אורי גולדשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי גולדשטיין, 2011

אורי גולדשטיין הוא עיתונאי, במאי סרטי תעודה ויוצר ישראלי בתחום הטלוויזיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדשטיין נולד בירושלים. הוא נחשב אוטודידקט. החל לעבוד ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה ככתב חדשות בשנת 1970. המשיך כבמאי סרטים ארוכים וכתבות ל"מבט שני" ול"יומן".

זכה בפרסים רבים בישראל כולל פרס כינור דוד של העיתון ידיעות אחרונות. הפרס ניתן על סדרת סרטים בחמישה פרקים המתארת את עסקת חילופי השבויים עם ג'יבריל ב-1985. אחדים מסרטיו נקנו ושודרו בחו"ל, בהם הסרט "מחיר מבצע" על סיירת צנחנים.

גולדשטיין זכה במלגת קרן שרת לאמנים ונשלח לארצות הברית. הוא ייצג את ישראל בפרס אמי בארצות הברית בסרטו "פרטים קטנים", על ילדים עם שיתוק מוחין. כמו כן זכה בפסטיבל סרטי נשים באיטליה על סרט על חיל נשים בישראל. צ'ארלס ברונפמן וקרן קרב בחרו בגולדשטיין לביים את הסרט במלאת 40 שנה למדינה.

סרטו על סברה ושתילה זכה בפרס על שם עליזה שגריר. סרטו על יגאל אלון מוקרן עד היום במוזיאון גינוסר. גולדשטיין חזה, בכתבה רחבת ממדים בת חמישים דקות ששודרה בערוץ הראשון בערב שבת, את פרוץ האינתיפאדה הראשונה עם הפלסטינים בשנת 1987.

בסרט בן תשעים דקות, "הקץ המגולה", הסביר את תופעת גוש אמונים וזכה על כך בפרס רשות השידור. ההיסטוריון משה צוקרמן אמר כי זה הסרט הראשון העושה עבודה היסטורית של מדענים ומכניס את המדיה לעידן השכלת החובה. הכתבה "וילה בלבנון" על מלחמת לבנון הראשונה שודרה בתוכנית "מבט שני" וזכתה להדים רבים. בעקבות שידור הכתבה החל ויכוח ציבורי על איך והאם יש לסקר הלוויות חיילים.

יש הגורסים כי כתבה של גולדשטיין על תפקוד ממשלת מנחם בגין ששודרה ב"יומן", הייתה בין הגורמים להתפרקותה.[דרוש מקור] השר אהרן אוזן אמר אז - "זו לא ממשלה. זו שקשוקה". כתבה של גולדשטיין שצולמה בחברון הביאה לסכסוך בין מנכ"ל רשות השידור דאז, אורי פורת והשר הממונה רענן כהן. פורת התפטר בתום פרשה זו. בעקבות שידור הכתבה קיבל איום על חייו ומכתבי שטנה בעילום שם.

ב-2010 העניק פורום היוצרים הדוקומנטריים בישראל לאורי גולדשטיין פרס מפעל חיים. הפרס ניתן לו במסגרת טקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי שנערך ב-2 בדצמבר 2010 במרכז אומנויות הבמה במעלות תרשיחא.

כתבות וסרטי תעודה בבימויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1981 - פרטים קטנים - סרט 50 דקות (סיפורם של שאולי וליאורה הסובלים משיתוק מוחין ומתגוררים במוסד אילנות)
  • 1987 - מסע ליד הבית - סרט על המציאות בשטחים במלאת עשרים שנה לכיבוש – "יומן השבוע" הוקדש כולו לסרט אשר תיעד את המציאות ערב פרוץ האינתיפאדה
  • 1976 - דוד, אבישי ויאיר - סיפוריהן של שלוש משפחות ששכלו את יקיריהן במלחמת יום הכיפורים
  • 1977 - סרט - המבצר האחרון - סרט על התמודדותה של מפלגת העבודה בבחירות להסתדרות לאחר כישלונה בבחירות הכלליות
  • 1981 - סרט - סיפורה הטראגי של הנערה אורה דרעי שנעלמה בשנת 1974 ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלה
  • 1982 - סרט - בין התפילות - לילה אחד בחייה של העיר תל אביב
  • 1982 - סרט - הקץ המגולה 90 דקות – על גוש אמונים וימיו האחרונים של היישוב עצמונה לפני החזרתו למצרים
  • 1985 - מבט שני - וילה בלבנון – עם חיילים בשגרת הבט"ש בעומק הלבנון, לקראת נסיגה חלקית של צה"ל
  • 1986 - מבט שני - ראס בורקה, שמונה חודשים אחרי – עם המשפחות שנפגעו בהתקפת הירי במהלך חופשתם
  • 1986 - מבט שני - עצם בגרון – סיפורם של הכושים העבריים בדימונה
  • 1988 - מבט שני - דיוקניהם של שמעון פרס ויצחק שמיר לקראת הבחירות
  • 1989 - מבט שני - תמונת מצב פוליטית כפי שעולה משיחות עם בני בגין, יוסי ביילין, דדי צוקר ורפאל איתן
  • 1989 - מבט שני - כבישים מקבילים - המשמעות החברתית-פוליטית של כבישים כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרה של כביש חוצה שומרון
  • 1989 - מבט שני - דמותו ופועלו של ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק
  • 1992 - החתונה של המדינה - סיפור חתונתה המתוקשרת של פנינה רוזנבלום ומשה חיים (שודר בהוט)
  • 1991 - אין ריקודים בבית העם - סיפור הפרטת המושב הראשון בישראל – נהלל
  • 1991 - דדו - סרט בשני חלקים המשרטט את דיוקנו של רמטכ"ל מלחמת יום כיפור דוד אלעזר (דדו)
  • 1990 - חטיבת יפתח - סיפורה של חטיבת יפתח במלחמת השחרור – שני חלקים (שייך לעמותת הפלמ"ח)
  • 1990 - חטיבת הראל - סיפורה של חטיבת הראל במלחמת השחרור והקרב על ירושלים – שני חלקים (שייך לעמותת הפלמ"ח)
  • 1990 - יגאל אלון - סיפורו של המצביא והמדינאי יגאל אלון (שייך לעמותת יגאל אלון)
  • 1990 - גבעת המטוס - סיפוריהם של עולים מאתיופיה ורוסיה ששוכנו בגבעת המטוס (שודר בערוץ 2 הניסיוני)
  • 1994 - נוגעים בשמיים - סרט אודות חיל האוויר (שודר בערוץ 2 / שידורי קשת ביום העצמאות)
  • 1998 - מחיר מבצע - הכשרת לוחמים במסגרת סיירת צנחנים על רקע ההסתבכות בלבנון. בעקבות מותו של מפקד היחידה איתן בלחסן בלבנון נערכה גרסה חדשה של הסרט
  • 2001 - גם חי, גם מת - סיפור היעדרותו של הצעיר עירא גורביץ' מקיבוץ גינוסר
  • 2003 - "...ובקר בו לא קם" - סיפורו של פיני לוי, מובטל מעכו שהיה בעברו ראש הוועד במפעל הפלדה בעיר
  • 2006 - מבט שני - מטולה לפני המלחמה – סיפורה של העיירה מטולה ערב מלחמת לבנון השנייה
  • 2009 - מבט שני - ג'נין, אינתיפאדה של תרבות – סיפור הפיכתה של ג'נין מבירת הטרור למרכז תרבות שוקק
  •  ? - סטף - דיוקנו של התעשיין סטף ורטהיימר (שודר בערוץ 2)
  • 2011 - מבט שני - מלחמתו הפרטית של אפרים שולמן - סיפורו של שריונר שהתחזה למת בטנק שורץ מצרים ,נחלץ והגיע למעוז פורקן שפונה בשלום במלחמת יום הכיפורים
  • 2013- "עד טיפת המים האחרונה" - סרט בן 50 דק' על איש הטלוויזיה והשחיין משה גרטל. שודר בערוץ 1.
  • 2013- כתבה על שחיתות ברשות המסים 23 דקות שודר במאי, בערוץ 1.

סדרות תעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1985 - חיילים יקרים - סדרה הסוקרת את המהלכים לשחרורם של השבויים הישראלים במסגרת עסקת ג'יבריל
  • 1994 - התבוננות - סדרה אודות דמויות ומקומות כפי שמשתקפים בעיניו של הבמאי גולדשטיין. נושאי הסדרה: "סיפור צהוב" על מכבי תל אביב, "רמה אחרת" על רמת הגולן, "זמן עבר" על אנשי עמק יזרעאל, "אזרחים משכונה ד'" על שכונה ד' בבאר שבע, "אמריקה בעכו על מועדון אגרוף בעכו ו"מטולה סיטי" על המושבה הצפונית.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דליה רביקוביץ' בעקבות כתבה על האחד במאי: "אורי גולדשטיין מצטייר כאחד הכתבים המקוריים ביותר, וכמי שמתקרב בכתבותיו לאמנות הקולנוע. הצילומים והעריכה בסרטו היו מלבבים ורוויי הומור, וכן גם קטעי ראיון עם עוברים ושבים, שלוקטו בקפידה כאילו היו חלק מתסריט מוכן".

אדם ברוך: "מה טוב באורי גולדשטיין (ערוץ 1, "יומן")? הוא גם אמן וגם כתב טלוויזיה. גם מתעד (כפשוטו) וגם לירי (במידה). הוא אחת הסיבות לצפייה ביומן של ערוץ 1. נסיון החיים שלו הינו תובנה מעודנת ומרירה".

אורי פורת, מארס 1986:"קבל נא מחמאותי על הסדרה "חיילים יקרים" שהייתה לאחד מציוני הדרך ברשימת ההישגים הבלתי נשכחים של הטלוויזיה הישראלית. כושר היצירה העיתונאי-אמנותי שלך טבוע כחותם על כל אחד מחמשת פרקי הסיפור האנושי המרתק הזה".

גיא מרוז:"...ואפרופו מילה טובה לערוץ הראשון. בעצם לא. מילה ענקית לאורי גולדשטיין, כתב מופלא שלהם שמביא כמעט מדי שבוע סיפורים גדולים ורגישים ל"יומן". איך ערוץ 10 עוד לא חטף אותו?" (מעריב, יולי 2005)

בשנת 2008 יצא תא תדמי"ת - חלק מפורום משפטי למען ארץ ישראל, במכתב למנכל רשות השידור דאז, מוטי שקלאר נגד כתבה על חברון בבימויו של גולדשטיין, אשר לטענתם הציגה באופן מוטה ומעוות את היישוב היהודי בחברון. [1].

בשנת 2011, הוציא נפתלי מוזס, לשעבר עוזרו האישי של הרב מנחם פרומן ואביו של אחד מהנערים הרוגי הפיגוע בישיבת מרכז הרב, את הספר "אבל תחת זכוכית"‏[2]. בספרו, מוזס מנתח את סרטו התעודי של גולדשטיין על הפיגוע‏[3]. אחרי תיאור מדוקדק של המראות והפסקול, מוזס מגיע למסקנה שגולדשטיין מוליך את הצופים שולל, תוך שימוש בהונאה, בהסתרת עובדות ובישול הסרט. מטרתו של גולדשטיין, לפי מוזס, להציג ש"הסבל הוא אוניברסלי,"...‏[4]. אבל, לפי מוזס, עיקר מטרתו של גולדשטיין להציג את האשמה כולה על כתפי הישראלים, ובייחוד המתנחלים והדתיים הלאומיים‏[5]. מוזס מאשים את גולדשטיין שסרטו אינו יכול להסתתר תחת הכותרת 'אמנות', ושלמעשה זהו "זיכוי זדוני ומרושע של האשמים, והאשמה גסה דוחה ומגונה של החפים מפשע"‏[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכתבה של גולדשטיין בחברון הסתה באתר חדשות מחלקה ראשונה (הכותרת כמובן משחקת בשמותיהם של ברוך גולדשטיין המחבל, ואורי גולדשטיין עורך הסרטים התיעודיים) את הפסקול של סרט זה ניתן לשמוע כאן באתר 'ליכוד שלנו' של משה פייגלין
  2. ^ בספר כמה פרקים הדנים באריכות בטיפול התקשורתי בפיגוע. אתרו של ד"ר נפתלי מוזס מוות באסון מצער הוא אתר ההוצאה העצמית של הספר.
  3. ^ הסרט שודר בליל שבת בערוץ הראשון, לילה בלבד אחרי הפיגוע
  4. ^ עמוד 68 שם: הערבים אינם שמחים ברצח, שנקלעו אליו "באקראי", באותה מידה שאינם שמחים בהריגת הילדים בעזה בידי הצבא הישראלי. הם עצובים כי עכשיו פרנסתם נמצאת בסכנה, והם תלויים בישראל
  5. ^ עמוד 68 שם. הדבר עולה מניתוח העמדת התמונות, סידורם, והקולות, בייחוד קולו של הרב צבי יהודה קוק לפני עקירת ימית ופינוי סיני. הקול מושמע אחרי קטע הסבר של גולדשטיין על רקע תמונות מהפינוי "וכך דחף את הנוער אל דתיות קנאית, לפטריוטיזם, ואין צורך לומר ללאומנות קיצונית" לאחר מכן נשמע קולו של קוק המסתיים ב: "שלום אמת הוא רק זה שכתוב בתורה!" לטענת מוזס, גולדשטיין מעלים בכוונה את מטרתו המזוויעה של המחבל עלא אבו דהיים, ואת שנאתם המטופחת של הערבים באופן כללי. בהמשך העמוד, מוזס מציין שתמונות של התפרעויות בדרך לכפר הערבי חסרות מן הסרט, ומדגים בין היתר בכך שכתובת קיר רוויית שנאה בערבית, מתורגמת לקהל הישראלי באופן אחר לחלוטין מתוכנו, ושל משפחת המחבל (שם, בעמוד 69: לדעת מוזס זוהי מטרת הצגת האבל המשפחתי בבית המחבל)
  6. ^ שם עמוד 75, על פי התרגום העברי (טרם יצא לאור). מוזס מתייחס לאי גינויו של הרוצח, בהתעלמות והעלמה של השנאה הקיימת בצד הערבי, ולהאשמת הלאומיות והימין דרך התסריט, תוך התעלמות מהילדים החפים מפשע שנרצחו, ותוכן הלימודים שלהם, שאותם, לדעתו, גולדשטיין לא הכיר ולא רצה להכיר, ועליהם מספר מוזס בספרו.