שריה בן נריה
שְׂרָיָה בֶּן נֵרִיָּה היה משרי צדקיהו מלך יהודה[1].
שריה, בנו של נריה ונכדו של מחסיה, היה ככל הנראה אחיו של ברוך בן נריה[2] ואם כך אבי סבו היה חלקיה[2].
במקרא נזכר תפקידו של שריה כ"שר מנוחה"[1]. לדעת פרשני המקרא כוונת הדבר היא שהיה מביא אל המלך את האנשים הרוצים לתת לו מתנה[3] וכך גם בתרגום השבעים ובתרגום יונתן[4]. או שהכוונה שהיה עם המלך בזמן מנוחתו[5]. במדרש נכתב על שריה שהיה נביא[6], והתלמוד אומר כי התנבא בסוף ימיו, בימי שיבת ציון[7].
בספר ירמיה נזכר שריה, לאחר שירמיה כותב על ספר אחד את כל נבואות הזעם על בבל, הוא פונה אל שריה המלווה את צדקיה המלך כשהלך לבבל[8], ומורה לו לקרוא בבבל את הספר, ולאחר שיסיים, שיקשור אבן על הספר, ויזרוק אותו אל נהר פרת. לסיום מורה ירמיה לשריה לומר לאחר הטלת הספר למים;
”כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ”[9].
ממצאים ארכאולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב"בית הבולות" שבעיר דוד נמצאה בולה (חותמת) ועליה הכיתוב בן שתי השורות ”לשריהו \ נריהו”[10]. הארכאולוגים יגאל שילה ופרופ' נחמן אביגד הסיקו כי מדובר בחותמו של שריה בן נריה. במקום נמצאו גם בולות של שני אחיו, ככל הנראה - ”לברכיהו בן נריהו הספר” ("הסופר", בכתיב חסר), ו”לרמליהו בן נריהו”.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יגאל שילה, אוצר של טביעות-חותם ישראליות על בולות מעיר דוד, מתוך כתב העת קדמוניות
- שריה בן נריה באתר התנ"ך
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 ספר ירמיהו, פרק נ"א, פסוק נ"ט
- ^ 1 2 ברוך בן נריה, מחבר: אבי ורשבסקי - ההנחה ששריה וברוך היו אחים מתבססת על שמות אביהם וסבם המשותפים
- ^ רש"י על ספר ירמיה, פרק נ"א, פסוק נ"ט; "מנוחה" לשון "מנחה"
- ^ יאיר הופמן, מקרא לישראל: ירמיה כו - נב', ירושלים, מאגנס, 2001, עמ' 867.
- ^ רבי דוד אלטשולר, "מצודות דוד" על ספר ירמיה, פרק נ"א, פסוק נ"ט
- ^ על פי המדרש "מנוחה" פירושה "נבואה" (כדוגמת "ונחה עליו רוח ה', ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ב') במדבר רבה, פרשה י', פסקה י"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד, עמוד ב', וראו עוד רש"י שם טו.
- ^ ירמיה, נ"א, נ"ט; לפי תרגום השבעים הוא רק שלח את שריה ולא הלך בעצמו.
- ^ ספר ירמיהו, פרק נ"א, פסוק ס"ד
- ^ נחמן אביגד, חותמו של שריהו בן נריהו, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה יד, 1978, עמ' 86–87
