מונקאץ'
|
||||||||||||||||||||||
מונקאץ' (נכתבת גם מונקאץ, מונקץ, מונקץ', מונקטש ועוד; רוסית: Мукачево, אוקראינית: Мукачеве, הונגרית: Munkács, גרמנית: Munkatsch, פולנית: Mukaczewo, סלובקית: Mukačevo, יידיש: מונקאטש), היא עיר שנוסדה במאה התשיעית, כיום בשטח אוקראינה, שוכנת על גדות נהר הלאטוריקה (Латориця) שבמערב המדינה, קרוב לגבול עם סלובקיה.
האזור בו שוכנת העיר נקרא גם הוא בשמות שונים במהלך השנים, קרפטו-רוסיה או רוסיה הקרפטית, קרפטו-אוקראינה, רוסינסקו, זקרפטיה, רותניה ועוד. אוכלוסיית העיר מונה 77,300 נפש (2004), המורכבת מאוקראינים, רוסים והונגרים, כמו כן בעיר ישנה קהילה יהודית קטנה.
תוכן עניינים |
היסטוריה [עריכה]
בין המאה ה-9 למאה ה-11 הייתה מונקאץ' חלק מנסיכות קייב. כחלק מהתפוררות הנסיכות נכבש ב1018 האזור בו שוכנת העיר על ידי ההונגרים. ב-1397 מסר מלך הונגריה, זיגמונד, את חבל הארץ לנסיך הרותני פיודור קוריאטוביץ' שעודד הגירת רותנים לחבל הארץ.
ב-1445 אחרי שהעיר הפכה למרכז אומנות, אמנות ומסחר היא זכתה למעמד של עיר חופשית (freie Reichsstadt), כלומר עיר הנמצאת תחת חסותו של הקיסר ובעלת זכות לקיים שלטון עצמי פוליטי וכלכלי.
במאה ה-16 היה האזור חלק מדוכסות טרנסילבניה, שהייתה חצי-עצמאית למעשה, אך בפועל הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. ב-1683 ההבסבורגים גירשו את הטורקים והתחילו לשלוט בעצמם.
במאה ה-18 עברה העיר לחלק ההונגרי של אוסטרו-הונגריה עד מלחמת העולם הראשונה. ב-1919, בעקבות הסכם רוסיה-אמריקה עם תומאס מסריק לאחר מלחמת העולם הראשונה, סופחה לצ'כוסלובקיה. עד שב-1938 שבה להיות תחת שלטון הונגרי.
ב-1944 גורשו יהודי העיר למחנות ריכוז. בסוף 1944 נכבש השטח כולו על ידי הצבא הרוסי והעיר הועברה לשלטון צ'כוסלובקיה. ב-1945 סופחה לאוקראינה תחת שלטון ברית המועצות.
יהודים במונקאץ' [עריכה]
למרות שזו עיר לא גדולה (בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה כ-40,000 נפש, כמחציתם יהודים), הרי בהיסטוריה היהודית נודע לה מקום של כבוד, הן בגלל רבנים שכיהנו בה והן בשל הפעילות הציונית שהתרחשה בה.
היהודי הראשון שמתועד במקום היה יהודי בשם אפרים שישב בעיר בשנת 1649, היא שנת ת"ט. כמו כן נמצאה תעודה מ-1686 בה מוזכרים שני יהודים: אפרים ומרקו, שסיפקו טובין לצבא. מס יהודים נגבה כבר ב-1760, ומכאן שהיו באותה שנה לפחות בית כנסת אחד. מאוחר יותר הגיע לעיר מלמד, ושמו ר' ברוך, שהיה אביו של שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא".
רבנים [עריכה]
הרב הראשון בעיר היה כנראה הרב יהודה-לייב, ב-1790 (תק"ן) מונה כרבה השני של העיר ר' אברהם גוטסמן, אחרי פרישתו (ויש הטוענים שבגלל התנצרותה של אשתו[1] מונה ר' צבי-אביגדור אשכנזי, וב-1825, אחרי שנבנה בית כנסת חדש, מונה האדמו"ר צבי אלימלך שפירא כרב העיר.
ככתוב בפנקס הקהילה: "...היום יום א', פרשת ראה, שנת תקפ"ה לפ"ק - המלכנו עלינו למלך, מאן מלכי רבנן, ה"ה הרב הגאון הגדול אב"ד דק"ק רוביטש מו"ה צבי-אלימלך נ"י, להיות לנו לרב ומורה-צדק לכל עדת בני-ישראל החונים פה קהילת-קודש מונקאטש וקומיטאט בערעג, ומחויבים אנחנו לתת לו שכירותו..."
רבי צבי אלימלך בחיבורו "תקנות תמכין דאורייתא" אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ואנשי מונקאץ שחלקם עסקו בגידול וסחר באווזים לא הסכימו לפסיקה זו, ולכן אחרי כארבע שנים נאלץ רבי צבי אלימלך לעזוב את העיר.
יורשיו בכהונה היה ר' עזריאל גרין[2]. הוא נפטר בשנת תר"א (1841) ובמקומו ישב על כס הרבנות הרב אפרים פישל הורוביץ. הרב הורוביץ התעסק בעיקר בארגון הקהילה ומיסודה. כיהן כרב שמונה עשרה שנה, לאחר פטירתו לא הצליחה הקהילה להגיע להסכמה על רב חדש ושבע שנים נותרה ללא רב. בסופו של דבר מונה הרב חיים סופר, מראשי הלוחמים בניאולוגים ובאנשי ההשכלה. לאחר כחמש עשרה שנים שכיהן כרב, בשנת תר"מ (1880), עזב את הקהילה בשל התנגדות החסידים אליו.
בשנת תרמ"ב, ביקשו אנשי העיר מר' שלמה שפירא (שהיה אז בסטריזוב שבגליציה), נכדו של צבי אלימלך שפירא, לבוא לכהן כרבם, אחרי 11 שנה הוא נפטר ואת מקומו מילא בנו - צבי הירש שפירא (מחבר "באר-לחי-רואי", "דרכי תשובה" ו"צבי תפארת"). צבי הירש הודח על ידי השלטון ההונגרי עקב אי ידיעת השפה ההונגרית, אבל המשיך לשמש כרב ללא מינוי, עד שמונה בשנית. בחייו נלחם בציונים וברעיון הציוני. ב-1913 אחרי פטירתו החליף אותו בנו חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר" שהיה מן המתנגדים החריפים ביותר של הציונות, ובכל זאת יזם את הקמת שכונת "בתי מונקאטש" שבירושלים. לאחר פטירתו החליף אותו חתנו ברוך יהושוע ירחמיאל רבינוביץ' שכיהן עד לתחילתה של השואה, נמלט לבודפשט, עסק שם בפעולות הצלה ובקריאות נואשות לחסידיו לעזוב את המקום מחמת השואה הקרבה ובאה, ומשגברה הסכנה לחייו נמלט עם רעייתו ההרה וארבעת ילדיו ועשה דרכו לארץ ישראל. לאחר המלחמה היגר לברזיל וכיהן כרב בסאן פאולו. מתנגדיו האשימו אותו כי שינה את עורו והפך ל"ציוני" בניגוד לחותנו ה"אנטי ציוני". מאוחר יותר (1962) עלה לישראל וכיהן כרבה הראשי של חולון וכרב בפתח תקוה. בנו רבי משה יהודה ליב רבינוביץ משמש היום כאדמו"ר ממונקאץ'.
ציונות [עריכה]
במונקאץ' התקיימה גם פעילות ציונית, והוקמה בה גימנסיה עברית, כבר בשנות ה-20, שנחשבה כגימנסיה העברית החשובה ביותר במזרח אירופה פרט לזו של ורשה. מנהלה האחרון של הגימנסיה, הד"ר חיים קוגל, היה לימים לראש העיר חולון.
העסקנים הציוניים בעיר הוציאו כתב עת בשם "יידישע שטימע". שני רחובות במונקאטש נקראו בשמות עבריים: רחוב יהודה הלוי ורחוב חיים נחמן ביאליק. בהשפעתו של הרב חיים אלעזר שפירא וחסידיו שונה שם רחוב יהודה הלוי לרחוב דרכי תשובה.
כיום [עריכה]
כיום מונה הקהילה היהודית כ-300 איש, חלק מהם נולדו במקום לפני מלחמת העולם השנייה. יש מנין לתפילה שלוש פעמים ביום, מטבח כשר למהדרין, מקוה טהרה, ומלון יהודי לשירות המבקרים במשך השנה.
תקופת השואה [עריכה]
בין 1939 ל-1944 שלטו במקום ההונגרים, שגירשו מהמקום יהודים בעלי אזרחויות אחרות (בייחוד יהודים ממחוז גאליציה שנמסרו לגרמנים בקמניץ פודולסק), והטילו על היהודים מיסים ומטלות עבודה. באפריל 1944 פעלו הגרמנים בעיר, וריכזו את היהודים בשני גטאות. גטו אחד יועד לשארית יהודי העיר, והגטו השני יועד לכ-15 אלף יהודים מהאזור כולו. בסוף אפריל פרצה במקום מגפת טיפוס, ובחודש מאי נשלחו היהודים ברכבות להשמדה, רובם לאושוויץ-בירקנאו, וחלקם לפלאשוב.
ערים תאומות [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- רז סגל, ימי חורבן: המרכז היהודי במונקאץ' בתקופת השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- עיר יהודית למרגלות הקרפטים: סיפורה של קהילת מונקאץ', בתוך אתר יד ושם
- על הקהילה היהודית במונקאץ'
- חיים יהודיים במונקאץ', צולם ב-1933
- ביקור משפחת ליכטמן אצל משפחת קליין במונקאץ' ובבאטיו, 1938. מתוך תערוכת "מבעד לעדשת ההיסטוריה: מבחר תצלומים מאוספי יד ושם
הערות שוליים [עריכה]
- ^ הרב יקותיאל-יהודה גרינואלד, בספרו סיפור משנה: "... הרבנית בעיר מונקאטש ה"ה אשת הרב ר' אברהם גוטסמן - - - עזבה את דת ישראל, ובעלה הרב מוכרח היה, אחר המעשה הזה, להסיר מעליו אדרת הרבנות..."
- ^ תלמידו של החוזה מלובלין ואחיו של רבי יוסף מיאריטשוב.
