דמיטרי שוסטקוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Dmitri1.jpg

דמיטרי דמיטרייביץ' שוסטקוביץ'רוסית: Дмитрий Дмитриевич Шостакович, ;‏ 25 בספטמבר 1906 - 9 באוגוסט 1975) היה מלחין רוסי בתקופה הסובייטית. יצירותיו הגדולות הן 15 הסימפוניות ו-15 רביעיות המיתרים שלו. מאז מותו, תגובתו לחיים במשטר הסובייטי שנויה במחלוקת פוליטית ומוזיקלית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסנקט פטרבורג ב-25 בספטמבר 1906, כבן שני למשפחה בת שלושה ילדים. משפחתו הייתה ליברלית-פלורליסטית מבחינה פוליטית. הוא גילה כישרון מוזיקלי הן כפסנתרן והן כמלחין כבר מילדות. החל בשיעורי פסנתר בגיל 9; בגיל 12 כתב מארש אבל לזכר שני מנהיגי מפלגת הקדטים שנרצחו בידי מלחים בולשביקים. בגיל 13 הורשה להיכנס לקונסרבטוריון של פטרוגרד, אז בניהולו של אלכסנדר גלאזונוב. כפרויקט סיום כתב את הסימפוניה הראשונה שלו, שבוצעה לראשונה ב-1926.

שוסטקוביץ' החל דרכו בעולם המוזיקה בקריירה כפולה של פסנתרן קונצרטים ומלחין, אך סגנון הנגינה היבש שלו לא זכה להערכה מספקת. בתחרות שופן בוורשה, 1927, הוא זכה לציון לשבח בלבד. לאחר התחרות פגש את המנצח ברונו וולטר, שהתרשם מהסימפוניה הראשונה שלו עד כדי כך שניצח עליה עוד באותה השנה בברלין. בשנים הבאות שוסטקוביץ' התרכז יותר בהלחנה וביצע כפסנתרן בעיקר את יצירותיו הוא. ב- 1927 כתב את הסימפוניה השנייה ("לאוקטובר") והחל לעבוד על האופרה הקומית הראשונה שלו, "החוטם" על פי סיפורו של ניקולאי גוגול. האופרה עלתה ב-1929 והתקבלה בנימה פושרת למדי.

בשנה זו הכיר שוסטקוביץ' את איוון סולרטינסקי, מוזיקולוג יהודי שהיה חברו הקרוב של שוסטקוביץ' עד שהוגלה לסיביר ומת שם ב-1944. סולרטינסקי הכיר לשוסטקוביץ' את המוזיקה של גוסטב מאהלר, אשר השפעתה ניכרת על שוסטקוביץ' מהסימפוניה הרביעית שלו ואילך. ב-1932 הוא נישא לנינה וורזר (אשתו הראשונה מתוך שלוש) בנישואים שהוגדרו על ידם כ"פתוחים". הם התגרשו ב-1935 וחזרו לחיות יחד זמן קצר לאחר מכן. נולדו להם שני ילדים: גלינה, ב-1936, ומקסים, ב- 1938.

בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים עבד שוטסקוביץ' ב"תיאטרון נוער פרולטרי", מה שהגן עליו במידת מה מתקיפות על רקע אידאולוגי. הוא הקדיש זמן רב לכתיבת האופרה השנייה שלו, "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", שבוצעה לראשונה ב-1934 בהצלחה רבה הן בקרב הקהל והן אצל המבקרים. בעיתונות הסובייטת נכתב שהאופרה היא "התוצאה של הצלחה כללית של בנייה סוציאליסטית, של המדיניות הנכונה של המפלגה", וכן שאופרה כזו "הייתה יכולה להיכתב רק על ידי קומפוזיטור סובייטי שחונך במיטב המסורת התרבותית הסובייטית".

ברם, מנהיג ברית המועצות סטלין תיעב את היצירה ה'חדשנית' מדי לטעמו, ובמיוחד את הגוון האירוטי שלה, וביקר את המלחין בחריפות. ואכן, ב-1936 חלה הידרדרות במעמדו של שוסטקוביץ'. השנה החלה בהתקפה עליו בעיתון המפלגתי פראבדה, במאמר בשם "בלגן במקום מוזיקה", שנכתב ככל הנראה בידי אנדריי ז'דאנוב[1] בעקבות ביקור של סטלין באופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק". כתוצאה מנידוי זה פסקו ההזמנות ליצירות חדשות אצל שוסטקוביץ' והכנסותיו הצטמצמו לרבע מהכנסותיו הקודמות. הסימפוניה הרביעית שלו, שכבר הייתה בשלב החזרות, נגנזה. היא בוצעה לראשונה רק ב-1961. תגובתו המוזיקלית של שוסטקוביץ' להוקעה הפומבית שלו הייתה הסימפוניה החמישית שכתב ב-1937 שנשאה את כותרת המשנה "תשובת המלחין הסובייטי לביקורת מוצדקת". זוהי יצירה שמרנית יותר, ללא תוכן שניתן לפרשו כפוליטי. באותה התקופה הוא הלחין גם את רביעיית המיתרים הראשונה שלו. בספטמבר 1937 החל שוסטקוביץ' ללמד קומפוזיציה בקונסרבטוריון, מה שהקנה לו מעט ביטחון כלכלי.

בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוסטקוביץ' שהה בלנינגרד בעת פתיחת מבצע ברברוסה ונשאר בה במהלך מספר חודשים של המצור עליה. הסימפוניה השביעית שלו, אשר הפרק הראשון שלה הולחן בתקופה זו, מכונה "לנינגרד". תמונתו במדי כבאי שהתפרסמה בעולם ואף הגיעה לשער ה"טיים", כמו גם תוכנית הרדיו שלו, תרמו תעמולתית-מוראלית למאמץ המלחמתי הסובייטי. באוקטובר 1941 פונתה משפחתו לקויבישב (כיום סמרה) ושם הושלמה הסימפוניה, שנחשבה כסמל לעמידה הרוסית האיתנה במלחמה. באביב 1943 עבר עם משפחתו למוסקבה. הסימפוניה השמינית שלו נכתבה שם, אך אופייה הקודר גרם להחרמתה למעשה עד 1960. הסימפוניה התשיעית, שכתב ב-1945, היא אירונית בסגנון קלאסי. שוסטקוביץ' המשיך להלחין גם מוזיקה קאמרית, ובמיוחד ראויה לציון שלישיית הפסנתר השנייה אופוס 67 שהוקדשה לזכרו של סולרטינסקי, המכילה בפרקו האחרון ריקוד מוות יהודי, תוגבתו של שוסטקוביץ' לדברים שנודעו לו, לפיהם אילצו הנאצים את היהודים לרקוד לפני שירו בהם למוות‏[2].

הוקעתו לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 שוסטקוביץ' הוקע פומבית בשנית כ"פורמליסט" (כינוי אנטישמי במרומז, המרמז על היותו של שוסטקוביץ' "חובב יהודים"). הוא הואשם ב"סילופים צורניים, נטיות אנטי דמוקרטיות, התנוונות בורגנית וקקפוניה קפיטליסטית". רוב עבודתו נאסרה לפרסום בברית המועצות, הוא אולץ לפרסם התנצלויות שונות ומשפחתו איבדה זכויות יתר שהורגלה אליהן. יורי ליובימוב, במאי וידיד שלו, סיפר שבתקופה זו הוא חיכה בלילות "ליד המעלית" למאסרו הפתאומי, כדי שלפחות משפחתו לא תופרע. בשנים שלאחר מכן המוזיקה שלו התחלקה בין פסקולי סרטים לצורך פרנסה, מוזיקה "רשמית" לקידום שיקומו הפוליטי ועבודות רציניות שכתב למגירה. אלו האחרונות כוללות את הקונצ'רטו הראשון לכינור ואת מחזור השירים היהודיים שלו.

המגבלות על המוזיקה שלו ועל אורח החיים שלו הוקלו מעט ב-1949, כנראה במגמה לשתף אותו במשלחת סובייטית לארצות הברית. באותה השנה הוא גם כתב את האורטוריה "שירת היער" שהיללה את סטלין בתור "הגנן הגדול". ב-1951 הוא נבחר לסובייט העליון, מה שהשלים את שיקום מעמדו הפוליטי. מותו של סטלין ב-1953 היווה גם כן צעד גדול לקראת חזרתו לחיק הקונצנזוס בארצו. הסימפוניה העשירית שלו, שנכתבה במהלך שנה זו ובוצעה לראשונה בסופה, מסמלת במידה רבה את השחרור הזה. יש פרשנים הגורסים כי הפרק השני והברוטלי שלה, הוא דיוקן מוזיקלי של סטלין. הפרק השלישי מכיל ציטוטים רבים ממקורות שונים, ונשען על המוטיב הנגזר מראשי תיבות שמו של המלחין DSCH: רה-מי במול-דו-סי. מוטיב נוסף בפרק זה נגזר מהשם אלמירה, שם אחת מתלמידותיו.

בשנות הארבעים והחמישים היו לשוסטקוביץ' יחסים קרובים עם שתיים מתלמידותיו: גלינה אוסטרובסקאיה ואלמירה נזירובה. הוא לימד את אוסטרובסקאיה מ-1937 עד 1947. אופי היחסים ביניהם לא ברור. מסטיסלב רוסטרופוביץ', הצ'לן הנודע, תיאר אותם כ"עדינים" ואילו אוסטרובסקאיה טענה בראיון ב-1995 שהיא דחתה הצעת נישואין משוסטקוביץ' בשנות החמישים. היחסים עם אלמירה נזירובה היו ככל הנראה חד-צדדיים בעיקר בשנות החמישים, על רקע הנישואים "הפתוחים" עם נינה וורזר עד למותה של זו ב-1954. שוסטקוביץ' נישא בשנית למרגריטה קאינובה ב-1956, אך הנישואים האלה לא החזיקו מעמד והם התגרשו לאחר שלוש שנים. בשנת 1960 שוסטקוביץ' הצטרף למפלגה הקומוניסטית. צעד זה התפרש במגוון אופנים: החל מהפגנת מחויבות ולויאליות אמיתית ועד לסימן לפחדנות וכניעה ללחץ. אמנם דיכויו של שוסטקוביץ' פחת לאחר מות סטלין אך בנו של שוסטקוביץ', מקסים, טען שצעד זה הביא את אביו לדמעות ושהוא נסחט לבצעו. בתקופה זו בריאותו של שוסטקוביץ' הידרדרה. הוא כתב את הרביעייה השמינית שלו, אשר כמו הסימפוניה העשירית מכילה ציטוטים רבים וסובבת בחלקה סביב המוטיב "DSCH". הרביעייה השמינית מעלה בשנית גם את הנושא היהודי משלישיית הפסנתר השנייה.

בשנת 1962 התחתן שוסטקוביץ' עם אשה צעירה בשם אירנה סופינסקאיה. במכתב לחברו איזק גליקמן הוא כתב: "הפגם היחיד שלה הוא שהיא בת 27. בכל שאר המובנים היא נהדרת: חכמה, עליזה, ישירה ומאוד נחמדה." הוא היה נשוי לה עד מותו באוגוסט 1975. באותה שנה שוסטקוביץ' חזר לנושא ההתנגדות לאנטישמיות, עם הסימפוניה השלוש-עשרה "באבי יאר". הסימפוניה מכילה טקסטים של המשורר הצעיר יבגני יבטושנקו, כשהפרק הראשון שעל שמו נקראת הסימפוניה כולה הוא על פי השיר "באבי יאר", העוסק באנטישמיות הרוסית כמו גם ברצח יהודי קייב וסביבותיה שבוצע שם במלחמת העולם השנייה. לאחר הבכורה של הסימפוניה, יבטושנקו אולץ על ידי השלטונות להוסיף בית לשירו, המציין שגם רוסים ואוקראינים נרצחו בבאבי יאר.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות חייו המאוחרות, שוסטקוביץ' סבל מבעיות בריאות כרוניות, אך סירב לוותר על וודקה וסיגריות. כבר מ-1958 הוא סבל מחולשה בידו הימנית שבסופו של דבר אילצה אותו לוותר על נגינה בפסנתר. ב-1965 הוא אובחן כחולה בסוג נדיר של פוליו. למעשה לפי אופי ההתחלה, המהלך והתסמינים של המחלה, מדובר בהפרעה נוירולוגית כרונית משתקת ונדירה מסוג אחר, ראו: ‏[3] הוא סבל גם מהתקפי לב ב-1966 וב-1971. מספר פעמים הוא נפל ושבר את רגלו. ב-1967 הוא כתב במכתב ציני לידידו: "מטרות שהושגו עד כה: 75% (רגל ימין נשברה, רגל שמאל נשברה, יד ימין דפוקה. כל מה שאני צריך זה להרוס את יד שמאל, ואז 100% מהגפיים שלי יצאו מכלל שימוש)".

תחושת המוות המתקרב חודרת לרבות מיצירותיו המאוחרות, במיוחד הרביעיות המאוחרות והסימפוניה הארבע עשרה מ 1969. הסימפוניה הזו היא מחזור שירים העוסקים במוות ונוקטים בגישה מוזיקלית קיצונית יותר, עם שימוש בשיטת שנים עשר הטונים. הסימפוניה האחרונה והחמש עשרה שלו, משנת 1971, היא דווקא יותר מלודית, עם ציטוטים עצמיים וגם ציטוטים מוגנר ומרוסיני.

שוסטקוביץ' נפטר ב-9 באוגוסט 1975 מסרטן ריאות. הוא הותיר אחריו את אשתו השלישית ואת שני ילדיו, שלושתם בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם. ההודעה הרשמית על פטירתו הופיעה בפראבדה באיחור של שלושה ימים, כנראה בשל הצורך באישור הנוסח המדויק על ידי ברז'נייב והפוליטבירו. עוד בחייו הוא זכה בכבוד של קריאת חצי אי באנטארקטיקה על שמו, בין "חצי האי בטהובן" ו"מדף הקרח באך" מצד אחד, לבין "מפרץ סטרווינסקי" ו"חצי האי מונטוורדי" מצד שני.

דמותו כאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתו, גלינה, סיפרה שהוא היה אובססיבי מבחינות רבות: חולה ניקיון, מסנכרן את השעונים בבית ללא הרף, שולח מכתבים לעצמו כדי לבדוק את יעילות הדואר וכדומה. ידידים אחרים טוענים שהיה עצבני ופגיע. הוא אהב ספורט (בעיקר כצופה) והיה שופט כדורגל מוסמך. הוא אהב גם כתיבה סטירית, והכותבים האהובים עליו היו גוגול, צ'כוב ומיכאיל זושצ'נקו. האחרון העיד על שוסטקוביץ' שהוא: "שברירי, חלש, מסוגר, ישיר מאד, ילדותי... אבל גם קשה, שנון, מאוד אינטליגנטי, אולי תקיף, רודני ולא במיוחד נעים הליכות (אם כי הוא נעים הליכות כשהוא בוחר בכך)." הוא היה ביישן מטבעו. פלורה ליטבינובה אמרה עליו שהוא "איננו מסוגל לומר 'לא' לאיש". מצד שני הוא היה מוכן לעזור לכל אדם בתוקף סמכותו כראש איגוד הקומפוזיטורים והנציג בסובייט העליון. מבחינה פוליטית נראה שהוא אמנם היה מוכן להתיישר עם דרישות השלטון, אך שמר לעצמו את הזכות לתעב אותו.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימפוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימפוניה מס' 1 בפה מינור, אופ. 10 (1924-25)
  • סימפוניה מס' 2 "לאוקטובר" בסי מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 14 (1927)
  • סימפוניה מס' 3 "האחד במאי" במי-במול מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 20 (1929)
  • סימפוניה מס' 4 בדו מינור, אופ. 43 (1935-36)
  • סימפוניה מס' 5 ברה מינור, אופ. 47 (1937)
  • סימפוניה מס' 6 בסי מינור, אופ. 54 (1939)
  • סימפוניה מס' 7 "לנינגרד" בדו מז'ור, אופ. 60 (1941)
  • סימפוניה מס' 8 בדו מינור, אופ. 65 (1943)
  • סימפוניה מס' 9 במי-במול מז'ור, אופ. 70 (1945)
  • סימפוניה מס' 10 במי מינור, אופ. 93 (1953)
  • סימפוניה מס' 11 "שנת 1905" בסול מינור, אופ. 103 (1957)
  • סימפוניה מס' 12 "שנת 1917" ברה מינור, אופ. 112 (1961)
  • סימפוניה מס' 13 "באבי-יאר" בסי-במול מינור (לתזמורת, מקהלת גברים וסולן בס), אופ. 113 (1962)
  • סימפוניה מס' 14 (לתזמורת מצומצמת של כלי-מיתר וכלי הקשה, סופרן ובס), אופ. 135 (1969)
  • סימפוניה מס' 15 בלה מז'ור, אופ. 141 (1971)

קונצ'רטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר (עם חצוצרה ככלי סולו משני) ולתזמורת כלי-מיתר בדו מינור, אופ. 35 (1933)
  • קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת בלה מינור, אופ. 77 (1947-48, בוצע לראשונה ב- 1955, עקב כך היה מקוטלג תחילה כאופ. 99)
  • קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בפה מז'ור, אופ. 102 (1957)
  • קונצ'רטו מס' 1 לצ'לו ולתזמורת במי-במול מז'ור, אופ. 107 (1959)
  • קונצ'רטו מס' 2 לצ'לו ולתזמורת, אופ. 126 (1966)
  • קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת בדו-דיאז מינור, אופ. 129 (1967)

מוזיקה קאמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רביעיית מיתרים מס' 1 בדו מז'ור, אופ. 49 (1938)
  • רביעיית מיתרים מס' 2 בלה מז'ור, אופ. 68 (1944)
  • רביעיית מיתרים מס' 3 בפה מז'ור, אופ. 73 (1946)
  • רביעיית מיתרים מס' 4 ברה מז'ור, אופ. 83 (1949)
  • רביעיית מיתרים מס' 5 בסי-במול מזו'ר, אופ. 92 (1952)
  • רביעיית מיתרים מס' 6 בסול מז'ור, אופ. 101 (1956)
  • רביעיית מיתרים מס' 7 בפה-דיאז מינור, אופ. 108 (1960)
  • רביעיית מיתרים מס' 8 בדו מינור, אופ. 110 (1960)
  • רביעיית מיתרים מס' 9 במי-במול מז'ור, אופ. 117 (1964)
  • רביעיית מיתרים מס' 10 בלה-במול מז'ור, אופ. 118 (1964)
  • רביעיית מיתרים מס' 11 בפה מינור, אופ. 122 (1966)
  • רביעיית מיתרים מס' 12 ברה-במול מז'ור, אופ. 133 (1968)
  • רביעיית מיתרים מס' 13 בסי-במול מינור, אופ. 138 (1970)
  • רביעיית מיתרים מס' 14 בפה-דיאז מז'ור, אופ. 142 (1972-73)
  • רביעיית מיתרים מס' 15 במי-במול מינור, אופ. 144 (1974)
  • פרלוד וסקרצו, לשמיניית כלי-קשת, אופ. 11 (1924-25)
  • שלישייה מס' 1 לפסנתר, כינור ולצ'לו בדו מינור, אופ. 8 (1923)
  • שלישייה מס' 2 לפסנתר, כינור ולצ'לו במי מינור, אופ. 67 (1944)
  • חמישייה לפסנתר ולרביעיית מיתרים בסול מינור, אופ. 57 (1940)
  • סונטה לצ'לו ולפסנתר ברה מינור, אופ. 40 (1934)
  • סונטה לכינור ולפסנתר, אופ. 134 (1969)
  • סונטה לויולה ולפסנתר, אופ. 147 (1975)

לפסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סונטה מס' 1, אופ. 12 (1926)
  • 10 מימרות (афоризмы), אופ. 13 (1927)
  • 24 פרלודים, אופ. 34 (1932-33)
  • סונטה מס' 2 בסי מינור, אופ. 61 (1943)
  • 24 פרלודים ופוגות, אופ. 87 (1950-51)
  • קונצ'רטינו לשני פסנתרים בלה מינור, אופ. 94 (1953)

אופרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "החוטם" (על-פי גוגול), אופ. 15 (1927-28)
  • "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (על-פי לסקוב), אופ. 29 (1930-32, גרסה שנייה כ- "קטרינה איזמאילובה", אופ. 114)

מוזיקה לבלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "תור הזהב", בלט בשלוש מערכות, אופ. 22 (1929-30)
  • "הבורג", בלט בשלוש מערכות, אופ. 27 (1930-31)
  • "הנחל הבהיר", בלט בשלוש מערכות, אופ. 39 (1934-35)

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מן השירה היהודית העממית", לפסנתר (או לתזמורת), סופרן, מצו-סופרן וטנור, אופ. 79 (1948)
  • פתיחה חגיגית לתזמורת, בלה מז'ור, אופ. 96 (1954)
  • תזמור לאופרה של מוסורגסקי, "חובאנשצ'ינה", אופ. 106 (1959)
  • "הוצאתו להורג של סטפאן ראזין" (על פי יבטושנקו), קנטטה לתזמורת, מקהלה ולסולן בס, אופ. 119 (1964)
  • "אוקטובר", פואמה סימפונית בדו מינור, אופ. 131 (1967)
  • סוויטה לתזמורת במה (נודעה בעבר כסוויטת ג'אז מס' 2, אופ. 38), ללא מספר אופוס

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סולומון וולקוב, עדות :זכרונותיו של דימיטרי שוסטקוביץ’, תרגם: גרשון ריטרמן, 1988.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במחקרים אחרים נטען שהמבקר היה העיתונאי דוד זַסְלַבְסְקִי. ראו את המאמר מאת הפסנתרן בוריס גילטבורג באתר אלכסון, 1.6.2013.
  2. ^ יוסי שיפמן, הרצאה מקדימה בקונצרט "קאמרי בצהרי שישי", 5 באפריל 2013
  3. ^ J.Bogousslavsky,M.G.Hennerici,,H.Bäzner,C.Bassetti- Neurological Disorders in Famous Artists part 3,in Frontiers in Neurology and Neuroscience, vol.27,Ed.Karger ,Basel,2010 p.93-97 (י. בוגוסלבקי,מ.ג. הנריצי,ה. בצנר,צ. באסטי - הפרעות נוירולוגיות אצל אמנים מפורסמים, חלק 3, הוצאת קרגר, בזל, 2010 ע'93-97)