הקדשה לנבואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נבואה

בתנ"ך, הקדשה לנבואה (או נבואת הקדשה) הוא המעמד שבו מוטלת על נביא השליחות אל עם ישראל.

כאשר נעיין בסיפורי ההקדשה נמצא קו מנחה – קיימת תבנית אחידה, בעלת מוטיבים ומרכיבים דומים. הגישה המחקרית מצאה כי ישנו דגם ספרותי ברור, המופיע בסדר כמעט קבוע, בסיפור הקדשת אדם לנביא במקרא. כמובן לכל סיפור הקדשת נביא במקרא יש את המוטיבים המיוחדים לה.

תבנית ההקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבנית ההקדשה כוללת חמישה שלבים:

1. המינוי לתפקיד, שמגיע בדרך כלל בהתגלות מפתיעה של ה' לאדם, העסוק בפעילות שגרתית. כך מתואר בספר שמות פרק ג' את רעיית הצאן על ידי משה לפני מינויו לשליח: " וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ—כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.  וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו "( א' ב' )

2. התנגדות הנביא למינוי — הנביא נרתע מן התפקיד ומביע את התנגדותו לקבלו על עצמו. כך מתנער ירמיהו מהתפקיד בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו, א', ו') יוצא מן הכלל הוא ישעיהו, אשר בחזון הנבואה התנדב לקבל עליו את הנבואה מרצונו: כאשר שמע את ה' שואל "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?" עונה מיד: "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו, ו', ח').

3. דחיית ההתנגדות תוך מתן דברי חיזוק ועידוד לנביא על ידי האל -  " כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ" כך מבטיח ה' למשה במעמד ההקדשה ( שמות ג', יב' ) ליחזקאל נאמר: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם, וְאֶת-מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ; לֹא-תִירָא אוֹתָם וְלֹא-תֵחַת מִפְּנֵיהֶם, כִּי בֵּית-מְרִי הֵמָּה" (יחזקאל, ג', ח'-ט')

4. מתן אות או סימן, המבשר על כניסת הנביא לתפקידו. "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ט') למשה ניתנו במעמד ההקדשה אותות מיוחדים שיסייעו לו לשכנע את העם בנבואתו : המטה שהפך לנחש "וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ" ( שמות ד', ג' ) וידו של משה שהפכה למצורעת "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" ומיד לאחר מכן מתרפאת " וְהִנֵּה-שָׁבָה, כִּבְשָׂרוֹ" (שמות ד', ו' ז' ).

חוקרים רבים סבורים כי מתן האות ניתן לשליח על מנת להסיר כל ספק מליבו, שהוא אכן נשלח על ידי ה'.

5. מהות ותוכן השליחות. ירמיהו מתאר את תפקידו לפי דברי ה' : " רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס—לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ." (א, י)

ישנם נביאים, כדוגמת שמואל, שקיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי התאמת תיאור הקדשתם לנבואה לבין הדגם הספרותי של תבנית ההקדשה. רק הרכיב הראשון בתבנית, המינוי, הוא היחיד שמתואר בסיפור הקדשתו ( שמואל א' ג' ) עובדה זו גרמה לחוקרים רבים לטעון כי אין לראות בסיפור התגלות ה' לשמואל בשמואל א' פרק ג' כסיפור הקדשת שמואל לנבואה, אלא כתיאור החוויה הנבואית הראשונה של שמואל. לעומתם, פרופ' אוריאל סימון גורס כי אמנם סיפור הקדשתו של שמואל אינו כולל את המרכיבים הקלאסיים, אך הוא כולל מרכיבים שונים החוזרים בתיאורי הקדשה כמו התאמת השליח לשליחות, העובדה שהשליח מופתע מהטלת השליחות, והטלת השליחות "בחוזק יד".

בתפיסת חז"ל וחכמי ימי הביניים, ההקדשה לנבואה היא סיומו של תהליך ארוך של עבודה רוחנית. לפי המתואר בתלמוד ובספר "משנה תורה" לרמב"ם, הנבואה התאפשרה רק למי שהשלים עצמו מבחינה רוחנית. לפי תפיסה זו, משה רבנו הוכשר לנבואה בשנים שהיה בבית פרעה. בתנ"ך עצמו כמעט אין תיאורים של הכשרה כזו. יש תיאורים של "בני נביאים" ושל תלמידים של נביאים, אולם בדרך כלל לא מתואר כיצד התלמידים הללו הגיעו למדרגת נביאים בעצמם. חריג מבחינה זו הוא אלישע, שהיה תלמידו של אליהו וירש את נבואתו לאחר שאליהו עלה בסערה השמימה. אצל ירמיהו כתוב בפירוש שהוא הוקדש לנבואה עוד מבטן אמו, בניגוד לתפיסת חז"ל שהנבואה היא תוצאה של עלייה רוחנית ממושכת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]