יד אבשלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יד אבשלום
מיקום יד אבשלום
יד אבשלום
יד אבשלום
יד אבשלום
יד אבשלום בתוך גלי אבנים בשלהי המאה ה-19
הכותרת והארכיטרב בפינת המבנה
יד אבשלום וסביבתו ב-1906
פנים המצבה - מבט לדרום ולדרום-מערב
מבט נוסף על יד אבשלום, מאחוריו מצד שמאל נראית מערת יהושפט

"יד אבשלום" היא מצבה מונומנטלית הנמצאת בנחל קדרון, בין הר הזיתים והר הבית. היא שוכנת סמוך לצלע הר הזיתים, לצד מבני קבורה מפוארים נוספים כקבר בני חזיר וקבר זכריה. שֵׁם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום, ולפי גבריאל ברקאי שייך למלך אגריפס הראשון[1].

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה החיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה נחצבה מתוך פני המצוק, כשצידה האחד חשוף כלפי חוץ, ואילו שלושת צדדיה האחרים נותרו מוקפים בסלע האם. מעין פרוזדור בעובי 2.5–3 מטרים מפריד בין המבנה לבין המצוק. המצבה מורכבת משני חלקים עיקריים, שגובהם הכולל הוא 19.70 מטרים: החלק התחתון, החצוב מתוך גוף הסלע, והחלק העליון, הבנוי אבני גזית. החלק התחתון, החצוב בסלע, נחלק ליחידות משנה – האדן, שגובהו מטר ומחצה בצדו החשוף, ואורך כל אחת מצלעותיו הוא כשבעה מטרים ומחצה. מעל האדן נמצא סטילובט קטן שגובהו חצי מטר ורוחב כל צלע מצלעותיו כששה מטרים ומחצה, ועליו מונח גוף הבניין העיקרי. גוף הבניין מקושט בפילסטרים יוניים – שניים בכל צלע, ובכל פינה אומנה ושני רבעי-עמודים צמודים אליה. כמקובל בבניינים החצובים בסלע, העמודים אינם בעלי חירוץ.‏‏[2] מערכת הקורות מורכבת מארכיטרב חלק, מאפריז דורי ומכרכוב מצרי. כל צלע באפריז מחולקת ל-14 טריגליפים ול-13 מטופות, ובכל מטופה מפוסלת צורה עגולה. מעל לאפריז ניצב הכרכוב המצרי, המתקער כלפי מעלה ובולט מעט החוצה מיתר המבנה שמעל האדן. מעל הכרבוב ממשיך הסלע לעלות עוד מספר סנטימטרים, ומשמש בסיס לחלק העליון.

החלק העליון בנוי אבני גזית גדולות בעלות גימור עדין, כאשר ביניהן מצע טיט דק. בחלל הפנימי סודרו אבנים בלתי מהוקצעות ושברי אבנים וטיט מילאו את החללים שביניהן. תחילתו של החלק העליון שומרת על התוכנית הרבועה של תחתית המצבה, עם התכנסות נוספת, המעמידה את אורכה של כל צלע על 6 מטרים, ומעליה כרכוב. חלק זה של המבנה מגיע לגובה כולל העולה במעט על 2 מטרים. סמוך לפינה הדרום-מזרחית נמצא הפתח. מעל לחלק הרבוע הופך הבניין לעגול, תחילתו כגליל, שקוטרו מעט מתחת ל-6 מטרים, וגובהו כשני מטרים ומחצה. הגליל בנוי שני נדבכים, ולו שלושה אלמנטים קישוטיים. בתחתיתו מוקף הגליל בסיס מסוגנן בגובה 25 ס"מ, שרובו לא שרד את מהלך הדורות. באמצעו של הגליל עובר כרכוב נוסף הדומה לכרכוב החותם את המבנה המרובע, ובצדו העליון בולט החוצה כרכוב המפוסל בצורת חבל קלוע. מעל לגליל, מקבל הגג צורת חרוט קעור דוגמת מכסה קומקום, שגובהו כ-6 מטרים, וקוטרו העליון כ-80 ס"מ. מרבית גובהו של החרוט עשוי מאבן אחת, בגובה של כמעט ארבעה מטרים, וסביב ראשה מצוי "חבל" נוסף. על ראש הגג מוצבת אבן המסותת בצורת פרח לוטוס בעל שישה עלי כותרת. פנים הפרח שקוע, וייתכן כי דבר-מה היה מוצב בתוך השקע. הנדבך של הכרכוב והחבל חסר אבן אחת בצד מזרח, וניכרות גומחות של בריח שהותקן בחור על ידי נזירים שעשו שימוש במבנה בתקופה הביזנטית.

פנים המצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הפתח הנמצא בצדו הדרומי של החלק הבנוי, המבנה הפנימי חצוב כולו בסלע. מן הפתח, שמספר אבנים בצדדיו נעקרו על מנת להרחיבו, יורד גרם מדרגות לתוך חדר הקבורה. בתחתית גרם המדרגות שקע שבו הייתה נתונה דלת אבן, ושקע בתקרה שבו היה נתון צירהּ. הציר התחתון הוסר כשנחצבה במקום מדרגה נוספת, בשלב מאוחר יותר. צורת חדר הקבורה קרובה לקובייה שצלעותיה קטנים מעט מ-2.5 מטרים. בפינתו הדרום-מזרחית של החדר יורדות שלוש מדרגות מהפתח. אורכן של המדרגות קטן מעוביו של הפתח, כנראה כדי להגדיל את חלל החדר. בחדר כוך אחד בצדו הדרומי, סמוך למדרגות, ושני דרגשי אבן, הנתונים בתוך קמרונות קטנים במערב ובצפון. הכוך, שעומקו מגיע רק עד מטר וחצי, אינו גדול מספיק לקבורת אדם מבוגר, לעומת הקמרונות, שאורכם עולה על שני מטרים. הנזירים שעשו שימוש במבנה בתקופה הביזנטית פרצו חורים דרך הכוך והקמרונות, והכוך היה לכניסה העיקרית אל החדר, ואף הותקנו בו דלת ובריח. בין קירות החדר לתקרתו נמצא כרוב מסותת בקפידה, ובמרכז התקרה ריבוע משוקע, ובתוכו תבליט מעגלי שרישומו המדויק נמחה עם השנים. בין המעגל והזר נתונים ארבעה עיגולים קטנים, ובתוך הזר כוכב בעל שמונה קודקודים. לתוך התבליט נקדחו חורים ונתקעו מסמרי ברזל, כנראה כדי להחזיק בכלי מאיר. אין לדעת אם הקדיחה היא מעשה בוני הקבר המקוריים, או מאוחרת יותר.

מלאכת הבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה נבנתה תוך תכנון מוקפד ומלאכה מרובה. תחילה נבנה החלק העליון על פני הסלע, לאחר מכן נחצב החלק התחתון מתוך פני המצוק, ולבסוף סותתו פני הסלע בעדינות, תוך תשומת לב מרובה לצדדים ולפינות השונות. המצבה עשויה מבליל של סגנונות – נמצאים בה הסדר הדורי והסדר היוני עם מאפיינים יווניים ורומים (למרות סטיות רבות מהסדר המקובל), ועליהן מצטרפת האדריכלות המצרית. לפי חלק מהחוקרים, אף עקבות האדריכלות הפרסית והאדריכלות נבטית ניכרים במבנה. דומה שבוני קבר זכריה ויד אבשלום שאבו השראה מקבר בת פרעה הסמוך, הבנוי בסגנון מצרי טהור של קובייה ופרמידה על גבה. בקבר זכריה התווספו עמודים יוניים בני התקופה, ואילו ביד אבשלום התווספו עמודים דוריים ואנטבלטורה המפרידה בין הקובייה לפירמדיה, ואף הפירמידה עצמה "שודרגה" לחרוט.

מסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת יהודית קדומה מקשרת את המצבה עם מצבתו של אבשלום, עליה מסופר בספר שמואל:

ואבשלֹם לקח, ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה

– שמואל ב' יח, יח

מיקומה של המצבה אינו מזוהה, לבד מהקביעה שהיא נמצאת ב"עמק המלך", שמקומו אינו מפורט.

בשלהי תקופת בית שני כבר הצביעה המסורת הארץ-ישראלית על אתר בסביבות ירושלים וזיהתה אותו עם יד אבשלום התנ"כית. יוסף בן מתתיהו מיקם את המצבה "שני ריסים מירושלים",[3] אולם לא מסר מיקום מדויק. מקור נוסף מתקופה זו היא מגילת הנחושת, המספרת על אוצרות שהוטמנו במקומות שונים בממלכת יהודה, ובין שמותיהם של מקומות אחרים סביב ירושלים, מופיע גם שמה של יד אבשלום:

Cquote2.svg

תחת יד אבשלום מן הצד המערבי חפור אמות שתין עשרה ככ 80

Cquote3.svg
בן-ציון לוריא, מגילת הנחושת ממדבר יהודה, קריית ספר, ירושלים, 1963, עמ' 115

כלומר: בעומק שתים עשרה אמות, מצדה המערבי של יד אבשלום, טמון מטמון של שמונים כיכרות.

בתקופה הביזנטית, הכשירו נזירים את המבנה למגורים ופרצו פתחים נוספים בקירות החדר הפנימי. סביב הכניסה הדרומית, חקקו הנזירים כתובות ביוונית הלניסטית, המשקפות את המסורות הנוצריות של אותה העת. מצד שמאל של הפתח נחקקה המילה "נפש". מעל לכניסה נחקק הכיתוב "זוהי מצבתו של זכריה המרטיר, כהן ירא-אלוהים, אבי יוחנן". מסתבר כי זכריה הנזכר הוא זכריה, אביו של יוחנן המטביל, אולם הקושי עולה מאזכור המילה מרטיר, שהרי בברית החדשה, אין זכר להריגתו של זכריה, אולם ייתכן שהמסורת חיברה בין זכריה זה לזכריה אחר שנהרג (כגון זכריה בן יהוידע,[4] זכריה בן ברכיה,[5] או זכריה בן ברוך/בריס.[6]).

מצדו הימני של הפתח נחקקה כתובת אנכית: "הקבר של שמעון אשר היה איש צדיק וגם זקן מאוד חסיד ומחכה לנחמת העם". הטקסט, המכיל ציטוט מתוך לוקאס ב, 25, כפי שהוא מופיע בקודקס סינאיטיקוס, מתייחס לשמעון הקדוש, שקיבל את פני ישו התינוק בבית המקדש.

בשנת 333 תיאר הנוסע מבורדו את המצבה, וזיהה אותה כקברו של המלך חזקיהו.[7] מכאן ואילך, מוזכר יד אבשלום מאות פעמים בספרות המסעות במהלך הדורות, כשמסורות שונות קושרים אותו לאישים חשובים שונים. נוסעים שונים קובעים כי כאן נקבר יהושפט, כנראה בהשראת השם עמק יהושפט שניתן לחלק זה של נחל קדרון, ונוסעים נוצרים רבים מספרים כי במקום נקברו שמעון וזכריה. רבים מהנוסעים אף מוסיפים אליו את יעקב אחי ישו ומספרים כי נבנתה כנסייה קטנה במקום.[8] מסורות אלו השתמרו לאורך הדורות, אם כי לעתים מזומנות מתחלפות מצבות נחל קדרון השונות בתיאורי הנוסעים, עד כי בשלהי ימי הביניים מרביתם מייחסים את קבורת זכריה למצבה הנמצאת מעט דרומית ליד אבשלום, ונקראת עד היום בשם קבר זכריה. המסורת על קברו של יעקב הועברה לקבר בני חזיר הנמצא בתווך, ואילו שמו של שמעון כמעט ולא מוזכר יותר.[9] שמו של אבשלום בן דוד שב ועלה במאה ה-10 או ה-11, ב"מדריך ירושלים" שהתגלה בגניזה הקהירית.[10] מכאן ואילך, אף כי שמות קדושים אחרים צצו מידי פעם, מרבית התיאורים קראו למצבה בשם יד, עמוד או מצבת אבשלום.[11] מנהג קדום, שנהג על ידי המקומיים בני כל הדתות הוא סקילת המצבה. תיאור מרתק במיוחד של מנהג זה מספק הצליין פליקס פברי, בשלהי המאה ה-15:

Cquote2.svg

קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה... אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו ומותו של אבשלום... כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים.

Cquote3.svg
מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל", עם עובד ודביר, תל אביב, 1965, עמ' 249

מנהג זה המשיך ונהג במהלך הדורות, וערמות האבנים נערמו מחוץ למצבה עד שפונו בשנת 1924 על ידי משלחת החפירות של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של נחום סלושץ. גם בשנות ה-40, נצפו אנשים שהמשיכו לאחוז במנהג.[12]

לאחר מסע נפוליאון בארץ ישראל, למרות שהוא וחילותיו לא עברו בירושלים, התפשטה אגדה נוספת על המצבה, על פיה בראש המצבה עמדה כף יד עשויה אבן. נראה כי מקור מסורת זו באי-הבנת הביטוי 'יד' במשמעות של מצבת זיכרון ('יד אבשלום'). המסורת מופיעה לראשונה בכתב בכתבי מנחם מנדל מקמיניץ, שאף טען כי היד נשברה לאחר פגיעת תותח.[13] קשה לדעת כיצד התקבלה אגדה זו, שכן מבט על ראש המצבה מראה כי אין בו שום שבר, אולם האגדה המשיכה להתפתח, עד כי הוחלט שהפגז נורה כ"עונש" לאבשלום, כמתואר אצל משה ריישר: "ובהיות מלך נאפאלעאן שם, צוה לשבר את תבנית היד בקנאן ואמר מטעם זה – "יד שמרד באביו – תקצץ"[14] בניגוד למצבות האחרות, ובייחוד קבר זכריה, שהיהודים ראו כבוד גדול להיקבר על ידו, סביבותיו של יד אבשלום היו נקיות מקברים. למרות זאת, כשהדליקו נרות לזכר נשמות הצדיקים בגומחות שבקירות המצבות, לא פסחו על יד אבשלום.

המסורת המוסלמית מקשרת את מצבות נחל קדרון לפרעונים, והקבר נקרא בפי המקומיים "כובע פרעה" ( טַ‏נְטוּ‏ר פַ‏רַ‏עוֹ‏ן).[15]

חקר יד אבשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשוני החוקרים של ארץ ישראל נתנו דעתם ליד אבשלום, אך מלבד התבוננות במצבה, לא עשו דבר. אף שניתוחם הוא בעל אופי יותר מדעי, ושרטוטיהם מדויקים למדי, הם נכללים בתוך ספרות הנוסעים. הראשון לכתוב מחקר מקיף על המצבה היה טיטוס טובלר, והראשון לעסוק בארכאולוגיה שלה היה שארל קלרמון-גנו, שבשנת 1871 חפר וחשף את בסיסי העמודים בצד המערבי, ופינה את החדר הפנימי מהאבנים שהושלכו לתוכו במהלך השנים. בשנת 1924 עסקה משלחת של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה בראשות נחום סלושץ בחפירת המבנה, ניקתה אותו ואת סביבותיו משפכי העפר וגדרה אותו בגדר ברזל. העבודה נעשתה תוך תיאום עם ועד העדה הספרדית בירושלים שהיה בעליה של האדמה. בשנות ה-40 חקר נחמן אביגד את מצבות נחל קדרון, ובכללן את יד אבשלום, ובשנת 1954 פרסם את ספרו "מצבות קדומות בנחל קדרון" שהיה ונותר העבודה המקיפה ביותר שנעשתה על יד אבשלום.

בשנת 2003 הבחין האנתרופולוג ג'ו זיאס כי בתצלום של המצבה ניתן לזהות כתובת ביוונית מעל הפתח לחדר הקבורה. הכתובת הייתה כה מטושטשת, עד כי חמקה מעיניהם של כל החוקרים, וניתן להבחין בה רק בתמונות שצולמו בזווית מסוימת, בזמן מסוים ביום ובזמן מסוים בשנה. לאחר לא מעט מאמצים, אומתה מציאותה של הכתובת, ונעשתה תבנית שלה ושל שתיים נוספות שהתגלו בקרבתה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחמן אביגד, מצבות קדומות בנחל קדרון, מוסד ביאליק, ירושלים, 1954, עמ' 91-133
  • נחום סלושץ, "החפירות מסביב ליד-אבשלום", קובץ החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה כרך א ספר שני, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תרפ"ה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב"יד אבשלום" קבור בכלל המלך אגריפס
  2. ^ ‏Janos Fedak, Monumental Tombs of the Hellenistic Age, University of Toronto Press, Toronto, 1990, pg. 143, fn. 182‏
  3. ^ קדמוניות היהודים, ז, י, ג, 243
  4. ^ דברי הימים ב, כד, כא
  5. ^ מתי כג, 35
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים [ד, ה, ד]
  7. ^ שמואל קליין, "ספר המסע – Itinerarium Burdigalense על ארץ ישראל", ציון ו, החברה הא"י להיסטוריה ואתנוגרפיה, ירושלים, תרצ"ד, עמ' לד
  8. ^ לעתים מוחלף יעקב ביוסף הקדוש, ראו לדוגמה: James Macpherson, The Pilgrimage of Arculfus, Palestine Pilgrims' Text Society, London, 1895, pg. 18 (גרסה מקוונת)
  9. ^ לרשימה של עולי הרגל שמזכירים את יעקב והקדושים האחרים ראו: Denys Pringle, The churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem vol. III, Cambridge University Press, Cambridge, 2009, pp. 185-188
  10. ^ יוסף ברסלבי, "מדריך ירושלים מן הגניזה הקאהירית", ארץ ישראל ז, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשכ"ד; משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה כרך ב, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 5
  11. ^ מעטים מבין עולי הרגל קבעו כי המבנה הוא קברו של אבשלום, בניגוד לנאמר במקרא כי אבשלום הקים את היד בעודו בחיים, ואילו הוא נקבר במקום נפילתו, ביער אפרים.
  12. ^ אביגד 1954, עמ' 8
  13. ^ מנחם מענדיל מקאמיניץ, קורות העתים לישורון בארץ ישראל, וילנא, 1839, עמ' 22
  14. ^ משה ריישר, שערי ירושלים, לבוב, 1875, שער ח'(המקור ללא פיסוק; גרסה מקוונת)
  15. ^ שם דומה מופיע כבר בתיאור מסעו של נאסיר א'-ח'וסרו שביקר בירושלים 1047, וקרא למצבה בשם "בית פרעה"; Nâsir-I-Khusrau, A Diary of a Journey Through Syria and Palestine, Palestine Pilgrims' Text Society, London, 1893, pg. 25