אלדד ומידד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אלדד" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אלדד (פירושונים).

אֶלְדָּד וּמֵידָד הם שתי דמויות מקראיות המוזכרות בפרשת בהעלותך שבספר במדבר בתורה (במדבר, י"א, כ"ו-כ"ט). השניים התנבאו באופן עצמאי במחנה, ותגובת משה לכך מסמלת את גדלותו של המנהיג ואת השאיפה הנעלה שרוח ה' תושרה על כל העם.

הספור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר במדבר פרק י"א, לאחר יציאת מצרים, היו שתי מרידות של בני ישראל נגד האלוהים ונגד משה בקברות התאווה : "חטא המתאוננים" ו"חטא המתאווים":

  • "חטא המתאוננים": בעקבות תלונות העם, פורצת אש במחנה, ופוסקת לאחר תפילתו של משה. המקום נקרא תַּבְעֵרָה.
  • "חטא המתאווים": בני ישראל ממשיכים להתלונן על היעדר בשר, למרות אספקת המן, הסדירה.

בעקבות כך, משה מתלונן בפני ה' על התנהגותם של בני ישראל ועל הקושי בהנהגת העם. ה' מצווה את משה למנות שבעים זקנים שיישאו איתו בעול, ומבטיח לספק לעם בשר.

הקמת מועצת זקנים וההתנבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמצוות ה', משה אסף שבעים זקנים באוהל מועד, וה' ירד בענן והאציל מרוחו של משה על זקני העם. כאשר נחה עליהם הרוח, "התנבאו" הזקנים, ולאחר מכן רוח נבואתם הפסיקה.

שניים מבין האנשים שלא אסף משה ונשארו במחנה, התנבאו גם הם.

" וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.." (ספר במדבר, פרק י"א, פסוק כ"ו)

"הנער" מספר זאת למשה (לפי המפרשים הנער היה גרשום בן משה). כאשר שמע זאת יהושע בן נון, המליץ למשה לכלוא אותם. שכן לפי המפרשים רואה בכך "מרידה" בסמכותו של משה. אך משה לא הסכים ואמר לו:

" הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." )ספר במדבר, פרק י"א, פסוק כ"ט)

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן, ה' מספק שלווים למאכל לבני ישראל כפי שהבטיח, והמית את המתאווים. המקום נקרא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה.

פירוש ומדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה שיטות בדבר זהותם של אלדד ומידד:

הסנהדרין הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב חטא המתאווים הוקמה הסנהדרין (מועצת הזקנים) הראשונה על ידי משה. על-פי המסורת הרבנית היו הזקנים תלמידי חכמים.

כל שבט משנים עשר השבטים שלח שישה נציגים לסנהדרין, בסך הכול 72. (לפי המדרש המינוי נעשה בהגרלה בקלפי, וחכמים חלוקים אם הועלו בהגרלה או השתתפו בה בכלל) הדבר עמד בסתירה לדרישת ה' שבסנהדרין יהיו 70 חברים ולא 72, ולכן נאלצו להגריל מי יישארו בסנהדרין ומי השניים שיצאו. אלדד ומידד היו שניים מבין אלו שנבחרו בגורל להיות חברים בסנהדרין, אולם מחמת ענוותנותם הם חשבו שהם השניים שאינם ראויים לתפקיד, ופרשו. (בבלי, סנהדרין יז א)

מהות נבואתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשר נבואתם לא מוזכר במקרא. לפי המדרש הם התנבאו שמשה רבנו ימות לפני הכניסה לארץ ישראל, ויהושע בן נון הוא שיכניס את עם ישראל לארץ ישראל. או על הופעתו של השלו או על העתיד הרחוק:

"ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שליו הן מתנבאים, עלי שליו, עלי שליו! רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין …" (בבלי, סנהדרין יז א)

מדרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הסיפור נכתבו מדרשים שונים:

  • על אמירת משה שאין צורך לכלאם, שכן להיות משרת ציבור זהה לכלא: "הטל עליהן צורכי ציבור, והן כלין מאיליהן". (בבלי, סנהדרין יז א)
  • הסיבה מדוע לא פורשו שמותיהם (מסכת ראש השנה דף כה עמוד א),
  • סיפור על ענווה של רבי שמואל הקטן שהתנדב לצאת מפגישה אצל רבן גמליאל כאילו לא הוזמן, על מנת לא לבייש אחר (ירושלמי מסכת סנהדרין פרק א הלכה ב),
  • סיפור על ההוכחה פרישותו של משה כנביא מאשתו (מדרש תנחומא פרשת צו סימן יג),
  • סיפור מבטא את ענוותנותו של משה (משנת רבי אליעזר פרשה י עמוד 183),

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.