גוש אמונים

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחדוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת.

הקמת התנועה

המנהיג הרוחני של תנועת גוש אמונים היה הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו "לסגור את הגמרות", ולפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים - ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. מדיניות זו של הרב צבי יהודה בוטאה על ידיו עוד טרם מלחמת ששת הימים, ומקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה יחיש את ביאת המשיח.

התנועה קמה רשמית כחצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-9 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד). במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו". התנועה כללה מועצה מצומצמת שעסקה בעניינים שוטפים, ומועצה מורחבת שהתוותה את הדרך וספקה לה גוו פוליטי רחב. בין החברים בגוף המורחב היו פולטיקאים כדן מרידור, אריאל שרון, עתניאל שנלר ואחרים, אשר שינו בהמשך את השקפתם הפוליטית.

שנים ראשונות

בתחילה, התבטאו פעילויות גוש אמונים בעיקר בהפגנות נגד הסכמי ההפרדה בגולן. במסגרת זו התיישבו תלמידי ישיבת מרכז הרב בבונקר בקוניטרה, מה שהפך יותר מאוחר ליישוב קשת. בהמשך החלו בפעילות התיישבותית מעשית באמצעות הקמת גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב בשומרון. לאחר שלא הצליחו לשכנע את שר הביטחון דאז שמעון פרס לקבל אישור להתיישב בשכם, עלו בט"ו בסיון תשל"ד (5 ביוני 1974), יחד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק לחווארה (ארבעה קילומטרים מדרום לשכם) והכריזו על הקמת 'אלון מורה' במקום (גם בנסיונות הבאים להתיישב בשומרון נעשה שימוש בשם זה). בעקבות החלטת הממשלה, פונו המתיישבים בידי צה"ל. פחות מחודשיים לאחר מכן נעשה הניסיון השני להתיישב באזור שכם. מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין, הגיע למקום והצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל".

הנסיון השני של גוש אמונים לחדש את ההתיישבות היהודית ההיסטורית בשומרון נעשה חודש לאחר מכן; ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת מן הימין, לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה ליד הכפר הערבי סבסטיה. הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכח על ידי צה"ל. נסיונות נוספים להתיישב במקום נעשו במהלך 1975(ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר) שבכולם פונו המתיישבים ביום בו הגיעו למקום. הנסיון האחרון להקמת יישוב יהודי בסבסטיה התרחש ב-30 בנובמבר 1975 (חנוכה תשל"ו). בנסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להשאר שבוע במקום. הממשלה תבעה את פינוים. לבסוף, ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי, מטעם השר ישראל גלילי, שגוש אמונים יעבור למחנה צבאי סמוך לסבסטיה. צה"ל והמתנחלים הסכימו, והם עברו למחנה הצבאי "קדום", שלימים הפך ליישוב העירוני "קדומים". עוד קודם לכן ניתן לאנשי התנועה להתיישב גם בעפרה במורדות בעל חצור וצפונית לרמאללה.

הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח חרף אי-תמיכה לעתים מן הממשלה, הביאה ברבות הימים למדיניות ממשלתית סדורה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון (בעיקר יישובים עירוניים דוגמת אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית).

לאחר המהפך

לאחר המהפך של 1977, ועלייתו של מנחם בגין והליכוד לשלטון, חלה פריחה בפעילותה של גוש אמונים. בגין הכריז כי "יקומו עוד הרבה אלוני מורה". אולם לבסוף בשל לחץ של ארצות הברית נמנע בגין מלאשר את 12 ההתנחלויות שיועדו לקום. ההתנחלויות עלו באופן בלתי חוקי ופונו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדלה התנועה להתקיים כגוף רשמי, אך רבים מחבריה השתלבו במפלגות ימין שונות כגון התחייה, המפד"ל ומולדת והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע. ישנן מדי פעם הצעות לחדש את גוש אמונים כגוף נגד ויתורים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה.

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור.

בין תומכיה הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נימנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית עם תוכנית ההתנתקות הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.

ראו גם

• אמנה (ארגון)
• התנחלות
• מועצת יש"ע
• ארץ ישראל השלמה

לקריאה נוספת

• אבי דוידוביץ, הוויכוח על תיוגו של גוש אמונים כסוטה פוליטי, בראי הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, 1993.
• חגי הוברמן, כנגד כל הסיכויים: שנות התיישבות ביש"ע, הוצאת ספריית נצרים, 2008.
• עדית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת כנרת, 2004.
• חגי סגל, אחים יקרים, הוצאת כתר, ירושלים, 1987.
• מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל, ספריית אשכולות, מכון לוי אשכול; הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג.
• עמנואל סיון, גבריאל א' אלמונד, סקוט ר' אפלבי, קנאות דתית מודרנית (תרגמה מאנגלית: צביה נרדי), הוצאת ידיעות ספרים, 2004.
• דני רובינשטין, מי לה' אלי: גוש אמונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982.
• גרשון שפט, גוש אמונים: הסיפור מאחורי הקלעים, ספריית בית אל, 1985.

ספרות יפה

• חגי סגל, התנחלות דמה, ספריית בית אל, 1991.

קישורים חיצוניים

• דוד חרמץ, ‏בימים שאריק הוביל לסבסטיה, באתר בשבע - ערוץ 7, 26 בפברואר 2004
• יאיר שלג, מסבסטיה ועד מגרון, באתר הארץ, 11 במרץ 2004
• עמוס שוקן, חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011