ויליאם ברנן
 | |||||||||
| ויליאם ברנן | |||||||||
| לידה |
25 באפריל 1906 ניוארק, ניו ג'רזי, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 ביולי 1997 (בגיל 91) ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ויליאם ג'וזף ברנן הבן | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה | |||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
ויליאם ג'וזף ברנן הבן (בשם מלא באנגלית: .William J. Brennan Jr; 25 באפריל 1906 – 24 ביולי 1997) היה עורך דין ומשפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1956–1990. הוא היה השביעי מבין כל שופטי בית המשפט העליון באורך כהונתו ונודע כמנהיג האגף הליברלי של בית המשפט.
ברנן נולד בניוארק, ניו ג'רזי. ב-1931 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. הוא החל לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי בניו ג'רזי ובמלחמת העולם השנייה שירת בצבא ארצות הברית. ב-1951 הוא מונה כשופט בבית המשפט העליון של ניו ג'רזי. זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות של 1956 ניצל הנשיא דווייט אייזנהאואר את ההזדמנות למנות את ברנן במינוי פגרה לבית המשפט העליון. בשנה שלאחר מכן אושר מינויו של ברנן על ידי הסנאט של ארצות הברית. הוא כיהן על כס השיפוט עד לפרישתו ב-1990, ובמקומו מונה דייוויד סוטר.
בכהונתו בבית המשפט העליון נודע ברנן כמי שביטא את ההשקפות הפרוגרסיביות, כולל התנגדותו לעונש המוות ותמיכתו בהפלות מלאכותיות. הוא כתב כמה מפסקי הדין שהיו נקודות ציון, כולל פסק הדין "בייקר נגד קאר" (Baker v. Carr) מ-1962, שבו נקבע שחלוקת מחוזות הבחירה היא סוגיה שפיטה, ופסק הדין "ניו יורק טיימס נגד סאליבן" מ-1964, שדרש כוונת זדון ממשית בתביעות לשון הרע שהוגשו על ידי פקידי ממשל.
בשל יכולתו לעצב מגוון של דעות ו"להתמקח" על הצבעות השופטים במקרים רבים, הוא נחשב לאחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט העליון. השופט אנטונין סקאליה אמר על ברנן שהוא "ככל הנראה השופט המשפיע ביותר במאה ה-20".[1]
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם ברנן נולד בניוארק, ניו ג'רזי, כילד השני במשפחה של שמונה ילדים. הוריו, ויליאם ואגנס (לבית מקדרמוט) ברנן, היו מהגרים אירים. הם הכירו בארצות הברית, אף על פי ששניהם הגיעו ממחוז רוסקומון שבמערב אירלנד. לברנן האב הייתה השכלה בסיסית בלבד והוא עבד כלוטש מתכות, אך הוא הגיע לתפקיד ציבורי כנציב לבטיחות הציבור של עיריית ניוארק בשנים 1927–1930.
ברנן הבן התחנך בבתי ספר ציבוריים בניוארק, וב-1924 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ברינגר. לאחר מכן הוא למד בבית הספר וורטון של אוניברסיטת פנסילבניה, שם הוא סיים ב-1928 תואר בכלכלה בהצטיינות.[2] בעת לימודיו שם הוא הצטרף לאחוות דלתא-טאו-דלתא. ב-1931 סיים ברנן את בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד כאחד המצטיינים בכיתתו והיה לחבר בלשכה לסיוע משפטי בהרווארד.[3]
בגיל 21 נשא ברנן לאישה את מרג'ורי לאונרד, שאותה הוא הכיר בעת לימודיו בבית הספר התיכון. לזוג נולדו שלושה ילדים.
ראשית הקריירה המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סיום לימודיו בהרווארד, החל ברנן לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי במדינתו ניו ג'רזי, שם הוא עסק בדיני עבודה במשרדו של פיטני הרדין, שלימים היה למשרד עורכי הדין "דיי פיטני".[4] במלחמת העולם השנייה התגייס ברנן לצבא ארצות הברית ובמרץ 1942 מונה כקצין בדרגת מייג'ור. ב-1945 הוא שוחרר בדרגת קולונל. ב-1949 מונה ברנן כשופט על ידי מושל ניו ג'רזי אלפרד דריסקול. ב-1951 מינה דריסקול את ברנן כשופט בבית המשפט העליון של ניו ג'רזי.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1956, זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה, מינה הנשיא דווייט אייזנהאואר את ברנן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במינוי פגרה. יועצי הנשיא סברו שמינויו של מועמד קתולי דמוקרט מצפון-מזרח ארצות הברית ימשוך מצביעים לטובת אייזנהאואר הרפובליקאי בבחירות המתקרבות.[5]
ברנן משך את תשומת ליבו של הרברט בראונל, הבן, התובע הכללי בממשלו של אייזנהאואר ויועצו המשפטי המרכזי, כאשר נשא ברנן נאום כמחליפו של נשיא בית המשפט העליון של ניו ג'רזי ארתור ואנדרבילט. מבחינתו של בראונל, ניכרה בנאומו של ברנן שמרנות, במיוחד בסוגיות פליליות.[6]
מינויו של ברנן ניצב מול מחלוקת קטנה משתי זוויות. הליגה הליברלית הלאומית התנגדה למינויו של קתולי, מתוך מחשבה שהוא יסתמך על אמונותיו הדתיות יותר מאשר על החוקה בשבתו על כס השיפוט.[5]. הסנאטור ג'וזף מקארתי קרא תמלילים מנאומו של ברנן בו הוא זלזל בחקירות האנטי-קומוניסטיות השאפתניות יתר על המידה וכינה אותם ציד מכשפות. לאחר השימוע שנערך לברנן ב-1957, שבו הוא הגן על עצמו מפני התקפותיו של מקארתי וטען שהוא יפסוק אך ורק על בסיס החוקה ולא על סמך חוק הכנסייה, אושר מינויו על ידי הסנאט של ארצות הברית כמעט פה אחד, כשהמתנגד היחידי היה מקארתי עצמו.[7]
גורמים נוספים שהיו קשורים למינויו של ברנן היו מעמדו כשופט מדינתי. אף שופט שכיהן קודם לכן בבתי המשפט של המדינות לא מונה לבית המשפט העליון מאז מינויו של בנג'מין קרדוזו ב-1932. כמו כן הייתה גם שאיפתו של אייזנהאואר להראות כבעל זיקה לשתי המפלגות לאחר שמינה לבית המשפט העליון שני רפובליקנים: ארל וורן וג'ון מרשל הרלן השני.[6]
ברנן אייש את מושבו של השופט שרמן מינטון שפרש. הוא כיהן על כס השיפוט עד לפרישתו ב-20 ביולי 1990 כאשר פרש מסיבות בריאות. במקומו מונה השופט דייוויד סוטר. הוא היה השופט הפדרלי האחרון שנותר על כסאו מבין אלו שמונו על ידי הנשיא אייזנהאואר. לאחר מכן הוא לימד במרכז למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון עד 1994. עם 1,360 פסקי הדין שכתב, הוא שני רק לויליאם אורוויל דאגלס.[8][9]
תקופת נשיאותו של וורן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כליברל גלוי לב לכל אורך הקריירה שלו, היה לברנן תפקיד מוביל בהרחבת זכויות הפרט בבית המשפט העליון בנשיאותו של וורן. ברנן היה פעיל מאחורי הקלעים בתקופה זו, בשידול עמיתיו השמרנים להצטרף להחלטות בית המשפט. חוות הדעת של ברנן בנוגע לזכות הבחירה, בפסק הדין "בייקר נגד קאר" (Baker v. Carr); בנוגע להליכים הפליליים, בפסק הדין "מלוי נגד הוגאן" (Malloy v. Hogan); בנוגע לסעיפי חופש הדיבור וחופש ההתאגדות שבתיקון הראשון, בפסק הדין "רות' נגד ארצות הברית" (Roth v. United States); ובנוגע לזכויות האזרח, בפסק הדין "גרין נגד מועצת בית הספר המחוזי של מחוז ניו קנט" (Green v. County School Board of New Kent County); היו כמה מפסקי הדין החשובים שבתקופת נשיאותו של וורן בבית המשפט העליון. תפקידו של ברנן בהרחבת זכות הדיבור על פי התיקון הראשון בולט במיוחד, כאשר הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "ניו יורק טיימס נגד סאליבן" מ-1964, בו נוצרו מגבלות חוקתיות על חוק לשון הרע. היה זה ברנן שטבע המושג "האפקט המצנן" (chilling effect) בפסק הדין "דומבורסקי נגד פפיסטר" (Dombrowski v. Pfister) מ-1965. ידידותו הקרובה עם נשיא בית המשפט העליון ארל וורן, שלעיתים קרובות הטיל על ברנן את המשימה לכתוב את דעת הרוב, גרמה לשאר השופטים לכנותו "סגן נשיא בית המשפט העליון".
במושב בית המשפט של 1962–1963, היה אחד מעוזריו המשפטיים של ברנן ריצ'רד פוזנר, שלימים היה מייסדו של זרם הניתוח הכלכלי של המשפט ואחד מחוקרי המשפט המשפיעים ביותר בארצות הברית.[10]
תקופות נשיאותם של ברגר ורנקוויסט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת נשיאותו של וורן ברגר, היה בית המשפט העליון שמרני יותר, וברנן היה מתנגד תקיף לעונש המוות ותומך של זכויות ההפלה המלאכותית, והצטרף לרוב בפסיקות שהיוו ציון דרך בשתי הסוגיות, פסק הדין "פורמן נגד ג'ורג'יה" (Furman v. Georgia) מ-1972 בנוגע לעונש המוות, ופסק דין רו נגד וייד מ-1973 בנוגע לחופש ההפלה. עם השבעתו של השופט השמרן ביותר, ויליאם רנקוויסט, והחלפתם של וורן ברגר ולואיס פאוול המתונים באנטונין סקאליה ואנתוני קנדי, מצא ברנן את עצמו יותר ויותר בעמדת מיעוט. באותה תקופה היה השופט היחיד שהצטרף לדעותיו ת'ורגוד מרשל, והחל מ-1975 נותרו השניים השופטים הליברלים היחידים שכיהנו עוד בתקופתו של וורן. ביירון וייט היה השופט השלישי שמונה בתקופתו של וורן וכיהן בתקופתו של רנקוויסט, אך לעיתים קרובות הוא הצביע עם השמרנים בבית המשפט, במיוחד בפסקי דין שנגעו לדין הפלילי או להפלות. תמימות דעים זו הובילה את עוזרים המשפטיים של ברנן ושל מרשל לכנות אותם "השופט ברנן-מרשל" לנוכח ההתנגדות השמרנית החזקה של שאר השופטים כלפיהם. ברנן הכריז בפסק הדין "פורמן נגד ג'ורג'יה" שהוא סבור שעונש המוות מפר את האיסור של התיקון השמיני על "עונש אכזרי ובלתי רגיל", ועד תום כהונתו על כס השיפוט, הגישו ברנן ומרשל חוות דעת מיעוט בכל פסק דין שאישר הטלת עונש מוות. לא עלה בידו של ברנן לשכנע אף אחד מהשופטים האחרים בצדקתו, אך בסופו של דבר הסכים לה השופט הארי בלקמן ב-1994, לאחר פרישתו של ברנן.
ברנן כתב שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון שקבעו שלעותרים הייתה זכות עמידה על נזקים כספיים (כספי פיצויים וכספי ענישה) רק על בסיס הפרה לכאורה של מגילת הזכויות. בפסק הדין "ביוונס נגד שישה סוכנים אנונימיים" (Bivens v. Six Unknown Named Agents), פסק ברנן בנוגע לסעיף החיפוש והתפיסה הבלתי הגיוניים של התיקון הרביעי. בפסק הדין "דייוויס נגד פסמן" (Davis v. Passman) הרחיב ברנן את הנימוק הזה למרכיב ההגנה השווה שבסעיף ההליך הראוי שבתיקון החמישי, בתביעה על אפליה מגדרית בתעסוקה שהוגשה נגד חבר קונגרס לשעבר (סעיף 8 של חוק זכויות האזרח (1964) במפורש לא חל על עובדי הקונגרס).[11] בפסק הדין "קארלסון נגד גרין" (Carlson v. Green) הרחיב ברנן שוב את הנימוק הזה לסעיף ה"עונש האכזרי והבלתי רגיל" שבתיקון השמיני, בתביעה שהוגשה על ידי מנהלי עזבונו של אסיר פדרלי שנפטר.[12]
באותה תקופה החל ברנן לאמץ ולקדם ראיה קוהרנטית ורחבה של "הסמכות האישית" (Personal jurisdiction). הוא כתב את חוות דעת המיעוט היחידה בפסק הדין "הליקופטרוס נאסיונל דה קולומביה נגד הול" (Helicopteros Nacionales de Colombia, S. A. v. Hall), בו הוא הגן על הקשרים המינימליים (Minimum contacts) באופן רחב למטרת סמכות השיפוט הכללית. הוא גם כתב חוות דעת מיעוט וחוות דעת משלימות בפסקי הדין "תאגיד פולקסווגן העולמי נגד וודסון" (World-Wide Volkswagen Corp. v. Woodson) ו"חברת תעשיות המתכת אסאי נגד בית המשפט העליון של קליפורניה" (Asahi Metal Industry Co. v. Superior Court) בנוגע לסמכות השיפוט הספציפית, בהן הוא הציג ניתוח פשוט של "תזרים הסחר" בתיקי אחריות על מוצר והדגשת ההגינות בניתוח של בית המשפט בפסק הדין "חברת הנעליים הבינלאומית נגד וושינגטון" (International Shoe Co. v. Washington). התוצאה של הניתוח של ברנן הייתה הרחבה של סמכות השיפוט של בתי המשפט המדינתיים, בעיקר בנוגע לתאגידים. בתי המשפט המדינתיים מפגינים יותר רגשות אהדה באופן טבעי כלפיה עותרים חלשים בהשוואה ליחסם למשיבים תאגידיים רבי עוצמה. בתהליך זה, התעמת ברנן לעיתים קרובות עם השופט סקאליה בנוגע לסוגיה זו, ושלא כהרגלו, הוא התנגד לדעת הרוב של השופט מרשל בסוגיה בפסק הדין "שייפר נגד הייטנר" (Shaffer v. Heitner).
בשני המושבים האחרונים שלו על כס השיפוט כתב ברנן חוות דעת שנויות במחלוקת בפסקי הדין "טקסס נגד ג'ונסון" (Texas v. Johnson) ו"ארצות הברית נגד אייכמן" (United States v. Eichman). בשני התיקים, פסק בית המשפט שהתיקון הראשון מגן על הזכות לביזוי דגל ארצות הברית.
ב-1982 הלכה לעולמה רעייתו של ברנן, מרג'ורי. חודשים ספורים לאחר מכן, כשהיה בן 77, נישא ברנן בשנית למרי פולר, ששימשה כמזכירתו במשך 26 שנים.[13] לעמיתיו של ברנן נודע על נישואיו השניים באמצעות מזכר משרדי קצר שבו נכתב, "מרי פולר ואני נישאנו אתמול ואנחנו נוסעים לברמודה".
משנתו השיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברנן האמין אמונה עמוקה במגילת הזכויות, וכבר בראשית הקריירה שלו הוא טען שהיא צריכה להיות משולבת בחוקי המדינות בנוסף לכך שהיא חלה על חוקי הממשלה הפדרלית.[14] לעיתים קרובות הוא נקט בעמדה לטובת זכויות הפרט נגד המדינה, ולעיתים קרובות העדיף נאשמים בפלילים, בני מיעוטים, עניים ושאר קבוצות שלא יוצגו כראוי. יותר מכך, הוא נרתע באופן כללי מהעמדות האבסטולוטיסטיות של השופטים הוגו בלאק וויליאם אורוויל דאגלס, שלא נטו להתפשר. הוא היה מעוניין להתפשר כדי לזכות בדעת הרוב של השופטים.[15] מתנגדיו השמרנים של ברנן תקפו אותו כמי שקידם את האקטיביזם השיפוטי, והאשימו אותו על הגעה להחלטות לפני שביסס אותן בהיגיון המשפטי המתאים. בעת שפרש, אמר ברנן שמבחינתו התיק החשוב ביותר שבו הוא דן היה פסק הדין "גולדברג נגד קלי" (Goldberg v. Kelly), שבו הוא פסק שהממשל המקומי, המדינתי או הפדרלי לא יכולים להפסיק תשלומי רווחה לאדם ללא שימוע מוקדם.[16]
בשנות ה-80, כאשר איימו ממשל רייגן ובית המשפט העליון בנשיאותו של ויליאם רנקוויסט להפוך על פיהן את החלטות בית המשפט שהתקבלו בתקופת נשיאותו של ארל וורן, הביע ברנן באופן קולני יותר ויותר את השקפותיו השיפוטיות. בנאום שנשא ב-1985 באוניברסיטת ג'ורג'טאון, הוא מתח ביקורת על קריאתו של התובע הכללי אדווין מיס ל"שיפוט על פי הכוונה המקורית" וכינה אותה "יהירות במסווה של ענווה", וטען שיש לקרוא את נוסח החוקה כדי להגן על הזכויות של "הכבוד האנושי".[17]
ברנן גם גילה עניין בתקדימים או בהימנעות מעמדות "אבסולוטיסטיות" במקרים שנגעו לעונש המוות, שכן הוא האמין שנטילה מכוונת של חיים על ידי המדינה, כעונש, היא מטבעה אכזרית ובלתי רגילה. ברנן ובעל בריתו הקרוב ביותר בבית המשפט, ת'ורגוד מרשל, הגיעו למסקנה בפסק הדין "פורמן נגד ג'ורג'יה" שעונש המוות היה מכל הבחינות מנוגד לחוקה, ומעולם לא קיבל את הלגיטימיות בפסק הדין גרג נגד ג'ורג'יה (אנ'), שבו נפסק ארבע שנים קודם לכן שעונש המוות כן תאם את החוקה. לאחר מכן, כתבו ברנן ומרשל חוות דעת מיעוט לסירוגין, כשלכל אחת מהן הצטרף השני, בכל פסק דין בו הוגש ערעור על עונש מוות.
ברנן גם כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "גלאס נגד לואיזיאנה" (Glass v. Louisiana). בתיק זה בחר בית המשפט שלא לשמוע את העתירה שבה נקרא תגר על התאימות לחוקה של השימוש בכיסא חשמלי כאמצעי לביצוע עונש מוות. בחוות דעתו בפסק דין זה כתב ברנן:
העדויות מראות שמוות מזרם חשמלי הוא אלים באופן קיצוני ושהוא גורם לכאבים ולהשפלה הרבה מעבר ל"הפסקת חיים סתם". עדים מדווחים כדבר שבשגרה שכאשר המתג מופעל, האסיר הנידון "מתכווץ", "מקפץ", ו"נאבק ברצועות בכוח אדיר". "הידיים נעשות אדומות, לאחר מכן לבנות, ומיתרי הצוואר בולטים כמו רצועות מתכת". גפיו, אצבעותיו, בהונותיו ופניו של האסיר מתעוותים באופן חמור. כוחו של הזרם החשמלי הוא כה עצום עד שגלגלי העיניים של האסיר יוצאים לפעמים ממקומותיהם ו"מונחים על לחייו". האסיר עושה את צרכיו, מטיל את מימיו ומקיא דם וריר.
ברנן סיכם את דבריו בציינו שהמתה בחשמול היא "לא פחות מהטכנולוגיה העכשיוית המקבילה להעלאה על המוקד".
ברנן הצביע עם הרוב בפסק דין רו נגד וייד שקבע את חוקיותן של ההפלות ברמה הלאומית. הוא גם הצביע עם דעת הרוב בפסק הדין "ז'קוביל נגד אוהיו" (Jacobellis vs Ohio), שקבע את הסטנדרטים המחמירים ביותר להאשמות במעשים מגונים ולמעשה התיר כל דבר למעט פורנוגרפיה קשה. הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק דין באוורס נגד הארדוויק, שאפשר למדינות להעמיד לדין על ביצוע מעשה סדום בהסכמה, ובסופו של דבר הוא סבר שפורנוגרפיה קשה מוגנת גם היא על ידי החוקה. ברנן נחשב כאחד מהשופטים הליברלים ביותר בהיסטוריה של בית המשפט העליון.[18]
מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ויליאם ברנן נפטר ב-24 ביולי 1997 במחוז ארלינגטון שבווירג'יניה. ארונו הוצב באולם הגדול של בניין בית המשפט העליון של ארצות הברית והוא נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.[19]
ב-1969 העניקה אוניברסיטת נוטרדאם לברנן את המדליה שנחשבת למכובדת ביותר בקרב הקתולים בארצות הברית (Laetare Medal).[20]
ב-1984 נקרא הבניין ההיסטורי של מחוז הדסון שבג'רזי סיטי שנפתח ב-1910 על שמו של ברנן.[21]
ב-1987 הוענק לברנן פרס הסנאטור ג'ון היינץ על שירות ציבורי משמעותי, פרס שמוענק מדי שנה על ידי קרן פרסי ג'פרסון.[22]
ב-1989 הוענקה לברנן מדליית החירות (Freedom Medal).[23]
ב-30 בנובמבר 1993 העניק הנשיא ביל קלינטון לברנן את מדליית החירות הנשיאותית.[24]
ב-2010 נכנס ברנן להיכל התהילה של ניו ג'רזי.[25] באותה שנה הוקם בסן אנטוניו שבטקסס בית הספר תיכון שנקרא על שמו.[26]
פארק ברנן, הניצב מול בניין בית המשפט ההיסטורי של מחוז אסקס שבניוארק, קרוי על שמו של ברנן, ופסל בדמותו נוצב בחזית בניין המחוז.[27][28]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם ברנן באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ויליאם ברנן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויליאם ברנן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Brennan, Patricia (October 6, 1996), "Seven Justices, On Camera", The Washington Post.
- ^ Hentoff, Nat (1998). Living the Bill of Rights: How to Be an Authentic American. p. 31.
- ^ "Harvard Legal Aid Bureau". Law.harvard.edu. October 9, 2008. Archived from the original on February 3, 2010.
- ^ Kim Isaac Eisler (2003). The Last Liberal: Justice William J. Brennan, Jr. and the Decisions That Transformed America. Beard Books. pp. 32–35, 38, 52–53.
- ^ 1 2 James Taranto, Leonard Leo (2004). Presidential Leadership. Wall Street Journal Books, p. 234.
- ^ 1 2 Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan Jr. and the Decisions That Transformed America. New York: Simon & Schuster, pp. 84-85.
- ^ Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan Jr. and the Decisions That Transformed America. New York: Simon & Schuster, p. 119.
- ^ Little, Rory K. (1999). "Reading Justice Brennan: Is There a "Right" to Dissent?". Hastings Law Journal. 50: 683. Archived from the original on August 10, 2014.
- ^ In the opinion of many, Justice Brennan was the most influential member in the US Supreme Court's history, The Irish Times, Aug 20, 1997.
- ^ "Richard A. Posner - University of Chicago Law School". www.law.uchicago.edu.
- ^ Davis v. Passman, 442 U.S. 228 (1979).
- ^ Carlson v. Green, 446 U.S. 14 (1980).
- ^ Mary Fowler Brennan, THE BALTIMORE SUN, March 31, 2000.
- ^ Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan Jr. and the Decisions That Transformed America. New York: Simon & Schuster, p. 167.
- ^ Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan Jr. and the Decisions That Transformed America. New York: Simon & Schuster, p. 13.
- ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York City: Basic Books. pp. 228–229.
- ^ "Justice Brennan Calls Criticism of Court Disguised Arrogance". Associated Press. October 13, 1985, via LA Times.
- ^ Ph. D., History; M. A., University of Colorado; B. A., University of Connecticut. "The 7 Most Liberal Supreme Court Justices in American History". ThoughtCo.
- ^ McGonigal, Chris; Farias, Cristian. "Historic Photos Show Supreme Court Justices' Funerals Through The Years". Huffington Post.
- ^ "Recipients - The Laetare Medal". University of Notre Dame.
- ^ Hudson County Courthouse - archINFORM project
- ^ "National – Jefferson Awards Foundation"
- ^ Roosevelt Institute, List of laureates
- ^ U.S. Senate. "Presidential Medal of Freedom Recipients"
- ^ Count Basie, Jack Nicholson, Les Paul make New Jersey Hall of Fame, The Star-Ledger, December 3, 2009.
- ^ "SCHOOL NAMESAKE". nisd.net. nisd. 2009.
- ^ Schoonmaker, L. Craig. "Brennan Park". NewarkUSA Blog. Blogspot.
- ^ Victoria St. Martin, Newark honors one of its own with statue of U.S. Supreme Court Justice Brennan, www.nj.com, Apr 01, 2019
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
- סגל אוניברסיטת ג'ורג'טאון
- אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
- שופטי בתי המשפט של מדינת ניו ג'רזי
- אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
- בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
- בוגרי בית הספר וורטון
- אמריקאים שנולדו ב-1906
- אמריקאים שנפטרו ב-1997