היישוב היהודי בחברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היישוב היהודי בחברון מתקיים באופן רציף, למעט אי אלו הפסקות, מתקופת המקרא ועד ימינו (המאה ה-21)‏[1]. בתקופה העות'מאנית, במאה ה-16, הוקמה בעיר קהילה של יוצאי יהדות ספרד והוקם בה בית הכנסת על שם אברהם אבינו. במהלך המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בה. בטבח חברון, בשנת 1929, נרצחו 67 מיהודי העיר. עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 (מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט) עזבו אחרוני היהודים את העיר (למעט משפחה אחת).

לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים, חודש היישוב היהודי בעיר כהתנחלות עצמאית ונפרדת, בנוסף ליסודה של קרית-ארבע הסמוכה. היישוב היהודי בחברון הוא ההתנחלות הישראלית היחידה ביהודה ושומרון שקיומה אושר במפורש בהסכם בין ישראל והפלסטינים (הסכם חברון) והיחידה הנמצאת בתוך עיר פלסטינית. כיום מתגוררים כ-1,000 אנשי היישוב היהודי (כ-750 מתנחלים וכ-250 תלמידי ישיבת שבי חברון) במספר שכונות בסמוך למערת המכפלה בשטח שבשליטת ישראל, המכונה מאז הסכם חברון בשם "H2".‏[2] ליישוב היהודי בחברון ניתנים שירותים מוניציפליים על ידי "הוועדה המוניציפלית לניהול בתי היהודים בחברון", שממונה על ידי קמ"ט (קצין מטה) פנים של המנהל האזרחי.

מערת המכפלה

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת המקראית מייחסת לאברהם ישיבת קבע בעיר‏‏‏[3]. על פי אותה מסורת אברהם קנה את מערת המכפלה ואת חלקת השדה סביבה מידיו של עפרון החתי‏‏‏[4]. אברהם קבר שם את שרה אשתו ונקבר בה, ולאחר נקברו שם יצחק ורבקה, יעקב ולאה‏‏‏[5] גם יצחק קבע את מקום מושבו בחברון‏‏‏[6] ולכן מכונה חברון "עיר האבות".

לאחר יציאת מצרים הגיעו שנים עשר המרגלים לעיר‏[7], שבה ישבו באותה עת אחימן, ששי ותלמי, ילידי הענק‏‏‏[8]. העיר נכבשה על ידי יהושע בן נון כאשר נלחם בחמשת מלכי הדרום האמוריים. לפי הכתוב, מלך העיר היה הִיהַ‏ם ועירו הוחרמה ולא הושארה בה נפש חיה‏‏‏[9]. גם הענקים שישבו בעיר הושמדו‏‏‏[10]. העיר הייתה בנחלת שבט יהודה והיא ניתנה לכלב בן יפונה‏‏‏[11], אך כיוון שהוכרזה כאחת מערי המקלט‏‏‏[12]. השייכות לנחלת שבט לוי, חולקה העיר בין כלב לבין הכהנים שזכו בעיר בגורל.‏‏‏[13]

חותמת "למלך", גלגל חמה דו-כנפי. שורה ראשונה: "למלך", שורה שנייה: "חברן", כלומר חברון

חברון הייתה העיר בה הומלך דוד ובה קבע את בירתו הראשונה, דוד מלך בחברון שבע שנים, עד כיבוש ירושלים מידי היבוסים וקביעתה כבירת ישראל‏‏‏[14].

על חשיבותה על העיר בימי ממלכת יהודה ניתן ללמוד מידיות של כלי חרס ועליהן החותמת "למלך" ו"חברן". החותמות מתוארכות לתקופת מלכותו של חזקיהו מלך יהודה - המאה ה-8 לפנה"ס - המאה ה-9 לפנה"ס. ההטבעה נמצאה על מספר גדול של קנקני אגירה שנמצאו ביהודה[15]. נתגלו למעלה מ-1,200 ידיות של קנקנים ועליהן טביעת חותם עם הכתובת "למלך". לדעת רוב החוקרים, פירוש המילה "למלך" הוא "שייך למלך". לפי המשוער הקנקנים הכילו שמן ויין לצורכי הממלכה.‏[16]

לפי ספר מלכים ‏‏כבש שישק הראשון מלך מצרים, את ירושלים בשנת 926 לפנה"ס[17]. בכתובת שנמצאה בכרנך שבמצרים מופיעה בין הערים שכבש גם "חקל אברהם" - שדה אברהם‏[18].

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל חברון. כאן התקיים היישוב היהודי בחברון בתקופת בית שני.

כאשר חזרו לארץ העולים מבבל, עם עזרא ונחמיה חודשה ההתיישבות בחברון או סביבתה‏[19]. תושבי העיר נמנו על תושבי הערים שהתבקשו לשלוח אחד מתוך עשרה לירושלים לסייע בשיקומה.

עם זאת, ההנחה היא שאדומים היגרו לדרום הר חברון שהיה ריק מיהודים, אולי בשל לחצם של שבטי הנבטים על ארצם העתיקה, בעבר הירדן מזרחה. וכן האדומים השתלטו על רוב האזור עד לבית צור[20].

בשנת 164 לפנה"ס יהודה המכבי כבש את חברון והחריב את העיר וביצוריה‏[21].

בשנת 112 לפנה"ס יצא הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון למלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח, כאשר העמיד לפניהם שתי ברירות: גירוש או גיור. וכך חברון הייתה ליהודית, עם תושבים שבחלקם היו אדומים לשעבר. בתקופת המרד הגדול ברומאים 66 - 70 אחד ממנהיגי המרד, שמעון בר גיורא, רקם קשרים עם אחד מראשי ה"אדומים" לשעבר אשר הביא למסירת האזור לידיו. אולם עד מהרה היא נכבשה ונשרפה על ידי הרומאים. לאחר המרד הגדול הייתה חברון ליישוב קטן בשם "אברמיום".

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור ארבע ערי הקודש, בהן חברון, במפת ארץ ישראל

בתקופה זו היישוב היהודי בחברון היה דל, לא רציף, וכלל משפחות בודדות.

בתקופה הביזנטית, כאשר הוקמה כנסייה מעל מערת המכפלה, התירו השלטונות לתושבים היהודים להתפלל באחד מחלקי הכנסייה‏‏‏[22].

היהודים ניסו לבסס את מעמדם בחברון, בצורה מצומצמת כבר בתקופה הצלבנית. באותה התקופה הקימו היהודים בית-כנסת לפני הכניסה למערת המכפלה. עם הכיבוש הצלבני הפך בית כנסת זה לכנסייה, והיהודים גורשו מהעיר.

כמאה שנה לאחר מכן, בשנת 1211 חי בעיר צבע יהודי אחד על פי עדותו של רבי שמואל בן שמשון‏[23]. רבי משולם מוולטרה רשם בשנת 1481 בספרו מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל כי הגיע לחברון בשיירה עם "שר מערת המכפלה". הוא הגיע לחברון, ביקר במערת המכפלה וערך תרשים של המערה. בחברון מצא 20 משפחות יהודיות. גם בזמן מסעו של רבי משה באסולה (1521) היו כ-20 משפחות בעיר.‏‏‏[24]

במאה ה-15 הגיעו לחברון פליטים יהודים מונציה שעסקו בתעשיית הזכוכית.

בתקופת שלטון הממלוכים התגבשה תודעה יהודית שכללה את חברון כאחת מארבע ערי הקודש. במהלך תקופה זו ננטש התל סופית והעיר הישנה, הקרויה גם "הקסבה", התפתחה סביב מערת המכפלה לכיוון מערב, לאורך התוואי של אמת מים. באותה תקופה התגבש במקום רובע יהודי. התושבים היהודים שהתיישבו במקום היו מגורשי ספרד. הם קנו מערבים את המגרשים שעליהם הוקם הרובע היהודי. במגפה קשה שפקדה את היהודים בשנת 1525 נמלטו יהודים רבים לעזה.

בתקופת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השלטון של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל (1517-1917) התיישבו בחברון יהודים מרחבי ארץ ישראל, גולים מספרד ומארצות שונות. חברון הפכה למרכז יהודי ללומדי תורה. ב-1540 הרב מלכיאל אשכנזי קנה את "חצר היהודים" מהקראים שישבו במקום מהמאה ה-10, וכך הופיע בכתובים: "ויקן את חלק הקראים שבחצר היהודים לצמיתות"‏[25]. בחלקה זו הוא הקים את בית הכנסת על שם אברהם אבינו.

בתחילת המאה ה-16 הוואקף המוסלמי אסר על היהודים להיכנס למערת המכפלה. איסור זה עמד בתוקפו מאות שנים (עד למעבר האתר לשלטון ישראל ב-1967).

במאה ה-16 חי ופעל בחברון רבי שלמה עדני.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א היה שליח יהודי חברון לאירופה. רוב היישוב היהודי בארץ ישראל התקיים בתקופתו על תרומות מקהילות יהודים בחוץ לארץ, במיוחד תמכו בו קהילת ספרדים בהולנד והאשכנזים במזרח אירופה. בשלהי המאה ה-18 התגורר בעיר גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקיטוב.

בראשית המאה ה-19 נוסדה בחברון קהילה יהודית אשכנזית שרוב אנשיה היו מזוהים עם חסידות חב"ד. בשנים 1807 ו־1811 נרכשו קרקעות בחברון על ידי הרב חיים ישועה בג'איו, שהיה באותה עת ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון. הרכישה הראשונה בוצעה בשנת 1807. הרב בג'איו קנה חלקת קרקע של 5 דונם. בשטח זה נמצא כיום שוק הירקות הסיטונאי של חברון. הרכישה השנייה בוצעה בחודש מאי 1811, כאשר הרב בג'איו חכר שטח של 800 דונם מאת משפחת א-תמימי החברונית. השטח כולל את תל-רומיידה (חברון המקראית) וקבר ישי. הרב בג'איו חכר שטח זה מהונו הפרטי והעבירו לידי הקהילה כתרומה[26].

ב־1831 השתלט איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) על חברון. בי"ט באייר תקצ"א 1831 הציל איברהים פאשה את יהודי חברון מידי ערביי חברון; ועל כן, מאז נהגו היהודים לחוג ביום זה את "פורים איברהים". בשנת 1834 ערכו תושבי חברון הערבים פוגרום בשכניהם היהודים‏[27]. פאשה סולק מהעיר ב-1840, אז מנתה אוכלוסיית העיר היהודית כ-750 נפש בלבד. בי"ד בכסלו נהגו לחגוג את "פורים טאקה" - פירושו "פורים של האשנב", בו מצאו יהודי העיר ליד אחד האשנבים בגדר "החצר היהודית" שק כסף, כפי הסכום שמושל העיר דרש כופר עבורם.

תקופת שלטונו של עבד אל-רחמאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוסע משה ריישר תיאר את מצב יהודי חברון בשנת 1850: "והיהודים אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביים והישמעאלים, אשר לא האמינו בחיים ופחדו מכל עלה נדף"‏‏. הגורם לכך על פי ריישר היה "ערבי אחד פניו כשולי קדירה וקראו אותו 'השחור'"‏[28]. היה זה אחד ממושלי האזור במאה ה-19, עבד אל-רחמאן מהכפר דורא; הוא היה לשליט האזור בשנת 1848. בקשות עזרה נשלחו ליהדות התפוצות ופורסמו בין השאר בעיתון היהודי ג'ואיש כרוניקל ומכתבים, ובהם הוא כונה בשם הסתרים: "הרב השחור". למרות דמי חסות ששילמו לו, רכושם של יהודים נבזז. חלקם עברו אז לעיר העתיקה בירושלים אל רחוב הגיא (אל-ואד), שנקרא בפי היהודים מאז ועד תש"ח 1948: "רחוב חברון".

במשך שבע שנים, כאשר אחיו מרדו בו, ופרצו מלחמות ביניהם, השלטון עבר מיד ליד בהר חברון. רכוש התושבים היה לביזה. שרר חוסר ביטחון מוחלט באזור. ויהודי חברון פנו לעזרת אחיהם בבריטניה. בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון, ושלחו כוחות צבא שהשתלט על העיר‏[29]. ריישר מסיים את סיפור המעשה במילים: "לקחו אותו לסטאמבול בשלשלאות של ברזל ועשו לו משפט מוות. כן יאבדו כל אויבי ה'! והיהודים עשו משתה שמחה ויום טוב"‏[30]. בעקבות כך, נוסף יום מותו לשני ימי "הפורים" שחגגו יהודי העיר.

שלהי התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית המאה ה-20

בשנת 1852 עלה לארץ ישראל הרב ד"ר יהודה ביבאס, שהיה לרבם של מבשרי הציונות. הוא התיישב בחברון, הקים בה בית מדרש וקבע בה את ספרייתו הגדולה, אך נפטר בי"ז בניסן תרי"ב (1852). בשנת 1854 מונה אליהו מני לרבה הראשי של קהילת חברון. הוא פעל למען היישוב היהודי בעיר, בבניין בתי כנסיות ובגיוס תרומות‏[31].

עד ראשית המאה ה-20 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בחברון; מספרם הגיע בשנת 1895 ל-1,429 (810 - ספרדים ו-619 - אשכנזים) מתוך אוכלוסייה כוללת של 14,295 נפש. אחרי מלחמת העולם הראשונה פחת מספרם ל-430 נפש‏[32].

בשנת 1901 הגיע חיים חזקיהו מדיני לחברון ונתמנה לרב הראשי בחברון, ושימש שם כרב עד לפטירתו. בהגיעו לעיר פתח ישיבה בבית רומנו, ובה סיים את כתיבת האנציקלופדיה התלמודית הגדולה "שדי חמד".

בשנת 1907, עם ההתפתחות הכלכלית של העיר, הוקם בה הסניף הרביעי של בנק אנגלו-פלשתינה שנוהל על ידי אליעזר דן סלונים.

בשנת ה'תרע"ב נוסדה בחברון ישיבת תורת אמת של חב"ד[33]. בתמוז תרע"ד (1914) מנה היישוב היהודי בחברון אלף וחמש מאות נפש‏[34]. בשנה זו גרשו הטורקים רבים מתושבי חברון היהודים שהחזיקו באזרחות רוסית, וכתוצאה מכך נסגרה ישיבת תורת אמת.

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת "כנסת ישראל" בחברון

בדצמבר 1917 כבשו הבריטים את חברון. בקיץ תרפ"ד (1924) הגיעו עשרה מתלמידי ישיבת סלובודקה (כיום "ישיבת חברון" בירושלים) והקימו שם סניף של הישיבה, בראשות הרב סרנא‏[35]. מנחם אוסישקין, מראשי הציונות, סייע לישיבה במטרה לחזק את היישוב היהודי בחברון‏[36]. בקיץ תרפ"ה הגיעו לחברון גם מייסד הישיבה הרב נתן צבי פינקל ("הסבא מסלובודקה") וחתנו הרב משה מרדכי אפשטיין, שעמדו בראש הישיבה. באותה תקופה מנתה הישיבה כ-120 תלמידים‏[37].

בעקבות הישיבה עברו יהודים רבים להתגורר בחברון‏[38], והישיבה שמשה מקור פרנסה חשוב לערביי העיר. תלמידי הישיבה והאברכים שכרו מהם דירות וקנו מהם סחורה‏[39]. חלק מתושבי חברון למדו ב"כולל" בישיבה וקבלו תמיכה כספית מקופתה‏[40]. בין היהודים לערבים נרקמו יחסי ידידות שכללו אף השתתפות בשמחות ואירועים‏[41].

בשנת תרפ"ז היו הקהילה האשכנזית והספרדית מיוצגות בוועד שנקרא "ועד הכללי להעדה העברית המאוחדת בחברון". בנשיאות הוועד עמדו הרב מאיר שמואל קשמיר והרב יעקב יוסף סלונים‏[42].

טבח חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח חברון (מאורעות תרפ"ט)

בשנת 1929, בשיאם של מאורעות תרפ"ט, ערבים תושבי חברון טבחו ביהודי העיר. בטבח נרצחו 59 יהודים ועוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר. 44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל. הקורבנות נקברו בקבר אחים בארבע שורות ארוכות בבית העלמין העתיק בחברון. קבר נוסף נכרה לחלקי האברים הקטועים, לעפר, לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו מבתי היהודים. לאחר שלושה ימים החליטו הבריטים לחסל את היישוב היהודי בחברון. היהודים הועברו לירושלים וגם הישיבה בחברון הועתקה לשם. רכושם ובתיהם של היהודים נבזזו בידי הרוצחים. בית הדסה הוסב על ידי ערביי חברון לבית ספר לבנות, בית הכנסת "אברהם אבינו" הוחרב ובית העלמין העתיק חולל.

מסוף תרפ"ט ועד השלטון הירדני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים הראשיים הרב אברהם יצחק קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, וכן הרב יעקב יוסף סלונים רב עדת האשכנזים בחברון, קראו לחדש את היישוב היהודי בעיר‏[43]. לקריאה הצטרפו מנהיגים ציונים בהם חיים ויצמן וחיים ארלוזורוב[44].

מאז הטבח בתרפ"ט ועד שנת תרצ"א נאסרו לחלוטין ביקורי יהודים בחברון, למעט ביום ה-30 וביום השנה לטבח, אז הגיעו הניצולים לבית העלמין העתיק בחברון לפקוד את קברי הנרצחים בליווי אבטחה‏[45].

היישוב היהודי בחברון חוּדש בשנת תרצ"א 1930 על ידי 36 משפחות ספרדיות שמנו כמאה שישים נפש‏[46]. היהודים בנו קומה נוספת לבית חסון והקימו בה בית מדרש על שם הרב עמרם בן דיוואן, ממנהיגי יהדות מרוקו‏[47]. לאחר מאורעות 1936 גרשו הבריטים את יהודי חברון מלבד משפחה אחת, משפחתו של יעקב עזרא שגרה בתל חברון במקום בו היום אדמות ישי. משפחה זו המשיכה להתגורר במקום עד כ"ט בנובמבר 1947.

לאחר מלחמת העצמאות הייתה חברון, חלק מהגדה המערבית, תחת שלטון ירדני עד 1967. הירדנים הגדירו את נכסי היהודים כ"נכסי האויב הציוני" ולא הפקיעו אותם אלא העבירו אותם לאחריות האפוטרופוס הכללי על נכסי אויב‏[48].

תחת שלטון מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיונות לחידוש היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את השטח. מיד עם כיבוש העיר קרא דוד בן-גוריון ליישב מיד יהודים בחברון "כדי להבהיר לעולם את בעלותה (של ישראל) על השטחים שהיו תמיד יהודיים, ואבדו לה במלחמת העצמאות"‏[49]. האחריות על נכסי היהודים בחברון עברה מהאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב לידי הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במפקדת יהודה ושומרון‏[50]. בשלהי ספטמבר 1967 פנה הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון בירושלים (שגר בעצמו בחברון קודם לטבח תרפ"ט) לשר הביטחון בבקשה להקים מחדש את הישיבה בחברון, אך משה דיין דחה את בקשתו‏[51].

בחורף 1968 התגבשה קבוצה של יהודים, דתיים וחילוניים, במטרה לחדש את היישוב היהודי בחברון. הקבוצה מנתה בין היתר את הרב משה לוינגר, אליקים העצני והסופר אהרן אמיר. הקבוצה פרסמה מודעות בעיתונות המזמינות את המעוניינים להצטרף אליה. מאמצי הקבוצה לקנות בתים בחברון נכשלו, ולקראת ליל הסדר, הם החליטו לשכור את מלון "פארק" המקומי‏[52]. בליל הסדר בשנה זו (1968) השתתפו כמאה איש. מלבד האמורים, נטלו בו חלק גם ישראל הראל, בני קצובר, הרב חיים דרוקמן והרב אליעזר ולדמן (לימים דמויות מרכזיות ב"גוש אמונים"), והסופר משה שמיר[53]. פורמלית לא היו אנשי הקבוצה מחויבים לקבל אישור לכך‏[54], אולם הם היו מתואמים בפועל עם כוחות הביטחון, שציידו אותם בנשק לפני החג‏[55]. וחלק מהם אף נטלו חלק פעיל בסדר החגיגי‏[56].

חברי הקבוצה נשארו במהלך חג הפסח ללון במלון, ושר החינוך, יגאל אלון, ביקר אותם והביע תמיכה מופגנת. לפי תוכניתו המדינית, תוכנית אלון, אמורה הייתה חברון להיוותר בתוך גבולות הקבע של ישראל. אלון נתן לאנשי הקבוצה רכב לצרכיהם, ואף הבטיח כי ידאג למי מהם אשר זקוק לתעסוקה. גם שר הביטחון משה דיין השיב לברכת החג שלהם. הלכי הרוח רווחים בתקשורת הישראלית תמכו בהתנחלות בחברון, כך למשל מאמר המערכת של העיתון "הארץ"‏[57].)

בימים הבאים החלו אישי ציבור ערבים בעיר למחות על כניסת המתנחלים‏[58]. בי"ד באייר דנה ממשלת ישראל בנושא וקיבלה החלטה ליישב יהודים בסביבות העיר עצמה, בנפרד מתושביה הערביים, באמצעות הקמת שכונה עירונית יהודית על גבעה ממזרח לעיר. הממשלה החליטה כי עד להקמת שכונה זו, המתנחלים דיירי 'מלון פארק' יתגוררו במתחם בניין הממשל הצבאי של חברון‏[59]. קבוצת המתנחלים גרה שם כשנתיים עד לאכלוס השכונה קריית ארבע, באלול תשל"א (1971).

באוגוסט 1968 הקימו המתנחלים בלא אישור דוכן לממכר משקאות בין דוכני הערבים עבור אורחים ומבקרים שבאו לחתונת בני קצובר שהתקיימה במקום, והמושל הצבאי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הורו לפרקו. פרשת הדוכן עוררה סערה ציבורית בישראל עקב שלושה צווי גירוש שניתנו למבשלת, מזכיר ההתנחלות וצעיר נוסף. ראש הממשלה, לוי אשכול כעס ואמר על כך: "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים והעמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין – קטן כגדול – תערער את עצם סמכות של הממשל אם לא למעלה מזה"‏[60]. בעקבות לחץ ציבורי בוטלו הצווים. בסוף 1968 זכו מתנחלי חברון לעידודם של דוד בן-גוריון וש"י עגנון[61]. ב-3 במרץ 1969 העניק שר הביטחון משה דיין אישור למשה לוינגר, להפעיל את המזנון וחנות המזכרות ליד מערת המכפלה‏[62].

בן-גוריון, שבשנת 1970 פרש מפעילות פוליטית, התבטא בעניין חברון: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל"‏[63].

מתנחלי קריית ארבע נהגו לבקר באופן קבוע בחברון ופעלו להשבת הנוכחות היהודית למערת המכפלה ולאתרים יהודיים בעיר‏[64]. בשנת 1976, התארגן ועד של חברי הכנסת גאולה כהן מחרות, מטילדה גז ממפלגת העבודה, הלל זיידל מל"ע, אברהם ורדיגר מפועלי אגודת ישראל, וידידיה בארי מהליברלים, שדרשו את חידוש היישוב היהודי‏[65]. באותה שנה, ביוזמתו של פרופ' בן ציון טבגר, תושב קריית ארבע, החל מאבק למען חשיפתו ושיקומו של "בית הכנסת על שם אברהם אבינו" שננטש לאחר מאורעות תרפ"ט. בשנת 1979 שוקם ושוחזר בית הכנסת למרות התנגדויות רבות מצד הממשלה‏[66].

הקמת השכונות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל היישוב

בשנת 1979 נכנסה קבוצה של נשים וילדים לבית הדסה. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר מכן הכריז ראש הממשלה מנחם בגין: "גם חברון היא ישראל. לא אתן לאף מקום בישראל להיות 'יודנריין'" (כלומר, נקייה מיהודים)‏[67]. הצבא לא פינה את הנשים והילדים, אך הקיף את הבית כדי למנוע כניסת מתיישבים נוספים. ב-2 במאי 1980 נרצחו שישה יהודים ו-16 נפצעו בהתקפה על מתפללים סמוך לבית הדסה. בעקבות זאת החליטה ממשלת ישראל על חידוש היישוב היהודי בעיר, בקובעה: "אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל"‏[68].

בשנת 1981 חודשה ההתיישבות היהודית בשכונת אברהם אבינו. בראש קבוצת המתיישבים עמד הרב משה לוינגר. בשנת 1982 הוקמה בידי הרב משה בלייכר ועשרה תלמידים ישיבת שבי חברון. הישיבה החלה דרכה בבית הדסה, אך זמן קצר לאחר הקמתה נרצח יהודי בדקירה בידי ערבי, ושר הביטחון אריאל שרון החליט בתגובה לסגור את בית הספר הערבי לבנות שפעל בבית רומנו ולשכן בו את תלמידי הישיבה. בנין הישיבה החדש נבנה על גבי הבניין ששימש בין היתר את הרב חיים חזקיהו מדיני. בתחילת 2008 מנתה הישיבה כ-250 תלמידים, מתוכם כ-75 אברכים.

בשנת 1983 הוקמה בתל רומיידה שכונה יהודית חדשה שכללה שבעה קראוונים ונקראה "אדמות ישי".

מ-1983 עד 1997[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 באוקטובר 1983 החליטה ממשלת ישראל להקים ועדה מוניציפלית עצמאית ליישוב היהודי בחברון.

ב-20 בינואר 1986 נחנך בית הדסה.

בשנת 1990 הגיע הרב שלמה זלמן אויערבך לביקור הזדהות עם "היישוב היהודי בחברון"‏[69].

ב-1994 התרחש טבח מערת המכפלה, בו רצח ברוך גולדשטיין, תושב קריית ארבע, 29 מתפללים מוסלמים ופצע 100 נוספים. יצחק רבין שקל את האפשרות לפנות את רוב המתנחלים בחברון באמצעות ביטול צווי התפיסה "לצרכים ביטחוניים" שמכוחם יושבים רבים מהמתנחלים בבתיהם, אולם החליט שלא לעשות זאת מחשש למלחמת אחים‏[70].‏‏ עוצר ממושך הוטל על השכונות הפלסטיניות כדי למנוע מעשי נקם[71]. במהלך חול המועד פסח של אותה שנה הגיעו עשרות אלפי מבקרים לחברון להביע תמיכה ביישוב היהודי בחברון‏[72].

בשנת ה'תשנ"ה, החלה יוזמת אירוח המוני ביישוב היהודי בחברון בכל שבת פרשת חיי שרה, ומאז מגיעים אלפי יהודים לעיר בכל שבת זו. בשנת 1995 נחנך בסמוך למערת המכפלה מרכז גוטניק. במקום הייתה "מסעדת המתנחלים" שהייתה המבנה היהודי הראשון בחברון לאחר מלחמת ששת הימים.

הסכם חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם חברון

מעמדו של היישוב היהודי בחברון הוגדר באופן בינלאומי בהסכם חברון, שסוכם ב-1997 על ידי בנימין נתניהו ויאסר ערפאת כחלק מתהליך אוסלו. ההסכם קובע כי האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית יחיו זו ליד זו בתקופת הביניים. העיר חולקה לשני אזורים: אזור H-1 בשליטה ביטחונית של הרשות הפלסטינית, ואזור H-2 בשליטה ישראלית, ובו היישוב היהודי בחברון ועשרות אלפי תושבים פלסטינים.

בפרק על סידורי הביטחון הוסכם כי ישראל תשמור בידיה את כל הסמכויות והאחריות לביטחון הפנים ולסדר הציבורי באזור 2-H‏[73]. בנוסף הוסכם שישראל תמשיך לשאת באחריות לביטחון הכולל של ישראלים. בפרק על הסדרים אזרחיים הוסכם כי באזור H-1, הכוחות והאחריות האזרחיים יועברו לצד הפלסטיני, פרט לאלה הנוגעים לישראלים ולרכושם, שימשיכו להיות מופעלים על ידי הממשל הצבאי הישראלי. כן נקבעו הסדרים בנוגע לתשתיות ושירותים עירוניים שנועדו להבטיח שירותים לכל חלקי העיר וכן נקבע שהתנועה בעיר צריכה להיות פתוחה לכל אדם. האתרים היהודים הבאים: קבר עתניאל בן קנז, מעיין שרה, אשל אברהם ואלוני ממרא הועברו לרשות הפלסטינית ונקבע שהיא אחראית לכניסה חופשית של יהודים אליהם. כיום לאחר מבצע חומת מגן נכנסים ישראלים באישור צה"ל לאתרים אלו מספר פעמים בשנה בתשעה באב וחול המועד של סוכות ופסח.

מ-1997 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מטיילים ברחוב השוהדא (הקרוי בפי מתנחלי חברון רחוב דוד המלך)

בשנת 1998 הצהירה ממשלת נתניהו כי: "מדיניותה של ממשלת ישראל היא לחזק ולפתח את היישוב היהודי בחברון"‏[74], ובשנת 1999 אישר נתניהו הקמת בניין נוסף בשכונת אברהם אבינו. הבניין נקרא בית נחום ויהודה, על שם נחום הוס ויהודה פרטוש שנרצחו בידי מחבלים‏[75].

בשנת 2001 לאחר רצח שלהבת פס על ידי צלף ערבי, פלשו תושבי היישוב היהודי למבנים ברחבת השוק הסיטונאי הסמוכה לשכונת אברהם אבינו ושיכנו בהם 18 משפחות. את השכונה כינו "מצפה שלהבת". שוק זה נבנה בתקופת השלטון הירדני על אדמה בבעלות של יהודים שנעזבה בעקבות פרעות תרפ"ט. הפלסטינים שהפעילו את החנויות נטשו אותן במהלך שנות האינתיפאדה השנייה. ב-2006, החליט שר הביטחון שאול מופז על פינוי היהודים מהשכונה. בעלי השטח, מנהלי ההקדש "כוללות הספרדים מגן אבות" פנו למחדשי היישוב היהודי בחברון בבקשה ליישב את המקום מחדש ולהחזיר אליו חיים יהודיים. אך לבסוף המתנחלים התפנו מרצון והוסכם עם צה"ל על העברת הבעלות על הבתים לידי היישוב היהודי‏[76]. בפועל עד היום (2010) הבתים עומדים נטושים.

בית הכנסת חזון דוד

בשנת 2002 הוקם על קרקע השייכת לפלסטינים באופן לא חוקי בית הכנסת חזון דוד בציר ציון, ונקרא על שם דוד כהן וחזי מועלם שנרצחו במקום על ידי פלסטינים. 34 פעמים הוצאו צווי הריסה לבית הכנסת, אך לאחר כל הריסה תושבי האזור הקימו את בית הכנסת מחדש.

ב-19 במרץ 2007 נכנסו מתנחלים ל"בית החום". בשנת 2008 החליט שר הביטחון אהוד ברק על פינוי המבנה. תושבי היישוב טענו כי רכשו אותו מבעליו הערבים וסירבו לפנותו. הם עתרו לבג"ץ בעניין זה אך עתירתם נדחתה והבית פונה בכוח. בשנת 2012, ארבע שנים לאחר הפינוי, אישר בג"ץ כי הבית נמכר כחוק למתנחלים ואישר להעביר אותו חזרה אליהם, הבית נמצא באזור H-2.

בחודש פברואר 2010 אישרה ממשלת ישראל להוסיף את מערת המכפלה בחברון לתוכנית רחבת היקף לשימור "אתרי מורשת" ברחבי המדינה‏[77].

ארגוני ימין ובייחוד מועצת יש"ע, מארגנים פעילויות ומסעות פרסום לתמיכה ביישוב תחת הסיסמה "חברון, מאז ולתמיד". האתרים באזור היישוב היהודי, בעיקר מערת המכפלה, מהווים מוקד משיכה לביקורים של יהודים-ישראלים, בעיקר בחול המועד ובעשרת ימי תשובה למעמד סליחות. באותם ימים נמנעת כניסת פלסטינים הגרים מחוץ לאזור השליטה הישראלית, ומוגבלת תנועתם של פלסטינים תושבי המקום. תנועת היהודים בחברון מוגבלת לשכונות היהודיות בלבד בכל ימות השנה ונמנעת גישתם לשטחי העיר המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית.

אזורי המגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמות ישי. משמאל לכביש שכונת הקרוונים ומאחוריה "בית מנחם"
בניין ישיבת שבי חברון הממוקמת בבית רומנו, 11/2005

  • שכונת אברהם אבינו: השכונה קרויה כשמה של השכונה היהודית ששכנה במקום עד פרעות תרפ"ט. בשכונה מספר בנייני מגורים, בהם בניין שנקרא בית נחום ויהודה, על שם נחום הוס ויהודה פרטוש שנרצחו בידי מחבלים‏[78]. בבתי השכונה מתגוררות כ-40 משפחות יהודיות. בצידה הצפוני של השכונה ניצב בית הכנסת אברהם אבינו ששמו כשם השכונה. זהו שחזור של בית הכנסת הקדום שנבנה במאה ה-16 ונחרב במהלך מאורעות תרפ"ט. השחזור התבצע על פי תמונות ועל פי זכרונות של בני חברון שניצלו בתרפ"ט. במרכז השכונה פועל בית הארחה "אשל אברהם", ולצדו דירת אירוח הקרויה "בית המערות". בשכונה שוכנים גם גני ילדים, "בית ביתר" ומשרדי היישוב היהודי בחברון. בנוסף קיים בשכונה מקווה טהרה וסמוך לו גינת משחקים שמשמשת את ילדי השכונה. בצידה הדרומי של השכונה קיימת אנדרטה לזכר התינוקת שלהבת פס שנרצחה במקום.
  • בית רומנו הוא מבנה גדול מחוץ ל"קסבה" של חברון, אותה בנה הגביר חיים ישראל (מרקדו) רומנו. בי"ג באייר תרע"ב (1912) נרכש המבנה על ידי קבוצת חסידי חב"ד בראשות הרב שלמה זלמן הבלין, שהקים בה את ישיבת תורת אמת. כיום פועלת במקום ישיבת שבי חברון. בשנים תשנ"ו-תש"ס (2000 - 1996) נערכו שיפוצים בבניין, ונחשפה קומה נוספת שהייתה קבורה באדמה, ונוספו עוד שתי קומות. בישיבה לומדים כיום כ-250 תלמידים ואברכים. רוב השטח שרכש חיים ישראל רומנו נמצא היום בידי הישיבה, אך חלק משמש את צה"ל כבסיס המרכזי שלו בחברון.
  • שכונת חזקיהו, בין ישיבת שבי חברון לבסיס של צה"ל, הוקמה "שכונת חזקיהו" על שם רבי חזקיהו מדיני. בשכונה מתגוררות בקרוואנים מספר משפחות יהודיות‏[79].
  • בית הדסה: הבניין הוקם בשנת 1893 בידי ר' חיים רחמים יוסף פרנקו, המכונה החרי"ף. המבנה שימש כבית חולים בשם "חסד לאברהם" ונתן משירותיו ליהודי וערביי חברון והסביבה ללא תשלום. בשנת 1912 נוספה קומה שנייה לבניין. בשנת 1979 שבה בחשאי למקום קבוצת נשים עם ילדיהן, דבר שהיווה בסיס לחזרת קהילה יהודית לחברון. במהלך תקופה זו שוקם הבניין, תוכנן מחדש על ידי האדריכל דוד קאסוטו ונחנך מחדש ב-20 בינואר 1986. במקום מתגוררות כ-30 משפחות יהודיות. במפלס הקרקע של הבניין הוקם בית כנסת המשרת את תושבי המקום ואורחיו. במפלס מתחת הקרקע ממוקם מוזיאון היישוב היהודי בחברון.

  • אדמות ישי היא שכונה יהודית שהוקמה על תל רומיידה - האתר שבו התגלו שרידי חברון המקראית. השכונה כוללת: מבנה בן ארבע קומות שבגגו תצפית פנוראמית על חברון, שבעה קרוואנים ובית אבן. בקומת הקרקע של מבנה שוחזרו העתיקות שנמצאו באתר וקיימת תצוגה מתמדת. מצידם הצפוני של הקראוונים יש פינת חי וגינת נוי.
  • בית השלום: מבנה בן ארבע קומות ששטחו הכולל כ-3,500 מ"ר, בפאתיה המזרחיים של חברון. מגג הבניין יש תצפית על קריית ארבע וחברון. מיקומו באמצע ציר ציון - הדרך המחברת בין קריית ארבע לשכונת אברהם אבינו. במרץ 2007 נכנסו לבניין יהודים שרכשו אותו, ובדצמבר 2008 הם פונו בכוח על ידי משטרת ישראל בעקבות טענת ערבי שהבניין בבעלותו. ב-11 במרץ 2014 אישר בית המשפט העליון את הבעלות היהודית. ב-13 באפריל 2014 חודש אכלוס הבניין ביהודים‏[80].

מרבית המתנחלים ביישוב היהודי בחברון משתייכים לציבור הדתי לאומי והציבור החרדי לאומי. יש בהם פעילי ימין רדיקלי, כגון ברוך מרזל, אך יש בהם גם "ממלכתיים" רבים וישיבת שבי חברון היא אחת מישיבות הקו. בבחירות לכנסת ה-17, שנערכו בשנת 2006 הצביעו כ-35% מתושבי המקום עבור רשימת "חזית יהודית לאומית" של ברוך מרזל וקרוב ל-60% עבור האיחוד הלאומי-מפד"ל. בבחירות שקדמו להן הצביעו רוב תושבי המקום עבור "חרות - התנועה הלאומית", בראשות מיכאל קליינר.

אזורי מגורים בעיצומו של הליך משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית החום
  • בית שפירא: מבנה אבן גדול סמוך לשכונת אברהם אבינו ולמערת המכפלה, שנרכש בשנת 2005 מידי בעליו הערביים באמצעות איש קש. הבית נקרא על שמו של שלמה יצחק שפירא שנרצח בפיגוע במקום בשנת 2002‏[81]. מיד לאחר הרכישה הוחלפו מנעולי הבית והוכנסו מטלטלין פנימה על מנת לבצע חזקה. בחול המועד פסח תשס"ו 2006 נכנסו למבנה שלש משפחות יהודיות. כשלושים יום לאחר הכניסה פונה הבית וניתן צו לאטום אותו עד לבירור הבעלות והרכישה של הבית.
  • בית המכפלה: בית מגורים בן שלוש קומות (חמישה מפלסים) בחברון, בסמוך למערת המכפלה. הבית נרכש על ידי יהודים ואוכלס ב-15 משפחות יהודיות ב-29 במרץ 2012, אך פונה ונאטם על ידי משטרת ישראל לאחר כשבוע, ב-4 באפריל 2012.
  • מצפה שלהבת הוא שטח מדרום לשכונת אברהם אבינו, המכונה על שם שלהבת פס. הקרקע נקנתה על ידי "כוללות הספרדים מגן אבות" במאה ה-18. יהודים ישבו במקום עד טבח חברון. מאב תרפ"ט פעל במקום שוק פלסטיני שניטש באינתיפאדה השנייה. ב2001 נכנסו תושבי היישוב היהודי לשטח ושיכנו בו 18 משפחות. "כוללות ספרדים מגן אבות" שהשטח נמצא בבעלותם, ייפו את כוח התושבים. ב-2006, החליט שר הביטחון על פינוי היהודים מהשכונה. נושא ההתיישבות במקום הועבר לוועדת ערר. רוב שופטי הוועדה שדנו בנושא המליצו להשכיר את המקום לתושבים היהודים, ובכך תמכו גם משפטנים בכירים‏[82]. בעקבות הסכם בין צה"ל לוועד היישוב היהודי בחברון, התפנו מרצונם תושביה היהודים משטח השוק ובתמורה צה"ל התחייב להעביר את הבעלות על הבתים לידי היישוב היהודי‏[83] בפועל עד היום הבתים עומדים נטושים. משנת 2010 קיימת בשטח תערוכה פתוחה שמפעיל "ועד היישוב היהודי בחברון"‏[84].

יחסי היישוב היהודי וכוחות הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פינה חמה" שבנו תושבי היישוב היהודי, עבור החילים.
כתובות נאצה על דלת בשוק הסיטונאי

צה"ל מקצה כוח של כ-300 חיילים (בשירות סדיר ובמילואים), המשרתים בחברון להגנה על תושבי היישוב היהודי ועל המבקרים בחברון ולמניעת הוצאת פעילות חבלנית עוינת מהעיר. לצדם מצויים כוחות גדולים של משטרה ומג"ב. עם זאת, לעתים עוסקים החיילים בצד משימות הביטחון השוטף גם במניעת תקריות וחיכוכים בין יהודים וערבים בעיר ובמספר מקרים גם בפינוי יהודים מבתים ומתחמים שנויים במחלוקת, על פי החלטות משרד הביטחון ובג"ץ.

היחסים בין תושבי היישוב היהודי והחיילים המוצבים בעיר ידעו עליות ומורדות. מחד, התושבים מפעילים בקביעות פינת קפה עבור החיילים, ומחלקים קפה ועוגות לעמדות. חיילים מוזמנים לסעודות שבת אצל המשפחות או בבית חב"ד.‏‏‏[85] במשפט שבו הורשע משה לוינגר, ממנהיגי היישוב היהודי בחברון בשלל עבירות, ציינה השופטת שלוינגר "אף לא היסס לנהוג באלימות נגד חיילי צה"ל, ואפילו נגד חיילים שהופקדו על אבטחתו האישית"‏[86].

אל"ם דרור וינברג שהיה מפקד חטיבת יהודה ב1999 - 2002, קיים מערכת יחסים קרובה עם תושבי היישוב היהודי בחברון והנהגתה.

בשנת 2003 העניק הרמטכ"ל משה יעלון אות הערכה לקצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון אליהו ליבמן‏[87].

במקרים שונים התרחשו עימותים בין החיילים לבין תושבי היישוב, אשר גלשו לאלימות פיזית, בעיקר על רקע פינוי בתים או מאחזים. דווח על מקרה בהם כינו אנשים מקרב המתנחלים או תומכיהם את החיילים "נאצים", ואף על מקרים של יידוי אבנים ומקרה של שפיכת טרפנטין‏‏‏[88].

עמוס הראל העלה סברה בעיתון "הארץ", כי יחסי המתנחלים בחברון וחיילי צה"ל הדרדרו בעקבות ההתנתקות[89]. גם בין מתנחלי חברון לשוטרים יש חיכוכים.‏‏‏[90]

ב-2010 ציין מח"ט חברון היוצא, אל"ם אודי בן-מוחה את השיפור באווירה בעיר וכי קיימים יחסים טובים בינו לבין התושבים‏[91].

יחסי היישוב היהודי והאוכלוסייה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-‏1972 היו מרבית הנכסים היהודים שנעזבו כתוצאה מטבח חברון, תפוסים בידי ערבים מקומיים. בתמונה, בית יהודי לאחר טבח חברון.
חנויות סגורות בצו בחברון, ספטמבר 2009

בתחילת שנת 1972 היו מרבית הנכסים בבעלות יהודים שנעזבו כתוצאה מטבח חברון, תפוסים בידי ערבים מקומיים‏[92]. חידוש היישוב היהודי בחברון הביא לתקריות רבות בין המתנחלים היהודים לבין התושבים הערבים. ההתנחלות היהודית התקבלה במחאות חריפות מצד התושבים ובעלי הקרקעות שהופקעו. ראש עיריית חברון, השייח' מוחמד עלי אלג'עברי, אמר בפברואר 1972, כי 'אם לא היו תקריות אלימות מצד נושאי נשק נגד היישוב [היהודי], הרי זה מפני שהערבים ידעו כי התנגדות כזאת תוביל להריסת השכונות הערביות הסמוכות'.‏‏‏[93] במהלך השנים התבצעו עשרות אירועי טרור כנגד יהודים, ומספר אירועי טרור כנגד ערבים.

במשפט שבו הורשע משה לוינגר, ממנהיגי היישוב היהודי בחברון, בשלל עבירות, ציינה השופטת שלוינגר "לא אחת הטיל מורא ופעל באלימות נגד האוכלוסייה הערבית בחברון, פגע בפרנסתה ובכבודה"‏[86].

בהסכם חברון בשנת 1997 נקבע שהעיר חברון כולה תהיה פתוחה ליהודים וערבים. בפועל מיד לאחר העברת מרבית העיר לרשות הפלסטינית, נאסרה כניסת יהודים לשטח זה. בחודש אוקטובר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, נסגר רחוב השוהדא (הקרוי בפי מתנחלי חברון רחוב דוד המלך) שבחברון לתנועת פלסטינים, ללא צו צבאי בתוקף‏[94].

ארגון "שוברים שתיקה", מארגנים סיורים ומפרסמים דו"חות ביקורתיים כלפי היישוב‏‏‏‏, ובמיוחד את הפגיעות הנגרמות בעטיו לטענתם לתושבי חברון הפלסטינים.[95]. בדו"ח שפרסמו "בצלם" ו"האגודה לזכויות האזרח" בשנת 2007 נטען כי מערכת הביטחון נותנת חסות באופן שיטתי למעשי אלימות מצד תושבי היישוב, וכן שקיימת בחברון מדיניות הפרדה ישראלית מכוונת, הדוחקת את רגליהם של הפלסטינים ממרכז העיר‏.‏‏[96] דו"ח נגדי שהוגש על ידי נציגי היישוב היהודי בחברון מצדיק את המגבלות על הפלסטינים כנובעות מהפיגועים שיש מצדם וטוען כי דווקא יהודי חברון מופלים לרעה על יד כוחות הביטחון‏[97]. פעיל "בצלם" אף הקימו ערוץ טלוויזיה ניסיוני, תיעודי ומקוון, בשם HEB2, שבא להביא לתודעה הציבורית את המתרחש בחברון‏[98]. יהודי חברון ותומכיהם טוענים כנגד ארגונים אלו כי הסיקור שלהם לא אובייקטיבי, מוטה, פרובוקטיבי ואף אנטישמי.‏‏‏[99]

בית אבו עיישה בתל רומיידה שגודר. לטענת תושבי הבית, הדבר נעשה בעקבות התנכלויות לבית.

משפחת אבו עיישה גרה בתל רומיידה. ביתה גודר, לטענת המשפחה בשל פחד מהתנכלות יומיומית של שכניה היהודים. בשנת 2007, במסגרת פרויקט "חמושים במצלמות" של "בצלם", נחשף סיפורה של משפחת אבו עיישה, ובין השאר הובא תיעוד של מתנחלת בשם יפעת אלקובי מקללת ומאיימת על שכנתה בת המשפחה. דובר היישוב היהודי בחברון הודה באופן חלקי כי מתרחשות התנכלויות, אך טען כי משפחת אבו עיישה מנסה לעורר פרובוקציות. הסיפור עורר דיון ציבורי נוקב‏[100], וראש הממשלה, אהוד אולמרט, התייחס לתקרית בחומרה והממשלה החליטה להקים ועדת שרים בנושא אכיפת החוק בחברון, בראשות שר הביטחון, עמיר פרץ[101].

בשנת 2008 פונה "הבית החום". לאחר שתושבי היישוב, שטענו כי רכשו אותו מבעליו הערבים, סירבו לפנותו, פונה הבית בכוח. קודם לפינוי, וביתר שאת לאחריו, התפתחו אירועים אלימים בין יהודים לערבים בעיר.‏‏‏[102]

באותה שנה נפגשו נציגי היישוב היהודי בעיר בראשות נועם ארנון וראש המועצה המקומית קריית ארבע צבי קצובר, עם השייח' אבו חאדר ג'עברי וחאג' אבו אכרם אבו סנינה. במפגש אמר השייח' ג'עברי כי "אנו לא רואים בכם מתנחלים אלא תושבים. העיר שלנו כמו שלכם".‏‏‏[103]

אירועי אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-60 עד לאמצע שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בינואר 1980 נרצח תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע בשוק במרכז חברון‏[104]. ב-2 במאי באותה השנה (ט"ז באייר תש"ם) בהתקפה על מתפללים סמוך לבית הדסה בחברון נרצחו שישה יהודים ו-16 נפצעו.

ב-2 ביולי 1983 נרצח אהרן גרוס, תלמיד ישיבת שבי חברון בחברון, במרכז העיר, בכיכר שנושאת היום את שמו. ב-26 ביולי תקפו אנשי המחתרת היהודית את המכללה האסלאמית, בחלקה הפלסטיני של חברון, רצחו שלושה ופצעו עשרות‏[105].

ב-30 בספטמבר 1988 תקפו ערבים את הרב משה לוינגר במרכז חברון והשליכו עליו אבנים. לאחר מכן לוינגר ירה למוות בפלסטיני ופצע את חברו. הוא הורשע בגין כך בגרימת מוות ברשלנות, בפציעה בנסיבות מחמירות ובהיזק בזדון ונדון לחמישה חודשי מאסר בפועל[106].

במהלך שנות התשעים אירעו מספר אירועי אלימות סביב מערת המכפלה. ב-25 באוקטובר 1992 (כ"ח בתשרי תשנ"ג) נהרג חייל מילואים מירי מחבלים על עמדה שבה שמר, סמוך למערת המכפלה. ב-28 במאי 1993 (ח' בסיוון תשנ"ג) נרצח תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע בדרכו לתפילה במקום. ב-25 בפברואר 1994 אירע טבח מערת המכפלה: ברוך גולדשטיין, תושב קריית ארבע, רצח ביריות רובה 29 מוסלמים בשעה שהתפללו במקום.

מאמצע שנות ה-90 ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטה לציון מקום הירצחה של שלהבת פס

ב-19 במרץ 1995 נרצחו ישראלים מיריות מחבלים על אוטובוס אגד ("קו 160") בצומת הזכוכית בחברון. ב-20 באוקטובר 1998 נרצח תושב בידי מחבל שחדר לביתו בשכונת אדמות ישי ("תל רומיידה") בחברון. ב-26 באוקטובר 1998 נרצח תושב קריית ארבע כאשר שמר על מתקן של חברת החשמל בחברון.

במהלך האינתיפאדה השנייה אירעו אירועי אלימות רבים בעיר. ב-26 במרץ 2001 נרצחה הפעוטה שלהבת פס מכדור של צלף פלסטיני משכונת אבו סנינה.

במהלך 2002 באירועים שונים נרצחו 20 אזרחים ישראלים על ידי מחבלים, כשהאירוע הבולט שבהם היה הפיגוע בציר המתפללים. באותה השנה במהלך עימות אלים בין פלסטינים ליהודים‏[107][108], לטענת הפלסטינים, נרצחה נערה פלסטינית‏[109]. במהלך 2003 נרצחו 8 ישראלים באזור‏[110].

אתרים יהודים בחברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית העלמין העתיק בחברון, חלקת הרבנים הספרדים הישנה.
  • קבר אבנר בן נר נמצא בחברון, סמוך למערת המכפלה. מבנה עם מספר חדרים סביב חצר ושער בסגנון ממלוכי. הקבר נמצא בשליטת ישראל אך הגישה לקבר אסורה על ישראלים ברוב ימות השנה, ומותרת רק בעשרה ימים בשנה שבהם מערת המכפלה כולה פתוחה ליהודים בלבד.

האתרים הבאים נמצאים בידי ישראל, ומתאפשרת כניסה חופשית של יהודים אליהם בכל ימות השנה.

האתרים הבאים נמסרו לידי הרשות הפלסטינית בהסכם חברון ונקבע שהיא אחראית לכניסה חופשית של יהודים אליהם‏[112], התחייבות זו לא קוימה מעולם‏[113].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עודד אבישר, ספר חברון, ירושלים: הוצאת כתר, 1970, 1978
  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 360, 363, 371-370, 374, 377

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 31°31′27″N 35°06′42″E / 31.5243°N 35.1118°E / 31.5243; 35.1118

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 19
    י' אלפסי וע' אבישר, "ישוב שלא פסק", בספר ספר חברון, הוצאת כתר, 1970, 1978.
  2. ^ הנתונים נמסרו על ידי מועצת יש"ע ביחס למספר התושבים (500), בצירוף כ-250 תלמידי ישיבת שבי חברון
  3. ^ ספר בראשית, פרק י""ג
  4. ^ ספר ‏בראשית, פרק כ"ג
  5. ^ ספר ‏בראשית, פרק מ"ט"‏
  6. ^ ספר בראשית, פרק לה"‏.
  7. ^ על פי חז"ל רק כלב בן יפונה הגיע לעיר, כדי להתפלל על קברי אבות (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד ב')
  8. ^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כב"‏.
  9. ^ ספר יהושע, פרק י'.‏
  10. ^ ספר יהושע, פרק י"א, פסוק כ"א; ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק י"ד.‏
  11. ^ ספר יהושע, פרק י"ד.
  12. ^ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ז'
  13. ^ ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק י"'ספר דברי הימים, פרק א', פסוק ו' ספר דברי הימים, פרק ל"ט, פסוק -מ"א
  14. ^ ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק ה'
  15. ^ רמת רחל ואתריה
  16. ^ נעמי עמית, ‏קנקנים עם טביעות "למלך", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  17. ^ ספר מלכים, פרק ד', פסוק כ""ב
  18. ^ צילום של הכתובת (לפי המקורות בערך שישק, הוא כלל לא היה בארץ יהודה), בערך "חברון", אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2169.
  19. ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוק כ"ה
  20. ^ על כך מובא בספר החשמונאים א'
  21. ^ ספר חשמונאים, ו', ס"ב
  22. ^ אנציקלופדיה אריאל‏, עמ' ?
  23. ^ אגרות ארץ ישראל, אברהם יערי, עמוד 79 באתר HebrewBooks)
  24. ^ הערך חברון באנציקלופדיה העברית עמ' 87
  25. ^ ישראל הורביץ, ארץ ישראל ושכנותיה, וינה תרפ"ג, עמ' 251.
  26. ^ על פי המסורת המוסלמית קיבלה משפחת א-תמימי את כל קרקעות הר חברון מידי הנביא מוחמד. כך בספר מהמאה ה-12: ההיסטוריה של דמשק, מאת ההיסטוריון המוסלמי אבן עסכארי.
  27. ^ עודד אבישר, על המערה ואשר בה
  28. ^ זכרונות ארץ ישראל, עמ' 181‏.
  29. ^ ‏צבי אילן, אתמולים‏.
  30. ^ זכרונות ארץ ישראל, עמ' 181‏.
  31. ^ James Parkes,Whose Land? A History of the Peoples of Palestine,(1949) 1970 p.227
  32. ^ הערך: חברון, אנציקלופדיה אריאל עמ' 2169.
  33. ^ אפרים מורנו, ‏מאה שנים לישיבת 'תורת אמת' בחברון, באתר ערוץ 7, 10 בנובמבר 2011
  34. ^ שמעון יוסף מלר, נסיך ממלכת התורה, עמוד 107, הוצאת פלדהיים, 2001.
  35. ^ דב כהן, וילכו שניהם יחדיו, הוצאת פלדהיים, ירושלים 2009, עמ' 118.
  36. ^ שם, עמוד 117.
  37. ^ שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הוצאת פלדהיים, ירושלים 2001, עמ' 130.
  38. ^ שמעון יוסף מלר, נסיך ממלכת התורה, עמ' 72.
  39. ^ שם, עמוד 149
  40. ^ וילכו שניהם יחדיו, עמוד 161.
  41. ^ המשגיח רבי מאיר, עמודים 148-149.
  42. ^ וילכו שניהם יחדיו, עמוד 187.
  43. ^ יעקב יוסף סלונים, לבנינה של חברון, דבר, 3 בדצמבר 1929
  44. ^ נעם ארנון, "חברון 4000 שנה ועוד 40" מהדורה שנייה, עמוד 24
  45. ^ שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, עמ' 193.
  46. ^ איל זמיר ואיל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 20 .
  47. ^ נעם ארנון, "חברון 4000 שנה ועוד 40", מהדורה שנייה, עמוד 24.
  48. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמודים 13, 14, 20 .
  49. ^ לוינגר, אלקובי גולדשטיין וחברים: קיצור תולדות ההתנחלות בחברון, באתר הארץ, 16 באפריל 2008
  50. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמודים 13, 14, 20 .
  51. ^ נעם ארנון, שחרור ושיבת חברון; עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2004, 2004, עמ' 28-31.
  52. ^ חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 20; עתיה זר, ‏כשהרב לוינגר עשה פסח במלון, באתר בשבע - ערוץ 7.
  53. ^ חגי הוברמן, בתוך: העלייה אל ההר, עמ' 39.
  54. ^ אלדר וזרטל, אדוני הארץ, עמ' 32.
  55. ^ סגל, שם.
  56. ^ הוברמן, שם.
  57. ^ מתאריך 21.5.68. יונה הדרי, משיח רכוב על טנק, ירושלים תשס"ב, עמ' 137.
  58. ^ כינוס נכבדי חברון נגד התישבות יהודית, דבר, 24 במאי 1968.
  59. ^ הוברמן, עמ' 41.
  60. ^ לוינגר, אלקובי גולדשטיין וחברים: קיצור תולדות ההתנחלות בחברון, באתר הארץ.
  61. ^ בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968.
  62. ^ 50 לישראל בעמוד על שנת 69
  63. ^ חגי אשדב"ג בעד יישוב יהודי גדול בחברון כחלק ממדינת ישראל, דבר, 22 באוגוסט 1972.
  64. ^ יהושע ביצור, פרס: פעולות גוש אמונים בחברון לא מביאות תועלת, מעריב, 24 באוגוסט 1976
  65. ^ יהושע ביצור, ח"כים ידרשו מפרס להתיר איוש בניינים בחברון העיר, מעריב, 22 באוגוסט 1976
  66. ^ אתר היישוב היהודי בחברון, תולדות ההתיישבות החדשה בחברון, 19.10.2006.
  67. ^ עפר גרוזברד, מנחם בגין דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006, עמ' 242.
  68. ^ החלטת ממשלה 438.
  69. ^ אוירבך שלמה זלמן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  70. ^ עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2004, 2004, עמ' 164-165.
  71. ^ עקיבא אלדרלפנות את הרובע היהודי בחברון, באתר הארץ, 3.11.2000‏; אורית שוחט, סרטן בגופה של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 3.11.2005‏.
  72. ^ ראיון עם הרב עמיטל בראלי, עלון פרשת שבוע "ארץ ישראל שלנו", פרשת וישלח, תשס"ט .
  73. ^ פרוטוקול בדבר ההערכות מחדש בחברון, אתר הכנסת‏.
  74. ^ החלטת ממשלה מספר 4245.
  75. ^ באתר חברון
  76. ^ נעם ארנון, "חברון 4000 שנה ועוד 40" מהדורה שנייה, עמוד 24.
  77. ^ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכניס את מערת המכפלה וקבר רחל לרשימת אתרי המורשת, באתר הארץ, 21 בפברואר 2010.
  78. ^ באתר חברון
  79. ^ ועדה מוניציפלית חברון, באתר מועצת יש"ע
  80. ^ [בית השלום אוכלס ביהודים]
  81. ^ אפרת וייס ופליקס פריש, אב נהרג ושלושה ילדיו נפצעו בפיגוע ירי בחברון, באתר ynet‏, 24 בספטמבר 2002
  82. ^ [1]
  83. ^ נעם ארנון, "חברון 4000 שנה ועוד 40" מהדורה שנייה, עמוד 24
  84. ^ [2]
  85. ^ היישוב היהודי בחברון למען חיילי צה"ל, עמ' 3.‏
  86. ^ 86.0 86.1 תפ (י-ם) 70/95 מדינת ישראל נגד משה לוינגר, ניתן ב-14.12.97
  87. ^ חגי הוברמן, אות הערכה מטעם הרמטכ"ל לקצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון, הצופה
  88. ^ ‏‏במהלך פינוי בית שפירא במאי 2006, קרא אמיתי עמיר, למפקד חטיבת חברון "נאצי" תוך הצדעה במועל יד.אמיתי עמיר לא הורשע בשל הטרגדיה במשפחה; חברון: צעיר יהודי ניסה לתקוף חייל בסכין‏; מתנחלים השליכו אבנים על מפקד גדוד שקד וקראו לו "נאצי", אתר נענע 10, 20/11/2008; עמיעד טאוב, אוניברסיטת בר-אילן מגנה את דברי הבלע של הלל וייס כלפי חיילי, 8 באוגוסט 2007, אתר דתילי, חברון: מתנחלים יידו בלוקים לעבר חיילי צה"ל
  89. ^ עמוס הראל"נמאס מהם, פשוט נמאס", באתר הארץ, 20/01/2006‏
  90. ^ נדב שרגאיאחרי הפינוי, כשהדירות ספוגות בשמן, נפט ומים, הבטיחו המתנחלים: עוד נשוב, באתר הארץ, 08/08/2007‏
  91. ^ חנן גרינברג, "בחברון נפל האסימון: שלב האלימות נגמר", באתר ynet‏, 7 במאי 2010
    "זה היה כמו לנהוג בסמיטריילר עם מטען חורג", במחנה, 26 במאי 2010
  92. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמודים 13, 14, 20
  93. ^ עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת דביר, 2004, עמ' 47‏.
  94. ^ רחוב השוהדא – אסור לתנועת פלסטינים, באתר האגודה לזכויות האזרח
  95. ^ עדויות חיילים מחברון 2005-2007, באתר "שוברים שתיקה" קובץ PDF
    עדויות חיילים מחברון, באתר "שוברים שתיקה" ‏
  96. ^ עיר רפאים - מדיניות ההפרדה הישראלית ודחיקת רגליהם של פלסטינים ממרכז חברון, דו"ח האגודה לזכויות האזרח ובצלם, מאי 2007‏
  97. ^ אי שוויון ואפליה בחברון - דו"ח שהוגש לכנסת על ידי מחלקת המחקר של היישוב היהודי בחברון‏, 2007 הדו"ח באתר תקומה המייחס אותו לאורית סטרוק וארגון זכויות האדם ביש"ע
  98. ^ מטרות ערוץ HEB2 באתרו הרשמי
  99. ^ חיים יואבי רבינוביץ, ‏אנטישמיות מכספי משלם המיסים, באתר ערוץ 7, 5 ביולי 2007‏
  100. ^ ‏אפרת וייס, תיעוד: מה שעוברים פלסטינים ב"כלוב" בחברון, באתר ynet
    עמוד "חמושים במצלמות" באתר בצלם
  101. ^ רוני סופר, אולמרט על המתנחלת המקללת: ראיתי והתביישתי, באתר ynet
  102. ^ עמוס הראל ואבי יששכרוף, עימותים וירי בחברון בין מתנחלים ופלסטינים לאחר פינוי בית המריבה, באתר הארץ
  103. ^ ‏אפרת וייס, רגע נדיר בחברון: מתנחלים ופלסטינים נפגשו, באתר ynet‏‏
  104. ^ הרצח גרר מהומות של המתנחלים בחברון. אלדר וזרטל, עמ' 591.
  105. ^ אלדר וזרטל, עמ' 592.
  106. ^ אכיפת החוק על אזרחים ישראלים בשטחים, הסעיף "משפטו של משה לוינגר", באתר "בצלם"
  107. ^ הלוויה סוערת בחברון, באתר ערוץ 7, 28 ביולי 2002
  108. ^ [3]
  109. ^ [4], מירון רפופורט, עיר רפאים, באתר הארץ, 14.11.2005
  110. ^ ב-17 בינואר נרצח תושב המאחז "חלקה 26" ליד גבעת החרסינה בחברון. ב-23 בינואר נהרגו בידי מחבלים שלושה חיילי צה"ל בצומת הכבשים בחברון. ב-10 במרץ נהרג בידי מחבלים חייל בעת שיחידתו הוקפצה לתגבר אירוע ירי בעיקול 160 בסמוך למערת המכפלה. ב-17 במאי נרצחו בני זוג יהודים בידי מחבל מתאבד על יד כיכר גרוס. ב-8 ביוני נהרג בידי מחבלים חייל בקסבה בחברון. חייל צה"ל נהרג מירי בחברון, באתר ynet‏, 9 ביוני 2003
  111. ^ שמעון כהן, ‏שביל חברון המקראי ייחנך ביום שישי, באתר ערוץ 7, 14 בנובמבר 2011
  112. ^ פרוטוקול בדבר ההערכות מחדש בחברון, אתר הכנסת‏
  113. ^ [5]