וולטיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

וולטיר (בצרפתית: Voltaire) הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה (21 בנובמבר 1694 - 30 במאי 1778), פילוסוף וסופר צרפתי.

וולטיר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות, או "הנאורות", והאמין שהספרות היא כלי התחבורה של השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופים הציגו את סלידתו מן הנצרות, חוסר הסובלנות והרודנות.

תוכן עניינים 1 רקע 2 ביוגרפיה 3 עמדותיו של וולטיר 3.1 על הדת 3.2 על השלטון 3.3 על מוסר 4 כתיבתו של וולטיר 5 השפעת וולטיר על ימינו 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

ערך מורחב – עידן האורות

עידן האורות, הידוע גם כעידן ההשכלה או הנאורות, החל בפתח המאה ה-18 באירופה. מחולליו היו אנשים שנקראו פילוסופים - הוגים אשר הגיעו מתחומי דעת שונים כגון ספרות, אמנות, מוזיקה ומדעים, וססמתם הייתה "העז לדעת". הם עודדו אנשים לשפוט על-פי שכלם והבנתם, ולא להיסחף אחר הזרם שקובע הרוב או מוסדות גדולים וחזקים. הפילוסופים היו נפגשים בסלונים ומציגים האחד בפני רעיו את רעיונותיהם, דעותיהם, יצירות הספרות או המחזות שכתבו. דרך יצירותיהם הכתובות הם הביעו לא פעם את דעתם על החברה בה חיו. רעיונותיהם של אותם משכילים באו לידי ביטוי גם באנציקלופדיה (Encyclopédie) אשר עליה שקדו יחדיו מאה וארבעים כותבים, שכתבו, תוך כמה שנים, למעלה מ-72,000 ערכים.

אצל רבים ההשכלה נתפשה כדת של ממש – דת הומנית הדוגלת בקדמה של האנושות, כלומר באמונה שהקדמה תשפר את חייהם של בני האדם. המשכילים האמינו שבני האדם מתפתחים, בנוסף על ההתפתחות הטכנולוגית, גם מבחינה מוסרית, ולכן לא היה להם ספק שהעתיד צופן בחובו טוב. אך, לשיטתם, כדי להגיע לקדמה צריכים בני האדם להיחלץ מהאמונות הטפלות ולהתחיל לחשוב בעצמם. האמונה בקדמה היא אולי ההבדל הגדול בין זרמים דטרמיניסטיים בדתות כגון היהדות והנצרות לבין תנועת ההשכלה. זרמים אלו טוענים כי אין דבר הנקבע על ידי האדם, שאינו יכול לשנות במאומה את גורלו. ההשכלה, לעומת זאת, טוענת שיש בידו של האדם לשנות את מצבו ואת מצב החברה בה הוא נמצא על ידי פיתוח החשיבה והמוסר. המשכילים סלדו מן הדת בכלל ומן הנצרות בפרט, אותה ביקרו בחריפות וטענו נגדה שאין זה מוסרי לכפות על בני אדם אמונה בדת מסוימת, וכמו כן אין להענישם בשל אמונתם. טענות אלו ואחרות הן שהפכו את ההשכלה לאויבת מושבעת של הנצרות, אשר שלטה באותם ימים באירופה כולה. וולטיר היה אחד המבקרים הגדולים של הנצרות, ומשום כך אולי גם אחד השנואים עליה ביותר.

המשכילים פעלו בכל אירופה, משבדיה בצפון ועד ספרד בדרום, מרוסיה במזרח ועד לבריטניה שבמערב. לא היה גוף או ממסד כלשהו שכולם השתייכו אליו, אך דעותיהם בנושאים שונים היו אחידות למדי. מרכז ההשכלה באותם ימים היה בצרפת, ובעיקר בירתה פריז. המשכילים בפריז (כגון וולטיר, ז'אן ז'אק רוסו, מונטסקייה ואחרים) נלחמו כנגד השלטון האבסולוטי בצרפת וכנגד הכנסייה הקתולית אשר שלטה באזור. הם הציעו מגוון דרכים לשיפור המשטרים באירופה ולשיפור מעמדו של האזרח, כגון רעיון הפרדת הרשויות של מונטסקייה, או "האמנה החברתית" של רוסו. רעיונות אלה גם נקלטו בצרפת יותר מבכל מקום אחר, שכן בסוף המאה ה-18 התחוללה המהפכה הצרפתית שלאחריה יושם חלק ניכר מרעיונות ההשכלה.

[עריכה] ביוגרפיה

וולטיר נולד כפרנסואה-מארי ארואה ב-21 בנובמבר 1694 בפריז, כבנו של נוטריון. בילדותו סבל ממחלות רבות, ולא פעם היה על סף מוות. בגיל צעיר התייתם מאמו, ואביו, שהתקשה לגדלו לבד, שלח אותו ללמוד בבית הספר הישועי לואי לה-גראנד. כבר בבית הספר החל וולטיר לגלות סלידה מן הדת ולימודיה, ולהימשך אל מקצועות הספרות והחברה.

בגיל 16 עזב וולטיר את בית הספר, ובניגוד לשאיפת אביו שרצה שיהיה עורך דין, החליט להתקיים אך ורק מכתיבתו ושנינותו. ואכן, חלק גדול מהונו של וולטיר נרכש בזכות כתיבתו, אך וולטיר השיג ממון רב גם באמצעות עסקאות מוצלחות (ומפוקפקות). בזכות כספו יכול היה וולטיר להביע את דעותיו ללא חשש.

וולטיר היה סאטיריקן מושבע, והצלחתו בקרב המעמד הגבוה נבעה במידה לא מבוטלת מקסמו האישי הרב ומשנינותו, אולם זו האחרונה גם סיבכה אותו לא פעם בחייו. בשנת 1717, לאחר שנחשד בפרסום עלון התרסה כנגד השלטון, נשפט וולטיר ונשלח ל-11 חודשים בבסטיליה, בית הכלא האכזרי לאסירים פוליטיים. הוא כתב את Oedipe ("אדיפוס") בזמן שריצה את עונשו, מחזה שהיה להצלחתו הראשונה של וולטיר בתחום התיאטרון.

לאחר שהשתחרר מהכלא, החל להיקרא "ארואה דה וולטיר", שם המרמז על ייחוס אצילי. מקור הכינוי "וולטיר" אינו לחלוטין ברור, אך ישנן שתי השערות בעניין. ההסבר הפחות מקובל הוא שהכינוי וולטיר הוא שיבוש של Le Volontaire, "הדעתן", כינוי שדבק בו בהיותו בבית הספר. סברה אחרת (מוזרה קמעה) גורסת כי הכינוי הוא סירוס אותיות כלשהו של Arouet Le Jeune, "ארואה הצעיר". מכל מקום, ההחלטה הנועזת יותר של וולטיר הייתה להוסיף לשמו את קידומת האצולה "דה", תואר שגם חיפוש מדוקדק במגילת היוחסין שלו לא ימצא לו כל הצדקה. אך וולטיר היה מלא בהערכה עצמית, וכך ב-1718 היה ל-"ארואה דה וולטיר", השם בו התפרסם.

וולטיר לא הפסיק להסתבך. בשנת 1726, לאחר שהזמין אציל בשם שבלייה דה-רואן לדו-קרב, נכלא שוב בבסטיליה, ולאחר זמן קצר הוצעו לו שתי אפשרויות – מאסר ממושך או גלות. וולטיר בחר בגלות ועבר לגור באנגליה. בזמן שהותו באנגליה הכיר דמויות בולטות כבולינגברוק, ג'ונתן סוויפט ופופ, ולמד את עבודתם החשובה של משכילים כג'ון לוק הפילוסוף, אייזק ניוטון המדען, וכמה מתמטיקאים מצליחים. וולטיר התעניין מאוד בדרכי השלטון והדת באנגליה, וסבר שהן מתאימות מאוד לאופיו המיוחד של העם האנגלי. לאחר שחזר לצרפת בשנת 1729 החל לשקוד על כתיבתו של ספר חדש המגלם בתוכו את דרכיהם המיוחדות של האנגלים בעניינים אלו. תוכנו התקבל כהתגרות רצינית בשלטון הצרפתי, ובשנת 1734 הסתבך שוב עם השלטון.

וולטיר אולץ לעזוב את פריז פעם נוספת, ועבר לגור ב"שאטו דה סירה" - אחוזתו של המרקיז די שאטלה. הוא הוזמן לאחוזה על ידי מאדאם די שאטלה, ונשאר לגור שם כ-15 שנה. לוולטיר היו רומנים רבים בחייו, כמו הרומן עם מאדאם דה פומפדור, אך הרומן המשמעותי בחייו היה עם מאדאם די שאטלה, שהייתה נשואה למרקיז והייתה צעירה ממנו בתריסר שנים. הוא אהב אותה מאוד, אף שאהבתה אליו מוטלת בספק, והוא אף המשיך לאהוב אותה גם אחרי שגילה על הקשר בינה לבין האציל הצעיר סן למבר. היא נפטרה בשנת 1746 בעת לידה (אבי התינוק היה סן למבר). אם כל זה לא היה מספיק כדי לשבור את לבו, הרי שהגילוי שלפני מותה היא החליפה את תמונתו אשר הייתה בטבעת שקנה לה בזו של האציל הצעיר, בהחלט עשה זאת. לא ברור כיצד המרקיז די שאטלה שמר על אדישות לנוכח הרומן של אשתו המנוחה עם וולטיר, אולם ידוע שהוא הניח לפילוסוף להישאר באחוזתו במשך שנים, עד שמת בשנת 1749.

באותה שנה שבה נפטר המרקיז, הוזמן וולטיר לארמון סנסוסי שבפוטסדם, פרוסיה על ידי מלכה הנאור פרידריך הגדול. בין וולטיר ו"פרדי" התפתחה מערכת יחסים הדוקה, למשך זמן מה. לשניים הייתה אישיות דומה, ואף דעות דומות בענייני השלטון ודת. מקץ 16 שנה, בשנת 1759, עזב וולטיר את חצרו של המלך ואת פרוסיה לאחר כמה שערוריות בנושאי עסקיו, ותקרית בה פרסם כתב נאצה נגד נשיא האקדמיה למדעים של פרוסיה.

בשנת 1753 חזר וולטיר לפריס, שם התחבב על אנשי חצר המלוכה הצרפתית והיה לאורח כבוד בחצרו של המלך. במקביל, המשיך לכתוב מחזות, ספרים ושאר כתבים.

בשנת 1759 קנה וולטיר אחוזה בשם "פרנה" (Ferney), על גבול צרפת-שווייץ. לימים, הפכה פרנה לבירתה האינטלקטואלית של אירופה כולה. באחוזה זו שקד על כתיבתו כמעט עד יום מותו. הוא כתב עשרות ספרים, מאות מאמרים, ואלפי מכתבים לחבריו באירופה. וולטיר כתב במרץ כה רב משום שרצה להספיק הרבה בחייו. לפרנסתו גידל תולעי משי ושיווק בהצלחה את תוצרתן. הוא נקט בתחבולת פרסום חדשנית, כשנהג לשלוח גרבי משי לידועניות תקופתו עם בקשה שיציגו את רגליהן היפות, בגרבי המשי שלו, בפני גברים רבים ככל האפשר ויספרו להם מי ייצר עבורן את הגרביים.

בשנת 1778, בגיל 83, חזר וולטיר לפריז. כנראה, ההתרגשות שבחזרה לעיר מולדתו הייתה רבה מדי עבורו, והוא מת עם הגיעו לעיר. הכנסייה, שתיעבה אותו, סירבה לאפשר לקבור אותו בשטחיה, והוא נקבר הרחק בחבל שמפאן. ב-1791 הועברו עצמותיו לפנתיאון בפריז.

[עריכה] עמדותיו של וולטיר

וולטיר נלחם כל ימיו נגד הדת הרודפת והשלטון חסר הסובלנות שהיה בימיו. הוא העלה על נס את חופש המחשבה ויצא בנחישות נגד הכנסייה הקתולית. סלידתו מחוסר סובלנות התבטאה גם במילים בהן נהג לחתום את מרבית מכתביו - "למחוץ את השיקוץ".

[עריכה] על הדת

עוד מימי לימודיו בבית הספר הישועי שנא וולטיר את מנהגי הדת הנוצרית. בבגרותו הייתה הנצרות לאחת המטרות העיקריות של חצי שנינותו ולעגו, כמו גם האמונות הטפלות שלטענתו הרכיבו אותה. הוא כתב בין השאר ש"כל אדם המכבד את עצמו מוכרח להימלא חלחלה לנוכח הכת הנוצרית". אחד העניינים שהוא יצא נגדם בקביעות בספריו הוא "הצדק האלוהי" שבו הנוצרים האמינו, לפיו אלוהים יכול לעשות רק טוב וכל דבר רע שקורה בעולם הוא מוצדק. עם זאת וולטיר לא היה אתאיסט, אלא האמין שאלוהים ברא את העולם, אך כל התפילות והסיפורים העל-טבעיים על התגלות הם מיותרים ושקריים (דאיזם). הוא האמין שהאמונה באל אחד הייתה אמונה ראשונית של האדם, ושהדת הראשונה הייתה הדאיזם, אפילו שקשה ליישב את טענה זו עם טענות אחרות שלו.

במילון הפילוסופי, תחת הערך 'כיתות' כותב וולטיר:

	מה היו פניה של הדת האמיתית, לולא קיומה של הנצרות? הייתה זו דת שאין בה כיתות, ואשר בהכרח הייתה שוררת בה הסכמה בין הבריות. והנה, בדבר איזו תורה באו כל הבריות לכלל הסכמה? בדבר הסגידה לאל אחד ובדבר היושר. כל הפילוסופים שהחזיקו אי פעם בדת אמרו מאז ומעולם: 'יש אלוהים, והוא צודק בהכרח.' הנה לנו אפוא הדת האוניברסלית שנכונה בכל הזמנים ובקרב כל האנשים!

עם כל פתיחות המחשבה שלו, וולטיר היה אנטישמי מובהק, וכתביו מלאים ארס המכוון כלפי עם התנ"ך, וכלפי היהודים במצבם בימיו. ייתכן והסיבה לזה היא שהוא לא היה מסוגל לסלוח לעם שממנו צמחה הנצרות.

[עריכה] על השלטון

וולטיר שנא עריצות בכל צורה שהיא, אך לא האמין שצורת משטר אחת טובה מצורת משטר אחרת. הוא ראה בדמוקרטיה רעיון מעניין, אך לא מושג קדוש, לדוגמה. כמו מקיאוולי חשב וולטיר שהאנושות נמצאת במעגל תמידי של תרבות וברבריות, ולכל היותר שלטון מסוים מסוגל להביא להארכת חייה של תרבות, אך לא לדחות את הנפילה לברבריות עד אין קץ (שכן זהו מצבה הטבעי של האנושות). אך כותב הנסיך היה פסימי מכותב קנדיד. זה האחרון, וולטיר, האמין שבאמצעות שיפור השלטון ניתן לשפר את מצבה של האנושות, או לעשות אותו גרוע פחות (וולטיר נהג לתפוש את הטוב בעולם על דרך השלילה: כיצד ניתן לגרום פחות סבל).

השלטון תחתיו חי וולטיר היה משטר אבסולוטי. במשך חייו של וולטיר הכתר החליף ראשים פעמיים, מלואי ה-14 ללואי ה-15, וממנו אל לואי ה-16. וולטיר ביקר את השלטון באותה חריפות בה נלחם בנצרות, ובעטיו של נושא זה הוא הסתבך ונשלח למאסר. יחסו לשלטונות היה הפכפך, כשבתקופות מסוימות הוא היה אורח כבוד של המלך, ובאחרות הוא נאלץ לפרסם את ספריו בשמות בדויים (את ספרו קנדיד "תירגם ד"ר ראלף מגרמנית", לדוגמה).

את תמיכתו בחופש הביטוי תמצתה הסופרת אוולין ביאטריס הול בספר על וולטיר מ-1906 באימרה (במילותיה של הול): "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם", מאז יוחסה אמרה זו, בניגוד לכוונתה של הול, לוולטיר עצמו.[1]

וולטיר שהיה גיבור גדול במילים, התפאר גם במעשים. ב-1762 הוא נלחם בשלטון ובדת גם יחד כשניסה להפוך את גזר דינו של אדם בשם ג'ון קלס, שעונה והוצא להורג באשמת רצח בנו ללא כל ראיות. מאוחר יותר מתברר שגם וולטיר המציא ראיות משל עצמו על מנת להגן על ג'ון קלס. האשמה שיוחסה לג'ון קלס הייתה רציחת בנו על רקע של רצונו של הבן לאמץ את הקתוליות במקום הדת של משפחתו הפרוטסטנטיות; אביו, ג'ון קלס; הואשם שרצח את בנו על מנת שזה לא יאמץ את הדת הקתולית. וולטיר האמין, בצדק, שהסיבה לגזר הדין הייתה רדיפה דתית. וולטיר פעל למען שינוי גזר הדין, והצליח. מקרה זה התפרסם באירופה כולה והעצים את חיבת ההמונים אליו.

[עריכה] על מוסר

וולטיר לא האמין שטבע האדם רע מיסודו, אלא שאמונות טפלות ובורות הופכים אותו לכזה. תרבות והשתחררות מאמונות אלו הופכות את האדם למרושע פחות. הוא האמין שישנו מוסר אחד שנכון לגבי כל העמים והתרבויות, ומוסר זה כולל אמיתות אוניברסליות כגון "אסור לרצוח בני-אדם", "רעב וכאב הם דברים רעים", וכדומה. וולטיר האמין שיום יבוא ותהיה תרבות אוניברסלית שתהיה מבוססת על המוסר הכלל-אנושי.

זהו כמובן רק חלק נבחר מדעותיו של וולטיר, אולם חלק זה מהווה מדגם מייצג של אופיו של וולטיר כבן אדם דעתן, פעלתן ובעל עקרונות.

[עריכה] כתיבתו של וולטיר

וולטיר כתב, ללא הפסקה, במשך כל חייו - שירים, מחזות, מאמרים בנושא היסטוריה, ספרים, סיפורים קצרים ועוד. הוא התכתב עם כל מי שנחשב באירופה של אותם ימים - תכתובתו כוללת כ-3000 מכתבים, מספר עצום לכל הדעות. בזכות הכתיבה הוא התעשר והתפרסם, ובגללה גם נעצר או נאלץ לברוח מביתו. נראה שוולטיר לא ראה בכתיבה רק אמצעי נוח להתבטאות, אלא גם כלי להגדרה עצמית, ולכן הוא כפה על עצמו משטר עבודה חריף ביותר, ולא הפסיק לכתוב בין אם היה במעצר, במיטת חולים או בדיכאון. כיום, רק מעט מכתביו רלוונטיים וקריאים, הן משום שיצירותיו קשורות במידה רבה למקום ולזמן שבו חי, והן משום שהם מאוד חדגוניים. אך ליחן של המפורסמות ביצירותיו לא נס עד היום:

• בספרו הקצר "קנדיד" לועג וולטיר לתפיסה הנוצרית האופטימית לפיה אלוהים, בהיותו מושלם, ברא את העולם הזה כ"טוב מכל העולמות האפשריים". את העיקרון הזה מסבירה בספר דמותו של ד"ר פנגלוס לנער הנאיבי קנדיד. במהלך הספר מגלה קנדיד עד כמה העולם "מושלם" כשהוא נקלע לשרשרת אינסופית של קטסטרופות איומות, ובסופו של דבר מגלה שהאושר טמון בטיפוח הגינה שלו. הרבה הערות עוקצניות של וולטיר מתבזבזות על הקוראים המודרניים, אך המסר נשאר בשלמותו עד היום.

• זאדיג, או "הגורל", היא "מעשייה מזרחית" העוסקת בשאלת הצדק האלוהי, ומנסה להחליט האם יש סדר בקיום האנושי, או שהכול הוא "תמהונות אקראית". מעשייה זו היא יותר ריאליסטית מקנדיד, אך גם אהובה ומוכרת פחות.

• ב"מיקרומגס" מציג וולטיר את חיי האדם מנקודת מבטו של חוצן ענק בשם מיקרומגס, בדומה לדרך שבה בוחר סוויפט להראות את האנושות מנקודת ראותם של ננסים, ענקים וסוסים.

• בערוב ימיו שקד וולטיר על כתיבתו של היומן הפילוסופי המקיף בו הוא מגדיר ערכים כגון "למה?", "דת", "חופש", אושר" ועוד. כל ערך הוא מאמר בפני עצמו, שבו וולטיר מציג את דעותיו לגביו.

• ב"מכתבים אנגליים" פרסם וולטיר עשרות מכתבים שכתב לאנשי רוח, מדע ומדינה אנגליים וצרפתים כאחד, ובהם הוא משווה בין אנגליה לצרפת. גישתו הייתה בעיקרה להלל את הסובלנות האנגלית ואת החופש שנקטו בו באמנות ובמדע, ולעומת זאת לשבח גם את השמירה הצרפתית על כללי הקלאסיקה באמנות.

וולטיר לא השאיר מורשת רחבה בתחום הפילוסופיה המוצהרת והעקבית, אלא התפרסם כאדם שיותר מכל מגלם את תפיסת ההשכלה באורח חייו, כאיש אשכולות, וכסאטיריקן. את תפיסתו הפילוסופית מסיקים כיום מתוך אוסף כתביו העצום.

[עריכה] השפעת וולטיר על ימינו

	לא התפללתי לאל אלא פעם אחת יחידה, וזו הייתה תפילה קצרה ביותר: 'הו, אלוהים, עשה את אויבי מגוחכים'. והאל מילא את בקשתי.
-- וולטיר

השפעתו הייחודית של וולטיר היא חלק בלתי נפרד מהשפעת ההשכלה על העולם, במיוחד מאחר שיותר מכל אדם אחר הוא גילם את אורחות החיים שנבעו ממנה.

מאז ימי וולטיר פחתה השפעתן של הדתות באופן דרמטי בחלקים נרחבים בעולם. העקרונות עליהם נלחם – חופש המחשבה והאמונה, החיפוש אחר האמת בתחום ההיסטוריה, והחופש מעריצות הם עקרונות שמתממשים בעולם המודרני. מפלגות רבות, בעיקר בעולם המערבי, מתבססות על העקרונות שהן פרי חשיבתו של וולטיר. אולם, כמו המחזות שכתב, גם המאבק נגד הנצרות נמוג ואיננו, מלבד בנושאים מסוימים כגון הפלות, המתות חסד, מיניות וכדומה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: וולטיר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וולטיר