משה פייגלין
משה זלמן פייגלין (נולד ב-1962), הוא פעיל פוליטי ישראלי, מייסד תנועת זו ארצנו, ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, והתמודד מטעמה על ראשות המפלגה ועל מקום ברשימה לכנסת.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
משה פייגלין נולד בחיפה, למשפחה ציונית שאבותיה עלו לישראל בעלייה הראשונה מרוסיה הלבנה. בילדותו עבר עם משפחתו לרחובות, שם למד בבית הספר "תחכמוני" ואחר כך בישיבה התיכונית אור עציון. שירת בצה"ל כקצין בהנדסה קרבית והשתחרר בדרגת רב-סרן. לאחר שחרורו, הקים את חברת גלישת המצוקים הראשונה בישראל שעסקה בתחזוקה חיצונית של בניינים גבוהים. במקביל הקים חברת הזנק, שאת הבעלות עליה העביר לחברו בזמן הסכמי אוסלו, עקב פעילותו בתנועת זו ארצנו, שאותה הקים באותה תקופה. פייגלין הוא תושב גינות שומרון, נשוי לציפורה, ואב לחמישה.
[עריכה] פעילותו הפוליטית
[עריכה] זו ארצנו
בשנים 1992 - 1995 היה פעיל נגד הסכם אוסלו והקים עם בני אלון ועם שמואל סאקט את תנועת זו ארצנו כתגובה למה שכינה בספרו "בגידת ארגוני המתנחלים". "זו ארצנו" התנגדה להסכמי אוסלו שעברו בכנסת באותה התקופה, ונקטה קו מחאה אותו כינתה מרי אזרחי בלתי אלים. "זו ארצנו" ערכה הפגנות בלי לבקש רישיון, כדי להפגין את חוסר הלגיטימיות של הממשלה. כתוצאה מכך, התעמתו אנשי התנועה מספר פעמים עם משטרת ישראל.
ב-6 באוגוסט 1995 נעצר פייגלין במהלך הפגנה, והוגש נגדו כתב אישום בעוון התקהלות אסורה. הוא הורשע בבית משפט השלום, והוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח ומאסר על תנאי לששה חודשים. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה[1].
בשנת 1997 הורשע פייגלין על פעילותו בתנועת "זו ארצנו" בעבירת המרדה ובפרסום דבר המרדה ונשפט ל-18 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים בפועל. בנוסף הופעל נגדו באופן חופף המאסר על תנאי לשישה חודשים שהיה תלוי נגדו. פייגלין ריצה את העונש בעבודות שירות, ולאחר מכן הקים את תנועת מנהיגות יהודית.
ב-2 באוגוסט 2000 נעצר פייגלין לאחר שניסה להיכנס להר הבית בכוונה להתפלל על ההר. הוא הורשע בעבירות של התקהלות אסורה ושל הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו[2].
[עריכה] מנהיגות יהודית בליכוד
החל ממועד הצטרפותו לליכוד, פעלה חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד להצבתו כמועמדה לראשות הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה. היו שכינו את אנשי מחנהו בליכוד בשם "פייגלינים"[3]. בהתמודדות הראשונה מאז הצטרפותו על ראשות המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, זכה בקולותיהם של 3.5% מהמצביעים בקרב מתפקדי הליכוד. מאז התמיד פייגלין בהצבת עצמו לראשות התנועה בכל מערכת בחירות, והצהיר בכל הזדמנות שימשיך לרוץ לראשות הליכוד עד שינצח, זאת חרף לחצים של גורמים פוליטיים בימין, בתוך הליכוד ומחוצה לה. לטענתו, מטרת ריצתו איננה אישית, אלא לאומית-אידאולוגית. לאור זאת הכריז פייגלין שהוא אינו פוסל אפשרות שבתום התהליך המאומץ והארוך, מי שלבסוף יעמוד מטעם מנהיגות יהודית בראשות הליכוד וממשלת ישראל - לא יהיה בהכרח הוא.[4]
[עריכה] הבחירות לכנסת השש עשרה
בנפרד מריצתו לראשות הליכוד, בבחירות המקדימות במרכז הליכוד לכנסת השש עשרה, בשנת 2003, הגיע פייגלין למקום ה-39 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת. עקב הרשעתו הפלילית, היה פייגלין מחויב על פי חוק להצהיר על הרשעתו ולבקש כי יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית יחליט, לפני הגשת רשימת המועמדים, אם זו עבירה שיש עמה קלון. פייגלין לא פנה מיוזמתו, וגם הליכוד לא יזם פנייה כזו. יושב ראש הוועדה החליט לפסול את הכללתו של פייגלין ברשימת הליכוד גם משום שלא יזם את הפנייה וגם משום שיש קלון בהרשעתו. בעתירה של פייגלין לבג"ץ, קיבל בית המשפט את הטיעון הטכני (שפייגלין לא יזם את הפנייה ליושב ראש) ואישר את הוצאתו מהרשימה[5]. בג"ץ החזיר את הדיון בשאלת הקלון לוועדת הבחירות. משמונה השופט יעקב טירקל ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית קבע כי בהרשעה אין קלון[6]. היועץ המשפטי עתר בשל כך לבג"ץ, אך העתירה נדחתה בשל חוסר רלוונטיות (העתירה הוגשה מספר חודשים לפני תום 7 שנים ממועד ריצוי העונש ולא נראו בחירות מוקדמות באופק)[7].
[עריכה] הבחירות לראשות הליכוד 2005
ב-19 בדצמבר 2005, זכה פייגלין בכ-7,000 קולות, שהם 12.4% מהמצביעים של מתפקדי הליכוד בבחירות המקדימות לראשות התנועה ובמקום השלישי, לאחר בנימין נתניהו וסילבן שלום. עם היוודע התוצאות, החלו בסביבתו של נתניהו לנסות להדיחו מהליכוד. בתגובה, הציג פייגלין את מועמדותו לחברות בכנסת מטעם הליכוד וציין כי עשה זאת דווקא משום נסיונות אלה. לאחר החלטת יו"ר ועדת הבחירות של הליכוד לפיה במעשיו של פייגלין אין קלון ושהוא כשיר להיבחר לכנסת, ותוך סיכום עם אנשיו של נתניהו אליו הגיע כדי להרגיע את הרוחות - הסיר פייגלין את מועמדותו לחברות בכנסת השבע עשרה. את הצעד הזה נימק בכך שבמתכונתה הנוכחית של הכנסת הוא מעדיף לפעול מחוצה לה, ושאינו רוצה להיות שותף למצג השווא של הדמוקרטיה בישראל; או כלשונו: "חושש להיכנס לבקבוק שבכיסו הקטן של אהרן ברק".
[עריכה] הבחירות לראשות הליכוד 2007
בעקבות החלטת מרכז הליכוד לקיים בחירות מקדימות ב-14 באוגוסט 2007, הודיע פייגלין כי יתמודד במירוץ לראשות הליכוד. הסקר הראשון שפורסם בקול ישראל העמיד את פייגלין במקום השני אחרי נתניהו ולפני סילבן שלום (שפרש מאוחר יותר מהמרוץ)[דרוש מקור]. לפני הבחירות, הוגשה בקשה לוועדת הבחירות של הליכוד, למנוע את התמודדותו של פייגלין, בנימוק שמשנתו נוגדת את ערכי הליכוד. בעוד לטענת פייגלין, ערכיו הם הקרובים יותר לערכי הליכוד. במטה של פייגלין האשימו את בנימין נתניהו בתככנות כוחנית לטיהורים פוליטיים. סיסמתו של פייגלין בהתמודדות זו הייתה: "משה פייגלין – כי יש לו א-לוהים". הסקרים חזו לו 30 אחוזי תמיכה. לבסוף הגיע פייגלין שני מבין שלושת המועמדים (השלישי היה דני דנון), עם קרוב ל-9,000 קולות שהיוו 23.4% מקולות הבוחרים (לעומת 72.8% לנתניהו). [8]
[עריכה] הבחירות לכנסת השמונה עשרה
בעקבות ההודעה על הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הודיע פייגלין כי יתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, ופתח בקמפיין תחת הסיסמה "פייגלין, אפשר להאמין". מנהיג הליכוד, נתניהו, פעל בדרכים שונות להקטנת כוחו של פייגלין. בסופו של דבר נבחר פייגלין למקום ה-20 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, בקבלו 12,270 קולות שהן כ-25.3% מקולות המצביעים. מספר פרשנים טענו כי בחירתו במקום שנחשב ריאלי ברשימה, כמו גם בחירתם של אישים נוספים שהעידו אישית[9] על שייכותם לחטיבת מנהיגות יהודית שבראשותו, יש בהם כדי לראות את התחזקות הזרם הנצי בליכוד. ב-11 בדצמבר 2008 התקבלה עתירה לוועדת הבחירות של הליכוד שהגיש אופיר אקוניס, הנחשב למקורב לבנימין נתניהו, עתירה שבעקבותיה נדחק פייגלין למקום ה-36. פייגלין החליט שלא לערער על ההחלטה כיוון שלדבריו אין לו אמון במערכת המשפט בישראל[10]. בבחירות עצמן זכה הליכוד (תחת השם הליכוד-אח"י) ב-27 מנדטים, נתניהו נבחר בשנית לראש ממשלה, ופייגלין נותר מחוץ לכנסת.
החלטתו של פייגלין להתמודד על מקום בכנסת בניגוד להחלטתו בבחירות שלפניהן, מתאפיינת בשאיפתו להפוך לדמות מוכרת במפה הפוליטית, כהכנה לבחירתו לראשות הליכוד בעתיד. עם זאת פייגלין ממשיך להצהיר כי חברות בכנסת אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי כדי להגיע דרכו להנהגת המדינה.
[עריכה] הבחירות לראשות הליכוד 2012
הבחירות לראשות הליכוד התקיימו ב-30 בינואר 2012. בבחירות אלו התמודדו רק שניים - נתניהו ופייגלין. נתניהו זכה בבחירות ברוב של 76.8% לעומת פייגלין שזכה לכ-23.2% מקולות הבוחרים.
[עריכה] השקפותיו
את תפיסותיו השונות בנושאים רבים פייגלין מבאר ופורס בהרחבה במאמריו וספריו שיצאו לאור בשנים האחרונות ובראיונות שערך בכלי התקשורת.
- תפיסתו המדינית המוצהרת של פייגלין מבוססת - ביסודה - על ראייה לאומית-יהודית, אשר לאורה הוא משתית עמדה ביטחונית בלתי מתפשרת מול "הטרור הערבי" (פייגלין שולל את המושג "פלסטיני"): בניגוד ליריבו הפנים-מפלגתי בנימין נתניהו, שטבע את האימרה "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" - טבע פייגלין אימרה נגדית: "לא יתנו וגם לא יקבלו, את האויב יש לנצח". פייגלין רואה בנוכחות הערבית בארץ ישראל כיבוש שהחל לפני 1,370 שנה לדבריו, יש לסיים כיבוש זה בהקדם, משום שהוא אחד המקורות לצרות המדיניות, הערכיות והקיומיות של עם ישראל בארצו. בהשראת דבריו של אורי צבי גרינברג "השולט בהר - שולט בארץ", טוען פייגלין שסיום השלטון הערבי על הר הבית יביא במישרין לסיום הכיבוש הערבי בארץ ישראל, יביא קץ לטרור, ישקיט את המזרח התיכון, ויביא שלום לאזור ולעולם. פייגלין סבור כי מקור המוטיבציה של הטרור הערבי הוא בתקווה ולא בייאוש: לא הייאוש ממצבם מניע את הערבים, אלא תקוותם לסלק את עם ישראל מארץ ישראל. לדבריו, רק גדיעת התקווה הזו על ידי חסימת[11] כל אופציה של כינון מדינה ערבית באיזשהו חלק של ארץ ישראל, תעצור את הטרור ותשקיט את האזור.
- בראיון לערוץ הכנסת בסוף שנת 2005 [12], טען פייגלין כי ערכי האסלאם הפטריארכלי, "הסוגד לכוח", הופכים את התרבות הערבית ל"תרבות נחותה, תרבות של מחבלים מתאבדים", אך הדגיש שזו אינה תוצאה של תכונות מוּלָדוֹת של הערבים עצמם.
- עם זאת, ועל אף תפיסותיו הניציות המובהקות, הבהיר פייגלין כי בשונה מעמדות (כוחניות-לדעתו) הרווחות הן בשמאל והן בימין, הרי שלפי עמדתו שלו: בזמן שבו לא ניטשת מלחמה שאותה יזם האויב (ושדיני המוסר שלה שונים מהרגיל) - יש להתנגד לטרנספר כפוי (שלא כמו עידוד הגירה מרצון), כלומר יש להתנגד לסילוק כפוי של אדם מביתו הפרטי (או מאדמותיו שבהן נולד או שאותן רכש), בין אם האדם יהודי ובין אם הוא ערבי, בין אם ביתו בישראל ובין אם ביתו בשטחים. בהתנגדותו זו לכפיית ההגירה רואה פייגלין את עצמו כמוסרי יותר מן השמאל הישראלי: "אני חושב שהכפייה שיש היום היא כפייה איומה ונוראה. לפני שנה וחצי [הכוונה לשנת 2005]...העבירה הכנסת חוק - שמבחינה מהותית - לא היה הבדל גדול בינו לבין חוקי נירנברג, ואני מדבר על חוק פינוי פיצוי: חוק ששלל מאוכלוסייה שלמה את זכויות היסוד שלה כבני אדם, את זכות הקנין, הזכות לכבוד, את כל זכויות היסוד שלה, רק משום שהיא יהודית. החוק הזה איפשר לבוא לקהילות שלמות, לישובים שלמים, לגרש אותם, להחריב אותם, לזרוק אותם לכל הרוחות. דבר כזה לא יכול להתחולל במדינה שערכי החרות הם נר לרגליה"[13].
- בהתייחס לשאלת הטרנספר תומך פייגלין בטרנספר מרצון וכותב כי "אנו מתמקדים בתוכנית המדינית המוצעת בפתרון טקטי ישים המקדם אותנו אל עבר היעדים האסטרטגיים המשותפים לנו ולחסידי הטרנספר, אולם בשונה מן הטרנספריסטים איננו זועקים רק משיח, אלא מתחילים לפעול במציאות הנתונה על מנת להביאו. אמנם הערבים נשארים בינתיים כאן, אך הארץ עוברת לידינו".
- לשאלת המראיינת עדה אושפיז בעיתון הארץ ב-1995, על התנגדותו להסכמי אוסלו על אף שהתקבלו באורח דמוקרטי חוקי ומסודר - השיב פייגלין כי דמוקרטיה ומערכת חוק מסודרת אינם ערובה למוסריות, שהרי גם היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות ועל פי חוק. מול הערת אושפיז - שהסכמי אוסלו מיועדים לקדם את ישראל מדינית וכלכלית, השווה פייגלין בין יתרונות מסוימים שהביא הנאציזם בתחילת ימי שלטונו לגרמניה, לבין יתרונות אלה של הסכמי אוסלו[14].
- יחסו ליהדות, ציונות וגזענות:
- "אין ספק שהיהדות היא גזענית במובן מסוים... כשקבעו באו"ם שהציונות גזענית, לא מצאתי שיש מקום למחות. מי שמבין גזענות כהפרדה בין דם לדם, וזו הבנה פרימיטיבית מאוד, חייב לטעון שהציונות היא גזענית. אבל מי שמבין שאנחנו אוכלים כשר, כי אנחנו זקוקים לאוקטן גבוה יותר, כי אנחנו מכוניות אקסקלוסיוויות, כי אנחנו עם בחירה, שיש לו תרי"ג מצוות, שמחפש לעצמו חובות, לא זכויות - יחשוב אחרת"[14].
- ביחס לפלסטינים: "...ציבור של דוברי ערבית, שזיהה את עצמו פתאום כעם, נגאטיב של התנועה הציונית, טפילים. זה שהם לא עשו זאת קודם רק מוכיח כמה הם נחותים. גם אצל האפריקאים אין עמים. יש רק שבט זולו וטוטסי. מלבישים על עצמם ראייה מערבית, רעיונות מודרניים. אפילו אם הפלסטינים נעשו בסופו של דבר 'עם', בהשפעת הציונות, אני לא יודע, אולי, מה זה ענייני? לי יש ייעוד, להתחבר לארץ ישראל"[14].
- באשר ליחס הראוי של השלטון כלפי זכויות האדם, תפיסתו המוצהרת של פייגלין היא, ביסודה, ליברלית רדיקלית (ללא הבחנה בין בני אדם על רקע לאומי). למשל, לדעתו (הבלתי קונצנזואלית), חלה חובה ערכית על המדינה לגלות סובלנות כלפי כל מרי אזרחי בלתי אלים ובפרט כלפי כל סרבנות מצפון, מימין ומשמאל, ללא קשר לאופי הפוליטי של הסירוב, שכן, לדעתו, זוהי אבן הבוחן המהוה את הסממן המובהק של מדינת חופש, אשר את החתירה להשגתה הוא רואה כיעד פוליטי מובהק שלו. הוא גם רואה את עצמו כנאבק, למען ריסון השלטון, ונגד כל גילויי פשיזם שלטוני, קרי נגד כל ניסיון מצד השלטון להפוך את המדינה לערך עליון.
- בנושאי דת ומדינה מתנגד פייגלין במוצהר לקיומן של מפלגות דתיות ושל חוקים דתיים, קל וחומר לכל אפשרות של מדינת הלכה. הוא הצהיר כי ביום שבו יהיה חוק שידרוש חבישת כיפה - הוא יהיה הראשון להסירה מראשו. התנגדות דומה הוא הביע גם נגד חוקי שבת למיניהם, ובהקשר לכך הצהיר: "אני לא מאמין בשום דבר שלא בא מתוך בחירתו החופשית של העם"[15].
- בנושאי משק וכלכלה, נוקט פייגלין קו ליברלי קלאסי. פעמים רבות, אף שיבח את מדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו כשר אוצר[דרוש מקור] (בצד הביקורת החריפה שפייגלין מותח נגד עמדותיו המדיניות של נתניהו).
- בנושאי חברה, קורא פייגלין לשינויים ליברליים רדיקליים נרחבים בתחומים רבים, ובעיקר בשלושה תחומים מרכזיים: חינוך, משפט ותקשורת, כשברקע הוא מעמיד את: הזהות היהודית המאחדת (ברמה התודעתית-תרבותית - לא האכיפתית), ואת הליברליזם וזכויות הפרט (במישור החוקתי ובאופן שהדבר יחלחל מטה דרך כל המבנה הממסדי המסועף של המדינה).
- בנושאי מנהיגות, קבוצת "מנהיגות יהודית" שהוא עומד בראשה תומכת בהעמדת מנהיג "אמוני" למדינת ישראל, וסבורה שחלק מכישלון הימין בישראל נבע מכך שמאז ומתמיד הימין העמיד בראשו אדם "לא אמוני", כלומר אדם נטול תפיסה ערכית מוצקה מבוססת ובעלת עוצמה פנימית המספיקה לעמידה בלחצים אשר בהם נדרש מנהיג מדינת ישראל לעמוד. לדעתו של פייגלין, מנהיג "אמוני" אמור להיות מאופיין - מניה-וביה - גם בניקיון-כפיים וביושר אישי וציבורי, ולפיכך, ההנהגה ה"אמונית" - היא היא לדעתו המזור האולטימטיבי לבעיות השחיתות השלטונית בישראל.
- בנושא מפלגות, פייגלין תומך ברפורמה רדיקלית בהליכי בחירת חברי הכנסת, מתוך מגמה להעמיק את הקשר האישי שבין הנבחר לבין קהילתו האזורית.
- בנושא הפנים-מפלגתי רואה פייגלין בתנועת הליכוד: "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית". עוד הוא סבור כי השקפותיו כיום משקפות באופן האותנטי ביותר את ערכיה המקוריים של תנועת "הליכוד", אשר מאז ומעולם הוגדרה, לטענתו, כתנועה "לאומית ליברלית". הוא גם קורא לחברי הליכוד לחזור אל המצע הרשמי של תנועתם, אשר (לדעת פייגלין) נרמס אנושות על ידי מדיניותם של מנהיגי הליכוד האחרונים, ובמיוחד על ידי אריאל שרון.
[עריכה] ספריו וכתביו
לאחר התפרקות זו ארצנו החל פייגלין לפרסם מאמרים רבים בנושאים שונים והפך את הכתיבה לתחום מרכזי של פעילותו הציבורית. משנת 1996 ועד 2007 הוא הספיק להוציא שני ספרים, שתורגמו לשלוש שפות, מספר חוברות ומאות מאמרים. את מאמריו הרבים פרסם פייגלין במקומות ובכלים שונים ובהם: עלוני "לכתחילה", העיתון "מקור ראשון", אתר האינטרנט "nrg" של "מעריב", העדכון השבועי של מנהיגות יהודית ועוד.
- במקום שאין אנשים, הוצאת מצודה, 1996. (כ-300 עמודים)
- הספר עוסק בסיפורה של תנועת זו ארצנו, ויש בו ניסיון לנתח את התהליך ההיסטורי שהוביל לחתימת הסכם אוסלו, ולהפיק ממנו מסקנות לגבי עתידה של מדינת ישראל, ודרכי פעולה שיש לאמץ על-מנת לעצב אותו.
הוא תורגם לאנגלית, רוסית וצרפתית, ויצא במספר מהדורות.
- מלחמת החלומות, הוצאת מנהיגות יהודית, תשס"ו 2005 (כ-700 עמודים). ספר זה מהווה אסופת מאמרים מכל שנות כתיבתו של פייגלין, ובו התייחסות למגוון רחב מאוד של נושאים. הוא מחולק לשלושה חלקים: "עבר", "הווה" ו"עתיד", בהתאם לזיקה הבסיסית של כל מאמר, ללא קשר לסדר הכרונולוגי של הופעתם. כך מאמרים שעוסקים בהתנתקות, נמצאים בשער "עבר", ומאמרים שעוסקים במבנה הרצוי של המדינה היהודית, שנכתבו כעשור לפני ההתנתקות, נמצאים בשער "עתיד".
- ספר זה תורגם לרוסית ואנגלית, ויצא לאור בשפות אלו בכריכה רכה.
- המהלך המדיני, הוצאת מנהיגות יהודית, 2004 (כ-40 עמודים). חוברת זו מהווה מעין בסיס למצע של תנועת מנהיגות יהודית בתחום יחסי החוץ של מדינת ישראל, ובפרט ביחסי ישראל-פלסטינים.
- שנה לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון - מסקנות והפקת לקחים, הוצאת מנהיגות יהודית, 2006 (כ-100 עמודים). בחוברת זו מנתח פייגלין את הסיבות שהובילו ליישומה של תוכנית ההתנתקות, ואת הסיבות לכישלון המאבק בתוכנית זו, לצד ניסיון להפיק לקחים לקראת מאבקים נגד תוכניות דומות ביהודה ושומרון, שלטענתו עוד צפויים להתרחש.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- האתר הרשמי של משה פייגלין
- וידאו שיחה עם משה פייגלין.
- יאיר אטינגר, בחירות 2009 - ליכוד: כך נראה חזונו של משה פייגלין, באתר הארץ
- ראיון עם משה פייגלין: מעריב - זמן תל אביב: הכל אישי
- מי אתה משה פייגלין? - הסרט השלם של קמפיין משה פייגלין לכנסת
- התוכנית המדינית של מנהיגות יהודית
- משה פייגלין, לא דתיים ולא חילוניים - פשוט יהודים
- משה פייגלין, אליס בארץ ישראל, אתר nrg
- משה פייגלין, סוד המשך הקיום
- משה פייגלין, הליכוד - לכתחילה שבלכתחילה באתר מנהיגות יהודית
- "מלחמת העולמות" - סרט על מאבק פייגלין נתניהו בבחירות 2009
- ראיון עם פייגלין, באתר 'דעות'
- טור שבועי קבוע מעטו של פייגלין באתר nrg.
- החלטת השופט חשין בעניין התמודדות פייגלין בבחירות
- ראיון ב-ynet יולי 2007
- אמנון מרנדה, תוכנית פייגלין: "להעיף מהר הבית את הוואקף", באתר ynet, 10 בדצמבר 2008
- רון פרסלר, בחירות 2009 / ליכוד: מסע הקסם המסתורי של משה פייגלין, באתר הארץ
- "היום שאחרי" התוכנית המדינית של מנהיגות יהודית
- עמנואל שילה, אני האלטרנטיבה לשמאל, באתר בשבע - ערוץ 7, 5 באוגוסט 2007
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ע"פ 1427/95 משה פייגלין נגד מדינת ישראל, ניתן ב-3.3.97
- ^ פ 3406/00 לשכת תביעות ירושלים נגד משה פייגלין, ניתן ב-15.7.2001
- ^ כינוי זה נטבע לראשונה על ידי פרשן קול ישראל, חנן קריסטל, במוצאי יום הבחירות המקדימות לראשות הליכוד של שנת 2002
- ^ [1]
- ^ בג"ץ 11243/02, משה פייגלין נגד מישאל חשין יו"ר ועדת הבחירות, ניתן ב-15.5.2003
- ^ משה פייגלין נגד ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע-עשרה, ניתן ב-6.1.2005
- ^ בג"ץ 1768/05 היועץ המשפטי לממשלה נגד יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, ניתן ב-6.2.2006
- ^ [2]
- ^ רְאוּ בסרט וידאו המתעד כנס של חטיבת מנהיגות יהודית מיום 26.11.08.
- ^ מזל מועלם, בחירות 2009: עתירת מקורבי נתניהו התקבלה: משה פייגלין נדחק למקום 36 ברשימת הליכוד, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2008
- ^ כגון על ידי החלה חד-צדדית של השיפוט הישראלי על כל שטחי ארץ ישראל, תוך עידוד הגירתה מרצון של האוכלוסייה הזרה שם, זאת מבלי לפגוע בזכויות הפרט (כולל זכויות קנין) של בָנֶיהָ שיחפצו להישאר, ותוך דאגה לכך שהם יזכו באזרחות מלאה (כגון זכות הצבעה לפרלמנט וכדומה) במדינות-ערב שמחוץ לארץ ישראל, כגון בירדן.
- ^ [3]
- ^ [4]
- ^ 14.0 14.1 14.2 משה פייגלין, ראיון למוסף הארץ, 8 בדצמבר 1995, עמוד 14.
- ^ [5]
