אלבטרוסיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאלבטרוסיים
Short tailed Albatross1.jpg
אלבטרוס שטלר
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: יסעוראים
משפחה: אלבטרוסיים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Diomedeidae
תחום תפוצה
Albatrosses distribution map.png

תפוצת האלבטרוסים (בכחול)

אלבטרוסיים (שם מדעי: Diomedeidae) הם משפחה של עופות ימיים מסדרת היסעוראים הכוללת את הגדולות שבציפורי הים. האלבטרוסים נפוצים בעיקר באוקיינוס הדרומי ובצפון האוקיינוס השקט. הם אינם מצויים בצפון האוקיינוס האטלנטי, אף על פי ששרידי מאובנים מעידים שבעבר היו נפוצים גם שם. הם ידועים ביפי מעופם ובהדר מוטת כנפיהם הרחבה.

האלבטרוסים הם בין הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף. מוטת הכנפיים של אחד המינים במשפחה, האלבטרוס הנודד, מגיעה ליותר מ-3.5 מטרים, והיא הגדולה ביותר מבין כל העופות החיים בימינו. מבחינה טקסונומית, בדרך כלל מחולקים האלבטרוסים לארבעה סוגים שונים, אך קיימות מחלוקות בנוגע למספר המינים המדויק.

האלבטרוסים מיומנים מאוד בתעופה, והם משתמשים בטכניקות שונות לניצול מוטת כנפיהם וכוחם, כדי לגמוא בקלות מרחקים עצומים במעוף יחיד ורצוף, תוך הפעלת מאמץ קטן ככל האפשר. תזונתם מבוססת על דיונונים, דגים וקריל שאותם הם צדים על ידי צלילה לאוקיינוס או סמוך לפני המים; בנוסף, הם ניזונים לעתים גם משיירי מזון שמשאיר אחריו האדם. מינים מסוימים מסוגלים לעוף מספר ימים ללא עצירה לחניה ולמנוחה.

האלבטרוסים מקננים במושבות גדולות השוכנות בדרך כלל באיים מרוחקים באוקיינוס, לעתים לצד מינים אחרים של עופות ימיים. האלבטרוסים הם מונוגמיים. הקשר בין הזכר לנקבה מטופח במשך מספר שנים, וכולל מצגי חיזור דמויי ריקוד, ונמשך ברוב הפעמים עד למותו של אחד מבני הזוג. האלבטרוסים מגיעים לבגרות מינית בגיל חמש שנים לערך. בכל עונת רבייה, המתרחשת אחת לשנתיים, מוטלת ביצה אחת גדולה יחסית שצבעה לבן.

מבין 21 מיני האלבטרוסים המוכרים על ידי IUCN, ‏19 נתונים בסכנת הכחדה. בעבר הייתה ירידה באוכלוסיית האלבטרוסים שנגרמה כתוצאה מהציד הבלתי-מבוקר של האלבטרוסים בשל נוצותיהם, אך כיום מאוימים האלבטרוסים הן מדייגים המשתמשים במערכי חכות שבהם נלכדים האלבטרוסים, הן מצד מינים הפולשים לסביבת המחיה הטבעית שלהם, כגון חולדות וחתולים שאוכלים את ביציהם, את גוזליהם ואת הבוגרים המקננים, הן בשל זיהום בתי הגידול שלהם, והן מהירידה בכמות הדגים באזורים רבים, בעיקר בגלל דיג יתר.

ביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורפולוגיה ותעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבטרוסים, בשונה מיתר היסעוראים, מהלכים היטב על הקרקע.
ההמראה היא אחד מהאירועים היחידים בהם האלבטרוסים מנפנפים בכנפיהם על מנת לעוף, והיא מהשלבים המאומצים ביותר בחיי היום-יום שלהם.
שני אלבטרוסים אנטיפודיים נאבקים על מזון

האלבטרוסים הם עופות גדולים, חלקם גדולים מאוד. הם הגדולים ביותר בסדרת היסעוראים - משקלם של המינים הגדולים במשפחה עשוי להגיע לשמונה קילוגרמים. מקורם ארוך, חזק וקרני, חד וכפוף בקצהו. שני צינורות אוויר קטנים, המשמשים כנחיריים, נמצאים בצדי המקור, בשונה משאר היסעוראים שבהם נמצאים הצינורות בחלקו העליון של המקור. הודות לצינורות אלו, חוש הריח של האלבטרוסים מפותח מאוד, תכונה נדירה למדי בין העופות. הם משתמשים ביכולת הזו, בין היתר, לאיתור מזון‏[1]. רגליהם חזקות מאוד, ובכפות רגליהם ישנן שלוש אצבעות קדמיות בלבד (ללא אצבע אחורית), שביניהן מתוחים קרומי שחייה.

ניצוי האלבטרוסים הבוגרים משתנה ממין למין, אולם באופן כללי למדי ניתן לומר כי גבם וגב כנפיהם כהים וחלקיהם התחתונים, הבטן והצוואר, לבנים. עם זאת, מינים אחדים לבנים כמעט לחלוטין (למשל אלבטרוס מלכותי דרומי), ולאחרים ניצוי כהה לאורך כמעט כל הגוף (כמו לאלבטרוס אמסטרדם). ניצוי הצעירים כהה על פי רוב יותר מזה של הבוגרים, והוא מתחלף לצורתו הבוגרת לאחר מספר שנים.

מוטת כנפיהם של האלבטרוסים הגדולים (במיוחד אלו מהסוג Diomedea) היא הגדולה ביותר בקרב העופות כולם, ועשויה לעלות על 340 סנטימטרים; עם זאת, יתר המינים הם בעלי מוטת כנפיים קטנה יותר באופן משמעותי. הכנפיים צרות, קשיחות וקמורות. האלבטרוסים עפים למרחקים עצומים, וכדי להמעיט בבזבוז אנרגיה, הם נוהגים לדאות ברוב מהלך מעופם. יחס הגלישה שלהם במהלך דאייתם נע בין 22:1 ל-23:1, כלומר, בהתקדמות אופקית של 22 עד 23 מטרים הם מנמיכים במטר אחד בלבד. בדאייתם הם נעזרים בהתאמה מורפולוגית - מספר גידים בכתפם נועלים את הכנף כאשר היא פרושה למלוא אורכה, ובכך מאפשרים את מתיחתה תוך השקעת מאמץ מועט יחסית. האלבטרוסים משלבים את טכניקת הדאייה יחד עם בחירה חכמה של נתיבי תעופה. אלבטרוסים הנמצאים בחצי הכדור הדרומי ועפים צפונה, בוחרים בנתיב תעופה בכיוון השעון, בעוד שאלו שעפים דרומה בוחרים בכיוון המנוגד לכיוון השעון‏[2]. האלבטרוסים מותאמים היטב לדאייה. קצב פעימות ליבם במהלך דאייה קרוב לקצב פעימותיו במנוחה, ומשכך, השקעת האנרגיה העיקרית נעשית בזמן ההמראה, הנחיתה ובמהלך ציד המזון עצמו‏[3]. ואולם, ביתרונם ויעילותם בדאייה נעוץ גם חסרונם: הסתמכותם על הדאייה הפכה אותם לתלויים ברוח ובגלים, וכשאלו אינם בנמצא הם מתקשים לעוף. לפני שהם ממריאים, רצים האלבטרוסים מרחק מה כדי לייצר לחץ עילוי מספיק להמראה.

תפוצה ובתי גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית מיני האלבטרוסים מצויים בחצי הכדור הדרומי, מאנטארקטיקה דרך אוסטרליה ועד לדרום אמריקה. יוצאי הדופן הם ארבעה מינים שמצויים בחצי הכדור הצפוני. מתוך ארבעה מינים אלו, שלושה נפוצים רק באוקיינוס השקט, מהוואי ועד יפן, קליפורניה ואלסקה, ומין אחד, אלבטרוס גלאפגוס, מתרבה באיי גלאפגוס וניזון בחופי דרום אמריקה. האלבטרוסים אינם מיטיבים לעוף תוך נפנוף בכנפיהם. מכיוון שהם זקוקים לזרמי אוויר חזקים כדי לדאות ולהישאר באוויר, תפוצתם מוגבלת לפיכך לאזורים המרוחקים מקו המשווה, שבו זרמי אוויר מתונים יותר. למרות זאת, אלבטרוס גלאפגוס מסוגל לחיות באזור שסמוך לקו המשווה, וזאת בשל זרם הומבולדט הקר והרוחות שנוצרות ממנו.

מאובנים מעידים שבעבר היו האלבטרוסים נפוצים גם בצפון האוקיינוס האטלנטי, ולא ידוע בוודאות מדוע הם נכחדו משם. משערים שעלייה בגובה פני הים, שנבעה מהתחממות כלל-עולמית, גרמה להכחדות מושבת אלבטרוס שטלר, ששרידיה נמצאו באיי ברמודה ‏‏‏[4]. מיני אלבטרוס דרומיים תועים לעתים ומגיעים לחצי הכדור הצפוני, ולעתים נשארים שם כל חייהם. באחד מהמקרים הללו, הגיע אלבטרוס שחור גבות למושבת קינון של סולות צפוניות בסקוטלנד ושהה שם במשך שנים רבות, בניסיון לא מוצלח להתרבות ‏‏‏[5]. בעזרת מעקב לווייני, למדו מדענים על האופן שבו משייטים האלבטרוסים מעל האוקיינוס בתורם אחר מזון. האלבטרוסים אינם נודדים מדי שנה, אך מינים רבים מהם מתפזרים לאזורים שונים לאחר הרבייה, והמינים שבחצי הכדור הדרומי אף מקיפים לעתים את הקוטב הדרומי‏‏‏[6]. למינים שונים של אלבטרוסים אזורי אכילה שונים, אם כי לעתים אזורי תפוצתם חופפים. ישנן גם עדויות לתחומי תפוצה שונים לאלבטרוסים מאותו מין אך מזוויג שונה: מחקר שנעשה על אלבטרוסים מהמין Diomedea dabbenena, שמתרבים באי גוף, הראה כי הזכרים ניזונים במערב האי, ואילו הנקבות - במזרחו.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תזונת האלבטרוסים מבוססת בעיקרה על סילוניות (בעיקר דיונונים), דגים וסרטנים, אך הם עשויים לאכול גם פגרים או מיני זואופלנקטון שונים ‏‏‏[2]. חקירת תזונתם של מרבית מיני האלבטרוסים אפשרית רק בעונת הרבייה שלהם, כשהם מתקרבים ליבשה, ולפיכך קשה לקבל תמונה כוללת של הרגלי תזונתם בכל עונות השנה. חשיבות כל אחד ממקורות המזון שצוינו משתנה ממין למין, ואפילו מאוכלוסייה אחת לאחרת; אוכלוסיות מסוימות ניזונות בעיקר מדיונונים, והאחרות - מדגים ומקריל.

מנתונים שהתקבלו מחיישנים שהותקנו באלבטרוסים, עולה, שבהיותם בים הפתוח הם ניזונים בעיקר בשעות היום. בדיקות שנעשו בשרידי דיונונים שפלטו אלבטרוסים, מראות שחלק מהדיונונים שאכלו גדולים מכדי שהאלבטרוס יצוד אותם בעודם בחיים, וחלקם אף חיים במים עמוקים יותר מעומק הצלילה המרבי של האלבטרוס ‏‏‏[7]. מסיבה זו, הוצע שפגרי דיונונים מהווים חלק ניכר בתזונה של חלק ממיני האלבטרוסים, כדוגמת האלבטרוס הנודד. השאלה מאין מגיעים הדיונונים המתים שמהם ניזונים האלבטרוסים שנויה במחלוקת. חלקם מגיעים מאזורי דיג אדם. אולם בים הפתוח, נראה שאלו דיונונים שמתו לאחר השרצה, או שרידי דיונונים שפלטו לווייתנאים ממינים שונים (ראשתן גדול ראש וגלובי שחור). אלבטרוסים אחרים, כמו אלבטרוס אפור ראש ואלבטרוס שחור גבות, ניזונים מדיונונים קטנים יותר, שנוטים לשקוע לאחר מותם, ולכן נראה שהאלבטרוסים צדים אותם חיים ואינם ניזונים מפגריהם.

בעבר היה מקובל לחשוב שהאלבטרוסים צדים את מזונם בעיקר סמוך לפני הים. הם משייטים על פני המים, מבחינים בדג או בדיונון - מת או חי - וצדים אותו במהירות. אולם התגלה, שבעוד שמינים מסוימים דוגמת האלבטרוס הנודד אינם צוללים לעומק העולה על מטר אחד, הרי שמינים אחרים, כדוגמת האלבטרוס האפור, צוללים לעומק ממוצע של חמישה מטרים, ועשויים אף להגיע לעומק של 12.5 מטרים ‏‏‏[8]. בנוסף לציד מאזור פני-המים ולצלילת הציד, נצפו גם אלבטרוסים הצוללים במהירות מהאוויר למים כדי לתפוס טרף ‏‏‏[9].

חיזור ורבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבטרוס מחזר.

על פי רוב, האלבטרוסים מקננים במושבות. מושבות קטנות ובינוניות מתרכזות לרוב באיים מבודדים; ואילו מושבות גדולות מתרכזות לרוב בלשונות יבשה חשופות עם גישה לים ממספר כיוונים. צפיפות האוכלוסין של האלבטרוסים במושבות משתנה - אלבטרוסים אחדים מעדיפים לחיות בצפיפות רבה (האלבטרוס שחור הגבות מקנן בצפיפות של 70 קנים ב-100 מטרים רבועים), בעוד שאחרים מעדיפים מרחב-מחיה רב יותר עבור כל זוג. מושבות האלבטרוסים מוקמות על איים שבהם לא חיו בעבר יונקי יבשה, אך כיום נכנסו לאיים רבים יונקים כמו חולדות וחתולים, בשל השיט הימי. האלבטרוסים נוהגים לשוב ולהתרבות במושבה שבה בקעו. במחקר שנערך ב-1976 נמצא כי האלבטרוסים הנצחיים מקננים בממוצע במרחק 22 מטרים בלבד ממקום בקיעתם‏[10].

בדומה למרבית העופות הימיים, אסטרטגיית הרבייה של האלבטרוסים היא "אסטרטגיית K", כלומר הם משקיעים זמן ומאמץ רבים יותר, יחסית לעופות אחרים, בגידול הצאצאים. תוחלת חייהם של האלבטרוסים גבוהה מאוד; מרבית המינים חיים למעלה מ-50 שנה. האלבטרוס הגדול ביותר שתועד היה אלבטרוס מלכותי צפוני, שטובע כבוגר ומאז אותו רגע הוא חי 51 שנים; ההערכות הן, אם כן, שהוא היה בן 61 במותו‏[11]. נקבת אלבטרוס נצחי הידועה בשם "Wisdom" היא עוף הבר המבוגר ביותר הידוע למדע בחצי הכדור הצפוני[12]. היא טובעה על ידי חוקרים בשנת 1956 ובמרץ 2011 נצפתה כאשר מטפלת בגוזל שלה באטול מידווי. מאחר שאלבטרוס נצחי אינו יכול להתרבות עד הגיעו לגיל 5, גילה של Wisdom מוערך בלפחות 60 שנה.‏[13]

נקבה בשם "Wisdom" שגילה מוערך ביותר מ-60 שנה עם הגוזל שלה, צולם בשנת 2011.

האלבטרוסים מגיעים לבגרות מינית בגיל מאוחר יחסית, בסביבות חמש שנים, והם יזדווגו לראשונה מספר שנים לאחר ההגעה לבגרות. הצעירים שטרם בחרו שותף לחיים יגיעו למושבה בטרם יתחילו להזדווג, ויבלו את זמנם באימונים על טקס החיזור המורכב‏[14]. נוהגי החיזור של האלבטרוסים כוללים מגוון רב יחסית של ביצועים, כמו חיכוך המקור במקורו של בן הזוג, צקצוקי מקור מהירים, ניקוי בן הזוג, הפניית המקור לשמיים, מתיחת הצוואר מעלה ופרישת הכנפיים ועוד. תהליך בחירת בן הזוג הדרגתי: בשנות בגרותו הראשונות ירקוד האלבטרוס עם שותפים רבים, ומספרם של אלו יקטן בהדרגה עד שלבסוף ייבחר השותף היחיד.

לפי אחד ההסברים, האלבטרוסים מקיימים תהליכי חיזור מסובכים וארוכים מכמה סיבות. תחילה האלבטרוסים מעוניינים לוודא שההתאמה בינם לבין בן זוגם טובה, וכי הוא שותף רציני לקשר ארוך-טווח שכולל משימות קשות, העיקרית שבהן היא הדגירה על הביצה וגידול הגוזל פעם אחר פעם. יתר על כן, בני הזוג רוצים לוודא כי הם מזהים זה את זה. נקבת האלבטרוס מטילה ביצה אחת בכל עונת רבייה (אחת לשנתיים על-פי רוב). אם הביצה נטרפת או נשברת, בני הזוג אינם מנסים לחדש את ניסיונות הרבייה באותה שנה, ומחכים לעונת הרבייה הבאה. פרידה בין בני זוג היא אירוע נדיר, שמתרחש לרוב לאחר מספר שנים בהם ניסיונות הרבייה כשלו.

קניהם של מרבית מיני האלבטרוסים, ובפרט המינים שחיים בחצי הכדור הדרומי, גדולים ומרווחים, בשונה מקניהם המצומצמים יותר של המינים הצפוניים. מין אחד, אלבטרוס גלאפגוס, כלל לא בונה קן עבור הביצה. הקנים עשויים על-פי רוב מעשבים, מנוצות, מאדמה ומצואה, ורובם מוקמים על הקרקע. ההורים דוגרים שניהם על הביצה במשמרות שאורכן נע בין יום אחד לשלושה שבועות, אך עשוי להימשך למעלה מכך בתנאים קשים. באופן עקרוני, משך הדגירה גדול יותר אצל המינים הגדולים, ונע בין 70 ל-80 ימים בממוצע. דגירה זו היא מן הארוכות ביותר בעולם העופות, וזהו עוד אחד מאופני הביטוי של אסטרטגיית הרבייה (K). במהלך הדגירה, אחד ההורים דוגר על הביצה, בעוד השני עף לים על מנת לחפש מזון; כשהשני חוזר, הראשון עף לים, וחוזר חלילה. הדגירה עצמה קשה במיוחד, שכן משמעותה המעשית עבור ההורה הדוגר התורן היא צום מוחלט. הורה בוגר עשוי לאבד 83 גרמים מגופו בכל יום בו הוא דוגר‏[15].

לאחר הבקיעה מן הביצה, הגוזל נשאר בקן לצד הוריו במשך שלושה שבועות לערך, עד שיהיה גדול מספיק וחום גופו יתייצב. במשך התקופה כולה, וגם לאחריה, יאכילו ההורים את הגוזל במנות קטנות של מזון מעוכל, לרוב דיונונים, דגים וקריל. לאחר 140 עד 280 ימים לערך (תלוי במין) הגוזלים יחלו לעוף. משקלם באותו זמן יהיה דומה למשקל הוריהם, ואפילו למעלה מכך.

טקסונומיה ואבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת האלבטרוסיים מונה ארבעה סוגים המכילים בין 13 ל-24 מינים. מספר המינים המדויק נתון במחלוקת, אך ההערכה המקובלת היא 21. ארבעת סוגי האלבטרוסיים הם: "Diomedea", "Phoebastria", "Thalassarche" ו-"Phoebetria". ארבעת הסוגים מתחלקים לשני זוגות (Phoebastria ו-Diomedea הוא הזוג האחד), כאשר שני המינים בכל סוג קרובים יותר זה לזה מאשר לשני הסוגים הנותרים.

האלבטרוסיים שייכים לפי המיון המסורתי לסדרת היסעוראים. קיימות מערכות מיון אחרות, כמו טקסונומיית סיבלי-אלקיסט, שבהן סדרת היסעוראים (וסדרות אחרות) בוטלו כליל, ובמקומן שויכו העופות שבהן, והאלבטרוסיים בתוכן, לסדרת החסידאים. עם זאת, מיון זה נמצא רחוק יותר מהזרם המרכזי, ובמרבית המקומות נהוג המיון המסורתי שצוין. בהמשך, מיון המשפחה לסוגים היה לסלע מחלוקת משך למעלה ממאה שנים. בתחילה סווגו כל האלבטרוסיים בסוג אחד, Diomedea, וב-1852 לודוויג רייכנבאך (1793 - 1879) פיצל את הסוג היחיד לארבעה. מאוחר יותר הוא איחד אותם ופיצל אותם חזרה מספר פעמים. בניסיון נוסף להשליט סדר במיון המשפחה, סווגו כל המינים תחת שני סוגים בלבד - Phoebetria ו-Diomedea. המיון החדש, שהתבסס על הניתוח המורפולוגי שביצע אליוט קָאוּז ב-1866, לא היה חף מכל היגיון, אך הוא הקדיש תשומת לב מועטה בלבד למחקרים עדכניים יותר שהיו קיימים בזמנו, ואף התעלם מחלק מההצעות שהעלה קאוז עצמו.

ארבע הענפים התחתונים מייצגים את האלבטרוסים ואת הקרבה ההדדית בין ארבעת הסוגים, והענף העליון - מייצג את קרבת המשפחה כולה למשפחת היסעוריים.

מחקר מאוחר יותר שנערך על ידי גארי נאן והמוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע (1996) בדק את הדנ"א המיטוכונדריאלי של האלבטרוסיים, והעלה כי 14 המינים המוסכמים על כולם מחולקים למעשה לארבע קבוצות מונופילטיות[16]. הצעתו של נאן לחלק את המשפחה לארבעה סוגים התקבלה בחוגים רבים. אך בעוד שעל מספר הסוגים קיימת הסכמה כלשהי, מספר המינים עודנו נתון במחלוקת עזה. ב-1998 פרסמו נאן ורוברטסון‏[17] חלוקה חדשה של המינים - ומספרם עלה מארבעה עשר לעשרים וארבעה. החלוקה החדשה ספגה ביקורת מצד חוקרים רבים. מאז בוצעו מחקרים נוספים: חלקם איששו את מסקנותיהם של נאן ורוברטסון, בעוד שחלקם דחו אותן. כיום, חלוקת המשפחה ל-21 מינים מקובלת על אי אלו חוקרים, והיא גם זו שמקובלת על איגוד השימור העולמי (IUCN). עם זאת, היא איננה מקובלת בקרב כל החוקרים בשום פנים. רק ב-2004 פרסמו שני חוקרים מחקר המציע לצמצם את מספר המינים ל-13 בלבד‏[18]. נראה, אם כן, שהסכמה רחבה יותר בנושא תושג רק לאחר ביצוע מחקר מקיף נוסף בעתיד.

בסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 ביצעו שני טקסונומים, סיבלי ואלקיסט, שורה של מחקרים מולקולריים הנוגעים לאבולוציה של העופות. לשיטתם, היסעוראים התפצלו (radiated) זה מזה בתקופת האוליגוקן (לפני 30 - 35 מיליוני שנים). לפי עדויות מולקולריות, היסעורוניים (משפחה בסדרת היסעוראים) היו הראשונים להתפצל מקבוצת האם, אחריהם האלבטרוסיים, ולבסוף - החותרניים והיסעוריים. מאובני האלבטרוסים הפרימיטיביים ביותר נמצאו בסלעים שתוארכו לזמנים שבין האאוקן לאוליגוקן, באוזבקיסטן, בניו זילנד ובדרום קרוליינה. עם זאת, הקרבה בין המאובנים שנמצאו למינים המודרניים מעטה יחסית. התפצלות האלבטרוסים לסוגים התרחשה כפי הנראה באמצע עידן המיוקן, כפי שמראים מאובני המינים Phoebastria californica ו-Diomedea milleri שנמצאו בקליפורניה, ארצות הברית. נראה כי הפיצול בין הסוג Diomedea ובין הסוג Phoebastria התרחש לפני 15 מיליוני שנים. ממצאים נוספים בחצי הכדור הדרומי מצביעים על כך שהפיצול בין שני הסוגים האחרים התרחש לפני כ-10 מיליוני שנים‏[19].

שרשרת המאובנים שנמצאה בחצי הכדור הצפוני שלמה יותר מזו שנמצאה בחצי הכדור הדרומי. צורות מאובנים שונות ורבות נמצאו בצפון האוקיינוס האטלנטי, שם לא חיים כיום אלבטרוסים. שרידיה של מושבת אלבטרוסי שטלר נחשפו על אדמות האי ברמודה[4]; מאובנים נוספים נמצאו בצפון קרוליינה ובאנגליה, בין היתר.

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת האלבטרוסיים מתחלקת כאמור לארבעה סוגים:

האלבטרוס והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטימולוגיה; האלבטרוס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה "אלבטרוס" נעוץ במילה הערבית الغطاس ("הצוללן"), שעברה לאנגלית דרך המילה פורטוגזית "alcatraz" (סולה), שהיא גם מקור שמו של בית הסוהר אלקטרז. המילון האנגלי של אוקספורד מציין כי המילה "alcatraz" שימשה במקור לתיאור פריגטות. המעבר למילה "אלבטרוס" היה מושפע כנראה מהמילה הלטינית "albus" שמשמעותה לבן, בניגוד לפריגטות שהן שחורות‏[20].

איור מאת גוסטב דורה המתאר את שירו של קולרידג'.

האלבטרוס תואר כ"אגדי מכל הציפורים"‏[21]. האלבטרוס משמש כמטפורה מרכזית בפואמה "שירת יורד הים הישיש" (The Rime of the Ancient Mariner), פרי-עטו של סמואל טיילור קולרידג'. האלבטרוס מהווה גם מטפורה למשורר בודד בפואמה של שארל בודלר. באופן כללי מסמל האלבטרוס עול כבד או מכשולים רבים; על כך מבוססת האמרה האנגלית "An albatross around their neck" (בתרגום חופשי: "אלבטרוס סביב הצוואר"). האלבטרוסים נהגו מאז ומעולם להתאסף סביב ספינות דיג וליהנות משיירי המזון שהן מפזרות. בשל הקרבה הרבה לדייגים, הפכו האלבטרוסים לנושא שכיח בפולקלור של הימאים, והיו למושאן של מספר אמונות תפלות. כך, לפי אחת האמונות שרווחו בקרב יורדי הים, פגיעה באלבטרוס היא הרת-אסון. הם סברו שבאלבטרוסים מגולמות נשמותיהם של מלחים אובדים, ולכן האמינו כי פגיעה באלבטרוס תמיט על החוטא מנת מזל רע. עם זאת, לא כל יורדי-הים חששו לצוד את האלבטרוס ולאכול את בשרו, ורבים לכדו אלבטרוסים והשתמשו באיבריהם להכנת מקטרות ותיקי-טבק.

בסרט הקולנוע של דיסני "ברנרד וביאנקה" טסים הגיבורים ב"קווי תעופה אלבטרוס", שהטייס שלהם, אלבטרוס מנוסה, מפגין את הקשיים האופייניים לבני מינו גם בהמראה וגם בנחיתה.

האלבטרוסים פופולרים מאוד בקרב צפרים, ותיירים אקולוגים רואים במושבות-הקינון שלהם יעד-נכסף. ערים רבות השוכנות לחוף-הים עשויות להיות אתר-המוצא לטיולים לצפייה באלבטרוסים, והאלבטרוסים נמשכים לספינות הטיולים היות שאלה מפזרות שמן דגים על פני המים. מושבות-קינון של אלבטרוסים עשויות להיות פופולריות מאוד; לדוגמה, מושבת האלבטרוס המלכותי בנקודת תאיירואה (Taiaroa Head) שבצפון חצי-האי אוטאגו באי הדרומי שבניו זילנד, מושכת כ-40,000 תיירים מדי שנה. במושבות מבודדות יותר מבקרים תיירים השטים באיים באזור אנטארקטיקה.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המקום שתפס האלבטרוס באגדות-עם, בשירה ובספרות, הוא לא ניצל מפגיעה בידי האדם. מפגשים מוקדמים של האלבטרוס עם האדם, עם הפולינזים והאלאוטים הסתיימו בציד, ולעתים - בהכחדה (כך, לדוגמה, אירע באי הפסחא). כאשר האירופאים החלו לשוט מסביב לעולם, גם הם התחילו לצוד את האלבטרוסים - בתור מאכל, או לשם הנאה בלבד ‏‏‏[22]. ציד האלבטרוסים בתור ספורט זכה לפופולריות בנתיבי ההגירה לאוסטרליה, ונפסק רק כאשר הספינות נעשו מהירות מדי מכדי לצוד מהן, וכתוצאה מתקנות בטיחות שאסרו ירי כזה מהספינות. במאה ה-19 פקדו בני אדם מושבות-קינון של אלבטרוסים, עבור סחר בקנה מידה תעשייתי בנוצותיהם, סחר שכמעט והוביל להכחדתו של אלבטרוס שטלר.

אלבטרוס שחור-גבות שנלכד במערך חכות

מתוך עשרים ואחד מיני האלבטרוסים שמתויגים ב"רשימה האדומה" (של מינים בסכנה) של איגוד השימור העולמי (IUCN), תשעה עשר מינים נתונים בסכנה, ואילו השניים האחרים "קרובים לאיום" ‏‏‏[23]. מתוך 19 המינים הנתונים בסכנה, מצב השימור של שניים הוא "סכנת-הכחדה חמורה": אלבטרוס אמסטרדם ואלבטרוס צ'אטהאם. האיום המרכזי על האלבטרוסים הוא דיג מסחרי בעזרת מערך חכות ‏‏‏[24]. האלבטרוסים ועופות ימיים אחרים שניזונים בשמחה משיירים, נמשכים לפיתיונות ונלכדים בהמוניהם. מדי שנה נהרגים בדרך זו עשרות אלפי אלבטרוסים‏[25], ודיג לא-חוקי רק מגביר את הבעיה.

באטול מידוויי, התנגשויות בין אלבטרוסים נצחיים למטוסים הביאו למותם של בני אדם ואלבטרוסים, ולשיבושים חמורים במערך התעופה הצבאית. יתר על כן, נמצא כי בשנים 1964 - 1965 נהרגו כ-3,000 אלבטרוסים כתוצאה מהתנגשות במבנים גבוהים כמו אנטנות רדיו. לבסוף, בעיות אלו נפתרו בשנת 1993 עם סגירת בסיס חיל האוויר במקום. צמצום האוכלוסייה האנושית באי סייע אף הוא למצב האלבטרוסים, אף על פי שעדיין יש הרעלות מזון כתוצאה מצבע שמקורו משרידי הבסיס‏[26].

איום אחר על האלבטרוסים הוא הכנסה של מינים פולשים לשטחי המחיה שלהם. מינים פולשים, כמו חולדות או חתולי רחוב, הם מינים שמוכנסים לאזור מסוים על ידי האדם ומזיקים לאקולוגיה המקומית. במקרה של האלבטרוסים, החולדות והחתולים תוקפים לעתים קרובות את ביצי האלבטרוסים ואת גוזליהם. האלבטרוסים נהגו לחיות מאז ומתמיד באיים נטולי יונקים טורפים, ולכן גם לא פיתחו הגנות כנגדם. אפילו מין קטן, כמו עכבר, עלול להזיק: באי גוף גוזליו של האלבטרוס הטריסטני נאכלים על ידי עכבר הבית ‏‏‏[27]. הנזקים שגורמים המינים הפולשים לאלבטרוסים ולאקולוגיה בכלל אינם דווקא מיידיים: בקר כילה צמחייה חיונית באי אמסטרדם, מה שמאיים על אלבטרוס אמסטרדם; ובאיים אחרים, מיני צמחים שהוכנסו על ידי האדם גורמים להפחתה באוכלוסיית הצמחים המקומית, וכתוצאה מכך - להקטנת אזורי הקינון הפוטנציאליים של האלבטרוס.

גווית אלבטרוס נצחי, ובקרבה מוצרי פלסטיק שנאכלו על ידי האלבטרוס.

אכילת פסולת פלסטיק היא בעיה נוספת הניצבת בפני האלבטרוסים, ובפני עופות ימיים בכלל. כמות הפסולת הולכת וגדלה עם הזמן. מקורה של הפסולת במטען-עודף שהושלך מאוניות, באשפה שהושלכה בחופים או בפסולת שנסחפה עם הנהרות אל הים. מוצרי פלסטיק אינם ניתנים לעיכול על ידי האלבטרוסים, והם תופסים בקיבה או בזפק מקום שהיה מיועד למזון, ולכן גורמים לחסימות, ובסופו של דבר הציפורים מורעבות למוות. מחקרים שנעשו על אלבטרוסים בצפון האוקיינוס השקט הראו שאכילת שקיות פלסטיק גורמת לירידה במשקל הגוף ולהרעה במצבו הכללי ‏‏‏[28]. לעתים העופות מקיאים את הפלסטיק לגוזליהם בתור מזון; מחקרים שנעשו על גוזלי אלבטרוסים נצחיים באטול מידווי הראו שיעור גבוה של פלסטיק בקיבותיהם של גוזלים שמתו מוות טבעי, לעומת שיעור הפלסטיק בקיבותיהם של גוזלים שניצודו על ידי טורפים ‏‏‏[29]. גם כאשר הפלסטיק אינו גורם למותם של הגוזלים, הוא גורם לכך שהם יאכלו פחות, וכתוצאה מכך - שיעור השרידה קטן.

מדענים ואנשי שימור-הטבע עובדים מול ממשלות מקומיות ומול דייגים, על-מנת למצוא פתרונות לבעיות הניצבות בפני האלבטרוסים. שימוש במערך חכות בלילה ולא ביום, צביעת הפיתיונות בכחול לא-אטרקטיבי, השקעת הפיתיונות מתחת למים, הגדלת המשקל על החכות ושימוש בדחלילים - כל אלו עשויים להקטין את כמות העופות שנלכדים ‏‏‏[30]. לדוגמה, מחקר שנערך בניו זילנד, הראה שהשקעת מערך החכות עשויה למקם אותן בעומק שהוא מעבר להישג כנפיהם של מיני אלבטרוסים שמצויים בסכנת הכחדה, וכך להפחית משמעותית את הסיכון שבלכידתם ‏‏‏[31]. אנשי שימור פועלים גם להחלת תוכניות שיקום ושימור איים, שכוללת תפיסה של כל המינים הפולשים והוצאתם מהם, כדי למנוע פגיעה באלבטרוסים.

אחד הצעדים החשובים בדרך להגנה על האלבטרוסים היה ההסכם לשימור האלבטרוסים והיסעורים שנחתם בשנת 2001, ויישומו החל בשנת 2004 בתשע מדינות: אוסטרליה, אקוודור, ניו זילנד, ספרד, דרום אפריקה, צרפת, פרו והממלכה המאוחדת. ההסכם תובע ממדינות אלו לנקוט בצעדים ספציפיים להקטנת מספר האלבטרוסים הנלכדים כשלל לוואי בציד, להפחתת הזיהום ולסילוק מינים פולשים מאיים בהם העופות מקננים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lequette, B., Verheyden, C., Jowentin, P. (1989) "Olfaction in Subantarctic seabirds: Its phylogenetic and ecological significance" The Condor 91: 732-135.
  2. ^ 2.0 2.1 Tickell, W.L.N. (2000). Albatrosses. Sussex:Pica Press, ISBN 1-873403-94-1.
  3. ^ Weimerskirch H, Guionnet T, Martin J, Shaffer SA, Costa DP. (2000) "Fast and fuel efficient? Optimal use of wind by flying albatrosses." Proc Biol Sci 267: (1455) 1869–74.
  4. ^ 4.0 4.1 ‏Olson, S.L., Hearty, P.J. (2003) "Probable extirpation of a breeding colony of Short-tailed Albatross (Phoebastria albatrus) on Bermuda by Pleistocene sea-level rise." Proceedings of the National Academy of Science 100: (22) 12825–12829.‏
  5. ^ ‏Cocker, M., & Mabey, R., (2005), Birds Britannica, London:Chatto & Windus, ISBN 0-7011-6907-9
  6. ^ ‏Croxall, J. P., Silk, J.R.D., Phillips, R.A., Afanasyev, V., Briggs, D.R., (2005) "Global Circumnavigations: Tracking year-round ranges of nonbreeding Albatrosses." Science 307: 249–250.‏
  7. ^ ‏Croxall, J.P. & Prince, P.A. (1994). "Dead or alive, night or day: how do albatrosses catch squid?" Antarctic Science 6: 155–162.‏
  8. ^ ‏Prince, P.A., Huin, N., Weimerskirch, H., (1994) "Diving depths of albatrosses." Antarctic Science 6: (3) 353–354.‏
  9. ^ ‏Cobley, N.D., (1996) "An observation of live prey capture by a Black-browed Albatross Diomedea melanophrys." Marine Ornithology 24: 45–46.
  10. ^ Fisher, H.I., (1976) "Some dynamics of a breeding colony of Laysan Albatrosses." Wilson Bulletin 88: 121–142.
  11. ^ Robertson, C.J.R. (1993). "Survival and longevity of the Northern Royal Albatross Diomedea epomophora sanfordi at Taiaroa Head." 1937–93. Emu 93: 269–276.
  12. ^ Albatross named Wisdom astounds scientists by producing chick at age 62. מאתר הוושינגטון פוסט
  13. ^ "America's oldest wild bird is a new mom", CNN (March 9, 2011). אוחזר ב־ 2011-03-09. "The bird was first identified and banded by a USGS researcher in 1956 when she was incubating an egg, according to the USGS. As the Laysan albatross can't breed before age 5 – and spends much of its life before that at sea – scientists estimate Wisdom is at least 60 years old. She may be even older, though, as most Laysan albatrosses don't breed until age 8 or 9 after an extended courtship..." 
  14. ^ Jouventin, P., Monicault, G. de & Blosseville, J.M. (1981) "La danse de l'albatros, Phoebetria fusca". Behaviour 78: 43–80.
  15. ^ Warham, J. (1990), The Petrels - Their Ecology and Breeding Systems, London:Academic Press.
  16. ^ Nunn, G. B., Cooper, J., Jouventin, P., Robertson, C. J. R. and Robertson G. G. (1996) "Evolutionary relationships among extant albatrosses (Procellariiformes: Diomedeidae) established from complete cytochrome-b gene sequences". Auk 113: 784–801.
  17. ^ Robertson, C. J. R. and Nunn, G. B. (1998) "Towards a new taxonomy for albatrosses" in: Proceedings First International Conference on the Biology and Conservation of Albatrosses, G.Robertson & R.Gales (Eds), Chipping Norton:Surrey Beatty & Sons, 13–19,
  18. ^ Penhallurick, J. and Wink, M. (2004). "Analysis of the taxonomy and nomenclature of the Procellariiformes based on complete nucleotide sequences of the mitochondrial cytochrome b gene." Emu 104: 125–147.
  19. ^ Brooke, M. (2004). "Albatrosses And Petrels Across The World", Oxford University Press, Oxford, UK ISBN 0-19-850125-0.
  20. ^ Tickell, W.L.N. (2000). Albatrosses. Sussex:Pica Press, ISBN 1-873403-94-1.
  21. ^ ‏Carboneras, C. (1992) "Family Diomedeidae (Albatross)" in Handbook of Birds of the World Vol 1. Barcelona:Lynx Edicions, ISBN 84-87334-10-5
  22. ^ ‏Safina, C. (2002), Eye of the Albatross: Visions of Hope and Survival, New York:Henry Holt & Company ISBN 0-8050-6229-7
  23. ^ ‏IUCN, 2004. Red List: Albatross Species. Retrieved July 27, 2007.‏
  24. ^ ‏Brothers NP. 1991. "Albatross mortality and associated bait loss in the Japanese longline fishery in the southern ocean." Biological Conservation 55: 255–268.‏
  25. ^ Leigh S. Bull, "Reducing seabird bycatch in longline, trawl and gillnet fisheries", Marine Conservation Unit, Department of Conservation. Fish and Fisheris , 2007, 8, 31–56.
  26. ^ Audubon Watchlist. "Laysan Albatross (Phoebastria immutabilis)".
  27. ^ ‏BBC News, 2005. "Albatross chicks attacked by mice". Retrieved March 6, 2006.‏
  28. ^ ‏Spear, L.B., Ainley, D.G. & Ribic, C.A. (1995). "Incidence of plastic in seabirds from the tropical Pacific, 1984–91: relation with distribution of species, sex, age, season, year and body weight." Marine Environmental Research 40: 123–146.‏
  29. ^ ‏Auman, H.J., Ludwig, J.P., Giesy, J.P., Colborn, T., (1997) "Plastic ingestion by Laysan Albatross chicks on Sand Island, Midway Atoll, in 1994 and 1995." in Albatross Biology and Conservation, (ed by G. Robinson and R. Gales). Surrey Beatty & Sons:Chipping Norton. Pp. 239-44‏
  30. ^ ‏Food and Agriculture Organisation (1999), "The incidental catch of seabirds by longline fisheries: worldwide review and technical guidelines for mitigation". FAO Fisheries Circular No.937. Food and Agriculture Organization of the United Nations, Rome.‏
  31. ^ ‏O'Toole, Decland & Molloy, Janice (2000), "Preliminary performance assessment of an underwater line setting device for pelagic longline fishing" New Zealand Journal of Marine and Freshwater Research 34: 455–461.‏
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg