גוש אמונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת.

הקמת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהיג הרוחני של תנועת גוש אמונים היה הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו "לסגור את הגמרות", ולפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. מדיניות זו של הרב צבי יהודה בוטאה על ידיו עוד טרם מלחמת ששת הימים, ומקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה מקדם את תהליך הגאולה.

התנועה קמה רשמית כחצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-9 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד). במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו". התנועה כללה מועצה מצומצמת שעסקה בעניינים שוטפים, ומועצה מורחבת שהתוותה את הדרך וספקה לה גוו פוליטי רחב. בין החברים בגוף המורחב היו פוליטיקאים כדן מרידור, אריאל שרון, עתניאל שנלר ואחרים.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, התבטאו פעילויות גוש אמונים בעיקר בהפגנות נגד הסכמי ההפרדה בגולן. במסגרת זו התיישבו תלמידי ישיבת מרכז הרב בבונקר בקוניטרה, מה שהפך יותר מאוחר ליישוב קשת. בהמשך החלו בפעילות התיישבותית מעשית באמצעות הקמת גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב בשומרון. לאחר שלא הצליחו לשכנע את שר הביטחון דאז שמעון פרס לקבל אישור להתיישב בשכם, עלו בט"ו בסיון תשל"ד (5 ביוני 1974), יחד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק לחווארה (ארבעה קילומטרים מדרום לשכם) והכריזו על הקמת 'אלון מורה' במקום (גם בניסיונות הבאים להתיישב בשומרון נעשה שימוש בשם זה). בעקבות החלטת הממשלה, פונו המתיישבים בידי צה"ל. פחות מחודשיים לאחר מכן נעשה הניסיון השני להתיישב באזור שכם. ראש האופוזיציה דאז, מנחם בגין, הגיע למקום והצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל".

הנסיון השני של גוש אמונים לחדש את ההתיישבות היהודית ההיסטורית בשומרון נעשה חודש לאחר מכן; ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת מן הימין, לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה ליד הכפר הערבי סבסטיה. הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכח על ידי צה"ל. ניסיונות נוספים להתיישב במקום נעשו במהלך 1975(ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר) שבכולם פונו המתיישבים ביום בו הגיעו למקום. הנסיון האחרון להקמת יישוב יהודי בסבסטיה התרחש ב-30 בנובמבר 1975 (חנוכה תשל"ו). בניסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להשאר שבוע במקום. הממשלה תבעה את פינוים. לבסוף, ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי, מטעם השר ישראל גלילי, שגוש אמונים יעבור למחנה צבאי סמוך לסבסטיה. צה"ל והמתנחלים הסכימו, והם עברו למחנה הצבאי "קדום", שלימים הפך ליישוב העירוני "קדומים". עוד קודם לכן ניתן לאנשי התנועה להתיישב גם בעפרה במורדות בעל חצור וצפונית לרמאללה.

הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח חרף אי-תמיכה לעתים מן הממשלה, הביאה ברבות הימים למדיניות ממשלתית סדורה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון (בעיקר יישובים עירוניים דוגמת אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית).

לאחר המהפך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפך של 1977, ועלייתו של מנחם בגין והליכוד לשלטון, חלה פריחה בפעילותה של גוש אמונים. בגין הכריז כי "יקומו עוד הרבה אלוני מורה". אולם לבסוף בשל לחץ של ארצות הברית נמנע בגין מלאשר את 12 ההתנחלויות שיועדו לקום. ההתנחלויות עלו באופן בלתי חוקי ופונו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדלה התנועה להתקיים כגוף רשמי, אך רבים מחבריה השתלבו במפלגות ימין שונות כגון התחייה, המפד"ל ומולדת והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע. ישנן מדי פעם הצעות לחדש את גוש אמונים כגוף נגד ויתורים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה.

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, הרב אליעזר ולדמן, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור.

בין התומכים הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נימנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית עם תוכנית ההתנתקות הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות יפה

  • חגי סגל, התנחלות דמה, ספריית בית אל, 1991.
  • מאיר הרנוי, הזמן האפור הוצאת לוני כהן 1990, המתנחלים מעריב בשנת 1994, הזמן הכתום 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר הרנוי הזמן האפור הוצאת לוני כהן 1990, המתנחלים מעריב בשנת 1994, הזמן הכתום 2007

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg