המהפכה הצרפתית

נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת מהפך וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת שהתחוללה בין 1789 ל-1799, ושהתחוללו בה שינויים קיצוניים בסדרי החברה והממשל של המדינה. בראשית המהפכה אולץ המלך האבסולוטי לואי השישה עשר להיעתר לתביעותיה של האסיפה הלאומית החדשה. משטר זכויות היתר המעמדי הוחלף בגופים נבחרים וחוברו הצהרת זכויות האדם והאזרח ובהמשך, ב-1791, חוקה לצרפת. הניסיון לבסס מונרכיה חוקתית נכשל, ומתנגדי הכתר בהנהגת ז'ורז' דנטון ואחרים תפסו את השלטון. המלוכה בוטלה בספטמבר 1792 וכוננה רפובליקה, שהייתה מבוססת במוצהר על ערכי עידן הנאורות.

בפועל, הביאה הטלטלה העזה שעברה על הארץ לתוהו ובוהו, הקצנה ומהומות אלימות, במקביל לדיכוי הולך ומקצין מצד הממשל החדש. אלה הגיעו לשיא עם עלייתו של מקסימיליאן רובספייר שהנהיג את שלטון הטרור. במהלך המהפכה הוצאו להורג רבבות בני אדם. ראשיהם של אלפים מתוכם נערפו בגיליוטינה, שהפכה לסמל הטרור. בין המומתים נמנו פשוטי עם, בני אצולה, כמרים, לואי השישה-עשר והמלכה מארי אנטואנט ובהמשך רוב מנהיגי המהפכה, כולל דנטון ולבסוף גם רובספייר עצמו. שינוי השלטון לווה בשורה של מרידות פנימיות, שנתמכו בחלקן מבחוץ, ובסדרה של מלחמות עם רוב האומות האירופאיות. מאבקים אלה הביאו למותם של מאות אלפים. שלטון הטרור בא לקצו עם הדחתו והוצאתו להורג של רובספייר בקיץ 1794, והכח ניתן בידי מנהלת שהורכבה ממתונים ושמרנים. משבר כלכלי, התמוטטות הסדר הציבורי ושורה של מפלות צבאיות הביאו לאובדן סמכותה. ב-1799 תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את רסן השלטון בהפיכה צבאית והביא למעשה לקצה של המהפכה. הוא ביטל את הרפובליקה רשמית ב-1804 והכתיר את עצמו לקיסר צרפת.

סיבות

ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

ז'אן-ז'אק רוסו, רעיונותיו הפילוסופיים השפיעו רבות על פרוץ המהפכה הצרפתית.

הרקע לפרוץ המהפכה הצרפתית הוא אחד הנושאים הנחקרים והשנויים ביותר במחלוקת בין היסטוריונים. המאבק על מורשתה, בפוליטיקה הצרפתית והעולמית, הפך את התחום לטעון במיוחד. במהלך המאה ה-19 תיארו ליברלים את המאורעות כניצחונה הבלתי-נמנע של הקדמה על משטר רקוב, בעוד שמלוכנים ראו בה טרגדיה וחורבן. תפקידם של הדמויות והמהלכים ההיסטוריים המרכזיים פורש מחדש שוב ושוב (שר האוצר ז'אק נקר נחשב במשך שנים רבות לפזרן כושל, ובשלב מסוים שוקם המוניטין שלו והוא מקובל עתה כמי שכמעט והציל את המונרכיה). ההיסטוריון המרקסיסטי ז'ורז' לפבר פרש ברביע השני של המאה ה-20 תאוריה נרחבת ששרטטה את המהפכה במונחי מלחמת מעמדות: הבורגנות העולה שאפה לתת ביטוי פוליטי לכוחה הכלכלי המתעצם; שעת הכושר הגיעה כשהארץ נגררה אל סף פשיטת רגל, והאצולה השוקעת התקוממה נגד המלך שניסה לכפות עליה את קיצוץ זכויות היתר שלה. הבורגנות הסתייעה בתורה באיכרות הכפרית המדוכאת, שנלחצה על ידי בעלי הקרקעות, ובהמוני הפועלים העירוניים. ההסבר של לפבר, יורש לאסכולה שהשתמשה במונחים דומים משלהי המאה הקודמת, התקבל באופן גורף והחזיק בעמדת בכורה במשך למעלה מדור, עד שהופרך כליל בשנות ה-70. הוכח כי דימויה של האצולה כגוף אליטיסטי ומנוון היה מיתוס. במשך שני הדורות לפני המהפכה הוענקו תארי אצולה לרבבות מצטרפים חדשים, בניה היו משוקעים בפעילות הכלכלית, והתקיימה זהות אינטרסים רבה בינה ל'בורגנות', שעצם קיומה כיישות מובחנת הוטל בספק. הפטורים הנדיבים ביותר ממס הוענקו לסוחרים הגדולים בערי הנמל, ורבים מפשוטי העם נהנו מסוג כזה או אחר של זכויות-יתר. הנסיונות של המבקרים, שפעלו גם מתוך תפישה אנטי-מרקסיסטית, לבסס דגם חליפי התמקדו בשאיפה למדוד את מידת החלחול של רעיונות הנאורות, החופש והשוויון, בקרב הציבור. גם דחייה זו של ההסברים המטריאליים נדחתה; בראשית המאה ה-21 אין פרדיגמה כוללת המתיימרת להסביר את פרוץ המהפכה, ומתמיד המחקר בהיבטים ובמימדים המרובים שלה.

הרקע הראשוני למהפכה היה צמיחתו של עידן הנאורות באירופה, שאחד הרעיונות המרכזיים שלו היה "רעיון הקידמה", שלפיו האנושות מתקדמת לתנאי חיים טובים יותר, הן מבחינה מוסרית ופוליטית והן מבחינה טכנולוגית. רעיון הקידמה התפתח על רקע האופטימיות שיצרו תופעות חברתיות חשובות שהתגברו בתקופה זו, ובהן הקפיטליזם, התיעוש והבורגנות. האנציקלופדיה הצרפתית (Encyclopédie) שפורסמה אז בעריכתם של הוגי הדעות דני דידרו וז'אן לה-רון ד'אלמבר ובהשתתפות הפילוסופים וולטייר, ז'אן-ז'אק רוסו והוגים חשובים אחרים, שילבה מאמרים ששיקפו חשיבה חופשית עם מידע טכנולוגי, והיוו כלי רב עוצמה של ביקורת פוליטית על השלטון, שנתנה רוח גבית למהפכנות ויצרה פילוסופיה ברורה המקשרת בין ההשכלה לרעיון המהפכה.

מעמד הביניים המתרחב, קומץ של בני האצולה הנמוכה, האיכרים והפועלים, ספגו את האידאולוגיה של שוויון וחירות הפרט. כאשר הדוגמה של המהפכה האמריקאית הראתה, כי הרעיונות של תנועת ההשכלה הנוגעים לארגון המשטר יכולים לבוא לידי ביטוי הלכה למעשה. המגע בין חיל המשלוח הצרפתי לארצות הברית בעת מלחמת העצמאות האמריקאית, הפיץ את הרעיונות המהפכניים ברחבי צרפת, תוך תקיפת אופיו הלא דמוקרטי של המשטר, דרישות לחופש הביטוי, וקריאת תיגר על סמכויות הכנסייה הקתולית וזכויות היתר של האצולה. תחיית הנאורות, עם רצונו הטבעי של העם להתנער משיטת הממשל המלוכנית, האבסולוטית והמנוריאליסטית שהייתה מושחתת ונשלטה על ידי האצולה והכנסייה, הייתה הגורם הבסיסי.

הסיבה לזעזועים בחברה הצרפתית שגרמו לתהליכים שהביאו למהפכה, הייתה בעיקרה כלכלית; מלך צרפת, לואי השישה עשר (שנות שלטונו: 1774–1792), עמד בפני משבר כלכלי חמור, ששורשיו בתקופת שלטונו של לואי ה-14. שרי האוצר של הממלכה, ביניהם אן רובר ז'אק טורגו וז'אק נקר, ניסו במהלך תקופת שלטונו של לואי החמישה עשר ולאחר מכן בתקופת שלטונו של נכדו, לפתור את מצוקת אוצר המלך המתרוקן באמצעות שינוי שיטת המיסוי הצרפתית והטלת מס על האצולה, אולם ניסיונות אלו נכשלו לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה מצד האריסטוקרטיה ששלטה בכל מוסדות השלטון והמשפט בצרפת ומנעה מהמלך ליצור את השינויים הנדרשים בכלכלת צרפת. מעמד האצולה בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית היה למעשה המעמד השולט במדינה ורצונם להמשיך ולהשליט את כחם על העם ולהתנגד לפעולות המלך הביא בסופו של דבר להתפרצות הזעם שכילתה לא רק את שלטון המלוכה, אלא אף את מעמד האצולה עצמו.

המצב הכלכלי בתקופה זו היה קשה מאוד עקב ההוצאות הכבדות של צרפת בסיוע לאמריקאים במלחמת העצמאות שלהם נגד הבריטים. ניסיונותיו של המלך לואי ה-16 לפתור את המשבר באמצעות חוקי מס חדשים על מעמד האצולה לא צלחו עקב התנגדות האצולה וחוסר יכולתו של המלך לכפות את רצונו עליהם. בעוד טענות העם הולכות וגוברות הועלתה בפני לואי השישה עשר הדרישה לכנס את אספת המעמדות. הדבר עלה ביולי 1787, וב-18 בדצמבר הבטיח המלך לעשות זאת תוך חמש שנים. כמו כן הסכים לואי למספר פשרות נוספות: ההוגנוטים קיבלו בחזרה את זכויותיהם, וחצר המלך התחייבה לפרסם דו"חות שנתיים על מצבה הכלכלי של צרפת. שינויים באוצר המלך שחלו בתקופה זו לא סייעו - שר האוצר דה קאלון איבד את מקומו לטובת מבקרו הראשי, אטיין שארל דה לומני דה בריאן. אולם גם בריאן לא נשא במשרה זמן רב ובמקומו שב שר האוצר הקודם ז'אק נקר, שהיה בעל רגשות חמים כלפי המעמד השלישי. עם כניסתו לתפקיד ב-8 באוגוסט 1788, שיכנע נקר את המלך לכנס את אספת המעמדות לראשונה, לאחר הפסקה שנמשכה משנת 1614. המלך נעתר לבקשה והכינוס נקבע לחודש מאי 1789.

אולם בעיותיה הרבות של צרפת, הגדולה במדינות מערב אירופה באותה עת, בה חיו כ-25 מיליון תושבים, (באנגליה, למשל, חיו באותה תקופה כ-10 מיליון תושבים בלבד) רק הלכו והחריפו. משבר החקלאות המתמשך ומחסור במזון, שבא בעיקר כתוצאה מיבולים דלים במשך כל העשור של שנות ה-80, ככל הנראה עקב שינויי האקלים בכל אירופה שגרמה התפרצותו הגדולה של הר הגעש האיסלנדי לאקי ב־1783, וחוסר מימון ממשלתי לייבוא דגן, אשר גרמו לעלייה דרמטית במחירי הלחם ומוצרי יסוד אחרים, נתנו את אותותיהם. העדר המזון היה הקטר הראשי של המהפכה. התנאים הקשים באזורי הספר גרמו להקצנה נוספת בעמדות האיכרים והמהפכה הייתה הדרך היחידה בה יכלו לכלות את זעמם. הבטחותיו של המלך איבדו את משקלן הרצוי.

פרוץ המהפכה

אספת המעמדות של שנת 1789

ערך מורחב – אספת המעמדות של שנת 1789

המלך אכן עמד בהבטחתו וקיים את אספת המעמדות במועד שנקבע. באספה עלו חילוקי הדעות בין המעמדות הראשון והשני (האצולה והכמורה) לבין המעמד השלישי שהורכב ממעמד הביניים והבורגנים.

לפי התבנית של שנת 1614 כללה האספה מספר זהה של נציגים לכל מעמד. המעמד השלישי דרש ובסופו של דבר קיבל ייצוג כפול כפי הנוהל שהיה מקובל באספות בפרובינציות. כאשר האספה התכנסה בוורסאי ב-5 במאי 1789 התברר, שהייצוג הכפול לא שינה את מאזן הכוחות, היות שההצבעה נעשתה לפי מעמדות. פירושו של דבר, שכוחם היחסי של 578 קולות המעמד השלישי לא היה גדול יותר מכוחם היחסי של המעמד הראשון או השני בנפרד.

המאמץ המלכותי לשים דגש על בעיות המיסוי נחל כישלון מחפיר. האספה החלה לדון במעמדה היא ובהרכבה, ולא בבעיותיה הכלכליות של צרפת, כפי שהובטח למלך על ידי שר האוצר נקר.

האספה הלאומית

שבועת מגרש הטניס

ערך מורחב – האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית

ב-28 במאי 1789, הציע הכומר עמנואל סיאס, שהמעמד השלישי, אשר התאסף ב"קומונות" ימשיך בהצבעה על זכויותיו, ויקרא לשני המעמדות האחרים להצטרף אליו, אך לא ימתין להם. הם אכן המשיכו בהצבעה וסיימו ב-17 ביוני. הם הצביעו בעד אמצעים קיצוניים בהרבה ממה שהתכוונו המעמדות הראשונים. שם המועצה שונה מ"אספת המעמדות" ל"אספה הלאומית". הם הזמינו את שני המעמדות האחרים להצטרף אליהם, אך הבהירו שינהלו את המדינה, גם אם הם לא יצטרפו. לואי ה-16 סגר את הארמון, שבו התכנסה האספה והם נאלצו לעבור למגרש הטניס המלכותי ונשבעו שם במעמד הידוע כ"השבעת מגרש הטניס" ב-20 ביוני. הם הצהירו, שלא יתפזרו עד אשר צרפת תקבל חוקה. מרבית נציגי הכמורה הצטרפו אליהם וכך גם 47 מנציגי האצולה. לקראת ה-27 ביוני הסיעה המלכותית ויתרה על רוב עמדותיה, אך כוחות צבא גדולים החלו להתקבץ סביב פריז וורסאי. קריאות לתמוך באספה יצאו לכל רחבי צרפת. ב-9 ביולי האספה קיבלה את השם "האספה המכוננת הלאומית".

האספה המכוננת הלאומית

ערך מורחב – האספה המכוננת הלאומית

האסיפה המכוננת הלאומית של העם הצרפתי (בצרפתית: Assemblée nationale constituante) כוננה ב-9 ביולי 1789 במהלך המהפכה הצרפתית תחת השם "האסיפה הלאומית".זאת לאחר הצבעה וקבלת ההחלטה ברוב מוחץ, 490 בעד מול 90 שהתנגדו. ב-20 ביוני העתיקה האסיפה את מקום מושבה אל מגרש הטניס המלכותי, בו נשבעו נבחריה שבועת אמונים למעמד השלישי, כאשר מטרת העל שלהם היא ליצור תשתית חוקית חדשה התואמת למצב החדש- היא החוקה. בהיעדר יכולת לפזר את האסיפה הלאומית המלך לואי הששה-עשר העניק את הכרתו בגוף ב-27 ביוני. קביעת המטרה-ניסוח חוקה- מעניק לאסיפה הלאומית את תוקפה כרשות מחוקקת עבור המעמד השלישי ומעתה ואילך אין הוא נסמך על הרשות המחוקקת הישנה (אסיפת המעמדות). ב-9 ביולי שינתה האסיפה הלאומית את שמה ל "האסיפה המכוננת הלאומית". כיום ישנם ספרים בשפות שונות המתייחסים לגוף זה כ "אסיפה הלאומית" למרות שינוי שמה דה-פקטו.

נפילת הבסטיליה

מעצרו של מנהל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי.

ערך מורחב – נפילת הבסטיליה

ב-11 ביולי 1789 המלך, אשר הושפע מהאצולה, פיטר את שר האוצר נקר, בעקבות תמיכתו של השר ברפורמה במס ומיסוי האצולה. מרבית תושבי פריז חששו שזוהי תחילתה של הפיכה מלוכנית ופתחו במרד גלוי. חלק מהצבא הצטרף להמון וחלקו נשאר אדיש ולא נטל חלק בהתפתחויות.

ב-14 ביולי, לאחר ארבע שעות קרב, הצליחו המורדים להשתלט על הבסטיליה. אף-על-פי שההמון שחרר רק שבעה עצורים, סמלה הבסטיליה את כל מה שהיה שנוא במשטר הישן. לאחר הרס הבסטיליה, חזר ההמון לבית העירייה והאשים את ראש העיר בבגידה. ראש העיר הוצא להורג בלינץ' בו במקום.

המלך ותומכיו האריסטוקרטים היססו ונסוגו, לפחות לבינתיים. המרקיז דה לה פאייט לקח על עצמו את הפיקוד על המשמר הלאומי של פאריס. ז'אן-סילביאן ביילי, ממנהיגי המעמד השלישי הפך לראש העיר של פאריס תחת המשטר החדש הידוע בתור "קומונה". המלך הכריז על חזרתו מוורסאי לפאריס וקיבל ב-27 ביולי את הדגל החדש.

למרות ההתפייסות מצדו של המלך, האצולה, שחשה מאוימת אחרי פרוץ מעשי האלימות, החלה לברוח מהמדינה וחלקם החלו לרקום מזימות נגד מדינתם-הם ממקום מושבם מחוץ לצרפת.

נקר, שחזר בינתיים למשרד האוצר, זכה לעדנה קצרה ביותר בשל היותו כלכלן מוכשר, אך בהמשך איבד את הפופולריות שלו בציבור כאשר דרש חנינה כללית.

באותם ימים הופצו שמועות בין איכרי צרפת נגד האצולה. אלה סיפרו על שודדים ששלחו האצילים כדי לתקוף איכרים ואת אדמותיהם. גל השמועות נקרא "הפחד הגדול" מפני שגרם לפחד וחרדה בין איכרי צרפת.

ביטול הפיאודליזם

ערך מורחב – ביטול הפיאודליזם

ב-4 באוגוסט 1789 ביטלה האספה הלאומית את הפיאודליזם, תוך כדי ביטול זכויות היתר של המעמד הראשון (הכמורה) ותוארי אצולה של המעמד השני. תוך מספר שעות, הכמורה, האצולה, ופרובינציות וערים שונות איבדו את כל זכויות היתר שהיו להן. למרות שהיו אי-אלו נסיגות, חרטות ופולמוס רב סביב החקיקה של ליל ה-4 באוגוסט, נסללה הדרך והתהליך הסתיים תוך מספר שנים.

הופעת הסיעות

ערך מורחב – האספה המכוננת הלאומית

עד מהרה החלו להופיע סיעות באספה. האריסטוקרט ז'אק קאזל וההגמון ז'אן-סיפרן מורי הנהיגו את מה שהפך ברבות הימים ל"אגף הימני" והיוו אופוזיציה למהפכה. ה"מהפכנים המלוכניים" כרתו ברית עם נקר, ושאפו לחוקה הדומה לחוקת בריטניה. בין בכירי הסיעה נמנו: ז'אן ז'וזף מוניה, רוזן דה ללי-טולנדל, רוזן דה קלרמונט-טונר ופייר מאלו, רוזן דה וירה.

"המפלגה הלאומית", שייצגה את האינטרסים של מעמד הביניים כללה את אונורה מירבו, לה פאייט ובאיי. אדריאן דופרט, אנטונין בארנב ואלכסנדר לאמת ייצגו דעות קיצוניות יותר.

בינתיים, בזכותו של ההגמון עמנאול סיאס, נוצרה ברית בין השמאל למרכז.

בפריז, דרשו הוועדות השונות, ראש העיר, אספת הצירים והשכונות השונות אוטונומיה. המשמר הלאומי, שהיה נתון לשליטתו של לה פאייט והורכב ממעמד הביניים, החל להופיע ככוח שיש להתחשב בו.

ב-26 באוגוסט 1789 האספה פרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח, כשהם לוקחים את הצהרת העצמאות של ארצות הברית בתור מודל. בדומה להצהרת העצמאות הישראלית, היה לה תוקף הצהרתי ולא חוקתי.

לקראת קבלת החוקה

שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית האספה המכוננת הלאומית פעלה לא רק כגוף מחוקק, אלא גם לקחה על עצמה את כתיבת החוקה החדשה.

נקר, מוניה, לאלי-טולנדאל ואחרים תמכו בסנאט, בעל חברים המתמנים על ידי המלך ומקבלים את השראתם על ידי העם. הרוב המוחץ של האצולה תמך בבית עליון המורכב על טהרת האריסטוקרטיה, אשר נבחר על ידי האצולה. המפלגה העממית תמכה בבית אחד, ללא זכויות יתר. לפי הצעתם המלך יהיה בעל "וטו מעכב" בלבד, כלומר בכוחו לעכב, אך לא לבטל את החקיקה.

המלוכנים ניסו לבלום את הסדר החדש, אך הפריזאים מנעו זאת מהם. ההמון הפריזאי שולהב לקחת את השלטון לידיו והחל לצעוד לכיוון ורסאי על מנת לאלץ את המלך להעביר את מושבו מוורסאי לפריז. ב-5 באוקטובר צעד ההמון לכיוון ורסאי, טבח במשמר המלוכה, לקח עמו את המלך, המלכה וילדיהם כבני ערובה, ושיכן אותם בארמון טווילרי כמקום משכנם הקבוע בפריז.

האספה החליפה את הפרובינציות המסורתיות ב-83 מחוזות (départements), הנשלטים באופן זהה ודומים בגודלם ובהרכב אוכלוסייתם.

אף שהאספה התכנסה על מנת לדון במשבר הכלכלי, היא התמקדה בבעיות הפוליטיות הבוערות, מה שגרם למשבר עמוק. כעת מירבו פנה לטפל בבעיה, והאספה העניקה לנקר את מלוא הסמכויות על מנת לפתור את המשבר הפיננסי החמור.

לקראת החוקה של הכמורה

ערך מורחב – החוקה של הכמורה

במידה מסוימת, האספה טיפלה במשבר הכלכלי על ידי הלאמת נכסי הכנסייה בחוק ב-2 בדצמבר 1789. הוצאות הכנסייה קיבלו מימון ממשלתי מעתה ואילך. על מנת למכור כמות כה גדולה של רכוש, הממשלה הוציאה שטרות כסף מנייר, וקרקעות בבעלות הכנסייה שימשו כערבונות.

חקיקה נוספת ב-13 בפברואר 1790 ביטלה את שבועת הכמרים לכנסייה. "חוקת הכמורה האזרחית", שאושרה ב-12 ביולי 1790 (למרות שלא נחתמה בידי המלך עד ל-26 בדצמבר 1790) הפכה את יתר הכמרים לעובדי מדינה ודרשה מהם להישבע אמונים לחוקה.

בתגובה לחקיקה זו, הארכיבישוף מאיקס (Aix) והבישוף מקלרמנוט הובילו את פרישת הכמורה מהאספה המכוננת הלאומית. האפיפיור מעולם לא קיבל את ההסדר החדש וזה הוביל לקרע בין הכמרים, שנשבעו לחוקה (הכמורה החוקתית) לכמרים שסירבו (הכמורה הסרבנית).

מחגיגת השנה ליום הבסטיליה עד מותו של מירבו

שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית האספה ביטלה את הרכוש הפרטי של המשטר הישן - תוארי אצולה, זכויות יתר וכו'.

החל מה-14 ביולי 1790 וכמה ימים נוספים, ההמונים חגגו את המהפכה ב"שדה מרס" (Champ-de-Mars) את נפילת הבסטיליה. טליראן ערך מיסה המונית. ההמונים נשבעו ל"נאמנות לאומה, לחוק ולמלך". בני המשפחה המלכותית, כולל המלך עצמו, נטלו חלק פעיל בחגיגות.

חברי אספת המעמדות נבחרו במקור על ידי אלקטורים לתקופה של שנה. לעומתם ה"קומונות" התחייבו להתאסף עד אשר צרפת תקבל חוקה. גורמים מהאגף הימני של הקשת הפוליטית דרשו בחירות חוזרות, אך מירבו טען שהסטטוס של האספה השתנה ואין לקיים בחירות חדשות לפני השלמת החוקה.

בסוף 1790 התרחשו מספר מרידות קטנות נגד הממשלה המהפכנית ונעשו מאמצים לסכסך בין הצבא לממשלה המהפכנית.

הצבא ניצב לפני תהפוכה פנימית קשה. הגנרל פרנסואה דה בויל הצליח לדכא מרידה קטנה בצבא, אשר הוסיפה לתדמיתו האנטי מהפכנית.

הקוד הצבאי החדש, התנה את הקידום בוותק ויכולת מוכחת, לעומת מוצא, כפי שהיה מקובל במשטר הישן. השינוי הזה גרם לחלק מהקצונה להגר לחו"ל או להזדהות עם האנטי מהפכנים בתוך צרפת.

בתקופה ההיא הופיעו "מועדונים" פוליטיים רבים. המפורסם שבהם הוא "המועדון היעקוביני". עד ה-10 באוגוסט 1790, לפחות 150 מועדונים אחרים שימשו סניפי משנה למועדון זה. היות שהיעקובינים הפכו לארגון עממי, חלק ממייסדיו נטשו אותו לטובת "המועדון של שנת 89'". המלוכנים הקימו מועדון קצר ימים בשם "מועדון הקיסרות" (Club des Impartiaux), שהפך ברבות הימים ל"מועדון המלוכה" (Club Monarchique). הם ניסו לצבור אהדה ציבורית על ידי חלוקת לחם, אך ללא הצלחה יתרה. המועדון המלוכני נסגר על ידי העירייה בתחילת 1791.

פרט לעיסוק בתככים אלו, האספה המשיכה בעבודתה לכתיבת החוקה. משרד המשפטים החדש קבע, שכל נושאי המשרות נמצאים על תקן של עובדים זמניים ואינם כפופים בינתיים לכתר. המחוקקים ביטלו את המשרות העוברות בירושה, פרט למלך שתוארו המשיך לעבור בירושה. כמו כן נקבע שבמשפטים פליליים ישבו מושבעים ולא שופט בודד. המלך היה בעל הסמכות הבלעדית להכריז מלחמה. האספה ביטלה את כל המחיצות הביורוקרטיות שהפריעו למסחר בתוך צרפת. הגילדות, ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים נאלצו לוותר על מרבית זכויותיהם. השביתה הפכה לבלתי חוקית.

בחורף של שנת 1791 האספה שקלה בפעם הראשונה חקיקה נגד העוזבים את צרפת. הוויכוח נסוב סביב שאלת ביטחון המדינה לעומת זכותו של האדם לבחור את מקום מגוריו. מירבו הוביל את המחנה המתון, תוך כדי שהוא אומר: "החקיקה הזאת ראויה להיות בתוך קוד חוקים של דרקון"

לאחר מותו של מירבו ב-2 במרץ 1791, האספה אימצה את החוק הנוקשה שהוא התנגד לו.

הבריחה לווארנס

לואי ה-16 ומשפחת המלוכה, ששהו בפריז תחת משמרות המהפכה, תכננו זמן מה את בריחתם מצרפת בשל סכנת החיים בה הם היו נתונים מצד ההמון הפריזאי מחד ומצד מנהיגי המהפכה מאידך, כאשר הן אלה והן אלה ראו במלך עצמו וביורשיו סכנה לחזרת השלטון המלוכני על כנו. חליפת מכתבים שניהלה מארי אנטואנט בסתר אפשרה את ארגון הבריחה וקבלת סיוע משליטי אירופה השונים. בליל 20 ביוני 1791 ברחה המשפחה המלכותית מארמון טווילרי, אך הם זוהו בידי אחד מעוברי האורח ונאסרו בווארנס.

בהמשך, הוקמה אספה לטיפול בהם, וז'רום פטיון, לאטור מאובורג ואנטונין בארנב, שייצגו את האספה, פגשו את המשפחה המלכותית באפרנאי. בארנב החל לתמוך ולייעץ למשפחת המלוכה, וכשהמלך ושומריו הוחזרו לפריז, נותר ההמון שקט ולא פרצו מהומות. האספה החליטה להמשיך להחזיק את המשפחה המלכותית תחת משמר.

הימים האחרונים של האספה המכוננת הלאומית

שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית הרוב המכריע של צירי האספה תמך במונרכיה חוקתית ולא ברפובליקה וקבוצות שונות הגיעו לפשרה ביניהן. לואי ה-16 נותר כראש המדינה, אך היה חסר כוח ממשי (בדומה לנשיא במדינת ישראל). הוא נאלץ להישבע לחוקה, בנוסף הוא שימש כראש הכוחות המזוינים והיה בעל הסמכות להכריז מלחמה.

ז'אק פייר בריסו הגיש עצומה, שבה נטען כי בעקבות בריחתו של לואי השישה עשר, זכויותיו אמורות להתבטל.

קהל עצום התאסף בשדה מארס על מנת לחתום על העצומה. ז'ורז' דאנטון וקאמי דמולן נשאו נאומים חוצבי להבות. האספה קראה לרשויות העירוניות לשמור על הסדר. המשמר הלאומי תחת הנהגתו של לה פאייט ניסה להרגיע את ההמון. החיילים נתקלו במטר אבנים והגיבו בירי באוויר. זה לא עזר ואז הורה לה פאייט לאנשיו לירות לתוך הקהל. הפעולה גרמה למותם של כ-50 בני אדם.

כתוצאה מטבח זה, סגרו הרשויות מועדונים ועיתונים פאנטיים רבים. בין העיתונים שנסגרו היה חבר העם של ז'אן פול מארה. דאנטון נמלט לאנגליה. דמולן ומארה ירדו למחתרת.

בינתיים האיום מבחוץ התחיל להאפיל על הצרות מבית. לאופולד השני מאוסטריה פרידריך ויליאם השני מפרוסיה ואחי המלך הרוזן ד'ארטואה חתמו על הצהרת פילניץ, שבמסגרתה קיבלו את זכויותיו של לואי ה-16 ונשבעו להגן עליהן כמו על שלהם. הם איימו על צרפת, שאם היא לא תיכנע לדרישותיהם, הם יפלשו לתחומה.

במקום לעזור, ההצהרה רק הרעה את מצבו של לואי ה-16. הצרפתים נרתעו מהכפייה הזרה והפכו לקיצוניים יותר.

האספה המחוקקת ונפילת המלוכה

ערך מורחב – האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית

האספה המחוקקת

לפי החוקה משנת 1791, הפכה צרפת למלוכה חוקתית. המלך נאלץ לחלוק את כוחו עם האספה המחוקקת, אך שמר על זכות הווטו המלכותי והיה בעל הסמכות למנות את שריו.

האספה המחוקקת התכנסה לראשונה ב-1 באוקטובר 1791 והתדרדרה לכדי תוהו ובוהו מוחלט תוך שנה אחת. היא השאירה קופה ריקה, צבא וצי חסרי משמעת ועם שסוע.

האספה המחוקקת התחלקה ל-165 צירים המכונים "פלולנטים" מימין, אשר תמכו במלוכה חוקתית, כ-330 ז'ירונדינים (רפובליקאים ליברליים) ויעקובינים (מהפכנים קיצוניים) מצד שמאל. בנוסף אליהם היו כ-250 צירים ללא שיוך לשמאל או לימין.

בנקודה מסוימת, הטיל המלך וטו על חקיקה שקבעה שהעונש הראוי לעוזבים את צרפת הוא מוות ודרשה מכל הכמרים שטרם נשבעו, להישבע אמונים לאספה המחוקקת תוך 8 ימים מכניסת החוק לתוקף. עימותים אלו גרמו למשבר חוקתי בצרפת אחרי שנה אחת בלבד.

מלחמה

האירועים דחפו לעבר המלחמה עם אוסטריה ובעלות בריתה. המלך, הפלולנטים והז'ירונדינים תמכו בפתיחת המלחמה. המלך ורבים מהפלולנטים חשבו, שהמלחמה תעלה את הפופולריות של המלך בציבור הרחב. במקרה של תבוסה, הוא היה צפוי לחזור לעמדתו הישנה, ולכן מבחינתו היה זה מצב שהוא לא יכול להפסיד בו. הז'ירונדינים רצו "לייצא" את המהפכה לרחבי אירופה. חלק קטן מהיעקובינים התנגדו למלחמה והעדיפו לבסס את המשטר המהפכני בבית ורק לאחר מכן לצאת למלחמה עם אירופה. לאופולד השני, קיסר האימפריה הקדושה, אחיה של מארי אנטואנט רצה למנוע מלחמה, אך הוא נפטר ב-1 במרץ 1792.

צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792 ופרוסיה חברה לאוסטריה כמה שבועות לאחר מכן. מלחמות צרפת המהפכנית החלו בנקודה זו והסתיימו רק בתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו בקיץ 1815.

ההתנגשויות הראשונות היו לרעתה של צרפת. בקרב המשמעותי הראשון בוואלמי הוכיחו התותחים הצרפתיים את עליונותם אך גשם כבד מנע את ניצול ההצלחה. למרות הצלחות מסוימות בשדה הקרב, הייתה צרפת נתונה בתוהו ובוהו מוחלט ומלוכה חוקתית התחלפה ברפובליקה.

המשבר החוקתי

בליל 10 באוגוסט 1792 התקיפו המהפכנים הקיצוניים את טוילרי בתמיכת הקומונה הפריזאית. בקרב שהתחולל בכיכר קרוסל נהרגו 700 מקרב אנשי ההמון. ההתקפה על הארמון הדגישה את מצבם של המלך והמלכה כשבויים בידי ההמון. ישיבת חירום של האספה ביטלה את המלוכה. במהלך הדיון נכחו קצת יותר משליש הצירים, כמעט כולם יעקובינים.

מה שנותר מהממשלה היה תלוי בקומונה. כאשר אנשי הקומונה הרגו 1,400 אסירים פוליטיים שישבו בבתי הסוהר, תוך כדי שליחת מכתבים המעודדים את המעשה לשאר ערי צרפת, לא היה בכוחה של האספה להגיב. מצב זה נמשך עד שהוועידה הלאומית, שהייתה צריכה לחוקק את החוקה החדשה, התאספה ב-20 בספטמבר 1792 והפכה לממשלתה של צרפת בפועל. המלוכה בוטלה למחרת, ובצרפת הוכרז משטר רפובליקני. על מנת לסמן את השינויים החדשים, נקבע לוח שנה מהפכני חדש.

הוועידה הלאומית

ערך מורחב – הוועידה הלאומית

הוועידה הלאומית הפכה לרשות המחוקקת, ואילו הוועידה לשלום הציבור הייתה הרשות המבצעת. הז'ירונדינים הפכו למפלגה המשפיעה ביותר בשתי הוועידות.

לפי הצהרת ברונסוויק, איימו צבאות אוסטריה ופרוסיה להגיב בחריפות נגד צרפת אם תחליט לבטל את המלוכה. כתוצאה מהצהרה זו, נתפס המלך בעיני רבים כמשתף פעולה עם האויב.

בקיץ שבין 1793-1792 היה עתידו של המלך הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי. רובספייר היה אחד האנשים שדרשו שהמלך יוצא להורג. ב-17 בינואר 1793 הורשע המלך ברוב דחוק (361 קולות בעד עונש מוות לעומת 360 נגד) ב"קשירת קשר נגד ביטחון הציבור וחירותו" ונשפט להוצאה להורג. ראשו נערף ב-21 בינואר, והדבר גרם להכרזת מלחמה מצדן של מדינות נוספות נגד צרפת. היעקובינים גייסו לצבא אנשים בגילאי 18-25, והצליחו להביס את המדינות האחרות. שלטון הטרור בצרפת נמשך. לאחר הוצאתו להורג של המלך נגזר דינה גם של המלכה מארי אנטואנט והיא נשפטה ונשלחה לגליוטינה.

המלחמה התנהלה בצורה רעה מאוד, וסנקילוטים (נטולי האברקיים, עניים) פתחו במהומות. באזורים מסוימים החלה לפרוח פעילות אנטי-מהפכנית. הדבר עודד את היעקובינים לתפוס את השלטון בעזרת תרגיל פרלמנטרי. הוועידה לשלום הציבור עברה לפיקוחו של מקסימיליאן רובספייר. היעקובינים השליטו את שלטון הטרור ברחבי צרפת. ראשם של כ-20,000 אנשים נערף ואלפים נוספים הוצאו להורג. היעקובינים הסתפקו בכל חשד, קלוש ככל שיהיה, של התנגדות לרפובליקה על מנת לגזור את דינו של אדם.

באפריל 1794 הוציא רובספייר להורג אף את חבריו היעקובינים, דנטון, דמולן ותומכיהם, מכיוון שניסו להפסיק את הטרור. כך נשאר רובספייר ללא תומכים. בסוף יולי 1794 הוא הציע לקונוונט לשלוח לגיליוטינה אנשים נוספים. הדבר גרם לקונוונט ולעם הצרפתי להתנגד לרובספייר. הלה נעצר עם 21 תומכיו, בהם לואי דה סן-ז'וסט באירוע הידוע כהפיכת תרמידור. תומכי רובספייר הצליחו לשחררו לזמן קצר, אך הוא נתפס שוב, וב-27 ביולי 1794 נידון למוות. לאחר המשפט ניסה רובספייר להתאבד, אך ללא הצלחה ונשלח לגיליוטינה. כתוצאה מכך עלו לשלטון חברים מתונים יותר של הוועדה לשלום הציבור.

הוועידה אישררה חוקת 1793 הליברלית (שלא הופעלה עקב מצב המלחמה והטרור) ב-17 באוגוסט 1795.

חוקה חדשה זו יצרה פרלמנט המורכב משני בתים, הראשון בהיסטוריה הצרפתית. הפרלמנט הורכב מ-500 צירים ב"וועדת ה-500" ו-250 סנאטורים ב"וועדת הסנאט". הרשות המבצעת הורכבה מחמישה דירקטורים שנבחרו מקרב הסנאטורים לתקופת כהונה של שנה ועברו את אישור ועדת ה-500.

המשטר החדש הצליח לדכא את אחרוני היעקובינים והמלוכנים, ומרידות שפרצו באזורים שונים בצרפת חוסלו בעודן באיבן. אף על פי כן, המשטר לא האריך ימים.

בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר 1799, תפס נפוליאון את השלטון בהפיכה צבאית. הרפובליקה בוטלה סופית ב-1804 עם הכתרתו של נפוליאון לקיסר.

ראו גם

• שלטון הטרור
• לוח השנה המהפכני בצרפת
• מלחמות צרפת המהפכנית
• לוח הזמנים של המהפכה הצרפתית
• המהפכה האמריקאית

לקריאה נוספת

• François Furet, Interpreting the French Revolution, Cambridge University Press, 1981.
• Christopher Hibbert, The Days of the French Revolution, HarperCollins, 2012.
• Howard G. Brown, Ending the French Revolution: Violence, Justice, and Repression from the Terror to Napoleon, University of Virginia Press, 2007.
• Roger Chartier, The Cultural Origins of the French Revolution, Duke University Press, 1991.

• מקסימיליאן רובספייר, על עקרונות המוסר הפוליטי חלק א', "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011. תרגמה עלמה יצחקי.
• ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, האוניברסיטה המשודרת, 1980.
• משה צוקרמן, היסטוריונים והמהפכה הצרפתית, האוניברסיטה המשודרת, 1990.
• ירחמיאל כהן (עורך), המהפכה הצרפתית ורישומה, מרכז זלמן שזר, 1991.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המהפכה הצרפתית בוויקישיתוף

• לואי-אדולף תיר, The History of the French Revolution, כרכים 1-2 וכרכים 3-4. 1843.

• המהפכה הצרפתית ורומנטיקה - ד"ר אברהם דורון, סרטון באתר יוטיוב