מיתולוגיה של המאיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל התירס של המאיה
פסל של אל השמש של המאיה
איצ'ל אלת הירח של המאיה
התאומים הגיבורים גוברים על שד הציפור
אל הברק ורגל הנחש שלו כרוכה מסביב לאשה
פסל טרקוטה של צ'אק אל הגשם

המיתולוגיה של המאיה היא חלק מהמיתולוגיה המסו-אמריקנית וכוללת את כל סיפורי המאיה בהם מגולמים כוחות הטבע, האלים, והגיבורים המשחקים בתפקיד הראשי. חלקים אחרים של המסורת שבעל פה, כדוגמת סיפורי מוסר ומעשיות בעלי חיים, אינם שייכים למיתולוגיה, אלא לאגדות ולסיפורי עמים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוסים העתיקים ביותר המתוארכים החל מהמאה ה-16 נמצאו במקורות היסטוריים מהרמה בגוואטמלה. החשוב שבהם הוא הפופול ווך (Popol Vuh) (פירוש: "ספר המועצה"), המכיל את סיפורי הבריאה של קיצ'ין (Quichean) וחלק מהרפתקאותיהם של התאומים הגיבורים; חונאפו ושבלנקה.

ספר חשוב נוסף, הנחשב לספר ההמשך של הפופול ווך הוא צ'ילאם באלאם (Chilam Balam), המכיל קטעים גדולים מן המיתולוגיה של העת העתיקה. חלקים מן המיתולוגיה נמצאו בדברי הימים ובדו"חות של הקולוניה הספרדית המוקדמת. ובראשם "הקשר" של דיאגו דה לנדה (Diego de Landa) והמילונים שנאספו על ידי המיסיונרים הראשונים.

במאות ה-19 וה-20, אנתרופולוגים ופולקלוריסטים מקומיים העבירו סיפורים רבים אל הכתב. למרות שסיפורי המאיה הם תוצאה של תהליך היסטורי בו מסורות הנרטיב הספרדי התחברה עם אלה של הילידים, כמה סיפורים מתייחסים לתקופות מוקדמות וטרום ספרדיות.

קוסמולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו ברוב החברות הקדומות, על פי הקוסמולוגיה שלהם, גם המאיה האמינו כי היקום מורכב משלושה חלקים עיקריים, השמים זרועי הכוכבים, הארץ ואדמתה הסלעית הניזונה מדמם של מלכים ומעניקה פרחים ופירות והעולם התחתון של המוות והריקבון הנקרא שיבלבה (xibalba). המאיה ראו בכדור הארץ משטח מרובע, שלכל אחד מארבע פינותיו יש צבע משלו. המושפע מציר תנועתה היומית של השמש ממזרח למערב, שהוא הציר המרכזי. כך המזרח הוא אדום, כיוון שהוא מקום מוצאה של השמש. הצפון הוא לבן, כיוון שאין לו יחסים עם ציר השמש כלל. הדרום הוא צהוב, כיוון שהשמש עוברת דרכו במסלולה. והמערב הוא שחור, כיוון שהוא נמצא במקום בו השמש שוקעת. בגרסה אחרת, במרכז העולם גדל עץ גפן כחול-ירוק הנקרא "עץ העולם" או "עץ החיים", הפורש ענפיו לארבע כנפות עולם ומחבר במעין ציר את כל הרמות של הארץ, השמים והשאול. כל אחד מקצוות העץ נאחזות על ידי אל אחר, אחד מבניו של האל העליון, וכל אחד מהם אחראי על אחד מארבעת היסודות: אוויר, אדמה, מים, אש.

נושאים מיתיים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנרטיב של המאיה, מקורם של תופעות טבע ותרבות רבות, מיוצגות במטרה מוסרית להגדיר את יחסי האדם וסביבתו. בדרך זו, ניתן למצוא הסברים על מקורן של גרמי השמיים (השמש והירח, ונוס, הפלאידות, שביל החלב); את הנוף ההררי, העננים, הגשם, הברקים והרעמים, חיות בר וחיות בית, צבעי התירס, מחלות וצמחי המרפא שלהן, מכשירים חקלאיים, אמבט אדים ועוד.

בנושאים הבאים ניתן להבחין בתימה מקיפה יותר:

הבריאה וסוף העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופול ווך מתאר את בריאת העולם על ידי רוח הים והשמים, וגם בספר ההמשך שלו (Chilam Balam of Chumayel) ישנה התייחסות לקריסת השמים ולמבול, שלאחריהם מגיעה עליית השמים והתרוממותם של חמשת עצי העולם‏[1].

בריאת האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופול ווך מציין 4 ניסיונות יצירה שהובילו ליצירת האדם. לאחר שבאסיפת האלים הם הגיעו למסקנה שעליהם לברוא את העולם. הם בראו אותו 5 פעמים וכל פעם הם לא מרוצים מהבריאה לכן הם השמידו אותו כדי ליצור עולם חדש טוב יותר.

  1. במחזור הראשון - האלים בראו את בעלי החיים אבל ראו שהם אינם יצורי בינה ולכן השמידו אותם.
  2. במחזור השני - האלים בראו אנשים מבוץ, אבל אנשי הבוץ היו חסרי תודעה ולכן האלים השמידו גם אותם.
  3. במחזור השלישי - האלים בראו את אנשי העץ, אך לאנשי העץ היה קשה לנוע ולכן האלים השמידו גם אותם.
  4. במחזור הרביעי - האלים בראו אנשים מענבר, אולם אלה שכחו אותם והפסיקו לעבוד אותם אז האלים השמידו גם אותם.
  5. במחזור החמישי - האלים ערבבו דם ותירס ויצרו את בני האדם (או אנשי התירס). על פי נבואת המאיה סופו של המחזור החמישי יהיה ב-21 בדצמבר 2012[2] נבואה המהווה חלק מתופעת 2012 באמונות האסכטולוגיות.

פעולות הגיבורים המסדרים את העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוס הידוע ביותר הוא על תבוסתו של שד - ציפור בידי חונאפו (Hunahpu) ו-שבלנקה (Xbalanque) שהיו אחים תאומים. חשוב לא פחות הוא סיפור מקביל של גיבור תירס המביס את אלי הרעם והברק ומקים איתם ברית‏[3]. למרות שהמיתוס הזה קיים רק באזורי חופי מפרץ מקסיקו, נתונים שונים מראים כי ייתכן והוא היה פעם גם חלק ממסורת שבעל פה של המאיה‏[4].

נישואין עם כדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג מיתי זה מגדיר את היחס בין האנושות לחיות הציד ולגידולים החקלאיים. הגיבור קסאבאלאנק במסורת הקאצ'י (Q'eqchi'), מחזר אחר בתו של אל כדור הארץ. אשתו של הגיבור הופכת בסוף המהלך לחיית צייד, לדבורים, נחשים, חרקים או לתירס. אם הגיבור מצליח לזכות בידה הוא הופך לשמש ואשתו לירח‏[5].

מקור השמש והירח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השמש והירח הוא לא תמיד תוצאה של נישואין עם כדור הארץ. מגבעות גוואטמלה וספר הצ'יפאס ישנו סיפור על אח צעיר ואחיו המבוגר ממנו המקנא בו. האח הצעיר הופך לשמש ואמו הופכת לירח. והאח המבוגר הופך לחזירי בר וחיות יער אחרות‏[6]. בדרך דומה בסיפור האחים התאומים הגיבורים, אחיהם הגדול הופך לקופים והצעירים לשמש ולירח.

האלים הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת האלים שעשו את הניסיון הראשון לבריאת האדם מן הבוץ, אך במהרה גילו כי מאמציהם הסתיימו בכישלון:

  • קוקולקן (Kukulkán): נחש הנוצות או הנחש המכונף, שהגיע דרך המים ולימד גברים ליצור אש.
  • הוראקן (Huracan): בשפת המאיה,משמעו "רגל אחת", אל הסערה הרוח, והאש. ויוצר המבול הגדול אחרי שהאדם הראשון הכעיס את האלים. חי במים אפלים ומגיח מהאוקיינוסים והשתתף בשלושת הניסיונות ליצירת האנושות.
  • טיפיו (Tepeu): אל השמים והאלים היוצר שהשתתף בשלושת הניסיונות ליצירת האנושות.

אלים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל המאיה תיאור תמונה
איטסמנה (Itzamna) האל העליון, אבי אלי השמיים ומייסד תרבות המאיה.
לימד את אנשיו לגדל תירס וקקאו, כמו גם, כתיבת יומני רפואה. אבי אלי השמים.
God D Itzamna.jpg
קיניץ' אג'או (Kinich Ahau) אל השמש. God G Kinich Ahau 2.jpg
אה פוקוך (Ah Pukuh) אל המוות. God A Ah Puch (Kimi).jpg
בקאב (Bacab) כל אחד מארבעת אלי השמים. Estela de Madrid (Museo de América) 01.jpg
זיפאקנה (Zipacna) שד מן השאול.
איצ'ל (Ixchel) אלת כדור הארץ, הירח והרפואה. Goddess O Ixchel.jpg
איקסטב (Ixtab) אלת ההתאבדות. Ixtab.jpg
קמאזוטס (Camazotz) אל רע שניסה להרוג את התאומים הגיבורים.
צ'אק (Chac) אל הגשם והרעם. Maya God Chaac.jpg

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roys, Ralph L., The Book of Chilam Balam of Chumayel. Norman: University of Oklahoma Press. 1967: 98-107; Taube 1993: 69-74
  2. ^ Boremanse, Didier, Contes et mythologie des indiens lacandons. Paris: L'Harmattan. 1986: 30-38.
  3. ^ Nicholson, Irene, Mexican and Central American Mythology. London: Paul Hamlyn. 1967: 61-64
  4. ^ Guiteras Holmes, Calixta, Perils of the Soul. The World View of a Tzotzil Indian. New York: The Free Press of Glencoe. 1961: 182-183 262
  5. ^ Danien, Elin C., Maya Folktales from the Alta Verapaz. University of Pennsylvania, Museum of Archaeology and Anthropology, Philadelphia 2004: 37-44; Thompson, J. Eric S. (1970). Maya History and Religion. Civilization of the American Indian Series, No. 99 :363-366 Norman: University of Oklahoma Press. ISBN 0-8061-0884-3.
  6. ^ 110-111 :Bierhorst,John, The Mythology of Mexico and Central America. Oxford U.P. 2002