דואר היום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דאר היום)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מערכת עיתון דואר היום בשנות ה-20. בשורה הראשונה משמאל לימין: העיתונאי אורי קיסרי, לאה אבושדיד, איתמר בן אב"י וזלמן וייט. בשורה השנייה שני מימין - העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן חן.
מוכר עיתוני דואר היום בירושלים, שנות ה-20
גיליון מספטמבר 1928

דואר היוםכתיב חסר: דאר היום) היה יומון עברי שהופיע בארץ ישראל בין השנים 19191936, בעריכתו של איתמר בן אב"י.

הקמת העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון הוקם בירושלים על ידי קבוצה של פעילים מילידי הארץ, שהתנגדו להשפעה הרוסית על עיתון "הארץ", וביקרו את חוסר הדינמיות של עורכיו. הרוח החיה בייסוד העיתון הייתה איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שהשתתף בעריכת עיתוני אביו לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא בילה כמה שנים בצרפת ובגרמניה, ושם התוודע מקרוב לעיתונות הרחוב האירופית. הוא ניסה להביא לעיתוני משפחתו את קלילותן של "שדרות פריז": סנסציות, סיפורים אישיים, רומנים בהמשכים ואפילו שירי אהבה. כאשר בחר את שם העיתון, שיווה לנגד עיניו את העיתון העממי הגדול של לונדון, ה'דיילי מייל' ("דואר היום" הוא תרגום מילולי של שמו).

בן אב"י רצה ליצור עיתון שישמש כשופרם של "ילידי הארץ". הוא התכוון לבני המשפחות הספרדיות הוותיקות של ירושלים ולבני הדור השני של העלייה הראשונה. האוריינטציה הפוליטית של קבוצה זו הייתה ימנית מתונה בענייני פוליטיקה וכלכלה. בעקבות כך מצאה קבוצה זו את עצמה בעמדה של אי-הסכמה גוברת עם הנטיות הסוציאליסטיות המתחזקות של הנהגת היישוב.

המערכת ותפוצת העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי דואר היום עמדו ברחוב הסולל בירושלים. "הסולל" היה שמה של חבורת מייסדי העיתון, וזו הייתה הפעם הראשונה בה רחוב נקרא על שם עיתון. בן אב"י היה גאה מאוד בראשוניות הזו, ותיאר את הרחוב בהגזמה כ"פליט סטריט" הארצישראלי.[1]

בדואר היום התחילו את דרכם עיתונאים רבי השפעה, כאורי קיסרי, ששימש כתב בפריז ואחר כך היה מזכיר המערכת. כן פעל שם עובד בן עמי, שהתחיל ככתב בפתח תקווה, ולימים שימש כיושב ראש הנהלת מעריב וראש עיריית נתניה, העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן בן הגליל העליון, לימים כתב הארץ ומעריב, ומי שערך את ספריו של בן אב"י לאחר מותו, והעיתונאי, המשורר והמתרגם עובדיה קמחי, שתרגם את ספרו המצילה של בן אב"י. תפוצתו היומית של העיתון בשיאו הגיעה לכ-7,000 עותקים, מספר ניכר בהתחשב בכך שמספר היהודים בארץ עמד אז, בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, על 150,000 נפש ואף פחות.

ייחודו של דואר היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דואר היום הנהיג כמה חידושים דרמטיים בעיתונות העברית: הוא הופיע בבוקר, בשעה ש"הארץ" הופיע אחר הצהריים; הוא עלה רק חצי גרוש, בשעה שהארץ (ואחר כך דבר) עלה גרוש שלם. בן אב"י ייבא ארצה את מכונות הסְדָר הראשונות, הלינוטייפ, שטבע עבורן את המושג העברי "אתנוע". הוא הגיש לקוראיו חדשות בעמוד הראשון - לא עניין מובן מאליו באותה עת - עם כותרות דרמטיות, לפעמים עד כדי הגזמה, וכתבות מלאות פאתוס.

במקביל הפך בן אב"י את עמודי דואר היום למעבדה לשונית, ופרסם בהם כבדרך אגב מספר עצום של חידושי לשון. חידושים אלה נבעו לעתים מן הצורך לקצר כותרת, כמו למשל החידוש "כייס", שהחליף את "גנב-כיס" שהגה אביו. בעמודים ההם נולדו גם המלים מכונית ועצמאות. נאמן להתנגדותו הנחרצת של אביו למלים זרות, בן אב"י העמיד בראש העיתון את המשפט: "אליעזר בן יהודה היה אומר: דבר עברית והבראת". על התחרות בין דואר היום להארץ אמר בן אב"י: "הארץ הוא אולי עיתון הגון, אבל איננו עיתון; דואר היום אולי אינו הגון, אבל הוא עיתון".[דרוש מקור]

נראה כי האפיון החשוב ביותר של דואר היום היה חוסר המחויבות האידאולוגית שלו. במובן הזה הוא היה יחיד במינו בעיתונות העברית של העת ההיא, בה העיתונות שימשה כשופרן של המפלגות השונות. משה כרמון, משכיל ירושלמי וחבר מערכת דואר היום, אמר על כך כי בן אב"י היה "כולו סבלן וחופשי, והשרה רוח של פלורליזם. ספק אם בזמן ההוא, ועוד שנים הרבה אחר כך, הייתה עוד בארץ אכסניה פתוחה וחופשית כדואר היום."

מסירת עריכת העיתון לידי ז'בוטינסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1929, באקט שבן אב"י תיאר לימים כגחמה, הוא החליט למסור את עריכת דואר היום לידי ידידו זאב ז'בוטינסקי[2], אותו ערך אהרן אבן-חן. עורכי העיתון ומנהליו התנגדו למהלך, בעיקר בשל היות בן אב"י מתון בהרבה מז'בוטינסקי מבחינה פוליטית. בן אב"י התעקש, ואף טען כי מסירת מושכות העיתון הנה אישית ולא פוליטית, ונועדה לתת במה לז'בוטינסקי למשך שנה אחת בלבד.

התוכנית לא עלתה יפה כמתוכנן, בעקבות השתלטותה של התנועה הרוויזיוניסטית על דואר היום, שמיהרה להציג את העיתון כביטאונה. בן אב"י, אשר על פי ההסכם, זכאי היה לפרסם מאמרים אישיים ככל שירצה, נתקל בהתנגדות העורכים החדשים, ואף בניסיונות לצנזרו. בספר זיכרונותיו "עם שחר עצמאותנו" סיפר בן אב"י כי עסקנים ופעילי התנועה אף תקפו אותו בפומבי, וכתובות נאצה הופיעו על קיר בית הדירות שבו התגורר, כמו "בן מביש לאביו", או "בוגד בעמו".

המצב הידרדר אף יותר כאשר ממשלת המנדט הבריטי אסרה על ז'בוטינסקי את הכניסה לארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"ט, ואת העיתון ניהלו עתה בשמו אנשים קיצוניים מן המפלגה הרוויזיוניסטית. אב"א אחימאיר למשל, פרסם ב-1928 טור בדואר היום שנקרא "מפנקסו של פשיסטן". עיתונאי מפורסם נוסף שכתב אז בעיתון היה ארתור קסטלר, שעזב את הארץ זמן קצר אחר כך, ורכש לעצמו פרסום ניכר כסופר בגרמנית ובאנגלית.

בשלב זה דרש בן אב"י כי העיתון יוחזר לידיו לאלתר, אולם העורכים סירבו. בסופו של דבר העימות הוכרע רק לאחר שבני בנימין (התאחדות איכרים צעירים ילידי הארץ, שבן אב"י היה ממנהיגיה), שלחו "צעירים עזי-רוח ומזויני-יד" לירושלים כדי לסלק את הרוויזיוניסטים ממשרדי המערכת. "את הבמה הזאת מסרתי פעם לז'בוטינסקי", נזכר בן אב"י לימים, "בתקוותי כי הוא יהיה הגושר בין ה'אודיסאים'[3], ובינינו - ולא הצלחתי". בן אב"י חזר לתפקיד העורך הראשי ב-1930, וכינה מעתה את דואר היום בתואר היומרני "ביטאון יהודה העצמאית" ("ביטאון" ו"עצמאי" היו שתיים מן המלים שהגה בעצמו). למרות זאת, העיתון לא הצליח לחדש את ימיו כמקדם, תפוצתו התמעטה והוא שקע במשבר כספי.

סגירת העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1933, פרש בן אב"י מתפקידו, ודואר היום הועבר לעריכתם של שני עיתונאים ידועים, ד"ר שמואל פרלמן ופסח גינזבורג (בהמשך היה גינזבורג לעורך יחיד). בנאום פרישתו הציג עצמו בן אב"י כ"מנער העיתונות העברית משממונה", ועל העיתונים האחרים אמר:[דרוש מקור]

"כולם חצאי-גרושים כמותנו, כולם בוקריים כמותנו, כולם עטורים בכותרות שמנות כמותנו, ובמידה רבה כבר יותר מכמותנו! זכרו את התמונות - כמה צחוק, כמה לעג בקרב ההגונים כנגד צורה זו של 'בלוף אמריקני'. והיום גם 'דבר' וגם 'הארץ' אינם בזים לתמונות, המחיות כל כך את העיתונות בעולם כולו ובארצנו לא כל שכן".

למרות כל זאת, השיל דואר היום תחת שרביט העורכים החדשים את התואר "ביטאון יהודה העצמאית", נקט בגישה מתונה ואופי ממלכתי יותר, ופנה עתה בעיקר אל המושבות הוותיקות ואל המעמד הבינוני העירוני. פעולה זו נתגלתה למפרע כטעות, שכן קהל יעד זה כבר קרא באותה עת את הארץ או את הבוקר (ביטאון הציונים הכלליים).

העיתון ראה אור רק עוד שלוש שנים, עד לסגירתו, ביוני 1936. הזכויות על שם העיתון עברו לידי ליאו וינץ, מו"ל ירושלמי מעולי גרמניה. בינואר 1940, עשה וינץ ניסיון קצר של כחודש ימים להחיות את העיתון בפורמט מוקטן, אך ללא הצלחה.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היום נקרא הרחוב בשם החבצלת, על שם עיתון עברי בירושלים בסוף המאה ה-19
  2. ^ האפיזודה כולה מתוארת בספר זיכרונותיו של בן אב"י, עם שחר עצמאותנו, תל אביב 1961, עמ' 477-485
  3. ^ כוונתו למשכילי העלייה הרוסית
  4. ^ בבית הספרים הלאומי שמורים גיליונות של העיתון מתקופה זו