יעקב נאמן

יעקב נאמן
נולד	16 בספטמבר 1939
בוגר	האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת ניו יורק
השתייכות	הרצוג, פוקס, נאמן ושות' - עו"ד אוניברסיטת בר-אילן
שותפים	חיים הרצוג, מיכאל פוקס
תפקידים בולטים	שר המשפטים שר האוצר
פעילויות נוספות	מנכ"ל משרד האוצר יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת בר-אילן

יעקב ישראל נאמן (נולד ב-16 בספטמבר 1939), הוא עורך דין ומשפטן בכיר. שותף במשרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות' ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. שימש בעבר כשר המשפטים וכשר האוצר.

תושב ירושלים, נשוי, אב לשישה.

לימודים

נאמן נולד בתל אביב למנחם ומלכה, בן בכור מבין ארבעה בנים. אביו, מנחם, היה בן דוד מדרגה רביעית של בנימין זאב הרצל. בתיכון למד שנה בישיבת היישוב החדש, לאחריה שנה בבית הספר התיכון של ישיבה יוניברסיטי, ושנתיים במדרשיית נעם. עם סיום לימודים אלה, באוגוסט 1958, התגייס לצה"ל, לחטיבת גולני, ולאחר פציעה הועבר לגדנ"ע. את שירותו הסדיר סיים בדרגת סגן, ובמילואים עלה לדרגת סרן.

לאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, תחילה בשלוחה התל אביבית ובהמשך בירושלים, וסיים את התואר הראשון בהצטיינות (1964). במהלך לימודיו היה, בין השאר, מזכיר הוועדה לבדיקת שיטת המסים ברשויות המקומיות, בראשות שופט בית המשפט העליון ד"ר אלפרד ויתקון (נאמן כיהן כחבר בוועדה בשנים 1972-1974).

לקראת התואר השני פנה ללימודים באוניברסיטת ניו יורק, שם סיים תואר שני בשנת 1965. הוא חזר לישראל כדי להשלים התמחות כעורך דין, ולאחר מכן חזר לאוניברסיטת ניו יורק, ממנה קיבל בשנת 1968 תואר דוקטור למשפטים.

הוראה אקדמית

יעקב נאמן שימש במשך שנים רבות בתפקידי הוראה שונים:

• עוזר הוראה בקורס לדיני חוזים, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, שלוחת תל אביב (1965 - 1967)
• מרצה לדיני מסים, אוניברסיטת תל אביב (1968 - 1970)
• מרצה לדיני מסים, האוניברסיטה העברית (1970 - 1971)
• פרופסור חבר, אוניברסיטת בר-אילן (1971 - 1976)
• פרופסור אורח, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (1976)
• פרופסור חבר אורח, אוניברסיטת תל אביב (1977 - 1979)
• פרופסור חבר אורח, האוניברסיטה העברית (1991)

עורך דין

נאמן התמחה בשנת 1964 אצל השופטת מרים בן פורת בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובין השנים 1965-1968 התמחה ועסק בעריכת דין במשרד עו"ד י. גורניצקי ושות'.

בתחילת שנות ה-70 החל לפעול כעורך דין עצמאי, וביולי 1972 נמנה עם מקימי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות'. שימש כשותף בכיר במשרד בין השנים 1972-1979, 1981-1996, 1996-1997 (ההפסקות נבעו ממעברו לפעילות ציבורית, כמנכ"ל משרד האוצר וכשר).

במקביל לעיסוקו כעורך דין כיהן כדירקטור בבנק טפחות למשכנתאות בע"מ (1974-1977).

בשנת 1997, כאשר מונה לתפקיד שר האוצר, מכר נאמן את חלקו במשרד לידי שותפיו, ושמר לעצמו את האופציה לשוב למשרד כשותף בכיר. עם התפטרותו מתפקיד שר האוצר, בדצמבר 1998, שב לשותפות במשרד.

מנכ"ל משרד האוצר

מנובמבר 1979 עד פברואר 1981, בתקופת כהונתו של יגאל הורביץ כשר האוצר, כיהן נאמן כמנכ"ל משרד האוצר. למען טוהר המידות נקבע שנאמן לא יעסוק בנושא הקשור ללקוח של משרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות'.

במסגרת תפקידו כמנכ"ל משרד האוצר פעל נאמן כדירקטור בשתי חברות ממשלתיות: חברת אל על והתעשייה האווירית, וכן היה יושב ראש של שתי ועדות מנכ"לים:

• ועדת המנכ"לים לענייני אזור יהודה, שומרון וחבל עזה.
• ועדת המנכ"לים לעניינים כלכליים בינלאומיים.

כן היה חבר הוועדה לאנרגיה אטומית.

ועדת בייסקי שחקרה את משבר מניות הבנקים של 1983, מתחה ביקורת על הורביץ וכתבה כי הוא "לא הבין, לטענתו, את חומרת המצב... הוא גם נושא באחריות לארגון לקוי של משרדו, כשנושאים בתחום סמכותו אינם זוכים לטיפולו ואינם מובאים בפניו", ונקבע כי אחריותו של נאמן למשבר קשורה למחדליו של הורוביץ.

שר בממשלות ישראל

שר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה

ב-18 ביוני 1996 מונה נאמן לכהונת שר המשפטים בממשלת נתניהו. שעות ספורות קודם לכן הגיש העיתונאי יואב יצחק עתירה לבית המשפט העליון, ובה טען כי נאמן אינו כשיר לכהונת שר בכלל ושר משפטים בפרט - בשל הודעות כוזבות שמסר ומעשים פליליים לכאורה שביצע. למחרת היום הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, על פתיחת בדיקה משטרתית, בפרשה אחת (בלבד) מתוך שמונה שהועלו בעתירה.

ב-8 באוגוסט 1996 הודיע היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון, כי החליט לפתוח בחקירת משטרה נגד השר נאמן. באותו היום הגיש נאמן את התפטרותו מתפקיד שר המשפטים. כתב האישום נגד יעקב נאמן כלל שני עניינים: הגשת תצהיר כוזב לבית המשפט העליון (כתשובה לעתירה) ומסירת עדות שקר בחקירתו במשטרה. נאמן זוכה ב-15 במאי 1997 לאחר שנמצא שפעל בתום לב. בית המשפט קבע כי אכן מסר בתצהירו פרטים בלתי נכונים ומטעים בשלבי חקירתו הפלילית, אך ציין כי התיקונים שביצע מאוחר יותר מעידים שהדבר נעשה ללא כוונה פלילית.

לנאמן ביקורת רבה על התביעה הכללית של מדינת ישראל ועל התנהלותה של המשטרה בחקירת אישי ציבור. לגבי העמדתו לדין הוא טען שהדבר נבע מנקמנות של היועץ בן יאיר, שבדרך זו ניסה למנוע את הדחתו שלו בידי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים נאמן. הוא הצביע על שורה של הגשות כתבי אישום לא מוצדקות שנעשו לטענתו. למשל כלפי רפאל איתן במטרה למנוע ממנו להיות שר המשטרה, וחקירות מתמשכות של רובי ריבלין במטרה למנוע ממנו להיות שר משפטים. בנוסף הוא אף טען כי המשטרה עושה פומבי לחקירות אישי ציבור, כדי לכסות על אוזלת ידה בתחומי הפשיעה הרגילים, והעיתונות שמשתפת אתה פעולה, משחירה את פניה של ישראל בעולם ומבריחה ממנה משקיעים זרים.^{[דרוש מקור]}

שר האוצר בממשלת נתניהו הראשונה

ב-9 ביולי 1997 מונה נאמן לכהונת שר האוצר, משרד בו כבר שימש מנכ"ל בשנים 1979-1981.

עם מינויו לשר הפך נאמן ליד ימינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולאחד השרים הדומיננטיים בממשלה. בין היתר ניהל בשם הממשלה את המשא ומתן עם הרפורמים והקונסרבטיביים בשאלת הגיור. לחובתו של נאמן נרשם הכישלון במשא ומתן עם ההסתדרות החדשה, ותקציב המדינה הבעייתי שהוכן לשנת 1998. נאמן הואשם על ידי עמיתיו השרים באי-אמינות, ובחוסר רגישות לצורכי השכבות החלשות. ב-18 בדצמבר 1998 התפטר נאמן, עקב חוסר גיבוי מצד ראש הממשלה נתניהו ושב למשרד עורכי הדין.

שר המשפטים בממשלת נתניהו השנייה

נאמן חזר לפעילות פוליטית לאחר הבחירות לכנסת ה-18, כאשר כיהן כחבר בצוות המשא ומתן הקואליציוני של הליכוד.

בממשלה ה-32 חזר נאמן לכהן כשר המשפטים וזאת לאחר שישראל ביתנו נסוגה מדרישתה הראשונית להשאיר את פרופ' דניאל פרידמן בתפקיד זה, והסכימה בתור פשרה כי נאמן יכהן בתפקיד זה.

בתקופת כהונתו כשר המשפטים מקדם נאמן תוכנית לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כיוון שלטענתו היועץ המשפטי לממשלה מצוי בניגוד אינטרסים בבואו לייעץ לה מחד ולהגיש כתבי אישום נגד חבריה מאידך, וכי אין ליועץ מספיק זמן כדי לטפל בפשיעה בארץ בתפקידו כראש מערכת התביעה. על תוכניתו זו נמתחה ביקורת ציבורית, בין השאר מצד גורמים בפרקליטות ובהם פרקליט המדינה משה לדור‏‏.

בתחילת דצמבר 2009 המליץ על מינויו של יהודה ויינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, והממשלה אישרה את המינוי.

בכנס רבנים ודיינים בנושא דיני ממונות, שנערך בירושלים, אמר נאמן כי הוא תומך בהפיכת ההלכה למשפט מחייב בישראל, ובעקבות כך נמתחה עליו ביקורת בקרב גורמים במערכת הפוליטית, שהאשימו אותו ברצון להפוך את ישראל למדינת הלכה‏. בתגובה לכך טען נאמן כי כלל לא התכוון לקרוא להחלפת חוקי המדינה בחוקי ההלכה, וכי הוא דיבר על הגברת חשיבותו של המשפט העברי בישראל‏.

נאמן העלה מספר הצעות חוק שנויות במחלוקת, כדוגמת הצעת חוק המאפשרת לחברי הכנסת לבטל פסילת חוקים על ידי בג"ץ‏.

תפקידים ציבוריים נוספים

יעקב נאמן כיהן במגוון תפקידים ציבוריים:

• חבר מועצת לשכת עורכי הדין ויו"ר ועדת החקיקה של הלשכה (1972-1975)
• חבר הוועדה המדעית הקבועה של האיגוד הפיסקלי הבינלאומי (1973-1978)
• חבר הוועדה לבדיקת ענייני השכר בשירות הציבורי (1976)
• חבר הוועדה הציבורית בנושא ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים (1977)
• חבר המוסד לבוררות מוסכמת (1977-1979)
• יושב ראש הוועדה לבדיקת התאמת חוקי המסים לחוקי הפיקוח על המטבע (1977-1978)
• חבר הוועדה הממלכתית לבדיקת מבנה השלטון המקומי בישראל (1977-1979)
• חבר המועצה המייעצת של בנק ישראל (1977-1978, 1991-1996)
• חבר הוועדה הציבורית לבחינת מערכת הדלק בישראל (1978-1979)
• חבר הוועדה הציבורית לחברות ממשלתיות (1978-1981)
• חבר מועצת המנהלים של הבנק העולמי (1979-1981)
• חבר הוועדה הציבורית לבדיקת מעמד המורה (1979)
• חבר הוועדה לבדיקת אירועי הר הבית (1991)
• יושב ראש הוועדה הציבורית ליישום דו"ח מבקר המדינה על מתן תמיכות למוסדות על ידי רשויות מקומיות (1991-1992)
• חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים (1992)
• יושב ראש הוועדה לעידוד תעשיית הקולנוע בישראל (1994)
• יושב ראש ועדת החקירה לעניין עיריית בני ברק (1995)
• יושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת בר-אילן

מספריו

• דיני מיסים, מהדורה רביעית, הוצאת שוקן, תשכ"ט (כמסייע לכותב העיקרי, השופט ד"ר אלפרד ויתקון).
• סדרי שלטון ומשפט בישראל, מהדורה שלישית, הוצאת נציבות שירות המדינה, תש"ל (הפרק דיני מיסים).

כתב בנוסף למעלה מ-30 מאמרים בתחום המיסים, תאגידים וניירות ערך, שפורסמו בביטאונים מקצועיים בארץ ובחו"ל.

קישורים חיצוניים

• שוקי שטאובר, עו"ד ועוד, 2005, הפרק "עו"ד ד"ר יעקב נאמן".
• ראיון עם שר המשפטים יעקב נאמן, "עורך הדין", כתב העת של לשכת עורכי הדין, יולי 2009
• גידי וייץ, תומר זרחין, שליחו הנאמן של נתניהו, באתר הארץ, 5 בינואר 2012