 לאבו רודס בהתאם לפקודת המטכ"ל על היערכות להגנה מדרום לראס סודר.[8] יחידת מסלול של חיל האוויר לא קיבלה את ההוראה, נשארה במקומה לתפעל את השדה, ואף הגיעו אליה מטוסי תובלה כבדים, נושאי אספקה וגייסות. חטיבה 35 המשיך לפעול במרחבים מצפון לראס סודר להשהיית המצרים, המעגן הימי אויש מחדש רק ב־22 באוקטובר,[7] וסוללת ההוק הוחזרה צפונה רק לאחר הפסקת האש.
חיל הים הישראלי מנע ניסיונות נחיתה מצריים על ידי תקיפת בסיסים מצריים במערב מפרץ סואץ[9].
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־20 בנובמבר החליף אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן את גביש כאלוף הפיקוד של מרחב שלמה.[10]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: המחלקה להיסטוריה, 2013 (בערך: אורן)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורן, עמ' 210–211
- ^ ניר שריג, משה שמיר ואבי גולן (ע), 100 שנות אנשי קשר: אנשים, פועלם ותרומתם, ירושלים: העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ה'תשפ"ב-2022, עמ' 526 (497–498), מסת"ב 978-965-599-563-3
- ^ אורן, עמ' 30
- ^ אורן, עמ' 104
- ^ אורן, עמ' 169
- ^ 1 2 3 אורן, עמ' 237
- ^ 1 2 אורן, עמ' 238
- ^ דני אשר, ואם יעלו השמיים: סיפורו של מערך הנ"מ הישראלי במלחמת יום הכיפורים, 2023, עמ' 143–144
- ^ מלחמת יום הכיפורים, אתר דובר צה"ל
- ^ אורן, עמ' 569
