נאיף חוואתמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאיף חוואתמה (ראשון מימין) עם יאסר ערפאת בירדן, יוני 1970

נאיף חוואתמהערבית:نايف حواتمة, תעתיק: נאיף חַוַאתְמה) (נולד ב-1935 בסלט) הוא טרוריסט ירדני נוצרי יווני-אורתודוקסי, מנהיג הארגון הפלסטיני השמאלי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", שרצח מאות ישראלים בשורת פעולות טרור בעיקר בשנות השבעים.

בשנת 1968 התפלג מארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" של ג'ורג' חבש על רקע אידאולוגי.

ארגונו ביצע פעולות טרור רבות נגד ישראל, ביניהן הפיגוע במעלות שבו נרצחו 25 אזרחים ישראלים, מרביתם תלמידי בית ספר, שנלקחו תחילה כבני ערובה. הוא הגה את תוכנית השלבים של אש"ף והתנגד למשא ומתן מדיני עם ישראל, אף שתמיד חיפש קשר לגופי שמאל ישראליים, נפגש עם אנשי מצפן וניסה להיפגש עם לובה אליאב, מזכ"ל מפלגת העבודה. כראש ארגון מרקסיסטי, חוואתמה ראה במדינה פלסטינית את הצעד הראשון לתנועה שתפיל את "המשטרים הערביים המושחתים".

כבר מ-1973 הוא קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. כיום יש חוקרים הרואים בו מתון יחסית: הוא תומך במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל וקורא להפסקת האלימות נגד האזרחים הישראלים והפלסטינים. בשנת 1999, בעת לוויית המלך חוסיין, לחץ את ידו של הנשיא עזר ויצמן. כמרקסיסט, הוא מתנגד לארגונים דתיים כמו החמאס.

בשנת 2004 השתתף חוואתמה בפעילות פלסטינית-ישראלית חוץ-פרלמנטרית שניסתה לקדם את פתרון שתי מדינות לשני עמים. במסגרת פעילות זו הוא שוב קרא להפסקת פעולות האיבה במהלך האינתיפאדה השנייה.

לאחר חתימת הסכמי אוסלו ביקש להתיישב בשטחי הרשות הפלסטינית, אך בקשותיו נדחו שוב ושוב, בעיקר בשל אחריותו לטבח במעלות.

ביולי 2007 ביקש לבקר ברמאללה לרגל כינוס המועצה המרכזית של אש"ף‏[1]. כניסתו אושרה על ידי ראש הממשלה אולמרט יחד עם כניסתם של פארוק קדומי ובכירי אש"ף נוספים. חוואתמה החליט לבסוף שלא לבקר ברמאללה בשל מה שהגדיר "התנאים הישראליים לביקורו".

נאיף חוואתמה חי כיום בסוריה, והארגון שלו – החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין – נהנה מתמיכתה של סוריה. בפברואר 2013 נפצע חוואתמה בפיגוע במרכז דמשק.

במאי 2013, העניק יו"ר הרשות הפלסטנית, אבו מאזן לנאיף חוואתמה את עיטור "כוכב הכבוד": "מתוך הערכה לתפקידו הלאומי החשוב בשירות הסוגיה הפלסטינית והעם הפלסטיני, ומתוך הערכה למאמציו להניף את הדגל של פלסטין מאז פרוץ המהפכה הפלסטינית ודרך שלבי המאבק המתמשך."[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דני רובינשטיין, עמוס הראל וברק רביד, הנגבי: אישור לחוואתמה רק אם הוא יובא למשפט, באתר הארץ, 13 ביולי 2007
  2. ^ http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=9317