המצור על ביירות
 | ||||||||||||||
| האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי | ||||||||||||||
| מערכה: מלחמת לבנון הראשונה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים בלבנון | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 14 ביוני 1982 – 21 באוגוסט 1982 (9 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ביירות, לבנון | |||||||||||||
| קואורדינטות |
33°53′23″N 35°30′01″E / 33.889722222222°N 35.500277777778°E | |||||||||||||
| תוצאה | סילוק אש"ף מלבנון | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
המצור על ביירות היה מצור שהטיל צה"ל על ביירות בקיץ 1982, כחלק ממלחמת לבנון הראשונה, כתוצאה מקריסת הפסקת האש אשר אורגנה על ידי האו"ם. המצור הסתיים עם פינוי כפוי של הארגון לשחרור פלסטין מביירות ולבנון.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. אותם ארגונים גם נטלו חלק במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה בשנת 1975. סוריה, שכלכלתה נזקקה לגישה חופשית לבנקים ולנמל בעיר בירות, פלשה ללבנון כדי לעצור את הלחימה. הכוחות הסורים פעלו תחילה בעיקר נגד הפלסטינים שנחשבו למי שאיים על יציבות המשטר הלבנוני, אבל בהמשך, כדי לבסס את אחיזתם בשטח שכבשו, פנו נגד הנוצרים.
במבצע ליטני, בשנת 1978, בעקבות פיגוע רב-נפגעים שביצע כוח פלסטיני שהגיע בדרך הים מלבנון, כבשו כוחות צה"ל את דרום לבנון. בעקבות המבצע הוסכם על פרישׂת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור וגבול ישראל וכוחות צה"ל הוסגו מלבנון. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. בקיץ 1981 הגיע הירי לשיא, כאשר במשך עשרה ימים נורו כ-1,230 רקטות ופגזים מלבנון לתוך ישראל וישראל הגיבה בהפצצות והפגזות שלא הצליחו לעצור את הירי. השליח האמריקני פיליפ חביב הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. כבר קודם לכן החל צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל ובתמיכת ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי נרחב יותר לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.
הסכם הפסקת-האש שניסח פיליפ חביב היה מעורפל: הפלסטינים פירשו אותו כהפסקת-אש רק בגבול ישראל-לבנון ולכן טענו שמותר להם להמשיך לתקוף את ישראל בכל דרך אחרת, השליח האמריקני חביב פירש אותו כאומר שאסור לפלסטינים לבצע שום פעולה נגד ישראל שמקורה בלבנון ואילו ישראל טענה שכיוון שהבסיסים הראשיים של הארגונים הפלסטינים מצויים כולם בלבנון, פירוש ההסכם הוא הפסקת-אש כוללת בין ישראל לבין הפלסטינים, שכן אחרת הפלסטינים יכולים להמשיך לתקוף את ישראל ואילו היא אינה יכולה להגיב. בשנה שחלפה מהפסקת-האש ועד סוף מאי 1982 ביצעו הפלסטינים כמעט 250 פיגועים נגד ישראל, רובם דרך ירדן, כמה מהם בחוץ-לארץ וכ-20 פיגועים בגבול ישראל-לבנון. בהתקפות פלסטיניות אלה נהרגו 16 ישראלים (2 בגבול ישראל-לבנון) ונפצעו כ-265.
הלקח המרכזי של צה"ל מעשרת ימי חילופי האש בקיץ 1981 היה שלא ניתן לעצור ירי ארטילרי מלבנון לתוך ישראל באמצעות מטוסים ותותחים בלבד. נדרש מהלך יבשתי שלכל הפחות יכבוש את השטח שממנו הם נורים. יתר על כן, ההערכה הייתה שהדרך היחידה לעצור באופן כמעט מוחלט את ההתקפות הפלסטיניות משטח לבנון הוא על ידי ייצוב המשטר הלבנוני הנוצרי שם. לפי-כך, הציע ראש אגף התכנון, אהוד ברק, במסמך פנימי, שבמקרה של קריסת הפסקת האש, מטרת המלחמה של ישראל תהיה "שינוי בר קיימא במבנה המשטר בלבנון" והשלטת הגמוניה נוצרית, תוך קיבוע עליונות ישראלית מול הסורים[1]. זאת מתוך הנחה שמשטר נוצרי יציב ישאף למנוע פעילות חבלנית נגד ישראל משטחו.
בכיר "המוסד" נחיק נבות כתב על מתווה המלחמה כפי שתואר בידי שר הביטחון, אריאל שרון, בפגישה בארמונה של משפחת ג'ומאייל בלבנון ב-12 בינואר 1982 (זה היה ביקורו "הרשמי" הראשון של שרון בלבנון בתפקיד שר הביטחון, ונבות התלווה אליו כנציג "המוסד"):
"צה"ל מתכנן פעולה רבתי בלבנון, כאשר המאמץ העיקרי מכוון נגד ביירות." בתיאום עם הנוצרים, הסביר שרון, צה"ל יפתח במהלך מהיר של 72 שעות לאורך ציר החוף, עד לכיבוש מערב הבירה, מעוז אש"ף וכמטווחי קשת ממעוזי הנוצרים בצפונה של העיר ובמזרחה[2].
ב-3 באפריל 1982 נרצח בפריז עובד שגרירות ישראל יעקב ברסימן טוב[3] על ידי מחבלת שירתה בראשו[4]. באפריל 1982 ושוב במאי 1982 הגיבה ישראל לפיגועים נגדה בהפצצת מחנות ומחסנים של הכוחות הפלסטינים בלבנון. בכל פעם הגיבו הפלסטינים בירי עשרות רקטות לצפון ישראל. ישראל איימה להגיב במבצעים צבאיים מורחבים וכוחות של צה"ל קודמו לגבול, אבל בכל פעם החליטה ממשלת ישראל שלא לפעול והכוחות הוסגו. ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים פלסטינים, מארגונו של אבו נידאל, בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. ב-4 ביוני הגיבה ישראל להתנקשות בהפצצה של תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות ופגזי תותחים על יישובי צפון ישראל. ישראל הגיבה להפגזות הללו בהפצצת מטרות נוספות של אש"ף ואש"ף הגיב בירי נוסף. ישראלי אחד נהרג ו-11 נפצעו. בצהרי 5 ביוני הורתה ממשלת ישראל לצה"ל להיערך לאפשרות של מבצע קרקעי נרחב בלבנון והחל גיוס של כוחות מילואים. בבוקר 6 ביוני 1982 הוחלט סופית שיש לצאת למבצע שכונה מבצע 'שלום הגליל'.
הפלישה כונתה בשם הקוד "מבצע אורנים" או מלחמת לבנון הראשונה, ונועד להחליש או לסלק את אש"ף ולהביא לבחירת בשיר ג'ומאייל, ראש הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון, על מנת להביא את לבנון לחתום על הסכם שלום עם ישראל. תוכנית זו נכשלה כאשר ג'ומייל נרצח זמן לא רב לאחר מכן, והפרלמנט הלבנוני ביטל את ההסכם שנחתם עם ישראל.
צה"ל פלש ללבנון במתקפה משולשת. קבוצה אחת עברה לאורך כביש החוף לביירות, אחרת שמטרתה הייתה ניתוק כביש ביירות-דמשק, והשלישית נעה לאורך גבול סוריה-לבנון, בתקווה לחסום תגבורות סוריות. עד 11 ביוני, ישראל זכתה בעליונות אווירית לאחר הפלת מספר רב של מטוסים סוריים. סוריה קראה להפסקת אש, והרוב המכריע של לוחמי אש"ף ברחו לצור, לצידון ולביירות.
המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 ביוני, על אף הפסקת האש שהושגה יום קודם לכן, התקדמו כוחות חטיבת הצנחנים וכבשו את העיירה שמלאן בלחימה קשה אל מול כוחות קומנדו ושריון סוריים. ב-13 ביוני בצהריים חברו כוחות הצנחנים לכוחות הנוצריים בבסבא, ובכך ניתקו את המחבלים במערב ביירות. ב-15 ביוני החלו כוחות צה"ל לנוע שמונה קילומטרים צפונית לביירות, לכיוון אזור ג'מהור, במאמץ להרחיב את שליטתם על כביש-ביירות דמשק, מזרחה.
על אף החבירה לנוצרים וניתוק מערב ביירות, הפרוזדור הצר באזור כפר שימא היה נתון להטרדות סוריות שישבו בשטח הגבוה בעאליי. בשל כך ב-21 ביוני החלה אוגדה 162, כשחטיבה 500 מובילה את הכוח, להתקדם לעבר בחמדון ועאליי. האוגדה צלחה את נהר הדאמור והחלה לטפס על השלוחה הצפונית המוליכה לבחמדון. בשל העדר אישור מהדרג המדיני למתקפה, האוגדה התנהלה בזחילות תוך קרבות קשים מול אויב נחוש ובשטח טופוגרפי נחות. בנוסף עקב העדר אישור לפתח מאמצים מקבילים, התרכזה כל הארטילריה הסורית נגד כוחות האוגדה. הלחימה התנהלה בחלקה הראשון כנגד מארבי נ"ט וטנקים סוריים מרחוק, לאחר מכן משעלתה האוגדה על הרכס, מרואייסאת נעמן ועד כביש ביירות דמשק התנהלו קרבות קשים, בעיקר במסולעת מעל מנצוריה ובשקיף מטלון.
ב-25 ביוני, עקב התקדמות אוגדה 96 מביירות לכיוון מזרח, והתקדמות אוגדה 162כשחטיבה 500 מובילה את ההתקדמות שתוגברה בחטיבת גולני לכביש ביירות-דמשק מדרום, החלו הסורים להימלט מזרחה, במטרה להימלט מכיתור על ידי כוחות צה"ל. כביש ביירות-דמשק, מביירות ועד רואייסאת צופר, היה בשליטת כוחות צה"ל. מעתה, במשך כחודש וחצי, צה"ל בסיוע ארטילרי מסיבי (כולל ירי בכינון ישיר) ותקיפות מהאוויר, הידק את המצור על ביירות והפעיל לחץ כבד על המחבלים על מנת להביא לכניעתם. חיל הים הטיל מצור ימי על העיר על מנת למנוע הספקת נשק וציוד למחבלים.
ישראל קיוותה להשלים את המצור במהירות האפשרית. מטרתה בפלישה ללבנון הייתה לניצחון מהיר ומכריע. בנוסף, ארצות הברית, באמצעות נציגם פיליפ חביב, דחקה במשא ומתן לשלום; ככל שהמצור נמשך, כוח המיקוח של ערפאת היה גדול יותר.
בהתחלה חשבו הישראלים שהכוחות המרונים הנוצריים ימחקו את משטרו של אש"ף בביירות, אך התברר כי המרונים לא היו מוכנים לבצע את המשימה הזאת. עבור צה"ל, כיבוש ביירות בלחימה בין רחוב לרחוב היה כרוך ברמה בלתי סבירה של נפגעים. זו הסיבה שהשיטה שנבחרה הייתה שילוב של לחץ צבאי ומלחמה פסיכולוגית לשכנע את אש"ף כי החלופה היחידה לכניעה היא השמדה מוחלטת.
במשך שבעה שבועות, ישראל תקפה את העיר דרך הים, האוויר, האדמה, ניתקה אספקת מזון ומים, ניתקה את החשמל, כבשה את שדה התעופה וכמה פרברים דרומיים, אך לרוב לא התקרבה אל מטרותיהם.
ב-14 ביולי, קיבלו אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן את תמיכתו של ראש הממשלה מנחם בגין, לפעולה בקנה מידה גדול לכבוש את מערב ביירות כדי להשיג את פינוי אש"ף. אבל התוכנית נדחתה ב-16 ביולי על ידי הקבינט הישראלי כולו, מתוך דאגה לאובדן חיים כבד. כמה מפלגות איימו לעזוב את הקואליציה השלטת אם התוכנית תתקבל.
בסוף יולי, עם המשא ומתן עדיין היה במבוי סתום, צה"ל הגביר את התקיפות. המוסד, באמצעות שליחים אף שלח סוכנים ערבים לתוך ביירות עם מכוניות תופת על מנת להטיל אימה על הפלסטינים לכניעה וללבנונים כדי להגביר את הלחץ על עזיבתם. עשרות אנשים נהרגו כתוצאה מההפצצות הללו. חלק מהסוכנים הישראלים נתפסו, ובסופו של דבר הודו במעשים.
חיל האוויר הישראלי הגביר משימות שנועדו במיוחד להתנקש בחיי המנהיגים הפלסטינים - יאסר ערפאת, אבו ג'יהאד ואבו איאד. חיל-האוויר הסתייע בסוכנים עם משדרים על הקרקע. אבל אף על פי שמספר בתי דירות נהרסו עם מאות פלסטינים ולבנונים שנהרגו או נפצעו, המנהיגים הצליחו להתחמק מהפצצות.
ב-10 באוגוסט, כאשר השליח האמריקני, פיליפ חביב, הגיש לישראל טיוטת הסכם, הורה שר הביטחון שרון, שכנראה היה חסר סבלנות כלפי מה שנראה בעיניו כלחץ אמריקני, על הפצצה כבדה על ביירות, שבה מתו לפחות 300 בני אדם. בעקבות ההפצצה הוגשה מחאה לממשלת ישראל על ידי הנשיא רונלד רייגן. בתגובה, ב-12 באוגוסט, הקבינט הישראלי מנע מאריאל שרון להורות על שימוש בחיל האוויר, כוח משוריין וארטילריה ללא הסכמת הממשלה או ראש הממשלה.
במהלך המצור, הישראלים כבשו מספר מקומות מרכזיים בחלקים אחרים של לבנון, אבל לא הצליחו לכבוש את העיר לפני שיושם הסכם השלום. אף על פי שסוריה הסכימה ב-7 באוגוסט להצעה, ישראל, לבנון, ואש"ף הסכימו להצעה, בתיווך אמריקאי, רק ב-18 באוגוסט. ב-21 באוגוסט 350 צנחנים צרפתים הגיעו לביירות, ואחריהם 800 נחתים אמריקאים וכוח ברסיליירי איטלקי, בתוספת כוח שלום בינלאומי נוסף (שמנה 2,130 חיילים) כדי לפקח על פינוי כוחות אש"ף מביירות, בתחילה דרך הים באמצעות ספינות ולאחר מכן דרך היבשה, לתוניסיה, תימן, ירדן, וסוריה. בסך הכל פונו 8,500 אנשי אש"ף לתוניסיה ו-2500 פונו למדינות ערביות אחרות.
תוצאות המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסופו של דבר, ישראל הצליחה למנוע את התקפות הרקטות במשך תקופה קצרה מאוד, ולהביא לגירוש אש"ף מלבנון, אך לא הצליחה להחליש את אש"ף בסך הכל. המצור גם גרם לסרבנותו של אלי גבע, מפקד חטיבה 211, אשר סירב להוביל את הכוחות לתוך העיר, בטענה שזה יביא ל"הרג המוני של אזרחים", ובעקבות כך הוא פוטר מתפקידו.
בעקבות המצור על ביירות, ערפאת ברח ליוון, ומשם לתוניס, שם הקים את מטהו החדש. אש"ף המשיך לפעול מתוך תימן, ירדן, אלג'יריה, עיראק, סודאן, כמו גם בתוך השטח שבשליטה ישראלית.
תגובות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארצות הברית: המצור נידון על ידי בעלת בריתה המסורתית של ישראל, ארצות הברית, שהזהירה את ישראל, כי השימוש בנשק שסופק על ידיה מותר רק למטרות הגנה. ממשלת ארצות הברית, בשלב מסוים אף שקלה לאיים בסנקציות נגד ישראל על מנת לעצור את ישראל מפני מתקפה על מערב ביירות באוגוסט 1982. בראיון בניו יורק טיימס דווח, כי במהלך אחת משיחות הטלפון ב-12 באוגוסט בין נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, לבין ראש הממשלה, מנחם בגין, רייגן בכעס תיאר את הפצצת מערב ביירות, כ"שואה".
ישראל: בעוד ראש הממשלה בגין לא הכחיש כי אזרחים נפגעו, ועל פי דיווחים הוא אף הביע חרטה על אובדן חיי חפים מפשע, הוא הדגיש כי מותם היה "לא היה באשמת ישראל"[5].
ברית המועצות: ברית המועצות ניסתה להעביר החלטה של האומות המאוחדות הקוראת לאמברגו על ישראל, אולם ההצעה נדחתה על ידי וטו אמריקני.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עשרות שנים לאחר המצור, האירוע היה צוטט על ידי אוסאמה בן לאדן בתור סיבה מרכזית לפיגועי 11 בספטמבר[דרוש מקור].
בשנת 2023 דרש עומר בר לב להטיל על עזה מצור זהה לזה שהוטל על בירות[6]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^
אמיר אורן, כך הציע ברק לשרון לרמות את העולם, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2014
- ^ נחיק נבות, תבל ומלואה: סיפורו של איש מוסד, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2015, עמ' 135-136
- ^ שמעון שיפר, כדור של"ג : סודות מלחמת לבנון, עמ' 83-82.
- ^ AFP, צרפת: אושר שחרור רוצח דיפלומט ישראלי, באתר ynet, 11 בינואר 2013
- ^ "Begin 'deeply hurt' by Reagan in call on Beirut 'holocaust'". Ottawa Citizen. 30 באוגוסט 1982. נבדק ב-28 במרץ 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ https://twitter.com/omerbarlev/status/1714320023328600461, X (formerly Twitter)
