מלחמת פרס-יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוון העתיקה
המעצמות ההלניסטיות העיקריות: מצרים התלמיית (כחול כהה), הממלכה הלסאוקית (צהוב), אפירוס (ורוד), מוקדון ויוון (ירוק), ממלכתו של ליסימכוס שהתפצלה אחרי מותו לשלל ממלכות  קטנות כגון ביתיניה ופרגמון (כתום)
פורטל יוון העתיקה

מלחמות פרס-יוון הוא הכינוי לסדרה של עימותים בין מספר פולייס (ערי-מדינה) ביוון הקלאסית לאימפריה הפרסית, אשר החלו בשנת 500 לפנה"ס ונמשכו אל תוך אמצע המאה החמישית לפנה"ס.

העימותים המרכזיים היו שתי הפלישות של הפרסים ליוון, הראשונה הקטנה יותר - בימי דריווש הראשון ב-490 לפנה"ס, והשנייה הגדולה יותר - בימי כסרכסס ובהנהגתו ב-479 - 480 לפנה"ס. היוונים הדפו את הפרסים בשתי הפלישות, למרות שלא כל ערי המדינה השתתפו בברית הלוחמת, וחלקן אף תמכו בפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלה ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד האיוני
האימפריה הפרסית בשיאה

היישובים היוונים לאורך החוף המערבי של אסיה הקטנה התנהלו כערי מדינה עצמאיות, מאז היווסדם במהלך הקולוניזציה היוונית ועד אמצע המאה השישית לפנה"ס, כאשר נכבשו על ידי קרויסוס מלך לידיה (בשנת 560 לפנה"ס), ונכבשו שוב על ידי כורש שהביס את הלידים בשנת 546 לפנה"ס. למראית עין נשמר השלטון האוטונומי של הערים. בפועל, תושבי הערים העלו מסים לאוצר הפרסי וסיפקו לאימפריה חיילים ואוניות מלחמה, ונשלטו על ידי טיראנים (שליט יחיד) מנאמני האימפריה הפרסית.

התסיסה כנגד הטיראנים שנתמכו על ידי הפרסים, (כשביוון הופלו באותה תקופה שלטונות הטיראנים), בתוספת ההתנגדות לשלטון זר, למסים ולשירות הצבאי שנכפה מטעמו, היו הגורמים העיקריים למרד הערים האיוניות שפרץ בשנת 500 לפנה"ס. פנייתם של המורדים לעזרת ערי יוון נדחתה על ידי ספרטה בגלל המרחק (הספרטנים מיעטו להתרחק מעירם, מפחד התמרדות ההלוטים), ונענתה על ידי אתונה וארטריה באויבויה. בתגובתן השונה של ספרטה ואתונה לבקשת המורדים מופיע לראשונה הדפוס שיחזור על עצמו בהמשך הקרבות עם הפרסים.

המרד התפשט לאורך כל חופי אסיה הקטנה - ממצר ההלספונטוס (דרדנלים) בצפון ועד לקפריסין בדרום - אך דוכא על ידי הפרסים, שכבשו שנית את ערי האיונים המתמרדות. המרד הסתיים סופית בשרפת מילטוס מנהיגת המרד לאחר קרב ימי באי לאדה, הסמוך בשנת 494 לפנה"ס.

הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא להפך, הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהערים. את הפולייס מיוון שסייעו למורדים, ואתונה בראשן, לעומת זאת, לא פטרו הפרסים ללא עונש. הם השתמשו בעזרה זו כאמתלה לפלישה ליוון כהמשך מגמת התפשטות האימפריה הפרסית מערבה, מגמה שהסתמנה בבירור כבר עם סיפוח תראקיה.

דריווש הראשון הסתפק במשלחת עונשין שהרסה את ארטריה ונלחמה מול האתונאים במרתון. כסרכסס, שהיה מלך חדש עם שאיפות להוסיף את חלקו לאימפריה הפרסית, הגיע עשר שנים לאחר מכן, בראש כל צבאו, בכוונה לכבוש את יוון כולה.

זירת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מלחמות פרס-יוון

המלחמה התנהלה כולה בחלקו הדרומי של חבל הבלקן ובים האיגאי, מקום שבו שוכנת יוון המודרנית. זהו חבל ארץ הררי עם שטחים מישוריים לא גדולים כל כך בין ההרים. השטח מתאים יותר ללוחמת חיל רגלים מאשר פרשים, למעט המישורים שבהם ניתן להפעיל מסות גדולות של פרשים.

גם הים האיגאי משופע באיים שיכולים לאפשר מעגן נוח ומוגן. הים האיגאי, שהוא חלק מהים התיכון, נוח בדרך כלל בקיץ, אך יכול להיות סוער בחורף. הרודוטוס אף מספר על סופה גדולה שהטביע חלק גדול מהצי הפרסי.

הלוחמה במלחמה זו, בדומה למלחמות אחרות בעת העתיקה, הייתה עונתית והתנהלה בעיקר בחודשי הקיץ.

הכוחות הלוחמים, פיקודם וציודם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הפרסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא ממלכת פרס

הצבא הפרסי הורכב משלושה יסודות עיקריים. היסוד החשוב ביותר והאיכותי ביותר בצבא הפרסי במלחמה היו בני פרס ומדי שמהם גויסו הפרשים הכבדים ובני האלמוות, יחידת חיל הרגלים הכבדים של הפרסים. היסוד החשוב האחר היו בני עמים שנכבשו בדורות הקודמים על ידי האימפריה הפרסית. החשובים ביניהם היו הפיניקים שתרמו את הצי המפואר שלהם למלחמה. החלק האחר היו בעלי ברית ושכירי חרב. חלק ניכר מבעלי הברית הפרסים למלחמה זו היו היוונים עצמם. חלק גדול מהפולייס היווניות הצטרפו דווקא לצד הפרסי ולא לברית ההלנית. הפוליס החשובה ביותר שהצטרפה לצד הפרסי הייתה תבאי.

ציודם של כוחות החי"ר הפרסיים היה בדרך כלל דל והם לא זכו לאימון מסודר כלשהו. לרוב הם צוידו בקשתות וכידוני הטלה ורק בני האלמוות, שמספרם עמד על 10,000 לוחמים, היו חמושים בצורה טובה. לעומת חיל הרגלים היה חיל הפרשים הפרסי איכותי וכלל מגוון רחב מאוד של יחידות, מפרשים כבדים המוגנים בשריון עד קשתים רכובים ויחידות נוספות.

חיל הפרשים היה החיל הדומיננטי בצבא הפרסי והוא זה שהכריע את מלחמותיה. במלחמתם נגד היוונים השתמשו הפרסים בחיל הפרשים העדיף שלהם על מנת לשלוט על השטחים המישוריים ובעזרתו הצליחו להגיע כל הדרך מהצפון עד אתונה ולשרוף אותה עד היסוד. בקרב נהגו הפרסים להשתמש הרבה בטקטיקות איגוף וירי מטווח רחוק על ידי קשתים רכובים. החי"ר גם הוא הרבה להשתמש בקשתות בתור נשקו העיקרי.

חיל הים הפרסי היה מורכב כולו מבעלי ברית פיניקים ויוונים מאסיה הקטנה. הפיניקים היו החלק המהימן יותר בחיל זה, בין היתר, בגלל היריבות המסחרית העתיקה בין היוונים לפיניקים. ספינת המלחמה הסטנדרטית של הצי הפרסי הייתה תלת חתרית והטקטיקה העיקרית הייתה ניגוח בעזרת איל ניגוח של הספינה היריבה. פשיטה על הסיפון לא הייתה מקובלת כשיטת לוחמה עיקרית.

הפיקוד העליון בשדה הקרב נמסר לידיו של המלך, חשיארש הראשון (קסרקסס) ולאחר עזיבתו לאציל בשם מרדוניוס, שנהרג בראש צבאותיו בקרב פלאטיה.

הצבא היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה יוונית בעת העתיקה
פלנקס, המערך הקרבי המקובל של החי"ר היווני
הופליט יווני בשריון ארד

בתקופה זו לא הייתה קיימת מדינה יוונית מאוחדת אחת, וכל אחת מהפולייס שהרכיבה את הברית תרמה את צבאותיה לכוח המשותף. שתי הפולייס החשובות ביותר היו אתונה, שתרמה הן צבא יבשה וצי וספרטה שתרמה בעיקר צבא יבשה. כוחותיהם הרכיבו כמחצית מכלל הצבא היווני המאוחד.

צבא היבשה היווני התבסס בעיקר על הופליטים, חיל הרגלים הכבד של יוון העתיקה. ההופליטים נהגו להסתדר בפלנקס צפופה בעומק של כמה שורות והקרב התנהל על ידי דחיפת היריב בכח המשקל של הפלנקס. הצבא הספרטני היה ידוע בכל רחבי יוון בעדיפותו על כוחות יבשתיים של פולייס אחרות והוא תרם רבות לניצחון היווני. חיל הפרשים היווני היה מועט ולא אפקטיבי יחסית לחיל הפרשים הפרסי.

הצי היווני היה בעל מבנה דומה לצי הפרסי וספינותיו היו מדגם דומה. גם הטקטיקות היו דומות בעיקרו של דבר.

ליוונים לא היה פיקוד עליון מסודר והדברים נקבעו אד הוק על ידי הברית, אם כי הפיקוד נמסר באופן כללי לספרטנים, כולל בהתנגשות הימית ליד סלמיס. לא רק שלא היה פיקוד מסודר לברית, לפעמים חלקי הברית נלחמו בנפרד משאר חבריה.

המלחמה בימי דריווש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מרתון

מרדוניוס, חתנו של דריווש, יצא בשליחות המלכות להסדיר את השלטון הפרסי בתראקיה, בראש כוח משולב של ים ויבשה. הוא אבד חלק גדול מהצי שלו, בסערה גדולה ליד הר אתוס, נפצע וחזר עם צבאו לפרס. לפי הרודוטוס, היה מסעו של מרדוניוס, צעד ראשון בהכנות למסע נגד אתונה, ובעקבות תוצאות מסעו, נבחרה דרך הים כדרך המתוכננת למסע העונשין.

בקיץ 490 לפנה"ס, יצא מסע של הצבא הפרסי בראשות המצביא דאטיס ליוון. לפי הערכות מודרניות, הכוח כלל כ-25,000 חיילים ו-120 ספינות. הכוח הפרסי לא נתקל בהתנגדות ימית ורוב האיים האגאים נכנעו בפניו. כשהצי הפרסי הגיע לאטיקה נחת הצבא במישור מרתון. הצבא היווני היה קטן יותר וכלל כ-11,000 חיילים. בקרב שהתחולל במרתון ניגף הצבא הפרסי ונסוג תוך אבדות כבדות והמסע לעבר אתונה נזנח.

הפלישה של חשיארש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות לעימות הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר חזרת משלחתו של דאטיס התחיל דריווש להתכונן לתקיפה שנייה וכוללת של יוון. ההכנות התעכבו בגלל מרידות במצרים ובבבל; בינתיים נפטר דריווש והוריש את ממלכתו ואת המלחמה ביוונים לבנו ויורשו חשיארש הראשון, הידוע יותר בכינויו היווני - כסרכסס, או בכינויו התנכי - אחשוורוש. אחרי כארבע שנות הכנות ואחרי דחייה בגלל מרידה נוספת, אסף חשיארש צבא גדול מאוד באסיה הקטנה, בקיץ ובסתיו של שנת 481 לפנה"ס.

לפי הירודוטוס, שנטה מאוד להפריז בכל הנוגע לאומדן כמויות, צבאו של חשיארש גויס מ-46 לאומים ברחבי האימפריה וגודלו היה חסר תקדים: מיליון ושבע מאות אלף רגלים, שמונים אלף פרשים, למעלה מחצי מיליון אנשי צי, ובסך-הכל כחמישה מיליון משתתפים, כמחצית מהם לוחמים. הללו נספרו על ידי הידחסות למבנה מגודר, שמנה כעשרת אלפים "מקומות עמידה". ובתיאור ציורי מסופר כיצד ייבשו הכוחות הפרסיים מקורות מים שונים בעוברם ביוון, בגלל מספרם הרב. חוקרים מודרניים נוקבים במספרים צנועים בהרבה. יחד עם זאת, החוקרים המודרניים חלוקים בדעותיהם ומציינים מספרים שונים מ-60 ועד 400 אלף חיילים בצבא היבשה הפרסי.

ההכנות היווניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכח הפלישה הצפויה, הקימו הפולייס היווניות ברית צבאית הידועה בשם הליגה ההלנית. בסך הכל הצליחו היוונים לגייס ככל הנראה בין 100,000 ל-110,000 חיילי יבשה וכ-400 תלת טוריות

ארטמיסיון ותרמופילאי - ים ויבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הצבא בים וביבשה
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב ארטמיסיון, קרב תרמופילאי

הכוח הפרסי התקדם במקביל – רגלי וימי, מה שהאריך מאוד את זמן המעבר ליוון, אלא שהצי יכול היה להבטיח הגנה על הרגלים מפני מיתקפה דרך הים ואיפשר מתיחה של קווי אספקה ארוכים וסדירים. בבוא הרגלים למיצר הלספונטוס נבנו עבורם שני גשרים מאניות וכך פסעו לאורך דרומה של תרקיה, בואכה יוון. בשלב זה הבינו היוונים כי הצבא הפרסי אינו מתכוון הפעם לבצע מסע ענישה נקודתי, כמו אז, עשר שנים לפני, מול אתונה וארטריה. חלק מהערים בצפון יוון, למשל אקנתוס, קיבלו את הפרסים ללא התנגדות. לאור הפלישה המתקדמת נערך כינוס מיוחד במצר קורינתוס, בין חברי הליגה ההלנית, כדי לגבש אסטרטגיה כוללת וצעדים טקטיים מול הפרסים. היה ברור לכולם כי הפרסים נעים במישור החוף ועל כן באים בחשבון מספר מעברים קלאסיים דרכם עשויים הפרסים לחדור לעומק יוון: האחד – מעבר טמפה בצפון תסאליה ליד הר אולימפוס, השני – מעבר תרמופילאי, צפונית לדוריס, השלישי - מעבר קיתאירון בין בויאוטיה לאטיקה והרביעי – מעבר האיסתמוס שבחבל קורינתוס.

כניעת התסאליים לפרסים, פסלה את האפשרות הראשונה וקידמה את האופציה השנייה – עיבוי מעבר תרמופילאי. למעבר הצר בין צוקי ההרים והים נשלחו כמה אלפי חיילים, ובכללם כ-300 ספרטנים מובחרים ובראש מלכם לאונידס הראשון. צפונית-מערבית לו, בארטמיסיון התמקם לו הצי המשותף של בעלות הברית. מדובר, אפוא, על כוח קטן יחסית, מול הצבא הפרסי האדיר, ואשר על כן כלל לא חלמו לבלום אותו ולהניסו. מטרת העמידה בתרמופילאי הייתה לעכב את קצב התקדמותו של הצבא הפרסי ובמקביל לנהל מערכה ימית נגד הצי שלו, ושם, האמינו האתונאים, יש להם יתרון על פני צי האויב. המערכה שהתנהלה בארטמיסיון החלה ב"מעורבות האלים": סערה נוראה שפרצה בים הסבה נזקים כבדים לספינות הפרסיות ולבנות בריתם, ואת הנזק הכבד ביותר הסבו תלת הטוריות, ספינות המלחמה האתונאיות. היום השלישי לקרבות היה שקול בין הכוחות והאבידות היו קשות לשני הצדדים. הצי הפרסי נסוג לים הפתוח והצי האתונאי הדרים לעבר דרום מערב אטיקה.

המערכה היבשתית, שנועדה לעכב את החיל הפרסי, התנהלה, כמתוכנן, במעבר תרמופילאי. הגל הפרסי הראשון נבלם על ידי בני ספרטה, וכך היה גם גורלו של גל המתקפה השני. אחר-כך הכניס חשיארש אל תוך המערכה את "בני האלמוות" שלו, כוח מובחר, לבוש שחור, ששמו יצא לו למרחוק, אך גם הוא נבלם ונהדף על ידי הכוח האתונאי והספרטני.

כפי שמסופר אצל הרודוטוס, גילה רועה יווני בשם אפיאלטס לפרסים מעבר צר, שביל עוקף את המעבר, ובלילה נשלחו "בני האלמוות" לבחון את השביל, נתקלו במארב של בני הפוקים (פוקיס שוכנת מערבית משם), אשר נסוגו מערבה מתוך שיקול לבלום את הפרסים, אלא שהאחרונים פנו מזרחה, אל מעבר למעבר תרמופילאי. לאונידס הבין כי אין טעם בהגנה עיקשת על המעבר, שלח את רוב הכוח דרומה, ונשאר במקום עם 300 חיילים, ובכללם היחידה המובחרת שלו. עם הנץ השחר נערך קרב פנים אל פנים קשה ומתיש. בנפול לאונידס הגנו הספרטנים בחירוף נפש על גופת מלכם הנערץ עד שנהרגו כולם.

נטישת אתונה וקרב סלמיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלת טורית - ספינת המלחמה העיקרית של התקופה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב סלמיס

בהיוודע תוצאות הקרב בתרמופילאי, נסוגו כוחות הרגלים של הצבא היווני המשותף לרצועת האיסתמוס, ואילו הצי עקף את כף סוניון שמדרום-מזרח לאטיקה והחל להתכנס לעבר מצר סלמיס.

תושבי אתונה החליטו, בשכנועו של מנהיגם תמיסטוקלס, לנטוש את העיר למקום מבטחים ולמקד את המאמץ המלחמתי בפרסים - בים, במקום לבזבז אותו על הגנת העיר בקרב יבשתי אבוד מראש. היה ברור כי עיקר משקל המלחמה מונח היה עכשיו על כתפי הצי. החלטת אספת העם האתונאי מופיעה בכתובת טרויזן משנת 480 לפנה"ס.

האורקל מדלפי ניבא ש "רק חומות עץ יגנו על אתונה". לפי פרשנותו של תמיסטוקלס, "חומות העץ" שיגנו על אתונה הן אניות הצי, וכך שכנע את בני אתונה לעזוב את העיר. נטישת העיר, לא נתפשה כתבוסה צבאית או ככניעה, היות שמהות העיר, לפי התפיסה היוונית, טמונה בקהיליית אזרחיה ולא בקרקע שבין חומותיה, הפוליס הם האתונאים ולא אתונה הגאוגרפית.

תושבי אתונה פונו מהעיר על ידי הצי היווני. מיעוט התושבים שפירשו את נבואת האוראקל כלשונה וסירבו להתפנות, התבצרו באקרופוליס מעבר לחומות העץ של העיר, והוצאו להורג על ידי הפרסים שנכנסו לעיר, הרסו אותה והעלו אותה באש.

הכוחות היוונים והפרסים עמדו זה מול זה ללא פעילות. אניות היוונים במצר סלמיס, ואניות הפרסים במספרן העדיף, במעגן הפתוח של פלרון. לפי הרודוטוס, הצי היווני מנה 378 ספינות, והצי הפרסי הגדול ממנו בהרבה, מנה כ-1200 ספינות, אך מחקרים מודרניים מעריכים את הצי הפרסי כלא גדול מ- 650-800 ספינות.

הספרטנים, כמו תמיד, רצו להילחם קרוב לבית והציעו להתבצר במעבר האיסתמוס. תמיסטוקלס טען שחייבים להילחם מול הפרסים בים, בסלמיס, כי בכל מקום קרב אחר, הצי הפרסי יצ‏ייד ויג‏בה את הצבא בלי תלות במספר הביצורים שיקימו הספרטנים. הוא נתמך על ידי האתונאים, בני מגארה ואייגינה.

תמיסטוקלס, שרצה לגרור את הצי הפרסי לתוך מיצרי סלמיס הצרים ולהימנע מקרב בים הפתוח, שלח שליח למלך חשיארש, לשכנעו שהיוונים, אשר לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם על מקום הקרב, עומדים לחמוק בספינותיהם בלילה. גרסת הרודוטוס טוענת שהוא העביר את המידע למלך הפרסי כדי למנוע מהפלופונסים לפרוש ליבשה.

מכל מקום, חשיארש האמין לשליח, ושלח את השייטת המצרית מהצי שלו, לחסום את המעבר המערבי של המצרים כדי למנוע את יציאת הספינות היווניות. במשך הלילה חיפשו הספינות הפרסיות במפרץ את היוונים הנמלטים, בזמן שאלו ישנו בספינותיהם. הקרב הגורלי התחולל בראשית סתיו 480 לפנה"ס. עם הנץ השחר. חשיארש היה ישוב על כיסא מוזהב בראש אחד ההרים הצופים לעבר המצר, והתבונן בתנועות הקרב.

הצי היווני התגרה בפרסי ועשה עצמו נסוג, כשהוא מושך אליו את הספינות הפרסיות הכבדות, אל תוך המצר. אז סבו הטריירות - ספינות המלחמה האתונאיות הקלות, לאחור, תוך תמרונים מהירים, ואליהן הצטרפו כוחות צי נוספים שהתחבאו מאחורי סלעי המצר, והחלה ההתכתשות הימית, שסופה מפלה פרסית נחרצת. בקרב זה הבקיעו טריירות רבות את בטנן של האניות הפרסיות ושברו את משוטי האחרות על–ידי המבנה המחודד ה"כרישי" שבחרטומן. לפחות 200 ספינות פרסיות הוטבעו ומפקד הצי הפרסי נהרג בקרב.

שארית הצי הפרסי נסוגה לים הפתוח, ואילו היוונים לא הסתכנו במרדף ושבו לארצם. המלך הפרסי ופמלייתו עזבו את יוון לכיוון פרס, ואילו חלק הארי של הצבא, תחת פיקודו של מרדוניוס יצא לצפון יוון, לבויאוטיה ותסאליה בנות בריתו להיערך להתקפה הבאה. הצי הפרסי התפרק; היחידות המובחרות של הצי הפיניקי חזרו הביתה מחשש לעונשו של חשיארש, וביחידות שנשארו, הצי של הערים האיוניות ושל ערים יווניות באסיה הקטנה, הפרסים לא בטחו כשותפים לקרב.

פלטאיה ומיקאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב שלחו הפרסים לאתונה את אלכסנדר השני, מלך מוקדון, להציע ברית בין פרס לאתונה, אשר תכלול פיצוי פרסי על הנזקים שנגרמו לעיר על ידי הפלישה הפרסית וכן את הרחבת גבולותיה של אתונה. האתונאים סירבו, אך ההצעה טלטלה את הספרטנים שהתמהמהו עד אז, וגרמה להם להבטיח להצטרף לאתונה למלחמה בפרסים. מכיוון שהמערכה אמורה הייתה להתנהל ביבשה, הייתה חשיבות רבה לצבא הספרטני, שכוחו היה ביבשה, לעומת האתונאים שכוחם היה בים.

בפועל, כאשר הצבא הפרסי התחיל לנוע לעבר אתיקה, הספרטנים, כמו בערבי הקרבות הקודמים, היו עסוקים בחגיגות פולחניות ולא זזו, כמו כן הסתבכו במסע ימי מיותר לאסיה הקטנה.

הפרסים תקפו מצפון. מרדוניוס, המצביא הפרסי, הציע שוב לבני אתונה לכרות ברית אך הם סירבו ונאלצו שוב לפנות את עירם ולהתמקם בסלמיס. הפעם הם הבהירו לספרטנים שאם אינם מצטרפים לקרב, הם יישארו לבדם מול הפרסים כי האתונאים יפרשו. נוכח האיום, התעשתו בני ספרטה ושיגרו את צבאם - כ-45,000 לוחמים. הפרסים, לאחר שכילו זעמם בבנייני אתונה, עזבו את אטיקה והתכוננו להתעמתות הצפויה בבויאוטיה שמצפון-מערב לאתונה.

על צבא הברית היוונית פיקד פאוסניאס, בן אחיו של המלך לאונידס, גיבור קרב תרמופילאי, מצביא חסר ניסיון, חסר דמיון וכריזמה. על הצבא הפרסי פיקד מרדוניוס, שנחשב מצביא מוכשר נבון ובעל ניסיון.

שני הצבאות נערכו ליד פלטאיה, בסמוך למעבר קיתאירון באוגוסט 479 לפנה"ס. כל צד ביקש לנצל את יתרונו הטקטי: היוונים העדיפו להילחם בגבעות בגלל לוחמי הרגלים שלהם, והפרסים להפך, העדיפו את המישור בגלל הפרשים. אחרי עשרה ימי המתנה תקפו הפרסים ראשונים, ובמיקום הגאוגרפי הנחות מבחינתם - הגבעות. הקרב, שאין לגביו הרבה מידע, הסתיים במפלה קשה של הפרסים ובמות מנהיגם, מרדוניוס. הפעם, כנראה על יסוד נקמני, לא לקחו היוונים שבויים, אלא המיתו את החיילים הפרסיים שהצליחו לשרוד.

במקביל התנהלה מערכה גם בים, כשהצי היווני מוכן להתמודד עם הצי הפרסי ליד מילטוס שבאסיה הקטנה. בסופו של דבר התנהל הקרב על היבשה בכף מיקאלה והסתיים אף הוא בכישלון פרסי. שני הקרבות התנהלו באותם ימים בסוף חודש אוגוסט.

ברור היה שערי יוון אשר שיתפו פעולה עם הפרסים, כגון בתסאליה ובבויאוטיה, תענשנה קשות, וכך היה בשנת 479 לפנה"ס. בשנה זו השלימו היוונים את סילוק ההשפעה פרסית מתחום יוון היבשתית. המעוז הפרסי האחרון בתראקיה היה איון שעל הנהר סטרימון, ובשנת 471 לפנה"ס הוא נפל בידי המצביא האתונאי קימון בן מילטיאדס.

משמעות המלחמות והשפעתן בתולדות יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות עם הפרסים הסתיימו אפוא בניצחון הלני. את מהלכי הניצחון ניצלה בעיקר אתונה. היא הפכה לאימפריה כלכלית, מסחרית וצבאית. אתונה הייתה למעצמה ימית, חסרת תקדים בהיסטוריה ההלנית, ובמקביל חיזקה את יסודותיה הדמוקרטיים, מכיוון שכוחם של פשוטי העם – החיילים הקלים ובעיקר לוחמי הצי – עלה והם היו ראויים לזכויות, וזכויות הן הבסיס למשטר דמוקרטי.

לאחר המלחמה העיר דוריסקוס הייתה העיר היוונית היחידה שנשארה בשליטת הפרסים וכל הניסיונות של היוונים להחזיר אותה לשליטתם לא צלחו.

האימפריה האתונאית הקימה ברית בשם הברית האטית-דלית, שאחת ממטרותיה המרכזיות הייתה לשחרר את היוונים שהיו עדיין תחת שלטון פרס, ולהגן על אלה שכבר השתחררו מהעול הפרסי. מול אתונה התחזקה ספרטה כמעצמה יבשתית וכבעלת משטר אריסטוקרטי-אוליגרכי. העימות בין שתי המעצמות היה אפוא קרוב, והוא פרץ בשנת 431 לפנה"סהמלחמה הפלופונסית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון, תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי, מוסד ביאליק, תשל"א
  • הרודוטוס היסטוריה, תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998
  • משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, תשס"ב
  • בנימין שימרון ורחל צלניק, הרודוטוס ומלחמות פרס, האוניברסיטה הפתוחה, 1979