יהודה עמיטל

הרב יהודה עמיטל, (נולד בג' בחשוון ה'תרפ"ה, 31 באוקטובר 1924) הוא ראש ישיבת הר עציון לשעבר, מייסד מפלגת מימד ולשעבר שר בממשלת ישראל.

תולדות חייו

הרב עמיטל נולד בשם יהודה קליין ביום ג' חשוון תרפ"ה (31 באוקטובר 1924) בעיר גרוסוורדיין (כיום אורדאה מרה) שבמחוז טרנסילבניה שברומניה. בנערותו למד בישיבה לא חסידית בעיר הולדתו. הישיבה הוקמה על ידי הרב חיים יהודה הלוי שחזר מישיבת מיר בליטא עם שיטת הלימוד הליטאית ורצה להנחילה בארץ מולדתו, רומניה. שם בישיבה אחד ממוריו היה ר' בער ברקוביץ (אביו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ).

בשנת 1940 טרנסילבניה הצפונית עברה להונגריה על פי תכתיבי וינה.

עם הכיבוש הנאצי של הונגריה נלקח למחנה עבודה והיה בו כשמונה חודשים. שוחרר מן המחנה ביום שמחת תורה בשנת תש"ה (4 באוקטובר 1944), כשהגיע הצבא הרוסי למקום. הוא נסע לבוקרשט ומשם עלה לארץ ישראל, אליה הגיע ביום ב' חנוכה תש"ה (12 בנובמבר 1944). לאחר מעצר קצר במחנה המעצר בעתלית בא לירושלים.

בירושלים החל ללמוד בישיבת חברון, ובהמשך הוסמך לרבנות על ידי הרב איסר זלמן מלצר. למד גם אצל הרב יעקב משה חרל"פ, תלמיד הראי"ה קוק. תקופה קצרה גם שירת בהגנה. אחר כך עבר ללמוד בישיבת קלצק ששהתה אז בפרדס חנה, ושם גם התחתן עם אשתו מרים, נכדתו של הרב איסר זלמן מלצר. כשעברה ישיבת קלצק לרחובות, עקב מינויו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה מלצר, חותנו של הרב עמיטל, לרב העיר, עבר גם הוא לרחובות, ושם גר עד שעבר לירושלים בשנות ה-60.

יום אחרי הכרזת המדינה התגייס לצה"ל ונלחם במלחמת העצמאות, במסגרת חטיבה 7, בקרבות לטרון והגליל המערבי. את חוויותיו כחייל דתי במלחמה סיכם במאמר בשם "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות", שעשה רושם גדול בהראותו שיהודי דתי יכול לשרת כחייל בצה"ל. לאחר המלחמה התמנה לספרא דדיינא בבית הדין הרבני ברחובות, ובהמשך מונה לר"מ בישיבת הדרום והיה שותף פעיל בהתפתחות מוסד זה. בזמן כהונתו בישיבת הדרום ניסח את חזון "ישיבות ההסדר", והשתתף בהקמתן.

לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו ממנו מייסדי ישיבת הר עציון שבגוש עציון, ובהם יואל בן נון וחנן פורת, לעמוד בראש הישיבה. לאחר שהסכים קמה הישיבה בכפר עציון, ולאחר שנתיים עברה לאלון שבות. לאחר הקמת הישיבה הזמין את הרב אהרן ליכטנשטיין להצטרף אליו בראשות הישיבה, והשניים שימשו יחד בראשות הישיבה עד לפרישתו מהתפקיד. בהנהגתם (בשנתיים האחרונות לכהונתו, ביחד עם הרבנים יעקב מדן וברוך גיגי) התאפיינה הישיבה בפתיחות חינוכית, שאיפשרה למגוון תפיסות הגותיות ופוליטיות לדור בכפיפה אחת. בין השאר תמך הרב עמיטל בהקמת מכון ההוראה בצמוד לישיבה ואפשר אופני לימוד תנ"ך הנחשבים כבלתי ראויים בחלק מהציבור הדתי‏‏.

לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם ספר בשם "המעלות ממעמקים" ובו שיחות שהעביר בזמן המלחמה ולאחריה, שעסקו בהתמודדות עם משבר האמונה שהביאה עמה המלחמה. בספר זה הוא מבטא עמדות שהיוו את יסוד הגישה של גוש אמונים, אך במהרה שינה בצורה חדה את דעותיו והתנגד לתפיסה המשיחית-גאולית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, אותה הביע בספרו, בטענה כי אין בכוחו של אדם לדעת מהן תוכניותיו של האל, אלא רק לקוות. שינוי זה הפתיע את ראשי גוש אמונים, שפנו אליו עם הקמת גוש אמונים בבקשה להיות הדמות הרבנית שמובילה את התנועה ונענו בשלילה חריפה.

בסמוך למלחמת לבנון הוא טען שיש לעתים עימות בין קדושת האדם וקדושת האדמה, ובעימות זה יש להעדיף את קדושת חיי האדם. מאז נהג הרב עמיטל להביע עמדות בעד החזרת שטחים תמורת שלום שהציבו אותו בעמדת מיעוט בציבור הדתי. בשנת 1988 היה ממייסדי תנועת מימד, שאת רשימתה לכנסת הוביל, אך היא לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 1995, לאחר רצח רבין, התמנה הרב עמיטל לשר ללא תיק בממשלתו של שמעון פרס, מתוך מטרה לגשר על המתיחות בין דתיים לחילוניים. ב-1999 הצטרפה מימד לישראל אחת בראשות אהוד ברק, עמיטל היה שותף למהלך, אך בסופו של דבר פעילותו בתנועה פחתה עד שפסקה כליל. חתנו, הרב יהודה גלעד, היה חבר כנסת מטעם מימד, עד שפרש בגלל המשך ההליכה עם מפלגת העבודה, ובעיתונות התפרסם שגם הרב עמיטל התנגד להמשך ההליכה עם מפלגת העבודה [1]. לקראת בחירות 2006, השתתף בכינוס בחירות של תנועת העבודה-מימ"ד לאחר הפסקה של כמה שנים בהם נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים ובמימד הודיעו כי הרב עמיטל עדיין חבר במפלגה.

כשהגיע לגיל 80 ביקש מהנהלת הישיבה להחליט מראש, עוד לפני שיעזוב את תפקיד ראש הישיבה, מי יהיו ראשי הישיבה הבאים. הוקמה ועדה שבחרה את הרבנים יעקב מדן וברוך גיגי. הרב עמיטל זכה לשבחים רבים על התנהלות זו, שיש בה כדי למנוע סכסוכי ירושה האופייניים לישיבות רבות. השבחים אף הופנו לכך שמשרת ראש ישיבה לא עברה בירושה לקרוביו, אלא הוענקה על פי שיקולים עניינים.

בסוף שנת תשס"ח פרש הרב עמיטל מראשות הישיבה, ובמקומו נכנס הרב משה ליכטנשטיין, בנו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כראש ישיבה רביעי.

הרב עמיטל משמש כיום כנשיא של בית המדרש "תאיר".

הגותו

הרב עמיטל לומד

כשתינוק בוכה

היסוד הבסיסי בהגותו הוא הסיפור אותו שמע כל אחד מתלמידיו לפחות פעם אחת:

"מעשה באדמו"ר הזקן בעל התניא, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה בעריסתו. סגר האדמו"ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו"ר לחדר הסמוך, ומצא שם את בנו, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה על בנו: מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה? הבן הנבוך הרים את מבטו וענה לאביו: הייתי כל כך שקוע בלימוד, עד שלא שמעתי כלל את קול הבכי. העיר לו אביו: אם אדם לומד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה, משהו פגום בלימוד זה".

הסיפור אף הפך לסיסמא: "כשתינוק בוכה, סוגרים את הגמרא" ומטרתו להביע את הרעיון שצריך להיות קשובים לצרכים של עם ישראל, שפני הלומד צריכים להיות מופנים החוצה לעזור לציבור שסביבו ולא להתרכז בעצמו. מתוך גישה זו, הוא תומך ומעודד פעילויות חברתיות בתחומים שונים.

אחריות אישית

יסוד חשוב נוסף מתבטא בשם ספרו "והארץ נתן לבני אדם". הוא מדגיש את המוסר הטבעי של האדם שצריך להדריך אותו בחייו. צריך להתנהג לפי המוסר הטבעי של האדם, כאשר התורה לא באה להחליף אותו, אלא להוסיף עליו רמה התנהגותית גבוהה יותר.

במקרים של התנגשות, הרב עמיטל סבור שיש להדגיש שני דברים: א. התורה שבעל פה מעדנת את הבנתנו הראשונית ומסייגת את הדינים המופיעים בתורה. ב. יש הבדל בין יכולתו של הקב"ה לשלנו:

"הקב"ה ממית ומחיה, והוא יכול לדרוש מאדם לקחת חייו של מישהו. ולכן, גם כאשר התורה מצווה אותנו לפעול בניגוד למוסר הטבעי שלנו, אין הכוונה שעלינו לתקן את הגישה המוסרית שלנו ולהתאים אותה לציווי של התורה...".

מתוך החשיבות שהוא מייחס למוסר הטבעי, הוא קובע כי ישנם איסורים בסיסיים, שדווקא כיוון שהם יסודיים, לא נכתבו בתורה אלא הם קודמים לה - כגון אכילת בשר אדם שאף שאינם איסורים מן התורה שבכתב, אולי אף יגברו על איסורים כאלו במצבים מסוימים.

ספרו של הרב עמיטל, "והארץ נתן לבני אדם".

הרב עמיטל רואה חשיבות גדולה בעמידה טבעית מול הקב"ה ועשיית המצוות מזווית אישית, אם כי תוך מחויבות למסגרת ההלכתית המקובלת על כל פרטיה. מתוך עמדה זו, הרב עמיטל מדגיש את הצורך ביכולת החלטה עצמאית של האדם, כדי שיגיע למסקנותיו בעצמו ולא מתוך כניעה לדעת אחרים. הוא הביע את גאוותו על כך שבבית המדרש שגידל יכולים התלמידים לחלוק גם על ראש הישיבה, למרות מעמדו.

מתלמידיו הבולטים

• האלוף גרשון הכהן- מפקד המכללות בצה"ל
• פרופ' משה בר-אשר - נשיא האקדמיה ללשון העברית
• הרב בני לאו- ראש בית מורשה
• הרב שלמה רוזנפלד- ראש ישיבת ההסדר שדמות נריה, וחבר בהנהלת איגוד ישיבות ההסדר בישראל
• הרב רא"ם הכהן- ראש ישיבת עתניאל ומרבני מועצת יש"ע
• הרב שמואל דוד- רב העיר עפולה
• הרב אביה הכהן- ראש הכולל בעין צורים
• הרב מאיר ליכטנשטיין- ר"ם בישיבת עתניאל
• הרב יהודה גלעד- ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא
• הרב זאב ויטמן- רב חברת תנובה, וראש ועדת השמיטה הממלכתית של ישראל
• הרב יובל שרלו- ראש ישיבת ההסדר בפתח תקוה וממקימי תנועת צוהר
• הרב אמנון בזק- ר"מ בישיבת הר עציון
• הרב יוסף צבי רימון (רב)- רב קהילת אלון שבות דרום, וראש עמותת תעסוקטיף של מפוני גוש קטיף
• הרב אליהו בלומנצוויג- ראש ישיבת ההסדר בירוחם
• פרופסור בנימין איש שלום רקטור בית מורשה

ספריו

• המעלות ממעמקים ירושלים-אלון שבות תשל"ד.
• והארץ נתן לבני אדם - ספר מחשבתי על פי שיחות שהעביר בישיבה, הוצאת תבונות, תשס"ד.
• רסיסי טל - חידושים ובירורים בהלכה, ישיבת הר עציון, תשס"ה.

ביבליוגרפיה של כתביו עד תשנ"ד התפרסמה בעלון שבות בוגרים ג' תשנ"ד, עמ' 103 - 110.

לקריאה נוספת

• אלישיב רייכנר, באמונתו: סיפורו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת ידיעות ספרים, 2008
• משה מיה, עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה, הוצאת תבונות, תשס"ב

קישורים חיצוניים

• תבנית:חבר כנסת
• ראיון עם הרב יהודה עמיטל nrg
• קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו באתר "בחרנו בחיים" של "יד ושם"
• האתר הרשמי של ישיבת הר עציון
• אלישיב רייכנר, ומשיח לא בא, על עמדותיו של הרב עמיטל, מקור ראשון
• Alan Brill, “Worlds Destroyed, Worlds Rebuilt: The Religious Thought of R. Yehudah Amital”, Edah Journal 5:2, Sivan 2006 (אנגלית)
• יאיר שלג, על הביוגרפיה 'באמונתו: סיפורו של הרב יהודה עמיטל', באתר הארץ, 30.7.2008
• רשימת המאמרים של יהודה עמיטל באתר רמב"י
• רשימת המאמרים של יהודה עמיטל, באתר רמבי"ש