לדלג לתוכן

אבו כביר

אבו כביר
أبو كبير
כנסיית פטרוס הקדוש שבשכונה
כנסיית פטרוס הקדוש שבשכונה
מידע
עיר תל אביב-יפו
תאריך ייסוד שנות ה-40 של המאה ה-19
קואורדינטות 32°02′50″N 34°46′12″E / 32.047348207462°N 34.769890397847°E / 32.047348207462; 34.769890397847
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אַבּוּ כַּבִּירערבית: أبو كبير) הייתה שכונה ערבית של יפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים. אלה הובאו למקום על ידי אבראהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים. כיום שוכנת השכונה בדרומה של תל אביב. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר, המכונה "תל כביר", מדרום לאבו כביר. לאחר מלחמת העצמאות הוארך רחוב הרצל, והוא חוצה כיום את המתחם.

ימי בית שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו, שזיהה באזור הכפר מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. בית הקברות שימש את יהודי יפו, ונקברו בו יהודים גם מערים אחרות ואף מהגולה. הכיתוב על רוב המצבות שהתגלו הוא ביוונית, ועל רובן מופיע סמל יהודי כלשהו, כמו המנורה, לולבים או המלה "שלום". רוב הקברים כוללים חצר המובילה אל שלוש יחידות קבורה, ובהן חדרים עם כוכים. רוב פתחי הקברים נאטמו בלוחות אבן. כמאה שנים מאוחר יותר, השלים את מחקר בית הקברות פרופ' יעקב קפלן, וכיום הוא שוכן ברובו בתחומי כנסיית פטרוס הקדוש הרוסית הפרבוסלבית.

מפת אבו כביר
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
בית מעצר תל אביבבית קאסרבית אל-עזההמכון הלאומי לרפואה משפטיתבית הספר לטבע, סביבה וחברהסביל אבו נבוטגן אבו נבוטפארק החורשותגני הטבעצער בעלי חייםכנסיית פטרוס הקדושגבעת הרצלרחוב הרצלדרך בן צבידרך קיבוץ גלויותסכנת א-טורקיקריית שלוםנווה עופראבו כביר

השכונה הערבית אבו כביר שכנה בחלק הדרום־מזרחי של צומת הרחובות המוכרים כיום כרחוב הרצל ודרך קיבוץ גלויות. כיום שטח זה איננו מאוכלס, וחלקים ממנו נחפרו לשם הרחבת צומת התנועה. בשלהי המאה ה-19 היו בכפר כמה עשרות בתים, בהם התגוררו כ־280 תושבים שהתפרנסו מחקלאות, בעיקר פרדסנות, ומאוחר יותר גם ממתן שירותים לעיר תל אביב, אשר שכונותיה הדרומיות גבלו עמה, ומרכז העסקים הראשי שלה נשק לה.

בבית מנטורה, בינות לפרדסי אבו כביר, בית שנודע בסביבה כאל-קאצאר אל-אחמאר, 'הבית האדום' על שום גג הרעפים האדום שלו, והושכר למשפחת יצקר, נרצחו יוסף ברנר וששת חבריו בפרעות תרפ"א.

אבו כביר במלחמת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כ-5,000 נפש, שהתפרנסו בעיקר מעבודה שכירה ביפו, חנוונות, ירקנות ורוכלות בשכונות ובבתי חרושת יהודיים.

סביל אבו נבוט

מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לרגום מכוניות יהודיות שעברו בכביש הראשי בדרכן לירושלים ולמושבות הדרום. ב-2 בדצמבר 1947 הגיעה משאית שהסיעה ארבעה פועלים יהודים ממקום עבודתם בשדה התעופה קסטינה (כיום בסיס חיל האוויר חצור) לתל אביב. בהגיע המשאית לאבו כביר היא נרגמה באבנים. הנהג נפצע קשה והמשאית נעצרה. הערבים הוציאו את הנהג מהרכב ורצחו אותו בדקירות סכינים. שאר הנוסעים נפצעו מרגימת האבנים, אך ניצלו ברגע האחרון על ידי רכב צבאי בריטי שהזדמן למקום.

ההגנה הגיבה על האירוע ב-3 בדצמבר 1947 על ידי פיצוץ בית ערבי ששלט על רחוב הרצל. מאז ובמשך מספר חודשים לא הפסיקו הערבים לירות ולצלוף מאבו כביר שהייתה ביתרון טופוגרפי על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. התנועה ברחוב הרצל שותקה ובחלקו הדרומי נבנו מתרסים לאפשר תנועת הולכי רגל. עד היום ניכרים חורי היריות בקירות חלק מהבתים.

על מנת להרחיק את התחבורה מאבו כביר, תל א-ריש והעיירות יאזור ובית דג'אן הערביות שתקפו בירי את משתמשי הדרך היהודים בכביש יפו-ירושלים בקרבת יפו נסללה דרך הביטחון בין שכונת עזרא בתל אביב דרך מקוה ישראל לראשון לציון, חלקו המערבי של כביש 44 דהיום. הדרך שימשה כמעבר בטוח גם את השיירות לירושלים ולמושבות הדרום בואכה נגב ביציאתן מתל אביב.

במשך חודשיים וחצי נמשכה המערכה בדרך של ירי, צליפות, חדירות ופיצוצי בתים. הבריטים התערבו בנעשה מדי פעם עד שההגנה החליטה לצאת בפעולות התקפיות גדולות.

המבצע הראשון נגד אבו כביר נערך ב-13 בפברואר 1948 ונקרא "מבצע דוד" על שם מפקד המחלקה דוד טאובר, שנהרג מיריות צלף מאבו כביר בעת סיור מוקדם במקום ערב המבצע. ארבע מחלקות התקיפו את אבו כביר מכיוונים שונים. שתי מחלקות לא הצליחו לחדור את קו הביצורים של הערבים ונאלצו לסגת. מחלקה שלישית הצליחה לפרוץ ולפוצץ ארבעה בתים שבהם היו עמדות. 16 ערבים נהרגו ונלקח נשק רב. המחלקה הרביעית תקפה מכיוון כביש ירושלים ופרצה אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. הם הצליחו להרוג את מפקד המקום, "אבו רחמה", ועוזריו. בקרב זה נהרגו 13 ערבים. למחלקה היו שלושה הרוגים: נתן בורנשטיין, יעקב יוסט ועמנואל מרגלית. לזכר מבצע זה ושלושת ההרוגים קבעה עיריית תל אביב לוחית זיכרון בכניסה לבית הספר לטבע, סביבה וחברה, ברחוב הרצל 155.

מראה בבית הקברות המוסלמי טאסו, מול שכונת נוה עופר
בית ישן של שכונת אבו כביר, צמוד למרכז הקהילתי נוה עופר

חוסר היכולת לפרוץ את ביצורי הערבים באבו כביר הביאה את מפקד החזית הדרומית במחוז תל אביב, ישראל שחורי, לזמן את הנשק דוד ליבוביץ ולבקש ממנו לבנות מרגמה שתוכל להפגיז את האויב ולהמם אותו לפני פריצת הכוחות. לאחר הצלחת הניסוי הראשון בחולות חולון נבנו עוד מספר מרגמות ותוכנן מבצע גדול נוסף נגד אבו כביר.

המבצע נערך ב-13 במרץ 1948 ונקרא "מבצע מרכז". בשעה 21:00 החלו שלוש מרגמות להפגיז את אבו כביר. קולות נפץ אדירים נשמעו וענני עשן התאבכו אל על. לאחר ההפגזה פרצו הכוחות לאבו כביר ופוצצו מספר בתים החולשים על רחוב הרצל. ההשפעה הפסיכולוגית של ההפגזה הייתה עצומה. הערבים נטשו את קו הביצורים בהתפוצץ הפגז הראשון. אגדות ומעשיות נפוצו ביפו על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום", שהן הנשק הסודי של היהודים. למעשה השפעתם הפסיכולוגית של הפגזים הייתה גדולה בהרבה מכוח ההרס שלהם. כתוצאה מכך, החלה בריחה מאבו כביר. הערבים החלו אף הם לבנות מרגמות בשם "מרגמת אבו יוסוף", אבל הן לא היו יעילות.

ב-23 במרץ 1948 ביקש מפקד ההגנה במחוז תל אביב במכתב לאג"ם/מטכ"ל לאשר לעיר תל אביב תקן מיוחד למרגמות: 16 מרגמות, 160 פגזים ולקבוע למרגמה את השם "דוד" על שם דוד ליבוביץ. במהרה דבק במרגמה שם החיבה דוידקה.

כעבור שבוע, בשעות הלילה המוקדמות של 31 במרץ 1948, חידשה ההגנה את התקפתה על אבו כביר ב"מבצע מרכז 2". לאחר הפגזת מרגמות פרצו יחידות ההגנה והרסו כל מה שניתן להרוס. מאז חדלה אבו כביר לשמש איום על תל אביב. במבצע זה הושקעו יותר מטון של חומר נפץ. זו הייתה המנה הגדולה ביותר של חומר נפץ שפוצצה אי פעם בפעולה אחת במערכה בין תל אביב ויפו.

בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. את מקומם תפסו הבריטים. ב-10 במאי 1948, בהתאם להסכם מוקדם, מסרו הבריטים את המקום ליחידות ההגנה. בזאת נחתמה פרשת אבו כביר הערבית.

אתרים בשכונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יוסף אוליצקי: ממאורעות למלחמה הוצאת מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949.
  • חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, הוצאת "מערכות", 1958

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אבו כביר בוויקישיתוף