טיסה 114 של ליביאן איירליינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיסה 114 של ליביאן איירליינס
אילוסטרציית מחשב של המטוס הלובי לצד מטוסי חיל האוויר
אילוסטרציית מחשב של המטוס הלובי לצד מטוסי חיל האוויר
סיכום
תאריך 21 בפברואר 1973
גורם יירוט מכוון
אתר חצי האי סיני
מוצא טריפולי, לוב
יעד קהיר, מצרים
הרוגים 108
ניצולים 5
כלי טיס
סוג כלי הטיס בואינג 727
מפעיל ליביאן איירליינס
נוסעים 104
אנשי צוות 9
מטוס חברת ליביאן איירליינס אשר הופל ב-21 בפברואר 1973, בתמונה משנת 1972

ב-10:30 בבוקר ה-21 בפברואר 1973 המריאה טיסה 114 של ליביאן איירליינס לטיסה מטריפולי שבלוב לקהיר. בשל טעות ניווט חדר המטוס לתחום האווירי של ישראל מעל חצי האי סיני, והופל על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס, מסוג בואינג 727-224, הוטס על ידי צוות צרפתי (הקברניט ומהנדס הטיסה; טייס המשנה היה לובי), תחת הסדר בין אייר פראנס לבין חברת התעופה ליביאן איירליינס. לאחר עצירה קצרה בבנגאזי שבמזרח לוב, המשיכה הטיסה לכיוון קהיר, עם 113 איש על סיפונה.

כשהמטוס טס מעל צפון מצרים בהתקרבו לקהיר, הוא נקלע לסופת חול, בעטיה נאלץ הצוות לעבור לטיסה מבוקרת מכשירים, משום שלא ניתן היה להבחין בסימנים הגאוגרפים ששימשו בדרך כלל כציוני דרך. זמן קצר לאחר מכן, בסביבות 13:44, התעורר חשדו של הטייס שהוא טעה בניווט עקב תפקוד לקוי של המצפן: הוא לא יכול היה למצוא מגדלור תנועת אוויר, ולא יכול היה לאמת את מיקומו הנוכחי של המטוס. הוא לא דיווח על דאגותיו למגדל הבקרה בקהיר. במקום זאת, הוא קיבל ב-13:52 אישור מקהיר להתחיל בנחיתה. למעשה, המטוס נסחף באותה העת מזרחה במידה ניכרת על ידי רוחות חזקות, וטס מעל תעלת סואץ.

צה"ל נמצא באותה התקופה בכוננות גבוהה, בעקבות התרעות על תוכנית מחבלים מארגון ספטמבר השחור לרסק מטוס עמוס חומר נפץ מעל מרכז תל אביב.‏[1] מצרים הייתה באותה עת מדינת אויב, המצב הביטחוני בגבול המצרי היה מתוח, וישראל התייחסה בחשדנות לכך שלא נורו טילים מצריים על המטוס ולא הוזנקו מיגים כדי לעכבו, חרף מקרה דומה שאירע חודש לפני כן, בו הופל מטוס אתיופי.

ב-13:54 חדר המטוס למדבר סיני (שהיה אז בידי ישראל), כשהוא משייט בגובה 20,000 רגל. שתי דקות לאחר מכן הוזנקו לעברו שני מטוסי F-4 פנטום, והגיעו לקרבתו ב-13:59. הטייסים הישראלים לא הבחינו בנוסעים במטוס משום שכל תריסיו היו מוגפים. הם יצרו קשר עין עם צוות המטוס, והמשיכו בשידורי רדיו ובאיתות (באמצעות ניענוע כנפיהם) שעל המטוס לעקוב אחריהם לשדה התעופה של חיל האוויר ברפידים. צוות המטוס לא הגיב, אף על פי שסימני ידיים שעשו הצביעו על כך שהם מבינים את ההנחיות. באותה העת, בין 13:59 ל-14:02, התקשרו אנשי הצוות עם שדה התעופה בקהיר ודיווחו כי אינם יכולים להשיג את מגדלור שדה התעופה. בנמל התעופה בקהיר חשבו שהמטוס קרוב, והורו להם להנמיך לגובה 4000 רגל.

נקודת מבטו של חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14:01 ירו מטוסי הפנטום פגזים נותבים אל מול חרטומו של המטוס; המטוס שינה את מסלולו, החל להנמיך לכיוון בסיס האוויר רפידים, ובהגיעו לרום של 5,000 רגל, כן הנחיתה שלו הורד. לפתע הוא פנה אחורה לכיוון מערב ועלה לגובה. הישראלים סברו כי הוא מסתובב לניסיון נחיתה שני, אך אז המטוס התכוון ישר למערב, כאילו ניסה לברוח. יריות אזהרה נוספות נורו.

כעת הגיעו בחיל האוויר למסקנה שהמטוס נשלט על ידי גורמים בעלי כוונות עוינות, והחליטו שאין לתת לו לברוח; המטוסים קיבלו הוראה לאלץ את המטוס לנחות. ב-14:08 ירו מטוסי הפנטום בקצות כנפיו של המטוס. הוא המשיך לטוס מערבה, ואז ירו המטוסים לשורשי הכנפים. צוות המטוס ניסה לנחות נחיתת אונס, אך המטוס פגע בדיונת חול, כש-108 מתוך 113 נוסעיו ואנשי צוותו נספו בהתרסקות. המטוס התרסק סמוך לאיסמעליה, במרחק של כדקת טיסה משטח מצרים.

נקודת המבט של טייסי מטוס הנוסעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מטוסי הפנטום הופיעו, טייס המשנה הלובי זיהה אותם בטעות כמטוסי מיג מצריים. כשהמטוסים אותתו למטוס, הקברניט ומהנדס הטיסה החוו בידיהם בכעס על חוצפתם של הטייסים (אותם חשבו למצרים). ישנם שני שדות תעופה באזור קהיר: מזרח קהיר ומערב קהיר. מערב קהיר הוא שדה תעופה בינלאומי, בעוד שמזרח קהיר הוא בסיס צבאי. צוות המטוס חשב שהם החמיצו את השדה של מערב קהיר והם בדרכם למזרח קהיר, ופירשו את הופעת מטוסי הקרב כליווי חזרה למערב קהיר.

כשהחלו להנמיך לרפידים, הבינו חברי הצוות שמדובר בבסיס אוויר צבאי. הם החליטו שתהיה זו טעות לנחות שם, והחלו לחזור חזרה לכיוון מערב קהיר. הם לא הבינו מדוע ירו עליהם זמן קצר לאחר מכן, וקלטו כי מטוסי הקרב הם ישראלים רק זמן קצר לפני ההתרסקות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה התכחשה ישראל לאשמתה בטרגדיה, אך לאחר ה-24 בפברואר, לכשנמצאה הקופסה השחורה של הבואינג שהקליטה את שיחותיו של הצוות עם מגדל הפיקוח בקהיר, הודתה ישראל כי היא הפילה את המטוס. כמו כן חשפה ישראל כי המטוס הופל באישור הרמטכ"ל דוד אלעזר.

טייס המשנה, ששרד את הפלת המטוס, אמר לאחר מכן כי צוות המטוס הבין שהם נדרשים לנחות בישראל, אך החליט שלא לעשות כן בגלל העוינות המדינית בין ישראל ללוב.‏[2] למרות דברים אלו, הצהירה ממשלת לוב כי ההתקפה נעשתה ללא אזהרה מוקדמת.

בשל הסיטואציה המורכבת, החשש הישראלי מהתקפת מחבלים, ופעולות המטוס שנראו כחשודות, לא נקט האו"ם כל פעולה נגד ישראל בשל הפלת המטוס. כש-30 החברות בארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO) הצביעו בעד גינוי ישראל בגין התקרית, ארצות הברית נמנעה.

ב-23 בפברואר קיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דיון בנושא. יושב ראש האופוזיציה מנחם בגין דרש להקים ועדת חקירה בנימוק "שמעמדה המוסרי של מדינת ישראל מועמד בסימן שאלה". בסופו של דבר לא הוקמה ועדת חקירה, וממשלת ישראל שילמה פיצויים למשפחות הקרבנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר, נקמת מינכן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2005, עמ' 182
  2. ^ Aerial intrusions by Civil and Military Aircraft in a Time of Peace Phelps, John Maj. Military Law Review Vol 107 Winter 1985 Page 288