מסע הצלב האלביגנזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסע הצלב האלביגנזי
תאריכי הסכסוך 1209–1229 (כ־20 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום אוקסיטניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אבירים צלבנים טובחים בקתרים; איור כתב-יד (צויר בין 1332 ל-1350).

מסע הצלב האַלְבִּיגֶנְזִי, המכונה גם מסע הצלב הקתרי, היה מערכה צבאית שהתנהלה בין 1209 ל-1229 בחבלים דוברי האוקסיטנית בדרום צרפת של היום, ובפרט בלֶנְגָּדוֹק. הכנסייה הקתולית יזמה אותה, לטענתה, כדי לשרש את המינות הקתרית – מאמיניה של זו נודעו גם כ"אלביגנזים", שם שנגזר מהעיר אלבי, אחד ממעוזיהם – שפשתה באזור. בפועל הפכה המערכה למלחמת כיבוש של האצילים שנטלו בה חלק, בראשות סימון הרביעי דה מונפור. הלה הצליח להשתלט על מרבית הנחלות בחבל, אך מעשי הטבח, גזילת הקרקעות והרדיפות הדתיות שהוביל קוממו עליו את כלל האוכלוסייה. לאחר מותו ב-1218 איבדו הפולשים את התנופה, והאצולה המקומית, בהנהגת רמון השישי, רוזן טולוז, הדפה אותם.

ב-1226 יצא לואי השמיני, מלך צרפת למערכה נוספת בדרום, ומקץ שלוש שנים ניצח השלטון המרכזי. רמון השביעי, רוזן טולוז (אנ') אולץ להכיר בעליונותם של המלך והכנסייה הקתולית; הוא היה האחרון לשושלתו, ואחרי מותו נשלטו אדמותיו על ידי בית קאפה. האוטונומיה היחסית של החבלים האוקסיטניים תמה, והם הוכפפו יותר ויותר לכתר הצרפתי. המאבק בקתרים הוביל את הכנסייה לייסד את האינקוויזיציה, שהתבססה באזור לאחר הכניעה ופתחה בחיסול שיטתי של המינות, שנמשך עוד כמאה שנה. המסדר הדומיניקני התפתח גם הוא מתוך אותו הקשר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קתרים
נזירים פרנציסקנים נחרדים למראה פרפקטי קתרים העורכים קונסולמנטום למאמין.

במאות ה-12 וה-13 התפשטה במערב אירופה, בעיקר בדרום צרפת וצפון איטליה של היום, כת דתית שאוהדיה נודעו כ"קתרים". בצרפת הם כונו "אלביגנזים" על שם אחד ממרכזיהם, העיר אלבי, ובמאה ה-13 הפכו המונחים לנרדפים. טיבה של אמונתם אינו ברור כל צרכו והידע על אודותיו מסתמך בעיקר על רשומות הכנסייה. לפי תיעוד זה, הם אחזו בתאולוגיה גנוסטית. לפי אסכולות תאולוגיות גנוסטיות ישנה הפרדה בין שתי ישויות טרנסצנדנטיות, האחת היא האל העליון ויוצר הרוח, והשני הוא האל הבורא המכונה דמיורג, ונחשב לרע. האל הרע ברא את עולם החומר וכלא בו את הרוח של האל הטוב, שהיא נשמת האדם ששואפת להשתחרר מהכלא החומרי ולהתאחד עם האל העליון. הימלטות ממעגל הלידה מחדש הייתה אפשרית רק באמצעות חיי פרישות קפדניים והימנעות מהגשמי ככל הניתן.

הקתרים האדוקים, שהיוו מעין מנהיגות דתית והיו מסורים באופן מלא לדרכם, כונו פֶּרפֶקְטִי, "מושלמים" (המונח עצמו הוא תרגום לטיני; המקור האוקסיטני אינו ידוע), או bons hommes et bonnes dames "אנשים טובים ונשים טובות". מאחר ששללו את החומריות, סירבו להאמין בכך שישו התקיים בבשר, סבל גופנית או קם לתחייה מן המתים בגופו אלא טענו שכל אלו היו אשליה. הם דחו את הסקרמנטים של הטבלת תינוקות, סעודת האדון, ההמשחה האחרונה (אנ') ועוד, ושללו את תקפותה של הברית הישנה מאחר שטענו כי נכתבה על ידי מאמיני האל הרע.

הפרפקטי התנזרו ממין וסירבו לאכול כל דבר שבא לעולם ממגע מיני, ולכן היו צמחונים (למעט דגים, שסברו אז בטעות כי התרבותם אינה תלויה בכך). אורח החיים הסגפני אומץ רק על ידי מעטים, ורוב הקתרים השתייכו לשכבה הרחבה של קרֶדֶנטֶס, "מאמינים". לפי הדיווחים, האחרונים הסתפקו בכך שייערך להם קוֹנסוֹלׇמֶנטוּם (consolamentum), "טקס ניחומין" שהיה מין היטהרות טקסית, על ערש דוויי. אחריו היה המאמין מתנזר כדרך האדוקים, ונשמת מי שעבר אותו הייתה משתחררת במותו. האופי העממי שלה, פשטות טקסיה הדתיים והדוגמה המוסרית שהציבו הפרפקטי הדלים לעומת הממסד הכנסייתי העשיר הביאו לאהדה רבה כלפי הקתריות בקרב פשוטי העם והאצולה כאחד,[1] אף כי המשתייכים לה היוו תמיד מיעוט. מאחר שהיו משולבים היטב באוכלוסייה, כמעט ולא ניתן היה להבחין בין קתולי לקתרי הממוצע שלא חפץ להתבלט. הם התבססו במיוחד באזורים דוברי-האוקסיטנית סמוך לשפת הים התיכון, שם נהנו מהאקלים הפוליטי הסובלני יחסית.[2]

שאלת מקורה של הקתריות לוטה בערפל. אמונתם הדואליסטית הושפעה אולי מהכופרים הבוגומילים ששגשגו בבלקן ובסביבותיו. לפי מקור שאמינותו לא ברורה, הגיע הבישוף הבוגומילי ניקטאס (אנ') מקונסטנטינופול לסביבות טולוז בערך ב-1170 על מנת להמיר את המקומיים, שאחזו עדיין בגרסה מתונה של הדואליזם. הוא ערך מועצה והסמיך שישה בישופים בני המקום. היסטוריונים ניסו לקשר בין הקתריות לתנועה הפאוליקנית (Paulicianism) בארמניה ולהשפעות גנוסטיות שהוסיפו להתקיים באירופה הלטינית.[3]

חוקרים אחדים אף הרחיקו לכת וטענו כי למעשה, לא היו הקתרים מאורגנים ככת וגם לא כופרים, אלא העריצו נכבדים מקומיים שלא השתייכו לממסד הכנסייתי וחיו חיי פרישות ומוסר קפדניים, ותו לא.[4]

בעוד שהקתרים או כתות דומות נרדפו והועלו על המוקד בחבל הריין ובאנגליה סביב אמצע המאה ה-12, התפשטותה של תנועת המינות בדרום צרפת והסובלנות שנהגה בה האצולה שם עוררה דאגה רבה בכנסייה. כבר ב-1165 ערך בישוף נרבון ויכוח פומבי עם "האנשים הטובים" בלומבה (Lombers) הסמוכה לאלבי, שהסתיים בכישלון הקתולים.

ברנאר מקלרבו הרבה להטיף נגד "שועלים קטנים מחבלים כרמים" באזור ולגנות את אדישות השלטונות כלפי התופעה, תוך שהוא מודה שהמוסר הירוד של הכנסייה שיחק בכך תפקיד וקורא לחזרה לפשטות וצניעות. גם הוא הצליח לבלום את הקתריות רק לזמן מה. ב-1179 התכנסה ברומא ועידת לטראנו השלישית (אנ'); האפיפיור אלכסנדר השלישי ו-302 הבישופים הנוכחים הכריזו נידוי גמור על הקתרים ועל כל המשתף פעולה עמם. ב-1181 הוביל שליח אפיפיורי כח צבאי קטן, שסיפק לו רוזן טולוז, השתלט על העיר לאבור (Lavaur, Tarn) והשליט את מרות הכנסייה במקום. זה היה המהלך הצבאי היחיד נגד הקתרים בכמעט שלושים השנים הבאות. למגינת ליבם של האפיפיורים, המאמצים נגד התנועה בדרום צרפת נכשלו אל מול האדישות, אם לא האהדה, שרחשה כלפיה האצולה.[5]

רקע פוליטי וכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבל לֶנְגָּדוֹק היה באותה תקופה בעל רמת עיור גבוהה ועשיר למדי. הוא היווה חלק מקונפדרציה של אראגון וקטלוניה (ממלכת אראגון) והשלטון בו התפזר בין אצילים מקומיים, הרוזנים מבית טולוז, והוויקונטים מבית טרנקבל (Trencavel) ומועצות הערים. גם הבישופים המקומיים היו סובלניים כלפי האמונה הקתרית ומספר חסידיה הלך וגדל בהתמדה. באזור זה דיברו בשפה האוקסיטנית, להבדיל מהשפה המדוברת במחוזות הצרפתיים הצפוניים יותר.

בתי האצולה של טולוז ושל טרנקבל קיימו ביניהם יחסים מורכבים, שכללו קשרי משפחה, אך גם יריבות שנבעה מכך שטרנקבל היה וסל של טולוז, אך נהג בעצמאות יתירה. לכל אחת מהמשפחות האלה היו גם קשרים נוספים עם בתי אצולה גדולים והיו להן גם אחוזות נוספות, באזורים אחרים, אחוזות שדרכן היו וסלים של אחרים. פסיפס הקשרים שלהם יצר קואליציות בלתי צפויות של אינטרסים ושל יריבויות.

בחבל בחשו באותה תקופה שלוש מעצמות מקומיות, אנגליה, צרפת וממלכת אראגון. מלכי המדינות האלה דאגו לחתן בנות משפחה עם המשפחות השולטות בחבל ובעיקר עם רוזנות טולוז. למדינות אלה היו גם יריבויות נוספות, לכן, כל עוד צרפת ואנגליה התכתשו ביניהן וממלכת אראגון הייתה עסוקה עם המורים, שמרה רוזנות טולוז על עצמאות.

להבדיל מצפון צרפת, בדרום כל הבנים והבנות היו שותפים שווים בירושת הוריהם, לכן הבעלות על האחוזות התפצלה בין יורשים מרובים והאחוזות עצמן נוהלו על ידי מנהלים מטעמם. מצב זה מנע אפשרות של יצירת מוקדי כוח מקומיים הסרים לפקודת האדון בשעת מלחמה והאצילים, באין להם לוחמים מקומיים, נזקקו לצבאות שכירים.

גם הערים בדרום צרפת נהנו מאוטונומיה רבה והתנגדו להתערבות האצולה בענייניהם. שליטי רוזנות טולוז, שקדמו לרמון השישי, ניסו לדכא את הקתרים, אך ביזור הכוח, עצמאות הערים והאווירה הסובלנית של החבל הכשילו את מאמציהם. גם רמון השישי ניסה זאת, אך במהרה ויתר על כך. בין רמון השישי ובין האפיפיורות היו גם סכסוכי קרקעות שונים, בחבל ובמקומות נוספים בהם היו לרוזן טולוז נחלות.

האירועים שקדמו למסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטיף דומיניקוס הקדוש, ציור של קלאודיו קואלו

הכנסייה הקתולית ראתה בקתרים תנועת כפירה וכל מאמציה להשיב את המקומיים אל חיק האמונה עלו בתוהו. ב-1198, כשנבחר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, החליט לחסל את המינות הקתרית ופעל לשם כך בדרכים רבות ומגוונות, פעילות זו זכתה לשם הקוד "עסקי השלום והאמונה" (negotium pacis et fidei). למשימה נשלחו הנזירים הקתולים שניסו להמיר את הקתרים לקתוליות בדרכי נעם, אך לא הצליחו לשכנע את המאמינים הקתרים, שרבים מהם היו משכילים ובקיאים ברזי הדת יותר מהנזירים והסתייגו מאנשי הכמורה הקתוליים שאורחות חייהם היו רחוקים מהאידיאל אליו הטיפו. המטיף הנודע של התקופה, דומיניקוס, שהתגייס למשימה יחד עם הבישוף הספרדי של אוסמה (איש צנוע שקרא ליתר הכמרים לוותר על הפמליות המפוארות, ולנהוג בצניעות כדוגמת האלביגנזים), זכה רק לחסידים בודדים.[6]

בעקבות הכישלון הציע לאפיפיור להקים מסדר של אחים מטיפים, שיהיו משכילים יותר ובקיאים יותר, כדי שיוכלו להתמודד עם הקתרים. ההצעה הזאת הובילה בסופו של דבר, כעבור שנים, להקמת מסדר האחים המטיפים, הידוע בשם המסדר הדומיניקני. כשגם רישום מנהיגי הקתרים על ידי הנזירים הקתוליים (לצורך הפחדתם) לא פעל, הופעלו אמצעים חריפים יותר. ב-1204 האפיפיור ביטל את סמכות הבישופים המקומיים ומינה שליחים משלו במקומם. האפיפיור ניסה לגייס לעזרתו את האצולה המקומית וב-1206 נידה את האצילים אוהדי הקתרים (הוכרזו כ"פדי") ולבסוף, ב-1207 נידה את רוזן טולוז החשוב, רמון השישי. בינואר 1208 נפגש הרוזן עם שליח האפיפיור, פייר דה קסטלנו (Pierre de Castelnau). הם התעמתו מילולית, ולמחרת קסטלנו נרצח.

מהלכי מסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבל לנגדוק ערב מסע הצלב. ירוק חזק: שטח רוזנות טולוז; ירוק בהיר: ווסאלים של טולוז; צהוב-ירוק: ממלכת אראגון; חום: ווסאלים של אראגון.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החליט להוציא לפועל מסע צלב נגד המאמינים הקתרים ופנה לפיליפ השני, מלך צרפת, ולאציליו. על מנת לייצור את המניע להתגייסות לוחמים למען מסע הצלב. האפיפיור הבטיח ללוחמים, בנוסף להטבות הצפויות להם כשיגיעו לעולם הבא, שהובטחו גם למשתתפי יתר מסעי הצלב, גם את רכוש הקתרים, כולל אדמותיהם. ברונים צרפתיים צפוניים עניים רבים, שלטשו עין אל היישובים המשגשגים של הדרום, נהרו אל צבא הצלב.

1209 - 1215 הכיבוש הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של מסע הצלב האלביגנזי, שהתחיל ב-1209, נקרא גם מסע הצלב של הברונים, כי מלך צרפת, דוכס בורגונדי ומספר רוזנים שהאפיפיור הציע להם לעמוד בראש מסע הצלב, סירבו, היות שיתר המשתתפים היו ברונים שווי דרגה, הפיקוד הוטל על שליח האפיפיור, ארנו אמורי.

עד אמצע 1209 התרכז בליון צבא של כעשרת אלפים צלבנים (יש גם המעריכים אותו בכמות כפולה ויש המפליגים עד מספר של מאה אלף לוחמים), אצילים צרפתים צפוניים. בשלב זה הצבא הצלבני יצא למסע אל אזורי הקתרים.

ביטול נידויו של רוזן טולוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן רמון מטולוז, שהבין מה עלול להתרחש והיה מודע לעוצמת הנידוי האפיפיורי, חיפש דרך להשלים עם הכס הקדוש ופנה לשם כך לאחד משליחי האפיפיור, איש בשם מילון. מילון הציב תנאים קשים ומשפילים ובהם נסיעה לסן ג'יל (Saint-Gilles, Gard), כדי להביע שם חרטה, מסירה מרצונו של שבעת טירותיו בפרובאנס והצטרפות למסע צלב. הרוזן עמד בכל התנאים, התייצב בכנסיית סן ג'יל כשרק מכנסיים קצרים ופשוטים לגופו, נתן לדיאקון לענוד לו עניבת חבל לצווארו ובעוד זה מוביל אותו בחבל, דיאקון אחר הצליף בו ולבסוף, בפתח הכנסייה, השתטח ארצה ופתח בתפילה, בעוד השליח האפיפיורי אוכל להנאתו את ארוחת הצהריים. רוזן טולוז הכריז על הצטרפותו למסע הצלב האלביגנזי ונידויו בוטל.[6]

הצבא הצלבני, שבראשו עמדו הדוכס הבורגונדי, הרוזן מנווארה, הצלבן הוותיק, סימון הרביעי דה מונפור, בישופים רבים וגם הרוזן מטולוז, כולם בראשי גדודיהם, פנה אל מונפלייה ואל מחוזותיו של ויקונט רמון רוג'יה (Raymond Roger Trencavel) אדון אלבי וקרקסון. רמון רוג'יה הלך בעקבות אדונו (היה וסל של רמון מטולוז) וקרוב משפחתו וחיפש דרך להשלים עם שליחי האפיפיור, אך ניסיונותיו נדחו והוא שב לאחוזותיו והכין אותן למלחמה ולמצור. רמון רוג'יה עצמו לא היה קתרי, אך נקט עמדה סובלנית כלפי הדתות והסתמך במידה רבה על היהודים המקומיים בניהול ענייניו. ויקונט רמון רוג'יה התבצר עם נאמניו במצודתו שבקרקסון.

טבח בזייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של צזאריוס מהייסטרבאך

ביולי 1209 כבשו הצלבנים את העיירה סרוויאן (Servian) ופנו אל העיר המבוצרת בזייה. הצלבנים תבעו שיסגירו לידיהם את הקתרים, אך העירונים סירבו והתבצרו.

קיומו של מרכז קתרי משמעותי בין תושבי העיר היה ידוע כבר מ-1167, כשקתרי תושב העיר התנקש בוויקונט רמון רוג'יה הראשון מבית טרנקבל, כנקמה על כך שאחד מאביריו רצח קתרי. ב-1169, הבן של הוויקונט שנרצח, רמון רוג'יה השני, בזז את העיר בתגובה לרצח אביו. ב-1206 הגיעו למקום דומיניקוס הקדוש ופייר דה קסטלנו (שרציחתו הציתה את מסע הצלב) והם התעמתו עם התושבים.[7]

הצלבנים כיתרו את העיר והטילו עליה מצור ולאחר ניסיון הימלטות כושל של התושבים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. אף על פי שתושבי העיר ידעו על קיומם של 500 קתרים בלבד, נטבחו כולם, כולל מאתיים בני הקהילה היהודית המקומית העתיקה. על פי הסופר צזאריוס מהייסטרבאך אחד מראשי צבא הצלבנים שאל את נציג האפיפיור, ארנו אמורי, איך יוכל להבדיל בין הקתרים ובין יתר תושבי העיר, שהיו קתולים נאמנים ועל כך השיב הלז: Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius (הרגו אותם, וְיֹדַ֨ע אלוהים אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ).[8] בצד הצלבני היה גם נזיר ציסטרציאני בשם פיטר דה וו דה סֶרנֶה, שכעבור עשר שנים כתב את ההיסטוריה של המערכה האלביגנזית. שליח האפיפיור דיווח לרומא כי 20,000 מתו, מספר מוגזם שהיה לכל הפחות כפול מכלל האוכלוסייה; חוקרים מודרניים מתקשים להעריך את האבדות, אך בהינתן העובדה שבזייה המשיכה לתפקד כמרכז סחר, אומדים אותן בין כמה מאות לכמה אלפים.[9] הידיעות על הטבח נפוצו במהירות רבה ותושביהם של יישובים רבים נבעתו והחליטו לקבל את העול האפיפיורי.

בסתיו 1209, ז'ירוֹ דה פֶּפְייה, האדון של אחוזה הממוקמת בין קרקסון ובין מינרב (Minerve, Hérault), הצטרף אל הצלבנים לאחר נפילת בזייה, אך מאוחר יותר התמרד, כבש את מבצר פואיסרגייה (Puisserguier) ושבה שני אבירים ממשמר המבצר. דה מונפור הגיע כדי להגיש עזרה, אך ז'ירוֹ דה פֶּפְייה כבר התרחק עם שבוייו אל מינרב. לשם נקמה התעלל הלז בשבויים, עיוור אותם וכרת את אפם ואת שפתם העליונה ושלח אותם בעירום בקור אל קרקסון.[7]

נפילת קרקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתרים מגורשים מקרקסון בשנת 1209

הצלבנים פנו אל קרקסון, עיר מבוצרת היטב, שסבלה מאכלוס יתר, בגלל בואם של פליטים רבים. תוספת התושבים הכבידה על אספקת המים, כי לא היו די מקורות מוגנים ועבור המים הנוספים היו צריכים להגיע לנחל. הצלבנים הגיעו לעיר ב-1 באוגוסט 1209 והטילו מצור. פרו השני, מלך אראגון, שהיה האדון הפאודלי של קרקסון (הוויקונט לבית טרנקבל היה וסל שלו) וגיסו של הרוזן רמון השישי מבית טולוז והיו לו מוניטין גדולים ממלחמותיו עם המורים בספרד, בא וניסה לתווך, אך ארנו אמורי, ראש הצלבנים לא היה מוכן לשום פשרה והמלך הסתלק. ב-7 באוגוסט נכבשו שתי השכונות שבין העיר המבוצרת ובין הנחל ונותקה אספקת המים לעיר. הוויקונט רמון רוג'יה ניסה לשאת ולתת עם הצרים, אך נשבה במהלך המשא ומתן עצמו. העיר נכנעה ב-15 באוגוסט. כאן חסו על חיי הנצורים, אך הם אולצו לעזוב את העיר במערומיהם או לפי גרסה אחרת, בתחתונים וחולצות בלבד.

מנהיגי הצלבנים, שלא היו מעוניינים בקרקעות הבעיתיות של האזור, הרוזן של נוור (אנ') והרוזן סן פול, שבו בסתיו לאחוזותיהם הצפוניות. הדוכס של בורגונדי נשאר עד ספטמבר עם 300 לוחמים. הוא שפט ושרף שני קתרים. הוויקונט השלישי לבית טרנקבל מת בשביו ב-10 בנובמבר. אלמנתו ובנו מצאו מקלט אצל הרוזן דה פואה, שאחותו, אסקלרמונדה, הייתה קתרית. סימון הרביעי דה מונפור, שפעל בצד הצלבנים, ביקש לעצמו את השלטון על קרקסון, אלבי, בזייה ואזור ראזס. הוא נבחר על ידי הצלבנים לוויקונט החדש של מחוזות אלה ובדצמבר 1209 הכיר בו הכס הקדוש כווסל ישיר של האפיפיור.

לאחר נפילת קרקסון נכנעו ללא קרב יישובים רבים. הערים אלבי, קסטלנודארי (Castelnaudary), קאסטרוס, פאנג'אוס, לימו (Limoux), לומבר, מונרֵיאל (Montréal, Aude) נפלו בסתיו של אותה שנה. בכמה מערים אלה פרצו לאחר מכן מרידות.

אוטו דה פה של קתרים בניהולו של דומיניקוס הקדוש המתואר בציור משנת 1475

הקרבות נמשכו סביב העיר לאסטור (Châteaux de Lastours) והמבצר קַבארה שהותקף בדצמבר, אך פייר-רוז'ה דה קַבארה (Pierre Roger de Cabaret) התגונן בהצלחה והקרבות נפסקו במהלך החורף. לאזור הגיעו צלבנים חדשים ובמרץ 1210, לאחר מצור קצר, נכבשה העיר ברם. העיר המבוצרת היטב, מינרב, הוקפה ביוני, אך החזיקה מעמד עד 22 ביולי, כשהצרים הצליחו להרוס להם את הבאר העיקרית. לנכנעים הוצע להמיר את דתם ו-140 מאמינים שסירבו הועלו על המוקד. באוגוסט הוקפה מצודת טרם ולמרות מאמציו של פייר-רוז'ה דה קַבארה לפגוע במצור היא נפלה בדצמבר.

מסע הכיבושים של סימון דה מונפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד במהלך 1209 תקפו סימון דה מונפור והדוכס הבורגונדי את לאסטור, המצויה צפונית לקרקסון. בלאסטור נתן השליט המקומי, פייר רוג'יה דה קברט (וסל של טרנקבל) מקלט לקתרים נמלטים רבים. המקום היה מבוצר מאוד ואיפשר למגינים להדוף את ההתקפות. במהלך גיחה של הנצורים, שבו אלה את סגנו של מונפור, בוּשאר דה מארלי, שהיה גם בן דודו.

ב-1210 נבחר ארנו אמורי לתפקיד הארכיבישוף של נרבונה ועיר החוף הפכה לשער כניסה ראשי עבור צלבנים חדשים שהגיעו ממחוזות אירופאים שונים. במרץ 1210 כבש מונפור את בראם ביום המצור השלישי. הוא הטיל מומים במאה משבויו ושלח אותם אל פייר רוג'יה דה קברט ללאסטור.

ביוני הגיעו הצלבנים למבצר מינרב עם מכונות מצור. השליט המקומי, גייֵם דה מינרב, לא היה קתרי, אך חש חובה לתמוך באדונו מבית טרנקבל. פעילות מכונות המצור הביאה לכניעת העיר ב-22 ביולי. שלוש נשים קתריות, שהסכימו להמיר את דתן, ניחנו, אך 140 קתרים אחרים, שסירבו, הועלו על המוקד.

בתחילת אוגוסט מונפור הטיל מצור על מצודת טרם, שאדונה היה קתרי מסור. פייר רוג'יה דה קברט ערך פשיטות על הצרים, גרם נזקים לכלי המצור ובאחת ההתקפות חיסל את המשמר העורפי של מונפור והטיל מומים בשבויים, בנקמה על מעשי מונפור בשבויי בראם. המצור נמשך עד דצמבר, כשהנצורים נכנעו. אדון המקום הושם בצינוק בקרקסון ומת שם.

בינואר 1211 ארנו אמורי האשים בכפירה כמה מראשי הציבור של טולוז וכשרמון השישי, רוזן טולוז, סירב לנקוט באמצעים נגדם, נידה אותו מחדש. רמון, שקיבל עידוד מגיסו, פרו השני, מלך אראגון, ניסה לארגן עם שכניו, הרוזנים דה פואה וקומנז', קואליציה נגד הצלבנים.

עם הגעת מחזור חדש של צלבנים מצפון צרפת, הכוח של מונפור הפך למאיים יותר על פייר רוג'יה דה קברט המבוצר בלאסטור, לכן הסכים האחרון לשחרר את בוּשאר דה מארלי ומסר את כניעת מבצרו בתמורה לקרקעות באזור בזייה. במאי התקיף מונפור את לה וור, מבצרו של אֶמרי דה מונרֵיאל, שמרד נגד מונפור. מאבק זה נגמר בתלייתם של אֶמרי דה מונרֵיאל ושמונים מאביריו ושריפתם של שלוש מאות עד ארבע מאות קתרים וכשהגרדום התמוטט תחת משקל הנתלים, טבחו אותם הצלבנים. באחותו של המנוצח, ז'יראלדה דה לוראק, התעללו החיילים ולאחר מכן השליכו אותה לבאר וסקלו אותה למוות.[6] במהלך המערכה על לה וור, הרוזנים של דה פואה ושל קומנז' ניסו לתקוף קבוצת גרמנים שהגיעו במטרה לחבור לצלבנים.

קאסיס נכבשה במהירות בתחילת יוני וכחמישים קתרים הועלו על מוקד. בודואן, אחיו של הרוזן רמון השישי, מסר את כניעת המצודה הקטנה מונפראן לקבוצת צלבנים ואת ברוניקל לדה מונפור.

ביוני התחזק מונפור עם קבוצה גדולה של מתגייסים מגרמניה, אותם הוביל למצור על העיר הראשית של רמון השישי, טולוז. העיר הייתה מוגנת על ידי מערכת חומות אדירות ולוחמים מרוזנויות קומנז' ופואה. מונפור הצליח להדוף מספר גיחות של לוחמי העיר, אך כעבור שבועיים של מצור, ב-29 ביוני, פנה לאחוריו, כדי לרענן את כוחותיו. בספטמבר המצב התהפך, הרוזנים רמון השישי ורמון רוג'יה דה פואה הובילו כוח של כרבבת לוחמים למצור על דה מונפור בקסטלנודארי, אולם לרשות מונפור עמד גרעין קשה של לוחמים ורמון השישי לא הצטיין כמצביא. רמון רוג'יה דה פואה נכנס לקרב עם כוח מילואים שהובל אל קסטלנודארי על ידי בוּשאר דה מארלי. המפגש היה במרחק שלושה מיל מקסטלנודארי ודה מונפור זנח את הגנת המבצר ויצא עם לוחמיו, כדי לסייע בקרב וכך הנחילו מפלה לרמון רוג'יה דה פואה. גם לאחר זאת דה מונפור לא היה חזק דיו כדי למנוע מרמון השישי את המשך המצור וכך היה מסוגל רמון השישי להמשיך ולהשיב לידיו שישים מבצרים שנכבשו על ידי דה מונפור והצלבנים.

בסתיו 1211 ניסה רמון השישי להשיב לעצמו את קברה. באפריל 1212 דה מונפור קיבל תגבורת של קבוצות צלבנים חדשים והוביל אותם לסדרה של תקיפות מוצלחות מאוד לכיוון טולוז. פרו השני, מלך אראגון הוביל בספטמבר 1913 צבא לכיוון טולוז, כדי להתחבר עם רמון השישי ועם הרוזנים דה פואה וקומנז'.

קרב מירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אראגון וחבל לנגדוק ב-1213, לפני קרב מירה
ציור המתאר את קרב מירה

פרו השני, מלך אראגון, שהיה גיסו של רמון השישי מבית טולוז, היה גם האדון הפאודלי של רבים מאצילי חבל לנגדוק שנחלותיהם נכבשו על ידי סימון הרביעי דה מונפור, כולל רמון רוג'יה טרנקבל. הוא לא הכיר בכיבושיו של דה מונפור על בזייה וקרקסון, שהיו כפופות לו פאודלית והציע את עצמו מספר פעמים כמתווך בין הניצים. בגלל מאבקו במורים לא היה מסוגל לתמוך צבאית בגיסו, הרוזן מטולוז וגם לא רצה להסתכסך עם הכנסייה הקתולית, איתה היו לו יחסים מצוינים. ב-16 ביולי 1212 נחל, יחד עם בני בריתו, ניצחון גדול על המורים בקרב לאס נאבאס דה טולוסה ועטור בניצחון זה ניסה ללמד זכות על גיסו בפני האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שהחליט לפתוח ויעוד בלה ואור. הוויעוד לא יצא לפועל וב-21 בינואר 1213 החליט פרו השני לקבל תחת חסותו את הרוזנים מבית טולוז, לה פואה, קומינז' והויקונט מביארן.

פרו השני הטיל ב-8 בספטמבר 1213 מצור על אחת ממצודותיו של דה מונפור, מירה. אל צבאו התחברו במהרה הרוזנים דה פואה וקומינז' ורמון השישי הגיע עם מיליציה גדולה. לרשות צבאו של פרו השני ובני בריתו עמדו כאלפים ומאתים פרשים ועשרים עד שלושים אלף לוחמים רגליים. לדה מונפור ולבן בריתו, הוויקונט מקורביי, היו כ-900 פרשים ו-700 קשתים בין מגיני החומות. פייטרו הציב את מחנהו כך שאגף אחד נשען על נחל מקומי והאגף השני על ביצה.

ב-12 בספטמבר פרו השני שלח את המיליציה הטולוזית להתקפה על חומות מירה. ההתקפה נהדפה וגיחה מהירה של הפרשים הצלבנים המיומנים, שהתפצלו לשלושה ראשי חץ בהנהגתם של גיום דה בר, בוּשאר דה מארלי ודה מונפור עצמו, הפתיעה את צבאו של פרו השני שנאלץ להשתתף בתגרה שלא התכונן לה. שני פרשים צלבנים, אלן דה רוּאֶה ופלורון דה ויל החליטו לצאת ולהתקיף את מלך אראגון. פרו השני, שיצא בראש צבאו, הופל מסוסו ואף על פי שצעק שהוא המלך, הרגו אותו. צבאו של פרו השני נכנס לפאניקה ונפוץ לכל עבר ודה מונפור זכה בניצחון מוחץ.

בנו בן השש של פרו השני, מי שעתיד להיות חיימה הראשון, מלך אראגון, הכובש, נשבה על ידי דה מונפור, אך האפיפיור אסר על דה מונפור לנצל עובדה זו והוא נאלץ לשלוח את הילד, עם ליווי מתאים, לממלכתו. הרוזנים דה פואה וקומינז' שבו לאחוזותיהם ורמון השישי נמלט לאנגליה, אל חצרו של ג'ון, מלך אנגליה והשאיר לחברי מועצת העיר טולוז להתדיין עם הצלבנים.

קביעת הגבול הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1214 האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מינה נציג חדש במקומו של ארנו אמורי והרוזנים דה פואה וקומינז' ניצלו את ההזדמנות כדי לקבל באפריל את מרות הכנסייה הקתולית. רמון השישי, חסר הישע במצב שנוצר, מצא מקלט באנגליה בתקווה לחזור עם הצבא האנגלי שנלחם בצבא הצרפתי. האפיפיור הכריז על רוזנות טולוז כחלק ממלכת צרפת, כדי לעורר בכך את עניינו של פיליפ השני, מלך צרפת.

בחודש נובמבר התקדם דה מונפור אל הגבול הצפוני של חבל לנגדוק, אל המבצרים הניצבים לאורך נחל דורדון, באזור שליטתו של ברנאר דה קאסנאק, מהמנהיגים הצבאים של הקתרים. מבצר דום נעזב לפני הגעתו של דה מונפור וגם מבצר מונפור (לא קשור לדה מונפור) שנעזב כאשר דה מונפור התקרב אליו. בהמשך מסעו של דה מונפור הגיע לשני המבצרים המרשימים, קסטֶלנוֹ ובֵּנאק. דה מונפור מצא גם מבצרים אלה ריקים והציב בהם חיל משמר. הוא פירק את הביצורים, אך לא פגע באוכלוסייה שהייתה תחת חסות מלך צרפת.

החלטות ועידת לטראנו הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולת ההכרזה על ועידת לטראנו הרביעית פורסמה עוד ב-19 באפריל 1213 תחת הכותרת "כרם האל צבאות" (Vineam Domini Sabaoth); מאז דרשותיו של ברנאר, דימוי הכרם נעשה רווח.[10] המועצה נועדה לטפל בבעיות השונות שעמדו בפני הכנסייה הקתולית במערב ובהן המאבק להכפפת השליטים החילוניים לסמכות הכס הקדוש, המאבק בפריחת המינות, גיוס לוחמים למסע צלב אל ארץ ישראל ועוד.

הכינוס נפתח ב-11 בנובמבר 1215, בנוכחות האפיפיור, נציגים של 80 מחוזות כנסייתיים, 412 בישופים ו-800 אבות מנזרים. במהלך הכינוס התקבלו החלטות שנועדו לסיים את המלחמה בלנגדוק ולהסדיר נושאי ריבונות ובעלות על חבלי ארץ ונשיאה בתארים שונים. אל הכינוס הגיעו גם הרוזנים רמון השישי, רמון רוג'יה דה פואה שלמדו זכות על עצמם וגי דה מונפור שטען לזכויות אחיו, סימון הרביעי דה מונפור. לאחר דיון ממושך התקבלו ההחלטות הבאות בנושא חבל לנגדוק:

  • הרוזן רמון השישי מאבד לטובת סימון דה מונפור את תוארו ואת כל האדמות שדה מונפור כבש מידיו.
  • בנו של רמון השישי, רמון השביעי, מקבל את התואר ויקונט פרובאנס וחבל פרובאנס יוחזק בנאמנות עבורו עד הגיעו לגיל בגרות.
  • דה פואה נשאר הבעלים של אחוזותיו.
  • סימון דה מונפור מוכרז רוזן של טולוז, בנוסף לתוארי ויקונט ודוכס של חבלים אחרים.

בוועידה זו נקבע גם שהיהודים יחויבו לתפור טלאי לבגדם שיבדיל אותם מהנוצרים.[11]

1216 - 1225 תקופת המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלת המרידות נגד הרוזן (הטרי) סימון הרביעי דה מונפור התחיל ברנאר דה קאסנאק ששב אל ארמון קסטלנו והרג את חיל המצב שהשאיר שם דה מונפור. דה מונפור חזר באוקטובר עם כוח משלוח לכיבוש מחודש של המבצרים והריגת המגינים הקתרים. ברנאר דה קאסנאק התנהל בצורה שמנעה את לכידתו והמשיך להעסיק את חילות דה מונפור.

באפריל 1216 דה מונפור נשבע אמונים למלך פיליפ והכיר בו כריבון על כל כיבושיו.

בוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין נחלותיו של רמון השישי הייתה גם בוקר, ששכנה בפרובאנס, אך למרות זאת השתלט עליה סימון הרביעי דה מונפור והעמיד שם חיל מצב בראשותו של לאמבר דה תורי. באפריל 1216 נחת המרקיז רמון השביעי, בנו של רמון השישי, שהגיע לגיל בגרות, במרסיי ולקח לידיו את השלטון על פרובאנס. רמון השביעי שם מצור על בוקר ואביו חיפש תגבורת בממלכת אראגון. דה מונפור נחפז לבוא לעזרת העיר, אך חיל המצב הצלבני הנצור החזיק מעמד שלושה חודשים עד שאזל מזונם. דה מונפור נכשל בהתקפותיו על הצרים ולבסוף נאלץ לשאת ולתת איתם על כניעת המבצר, בתנאי שיינתן לנצורים לצאת. זו הייתה המפלה הגדולה הראשונה שספג דה מונפור.

זמן קצר לאחר אובדן בוקר נאלץ דה מונפור להיחפז לדיכוי מרד שפרץ בבירתו, טולוז. לאחר זאת יצא למאבק בביגור וספג מפלה נוספת בסוף 1216, בלורד שבהרי הפירנאים.

המערכה על טולוז ומות סימון דה מונפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המתאר את נפילת סימון הרביעי דה מונפור

בתחילת 1217 יצא סימון דה מונפור למערכה נגד הרוזן דה פואה ובמהלך חודשי פברואר - מרץ כבש את מוֹנגרֶנייה והמשיך הלאה. המרקיז הצעיר, רמון השביעי, ניצל את היעדרו של דה מונפור והעביר קבוצה גדולה של אראגונים, שחצו את הרי הפירינאים, אל תוככי העיר טולוז, אליה נכנסו ב-13 בספטמבר. דה מונפור שב והטיל מצור על העיר, אך כוחותיו לא התאימו למשימה זו והוא נאלץ לבנות מתקני מצור, כי ביצורי העיר נותרו חזקים. באביב התחיל דה מונפור לתכנן את כיבוש העיר, אך במהלך הכנותיו, כשיצא לעזרת אחיו, גי דה מונפור, שנפגע מחץ, פגע בסימון אבן שהרגה אותו.

מותו של סימון דה מונפור, זמן לא רב לאחר מות האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, הביאו לשינוי במהלך מסע הצלב, שאיבד מתנופתו ונשאר ללא מנהיג. רמון השביעי והרוזן דה פואה ניצלו את הנסיבות והביסו צבא של אבירים צפוניים. האפיפיור החדש, הונוריוס השלישי, פנה אל מלך צרפת וביקשו לסייע בידי הבן הבכור של סימון דה מונפור, אמורי דה מונפור.

התחזקותו של רמון השביעי ובני בריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות סימון דה מונפור לא הצליח בנו אמורי דה מונפור, לשחזר את ניצחונות אביו. המרקיז רמון השביעי (לאחר מות אביו, רמון השישי, ב-1222 ירש את תואר הרוזן) מפרובאנס, הרוזן דה פואה ויתר בני בריתם מחבל לנגדוק, כבשו בהדרגה, מידי הצלבנים, רבות מהאחוזות שהאחרונים השתלטו עליהן לפני כן. דה מונפור ויתר על זכויותיו, על האחוזות שנכבשו ממנו, לטובת מלך צרפת ונסוג לאחוזותיו שבצפון צרפת. ב-1223 הלכו לעולמם הרוזן דה פואה ופיליפ השני מלך צרפת. יורש כס המלכות הצרפתי, לואי השמיני, היה בתחילת מלכותו עסוק במלחמתו נגד אנגליה, אולם ב-1225 הגיע להסכם עם האפיפיור, שתמורת דיכוי הקתריזם, יסופח חבל לנגדוק לצרפת וב-1226 חידש את מסע הצלב נגד רמון השביעי ובני בריתו.

עמדת בית המלוכה הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השמיני, מלך צרפת, במצור על אביניון
בלנקה, נסיכת קסטיליה, עוצרת הכתר הצרפתית בשם בנה הקטין, לואי התשיעי, מלך צרפת, הביאה לסיום מסע הצלב האלביגנזי

בתחילת מסע הצלב האלביגנזי הציע האפיפיור אינוקנטיוס השלישי לפיליפ השני, מלך צרפת, לעמוד בראשו, אך המלך סירב מכמה סיבות ובראשן תהליך החרמת הקרקעות והעברת בעלותן על ידי הכנסייה, מעשה שהיווה, בעיני המלך, פלישה לתחום הסמכויות החילוניות. בנוסף לעניינים העקרוניים, המלך היה טרוד במלחמה נגד ג'ון, מלך אנגליה והעדיף שהאצילים הלוחמים יתרכזו במשימה זו.

לאחר תחילת מסע הצלב הצטרף לסימון הרביעי דה מונפור, במצוות המלך, בן המלך, מי שעתיד היה להיות לואי השמיני, מלך צרפת וקיווה לזכות בחלק מהשלל. הנסיך לואי נכנס במאי 1215, לטולוז, לצד דה מונפור, אך האחרון התנער ממנו במהרה.[6]

ב-1222 פנו אל המלך שני בעלי התביעות על רוזנות טולוז, המרקיז רמון השביעי, בנו של רוזן טולוז, רמון השישי ואמורי דה מונפור, בנו וממשיך דרכו של סימון דה מונפור - שניהם הציעו למלך את הריבונות על רוזנות טולוז, אך המלך סירב. ב-1223, לאחר מות המלך פיליפ, המלך לואי השמיני נמנע מלהושיט סיוע משמעותי לאמורי דה מונפור והאחרון, שב-1224 עזב את קרקסון ונאלץ לסגת לצפון צרפת, הציע למלך את כיבושי אביו, שהוא לא הצליח להחזיק בהם. לואי השמיני קיבל את הצעת אמורי והרחיב את ריבונות צרפת גם על חבל לנגדוק וביוני 1226 הוביל בעצמו מסע צלב מחודש אל החבל. ערים שונות בחבל נכנעו זו אחר זו ללא מלחמה, פרט לאביניון שהייתה שייכת באופן רשמי לריבונות הקיסר הגרמני. אביניון עמדה במצור שלושה חודשים ונכנעה בספטמבר. המלך חלה בחודש נובמבר ומת. אשתו, בלנקה, נסיכת קסטיליה, ששלטה בשם בנה הקטין, אישרה לאמבר דה בוז'ו להמשיך לעמוד בראש מסע הצלב. ב-1227 נכבשה מחדש לאבסד וב-1228 נכבשו ואריי וטולוז. המלכה נכנסה למשא ומתן עם רמון השישי וב-1229 נחתם הסכם פריז שסיים רשמית את המלחמה בין האצולה הדרומית ובין בית המלוכה, אך רדיפת הקתרים נמשכה, גם לאחר זאת.

האינקויזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחבל לנגדוק הוכפף למלך צרפת, הוקמה בנובמבר 1229, בטולוז, אינקוויזיציה שנועדה להוביל את תהליך דיכוי שרידי מרכזי התמיכה של הקתריזם. האפיפיור גרגוריוס התשיעי נתן לאינקוויזיציה סמכויות רחבות ביותר והיא התחילה ב-1233 מסע חסר רחמים נגד אחרוני הקתרים, שבמהלכו הקתרים שנחשפו הועלו על המוקד ואפילו הוצאו גופות מקברן, כדי לשרוף אותן על המוקד.

הצלב הצהוב שקתרים מתחרטים אולצו לתפור על בגדיהם.[12]

היו קתרים שניסו לשמור על פולחנם בהימלטות למבצרים דוגמת פנולדה ומונטסגור או על ידי התקוממויות - ב-1235 גורשה האינקוויזיציה מאלבי, נרבון וטולוז. רמון רוג'יה מבית טרנקבל הוביל מרד צבאי ב-1240, אך נוצח בקרקסון ונמלט עם חסידיו למונראל, שם עמדו במצור, אך לאחר זמן קצר נכנע תמורת הרשות לצאת לגלות בממלכת אראגון. רמון מבית טולוז ניסה לעורר מרד ב-1242, במקביל לפלישה האנגלית, אך ההדיפה המהירה של האנגלים הביאה גם לכישלונו.

קתרים שהגיעו לדרגת כהונה (פרפקטי), כמעט אף פעם לא התכחשו לדתם והלכו אל מותם כשנתפסו, לעומתם המאמינים מהשורה (קרדנטס), שהתכחשו לאמונתם, חייהם ניתנו להם, אך נענשו בין היתר בכך שהורחקו, לפחות לזמן מה מהקתולים ועל החלק החיצוני של בגדיהם אולצו לתפור צלב צהוב.

ב-1243/4 צרו הצלבנים על מצודת מונסגור בהרי הפירינאים. במחוז טולוז, לאחר מצור ארוך נפלה המצודה ו-205 קתרים הובלו אל "שדה הנשרפים" ונשרפו כולם חיים על המוקד.

מצבה לזכר 200 קתרים שהועלו על המוקד במצודת מונטסגור

האינקוויזיטור הידוע, ברנרדו גי הדומיניקני, היה ראש האינקוויזיציה בטולוז החל מ-1307 ובמשך 15 שנה דן כ-900 כופרים, על פי הרישומים, אחרון הפרפקטה הקתרי הועלה על המוקד ב-1321.

הנקודה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום צרפת, להבדיל מצפונה, בפרובאנס ובחבל לנגדוק, חיו יהודים רבים עוד מימי האימפריה הרומית, בעיקר בערים. מגורי היהודים לא היו מופרדים פיזית ממגורי הנוצרים ובעיר טולוז, בתוך המרכז המאוכלס ביהודים, התגוררו גם משפחות נוצריות. בערי פרובאנס היהודים החזיקו באזרחות של ממש ובכל האזור הייתה פתיחות רבה כלפיהם והם השתלבו בחיים העירוניים[13] ואף הגיעו לעמדות נכבדות בממשל של חבל לנגדוק.[14] משפחת קמחי, ממנה יצאו דקדקנים רבים, כמו הרד"ק, חיה באזור זה ומלומדים יהודים נוספים שנהנו מהסובלנות הדתית שהייתה מקובלת בסביבה זו.

תרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב האלביגנזי שימש רקע לספרים שונים בנושא, וביניהם יצירות של הסופר השנוי במחלוקת אוטו ראן.[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Laurence W. Marvin, The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209–1218, Cambridge University Press, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מסע הצלב האלביגנזי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Catherine Léglu, Rebecca Rist, The Cathars and the Albigensian Crusade: A Sourcebook, Routledge, 2013. עמ' 4–7
  2. ^ F. Donald Logan, A History of the Church in the Middle Ages, Routledge, 2012. עמ' 206; M. D. Costen, The Cathars and the Albigensian Crusade, Manchester University Press, 1997, עמ' 76
  3. ^ Malcolm Barber, The Cathars: Dualist Heretics in Languedoc in the High Middle Ages, Routledge, 2014. עמ' 1–13
  4. ^ לגבי עמדה זו, ראו: Mark Gregory Pegg, A Most Holy War The Albigensian Crusade and the Battle for Christendom, Oxford University Press, 2008; Uwe Brunn, Des contestataires aux Cathares, Institut d'Études Augustiniennes, 2006
  5. ^ Laurence W. Marvin, The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209–1218, Cambridge University Press, 2008. עמ' 1–4; קוסטן, עמ' 103–105
  6. ^ 1 2 3 4 וולטר, De la Croisade Contre les Languedociens, 1756
  7. ^ 1 2 The Albignesian Crusade (1209-1255)
  8. ^ Caesarius of Heisterbach: Medieval Heresies (באנגלית). ככתוב שם, אמורי ציטט מטימותיוס ב', ב' י"ט; פאולוס השליח עצמו הביא את המשפט שם כמובאה מספר במדבר, פרק ט"ז ה'.
  9. ^ Laurence W. Marvin, The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209–1218, Cambridge University Press, 2008. עמ' 43–45
  10. ^ Beverly Mayne Kienzle, Cistercians, Heresy, and Crusade in Occitania, 1145-1229: Preaching in the Lord's Vineyard, Boydell & Brewer, 2001. עמ' 8
  11. ^ מיכאל קוגן, מאמר "יהודים ונוצרים בהחלטותיה של ועידת לטראן הרביעית"
  12. ^ Weis, René. The Yellow Cross: The Story of the Last Cathars. (Alfred A. Knopf, New York, 2000), 11–12
  13. ^ המרכז לטכנולוגיה חינוכית: על מעמד היהודים בימי הביניים בעיר הנוצרית - הפרק על יהודי דרום צרפת
  14. ^ אנציקלופדיה מסדה, 1960, כרך רביעי, עמוד 221
  15. ^ אוטו ראן - אונליין מוזיאון (באנגלית)