יוסי ביילין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי ביילין

Yossi Beilin.jpg

Yossi Beilin signature.svg
תאריך לידה 12 ביוני 1948
ד' בסיוון ה'תש"ח
ממשלות 25, 26, 28
כנסות 12 - 15, 17
סיעה העבודה, ישראל אחת, מרצ-יחד
תפקידים בולטים

ד"ר יוסף (יוסי) ביילין (נולד ב-12 ביוני 1948) הוא פוליטיקאי ישראלי ממחנה השמאל. את רוב דרכו הפוליטית עשה במפלגת העבודה, כבן טיפוחיו של שמעון פרס. היה יושב ראש מפלגת מרצ-יחד. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים היה ביילין לאיש עסקים, וכיום הוא ממייסדי ובעלי חברת היזמות העסקית "ביילינק". בנוסף הוא כותב מאמרי דעה ב"ישראל היום".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביילין נולד ב-1948 בפתח תקווה וגדל בתל אביב בבית "מסורתי ­ליברלי". בגיל בר המצווה אימץ אורח חיים דתי באופן קפדני יותר, אך לא חבש כיפה. למד בגימנסיה הרצליה בעיר. שירת בצה"ל כאלחוטן והשתתף במלחמת ששת הימים בסיני במסגרת חטיבה 8. במלחמת יום הכיפורים (1973) שירת כחייל מילואים במפקדה ברמת הגולן ובשל טראומה אמונית בעקבות המלחמה, עזב את אורח חייו הדתי‏‏‏[1].

היה עיתונאי בעיתון "דבר" בשנים 1969-1979, כשבמקביל למד באוניברסיטת תל אביב. שימש כדובר מפלגת העבודה בשנים 1977-1984. קיבל תואר דוקטור במדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ב-1981, על עבודה שנושאה "חיכוכים בין דוריים בשלוש מפלגות בישראל".

בזמן כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה, בשנים 1984-1986, שימש מזכיר הממשלה, והיה אחד מחבורת בני טיפוחיו של פרס (שכונתה "הבלייזרים"), וכללה בין השאר גם את נמרוד נוביק, אמנון נויבך, ישראל פלג ואורי סביר. אחרי הרוטציה בראשות הממשלה, כשפרס עבר למשרד החוץ, מונה ביילין למנכ"ל מדיני של המשרד. בתפקידו זה פעל להתרחקות ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לו היו קשרים חמים עם ישראל.

בשנת 1988 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך (השני) יחד עם חברי "השמינייה", בהם חיים רמון, אברהם בורג, ועמיר פרץ. כיהן כסגנו של פרס במשרד האוצר, ועורר תרעומת בציבור כשאמר ש"נצטרך להתרגל לחיות עם 7-6 אחוזי אבטלה". במרץ 1990 היה מראשי מתכנני הפלת ממשלת האחדות השנייה עם הליכוד, במה שכונה אחר כך על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח". רבין גם כינה אותו בעקבות כך "הפודל של פרס".

בזמן שהות מפלגת העבודה באופוזיציה הקים יחד עם יאיר הירשפלד ורון פונדק את הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF), ששימשה אותו רבות בפעולותיו המדיניות והפוליטיות. האיחוד האירופי היה לאורך השנים אחד מהתורמים הבולטים לקרן, דבר שספג ביקורת מצד חוגי הימין, שראו בכך התערבות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל מצד האיחוד.

לפני ניצחון מפלגת העבודה בבחירות ב-1992, היה בין יוזמי "תהליך אוסלו" - מגעים לא פורמליים עם נציגי אש"ף למטרת הגעה להסכם מדיני. מפגשים אלו החלו ב-20 בינואר 1993, עם ביטול החוק אשר אסר מפגשים עם אש"ף. במפגשים אלו נוסחו עיקרי ההבנות שבאו אחר כך לידי ביטוי בהסכמים הרשמיים, הסכמי אוסלו.

עם הקמת ממשלת רבין השנייה, נתמנה לסגן שר החוץ, שוב תחת פרס. במסגרת זו יזם את המגעים של הירשפלד ופונדק עם הפלסטינים שהובילו לגיבוש הרשמי של הסכם אוסלו. ביולי 1995 נתמנה לשר הכלכלה והתכנון, ופעל לסגירת משרד זה. בתקופה זו גיבש עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) את "הבנות ביילין-אבו מאזן" כבסיס להסדר קבע אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההסכמים מעולם לא נחתמו, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. לאחר רצח יצחק רבין כיהן בממשלת שמעון פרס כשר במשרד ראש הממשלה.

באותה תקופה עסק ביילין גם ביחסי ישראל עם יהודי העולם, וארצות הברית בפרט. הוא עורר עליו תרעומת רבה כאשר קרא לבחון מחדש את אופי היחסים, ואת מרכזיות התרומה הכספית לישראל בהם. במקביל הציע לייסד מפעל שיממן לכל צעיר יהודי מחוץ לישראל ביקור בישראל במסגרת מאורגנת כמתנת העם היהודי. בעקבות יוזמה זו הוקם בשנת 1999 פרויקט תגלית.

ביוני 1997 התמודד על ראשות מפלגת העבודה אך הגיע למקום השני אחרי אהוד ברק ולפני שלמה בן עמי ואפרים סנה. בתקופה זו החל לפעול למען יציאה חד-צדדית של צה"ל מלבנון, דבר שהתממש בתקופת ממשלת ברק.

יוסי ביילין

בממשלת ברק מונה לשר המשפטים, אף שהוא חסר השכלה משפטית. הוא התעמת עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בצורה ששרי משפטים אחרים נמנעו ממנה. כתוצאה ממינוי זה התפטר מהכנסת על מנת לפנות מקום לבא אחריו ברשימה לכנסת אלי בן מנחם.

אחרי פרישת המפד"ל וש"ס מממשלת ברק הופקד גם על משרד הדתות, והצביע על הצורך בסגירתו (המשרד פורק לבסוף בממשלת שרון השנייה, אך הוקם מחדש בידי הממשלה שלאחריה). עם נפילת ממשלת ברק היה מראשי המתנגדים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון, וייסד ביוני 2002 את תנועת שח"ר (שלום, חינוך, רווחה).

לאחר שנבחר למקום שנחשב לא ריאלי ברשימת מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, פרש מן המפלגה ביחד עם חברת הכנסת יעל דיין, והצטרף עם תנועתו לרשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר. מרצ הציבה את ביילין, שהצטרף למפלגה לאחר הבחירות הפנימיות לקביעת הרשימה לכנסת, במקום ה-11 ברשימה המאוחדת, שלא נכנס לכנסת לאחר הבחירות.

בשנת 2003, לאחר תהליך ממושך בחסות בינלאומית, הגיעה קבוצת ישראלים בראשות יוסי ביילין להבנות עם אישים פלסטינים על מבנה אפשרי להסכם קבע בין ישראל ומדינה פלסטינית עצמאית שתקום ליוזמתם, הידועות בכינויין הבנות ז'נבה. טקס החתימה שמתוקשר, והמסע הציבורי של יוזמת ז'נבה הצליחו לגרום ליוזמה להוות גורם משפיע על סדר היום הציבורי בישראל. בראיון שנתן דב וייסגלס ל"הארץ" הוא טען כי קיומה של היוזמה היווה את אחד הגורמים שהביאו את אריאל שרון ליזום את תוכנית ההתנתקות.

עם איחוד מרצ ושח"ר והקמת "יחד" התמודד על ראשות המפלגה נגד רן כהן בבחירות שהתקיימו בין כלל ציבור מתפקדי המפלגה החדשה. בהתמודדות עזר לו ההד הציבורי של הבנות ז'נבה שנשמר בזכות המנגנון של "יוזמת ז'נבה".

במסע הבחירות טען ביילין שעל המפלגה לשים דגש יותר על הצד המדיני ולהסתמך על בוחרי שמאל מסורתיים, לעומת כהן שטען שיש להמשיך לפעול בתחומים חברתיים, ולנסות להגיע לציבורים חדשים שלא הצביעו למרצ. בבחירות שנערכו ב-16 במרץ 2004 זכה ביילין בראשות המפלגה החדשה ברוב של 53 אחוז. עד לסיום הקדנציה בנה ביילין את מנהיגותו בצלו של מנהיג מרצ שקדם לו, יוסי שריד, שנותר חבר הכנסת עד 2006.

עם פרסום תוכנית ההתנתקות התנגד לה ביילין, וטען שאל לישראל לנקוט בצעדים חד-צדדיים, אלא לשאוף למשא ומתן, על פי רוח הבנות ז'נבה. עם הזמן שינה את דעתו והוביל את מפלגתו לתמיכה בתוכנית, ובהענקת "רשת ביטחון" לממשלת שרון. על רקע זה גם התעמת בפומבי עם יוסי שריד שבניגוד להחלטת הסיעה סירב להצביע בכנסת בעד צירוף מפלגת העבודה לממשלה.

על תפקודו של ביילין הועלו טענות קשות מתוך המפלגה, במיוחד על כך שהוא התמקד יתר על המידה בקידום יוזמת ז'נבה תוך נטישת יתר העקרונות של המפלגה‏‏‏[2]‏‏‏[3].

עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הביע תמיכה במלחמה. עם זאת התנגד לאחדות מהתקיפות על לבנון ולהכנסת כוחות הקרקע, במקום זה הוא סבר שיש לתקוף מטרות צבאיות בסוריה משום שזו מממנת ומחמשת את חזבאללה.

לאחר בחירות 2006 הודיעו רן כהן וזהבה גלאון כי יתמודדו מולו בפריימריז הבאים. בדצמבר 2007 הודיע חיים אורון שגם הוא יתמודד. בעקבות הצטרפותו של אורון למרוץ, פרש ביילין מהמרוץ וגם מראשות המפלגה, אך הכריז כי ימשיך בעיסוקיו הפוליטיים. ב-28 באוקטובר 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הודיע ביילין על פרישה מהחיים הפוליטיים ומעבר לעסקים. ב-3 בנובמבר קיימה הכנסת ישיבת פרידה מביילין בנוכחות נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט. הוא הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימה.

הודעת התנחומים שהוציא בשם יחד על מותו של יאסר ערפאת, כמו כן הצעותיו למסור את שטחי הר דב לידי חזבאללה ולחון את מרואן ברגותי, הביאו לביקורת נגדו (בעיקר מחוגי הימין) והאשמתו ביחס סלחני לטרור הערבי והפלסטיני. מנגד, בשמאל מתייחסים באהדה רבה ליוזמותיו המדיניות של ביילין, ומעריכים אותו הן כאיש חזון והן כאיש ביצוע. עם זאת, במה שמכונה "השמאל החברתי" מסתייגים מביילין כדמות המקורבת לתפישת עולם ליברלית מבחינה כלכלית ואף רואים בו במידה רבה גורם שהביא להתרחקות שכבות עממיות ממחנה השמאל. עמדות וצעדים שנויים במחלוקת שיזם בתחילת דרכו הפוליטית, נחשבים לחלק מעמדתן ומצען של מפלגות מרכז המפה הפוליטית כיום.

בנובמבר 2009 זכה לעיטור אות לגיון הכבוד שהוענק לו בטקס בשגרירות צרפת בישראל.‏[4]

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב ביילין ברשימת מרצ לכנסת במקום ה-118 הסמלי.

ביילין כותב דרך קבע מאמרי דעה בעיתון "ישראל היום".

יוסי ביילין מתגורר כיום בתל אביב. הוא נשוי בשנית לדניאלה, ומגרושתו הלנה הוא אב לשני ילדים, הפרסומאים אורי וגיל, המשמשים כיועציו הפוליטיים והתקשורתיים לאורך הקריירה הפוליטית והעסקית שלו‏‏‏[5].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחירו של איחוד : מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רביבים, 1985.
  • התעשייה העברית - שורשים, ירושלים : הוצאת כתר, 1987.
  • ישראל - 40 פלוס : פרופיל פוליטי של החברה הישראלית בשנות התשעים, תל אביב : ידיעות אחרונות, 1994.
  • לגעת בשלום, תל אביב : משכל, 1997.
  • המדריך ליציאה מלבנון, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
  • מותו של הדוד מאמריקה : יהודים במאה ה-21, תל אביב : משכל, 1999.
  • מסוציאליזם לסוציאליברליזם, תל אביב : עם עובד, תש"ס 1999.
  • מדריך ליונה פצועה, תל אביב : משכל, 2001.
  • אחד העם פינת הרצל : ביקור חוזר בארץ ישראל : בעקבות מאמרו של אחד העם אמת מארץ ישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2002.
  • מהחולה עד ז’נבה, תל אביב : משכל, 2004.
  • "תגלית" חיי : סיפורו של מאבק בממסד היהודי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏חן קוטס­בר, שלום לאלוהים, באתר nrg‏, 15 בספטמבר 2002 - ראיון משותף של ביילין ואפי איתם.‏
  2. ^ ‏אלי סניור, כתבה בעיתון תל אביב‏, 10 בפברואר 2006, גרסה מאורכבת ב-Internet Archive.
  3. ^ גדעון אלוןאבל למה יש כל כך מעט אנשים ב"ציבור הנבון", באתר הארץ, 15 בפברואר 2006‏
  4. ^ אטילה שומפלבי, ביילין: רה"מ יקפיא בנייה, הרשות תתנגד - ותקרוס, באתר ynet‏, 17 בנובמבר 2009
  5. ^ אספה פלד-אלימלך, ‏הביילינים החדשים, ידיעות אחרונות, 7 ימים, עמ' 50-54, 16 במאי 2008
    דליה נוימן, גיל ואורי ביילין מציגים: כך משווקים את משרד היזמות של אבא יוסי, nrg-מעריב, 19 ביוני 2009


שרי המשפטים בממשלת ישראל

פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני

שרי הכלכלה והתכנון בממשלת ישראל

יעקב מרידור | גד יעקבי | יצחק מודעי | דוד מגן | שמעון שטרית | יוסי ביילין

מזכירי ממשלות ישראל

זאב שרף | כתריאל כ"ץ | יעל עוזאי | מיכאל ארנון | גרשון אבנר | אריה נאור | דן מרידור | יוסי ביילין | אליקים רובינשטיין | שמואל הולנדר | דני נוה | גדעון סער | יצחק הרצוג | גדעון סער | ישראל מימון | עובד יחזקאל | צבי האוזר | אביחי מנדלבליט

הקודם:
יוסי שריד
יושב ראש מרצ הבא:
חיים אורון