מסע הצלב האלביגנזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפה מדינית של חבל לנגדוק בתקופת מסע הצלב האלביגנזי

מסע הצלב האלביגנזי, המכונה גם מסע הצלב הקתרי, נערך במהלך השנים 1209 - 1229, ביוזמת הכנסייה הקתולית, נגד הנוצרים שדגלו בפולחן הקתרי, במיוחד בחבל לנגדוק אשר בדרום צרפת. במהלך מסע הצלב נהרגו בין 200,000 ל 1,000,000 בני אדם,‏[1][2] נכבשו ערים רבות, נהרסו כ-400 כפרים קתריים, ונקטעה השושלת הוויזיגותית של רוזנות טולוז[3].

האירועים האלה הובילו את הכנסייה הקתולית להקמת מסדר האחים המטיפים והאינקוויזיציה, שתפקידה היה לטפל בקתרים שעברו לקתוליות רק למראית עין.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשירית, בחצי האי הבלקני, התפתחה האמונה הבוגומילית, זרם נוצרי דואלי. מטיפים בני האמונה הזאת הפיצו אותה בדרום אירופה, לאורך רכסי ההרים מהרי הבלקנים, הרי הקרפטים, דרך הרי האלפים ועד הרי הפירינאים. בדרום צרפת, בעיקר באזור חבל לנגדוק (כיום בלנגדוק-רוסיון והסביבה), האמונה התפשטה בקרב רבים מאוד, כולל האצולה המקומית. האמונה, שנקראה באזורים אלה קתאריזם (מהמילה "טהור" ביוונית[4], המטרה אליה שאפו המאמינים) ומאמיניה כונו גם בשם וודואז (Vaudois), כי רבים מהם חיו בעמקי וו (Canton de Vaud) ופיימונטה[5] או ולדנזים על שמו של המטיף פייר ולדו מליון וגם בשם אלביגנזים (על שם העיר אלבי שהיו בה קתרים רבים ונערך בה, ב-1176, כינוס כנסייתי קתולי שהכריז על האמונה הקתרית כמינות[6]). הקתרים נבדלו מהקתולים בעיקרי אמונתם וגם בפולחנם. הם לא הכירו באפיפיור ובבישופיו, חיו חיים צנועים ופיתחו תרבות מורכבת ומשגשגת.‏[7] הקתרים היו מיעוט בתוך האוכלוסייה של דרום צרפת, אך עצם קיומם הציג אלטרנטיבה לכנסיית האפיפיור.

בחבל לנגדוק מעמד הכנסייה נפגע גם משום שרבים מאנשי הדת היו בעצמם אדונים פאודליים והבצע היה בראש מעינייהם ובמצב זה חיפשו פשוטי העם את הסעד הרוחני במקומות אחרים.

רקע פוליטי וכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבל לנגדוק היה באותה תקופה בעל רמת עיור גבוהה ועשיר למדי, חלק מקונפדרציה של אראגון וקטלוניה (ממלכת אראגון) והשלטון התפזר בין אצילים מקומיים, הרוזנים מבית טולוז והוויקונטים מבית טרנקבל ומועצות הערים. גם הבישופים המקומיים היו סובלניים כלפי האמונה הקתרית ומספר חסידיה הלך וגדל בהתמדה. באזור זה דיברו בשפה האוקסיטנית, להבדיל מהשפה המדוברת במחוזות הצרפתיים הצפוניים יותר.

בתי האצולה של טולוז ושל טרנקבל קיימו ביניהם יחסים מורכבים, שכללו קשרי משפחה, אך גם יריבות שנבעה מכך שטרנקבל היה וסל של טולוז, אך נהג בעצמאות יתירה. לכל אחת מהמשפחות האלה היו גם קשרים נוספים עם בתי אצולה גדולים והיו להן גם אחוזות נוספות, באזורים אחרים, אחוזות שדרכן היו וסלים של אחרים. פסיפס הקשרים שלהם יצר קואליציות בלתי צפויות של אינטרסים ושל יריבויות.

בחבל בחשו באותה תקופה שלוש מעצמות מקומיות, אנגליה, צרפת וממלכת אראגון ומלכי המדינות האלה דאגו לחתן בנות משפחה עם המשפחות השולטות בחבל ובעיקר עם רוזנות טולוז. למדינות אלה היו גם יריבויות נוספות, לכן, כל עוד צרפת ואנגליה התכתשו ביניהן וממלכת אראגון הייתה עסוקה עם המורים, שמרה רוזנות טולוז על עצמאות רבה.

להבדיל מצפון צרפת, בדרום כל הבנים והבנות היו שותפים שווים בירושת הוריהם, לכן הבעלות על האחוזות התפצלה בין יורשים מרובים והאחוזות עצמן נוהלו על ידי מנהלים מטעמם. מצב זה מנע אפשרות של יצירת מוקדי כוח מקומיים הסרים לפקודת האדון בשעת מלחמה והאצילים, באין להם לוחמים מקומיים, נזקקו לצבאות שכירים.

גם הערים בדרום צרפת נהנו מאוטונומיה רבה והתנגדו להתערבות האצולה בענייניהם. שליטי רוזנות טולוז, שקדמו לרמון השישי, ניסו לדכא את הקתרים, אך ביזור הכוח, עצמאות הערים והאווירה הסובלנית של החבל הכשילו את מאמציהם. גם רמון השישי ניסה זאת, אך במהרה ויתר על כך. בין רמון השישי ובין האפיפיורות היו גם סכסוכי קרקעות שונים, בחבל ובמקומות נוספים בהם היו לרוזן טולוז נחלות.

האירועים שקדמו למסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הקתולית ראתה בקתרים מתחרים על נפשות המאמינים וכל מאמציה להשיבם אל חיקה עלו בתוהו. ב-1198, כשנבחר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, החליט הלז לחסל את המינות הקתרית ופעל לשם כך בדרכים רבות ומגוונות - הפעילות הזאת זכתה לשם קוד - עסקי השלום והאמונה (negotium pacis et fidei). למשימה נשלחו הנזירים הקתולים שניסו בנועם להמיר את הקתרים לקתוליות, אך לא הצליחו לשכנע את המאמינים הקתרים, שרבים מהם היו משכילים ובקיאים ברזי הדת יותר מהנזירים והסתייגו מאוד מאנשי הכמורה הקתוליים שאורחות חייהם היו רחוקים מהאידאל אליו הטיפו. המטיף הנודע של התקופה, דומיניקוס, שהתגייס למשימה יחד עם הבישוף הספרדי של אוסמה (איש צנוע שקרא ליתר הכמרים לוותר על הפמליות המפוארות, ולנהוג בצניעות כדוגמת האלביגנזים), זכה רק לחסידים בודדים‏[5]. בעקבות הכישלון הציע לאפיפיור להקים מסדר של אחים מטיפים, שיהיו משכילים יותר ובקיאים יותר, כדי שיוכלו להתמודד עם הקתרים. ההצעה הזאת הובילה בסופו של דבר, כעבור שנים, להקמת מסדר האחים המטיפים. כשגם רישום מנהיגי הקתרים על ידי הנזירים הקתוליים (לצורך הפחדתם) לא פעל, הופעלו אמצעים חריפים יותר. ב-1204 האפיפיור ביטל את סמכות הבישופים המקומיים ומינה שליחים משלו במקומם. האפיפיור ניסה לגייס לעזרתו את האצולה המקומית וב-1206 נידה את האצילים אוהדי הקתרים (הוכרזו כ"פדי") ולבסוף, ב-1207 נידה את רוזן טולוז החשוב, רמון השישי. בינואר 1208 נפגש הרוזן עם שליח האפיפיור, פייר דה קסטלנו (Pierre de Castelnau). הם התעמתו מילולית, ולמחרת קסטלנו נרצח.

מהלכי מסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החליט להוציא לפועל מסע צלב נגד המאמינים הקתרים ופנה לפיליפ השני, מלך צרפת, ולאציליו. על מנת לייצור את המניע להתגייסות לוחמים למען מסע הצלב. האפיפיור הבטיח ללוחמים, בנוסף להטבות הצפויות להם כשיגיעו לעולם הבא, שהובטחו גם למשתתפי יתר מסעי הצלב, גם את רכוש הקתרים, כולל אדמותיהם. ברונים צרפתיים צפוניים עניים רבים, שלטשו עין אל היישובים המשגשגים של הדרום, נהרו אל צבא הצלב.

1209 - 1215 הכיבוש הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של מסע הצלב האלביגנזי, שהתחיל ב-1209, נקרא גם מסע הצלב של הברונים, כי מלך צרפת, דוכס בורגונדי ומספר רוזנים שהאפיפיור הציע להם לעמוד בראש מסע הצלב, סירבו, היות שיתר המשתתפים היו ברונים שווי דרגה, הפיקוד הוטל על שליח האפיפיור, ארנו אמורי.

עד אמצע 1209 התרכז בליון צבא של כעשרת אלפים צלבנים (יש גם המעריכים אותו בכמות כפולה ויש המפליגים עד מספר של מאה אלף לוחמים), אצילים צרפתים צפוניים. בשלב זה הצבא הצלבני יצא למסע אל אזורי הקתרים.

ביטול נידויו של רוזן טולוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן רמון מטולוז, שהבין מה עלול להתרחש והיה מודע לעוצמת הנידוי האפיפיורי, חיפש דרך להשלים עם הכס הקדוש ופנה לשם כך לאחד משליחי האפיפיור, איש בשם מילון. מילון הציב תנאים קשים ומשפילים ובהם נסיעה לסן ג'יל, כדי להביע שם חרטה, מסירה מרצונו של שבעת טירותיו בפרובנס והצטרפות למסע צלב. הרוזן עמד בכל התנאים, התייצב בכנסיית סן ג'יל כשרק מכנסיים קצרים ופשוטים לגופו, נתן לדיאקון לענוד לו עניבת חבל לצווארו ובעוד זה מוביל אותו בחבל, דיאקון אחר הצליף בו ולבסוף, בפתח הכנסייה, השתטח ארצה ופתח בתפילה, בעוד השליח האפיפיורי אוכל להנאתו את ארוחת הצהריים. רוזן טולוז הכריז על הצטרפותו למסע הצלב האלביגנזי ונידויו בוטל‏[5].

הצבא הצלבני, שבראשו עמדו הדוכס הבורגונדי, הרוזן מנווארה, הצלבן הוותיק, סימון הרביעי דה מונפור, בישופים רבים וגם הרוזן מטולוז, כולם בראשי גדודיהם, פנה אל מונפלייה ואל מחוזותיו של ויקונט רמון רוג'ה אדון אלבי וקרקסון. רמון רוג'ה הלך בעקבות אדונו (היה וסל של רמון מטולוז) וקרוב משפחתו וחיפש דרך להשלים עם שליחי האפיפיור, אך ניסיונותיו נדחו והוא שב לאחוזותיו והכין אותן למלחמה ולמצור. רמון רוג'ה עצמו לא היה קתרי, אך נקט עמדה סובלנית כלפי הדתות והסתמך במידה רבה על היהודים המקומיים בניהול ענייניו. ויקונט רמון רוג'ה התבצר עם נאמניו במצודתו שבקרקסון.

טבח בזייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1209 כבשו הצלבנים את העיירה סרוויאן (Servian) ופנו אל העיר המבוצרת בזייה. הצלבנים תבעו שיסגירו לידיהם את הקתרים, אך העירונים סירבו והתבצרו.

קיומו של מרכז קתרי משמעותי בין תושבי העיר היה ידוע כבר מ-1167, כשקתרי תושב העיר התנקש בוויקונט רמון רוג'ה הראשון מבית טרנקבל, כנקמה על כך שאחד מאביריו רצח קתרי. ב-1169, הבן של הוויקונט שנרצח, רמון רוג'ה השני, בזז את העיר בתגובה לרצח אביו. ב-1206 הגיעו למקום דומיניקוס הקדוש ופייר דה קסטלנו (שרציחתו הציתה את מסע הצלב) והם התעמתו עם התושבים‏[8].

הצלבנים כיתרו את העיר והטילו עליה מצור ולאחר ניסיון הימלטות כושל של התושבים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. למרות שבין תושבי העיר היה ידוע על קיומם של 500 קתרים בלבד, כל תושבי העיר, כולל מאתיים בני הקהילה היהודית המקומית העתיקה‏[3], נטבחו. על פי הסופר צזאריוס מהייסטרבאך אחד מראשי צבא הצלבנים שאל את נציג האפיפיור, ארנו אמורי, איך יוכל להבדיל בין הקתרים ובין יתר תושבי העיר, שהיו קתולים נאמנים ועל כך השיב הלז: Caedite eos! Novit enim Dominus qui sunt eius (תהרוג את כולם. האל יידע לברור את נאמניו).‏[9] בצד הצלבני היה גם נזיר צ'יסטרסיאני בשם פיטר דה וו דה סֶרנֶה, שכעבור עשר שנים כתב את ההיסטוריה של המערכה האלביגנזית. מקורות מודרניים מעריכים את מספר ההרוגים בין שבעת אלפים לבין עשרים אלף (המספר האחרון מופיע בדין וחשבון ששלח שליח האפיפיור לאפיפיור עצמו). הידיעות על הטבח נפוצו במהירות רבה ותושביהם של יישובים רבים נבעתו והחליטו לקבל את העול האפיפיורי.

בסתיו 1209, ז'ירוֹ דה פֶּפְייה, האדון של אחוזה הממוקמת בין קרקסון ובין מינרב, הצטרף אל הצלבנים לאחר נפילת בזייה, אך מאוחר יותר התמרד, כבש את מבצר פואיסרגייה ושבה שני אבירים ממשמר המבצר. דה מונפור הגיע כדי להגיש עזרה, אך ז'ירוֹ דה פֶּפְייה כבר התרחק עם שבוייו אל מינרב. לשם נקמה התעלל הלז בשבויים, עיוור אותם וכרת את אפם ואת שפתם העליונה ושלח אותם בעירום בקור אל קרקסון‏[8].

נפילת קרקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתרים מגורשים מקרקסון בשנת 1209

הצלבנים פנו אל קרקסון, עיר מבוצרת היטב, שסבלה מאיכלוס יתר, בגלל בואם של פליטים רבים. תוספת התושבים הכבידה על אספקת המים, כי לא היו די מקורות מוגנים ועבור המים הנוספים היו צריכים להגיע לנחל. הצלבנים הגיעו לעיר ב-1 באוגוסט 1209 והטילו מצור. פייטרו השני, מלך אראגון, שהיה האדון הפאודלי של קרקסון (הוויקונט לבית טרנקבל היה וסל שלו) וגיסו של הרוזן רמון השישי מבית טולוז והיו לו מוניטין גדולים ממלחמותיו עם המורים בספרד, בא וניסה לתווך, אך ארנו אמורי, ראש הצלבנים לא היה מוכן לשום פשרה והמלך הסתלק. ב-7 באוגוסט נכבשו שתי השכונות שבין העיר המבוצרת ובין הנחל ונותקה הספקת המים לעיר. הוויקונט רמון רוג'ה ניסה לשאת ולתת עם הצרים, אך נשבה במהלך המשא ומתן עצמו. העיר נכנעה ב-15 באוגוסט. כאן חסו על חיי הנצורים, אך הם אולצו לעזוב את העיר במערומיהם או לפי גרסה אחרת, בתחתונים וחולצות בלבד.

מנהיגי הצלבנים, שלא היו מעוניינים בקרקעות הבעיתיות של האזור, הרוזן של נוור והרוזן סן פול, שבו בסתיו לאחוזותיהם הצפוניות. הדוכס של בורגונדי נשאר עד ספטמבר עם 300 לוחמים. הוא שפט ושרף שני קתרים. הוויקונט השלישי לבית טרנקבל מת בשביו ב-10 בנובמבר. אלמנתו ובנו מצאו מקלט אצל הרוזן דה פואה, שאחותו, אסקלרמונדה, הייתה קתרית. סימון הרביעי דה מונפור, שפעל בצד הצלבנים, ביקש לעצמו את השלטון על קרקסון, אלבי, בזייה ואזור ראזס. הוא נבחר על ידי הצלבנים לוויקונט החדש של מחוזות אלה ובדצמבר 1209 הכיר בו הכס הקדוש כווסל ישיר של האפיפיור.

לאחר נפילת קרקסון נכנעו ללא קרב יישובים רבים. הערים אלבי, קסטלנודארי, קאסטרוס, פאנג'אוס, לימו, לומבר, מונרֵיאל נפלו בסתיו של אותה שנה. בכמה מערים אלה פרצו לאחר מכן מרידות.

אוטו דה פה של קתרים בניהולו של דומיניקוס הקדוש המתואר בציור משנת 1475

הקרבות נמשכו סביב העיר לאסטור והמבצר קַבארה שהותקף בדצמבר, אך פייר-רוז'ה דה קַבארה התגונן בהצלחה והקרבות נפסקו במהלך החורף. לאזור הגיעו צלבנים חדשים ובמרץ 1210, לאחר מצור קצר, נכבשה העיר ברם. העיר המבוצרת היטב, מינרב, הוקפה ביוני, אך החזיקה מעמד עד 22 ביולי, כשהצרים הצליחו להרוס להם את הבאר העיקרית. לנכנעים הוצע להמיר את דתם ו-140 מאמינים שסירבו הועלו על המוקד. באוגוסט הוקפה מצודת טרם ולמרות מאמציו של פייר-רוז'ה דה קַבארה לפגוע במצור היא נפלה בדצמבר.

מסע הכיבושים של סימון דה מונפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד במהלך 1209 תקפו סימון דה מונפור והדוכס הבורגונדי את לאסטור, המצויה צפונית לקרקסון. בלאסטור נתן השליט המקומי, פייר רוג'ה דה קברט (וסל של טרנקבל) מקלט לקתרים נמלטים רבים. המקום היה מבוצר מאוד ואיפשר למגינים להדוף את ההתקפות. במהלך גיחה של הנצורים, שבו אלה את סגנו של מונפור, בוּשאר דה מארלי, שהיה גם בן דודו.

ב-1210 נבחר ארנו אמורי לתפקיד הארכיבישוף של נרבונה ועיר החוף הפכה לשער כניסה ראשי עבור צלבנים חדשים שהגיעו ממחוזות אירופאים שונים. במרץ 1210 כבש מונפור את בראם ביום המצור השלישי. הוא הטיל מומים במאה משבויו ושלח אותם אל פייר רוג'ה דה קברט ללאסטור.

ביוני הגיעו הצלבנים למבצר מינרב עם מכונות מצור. השליט המקומי, גייֵם דה מינרב, לא היה קתרי, אך חש חובה לתמוך באדונו מבית טרנקבל. פעילות מכונות המצור הביאה לכניעת העיר ב-22 ביולי. שלוש נשים קתריות, שהסכימו להמיר את דתן, ניחונו, אך 140 קתרים אחרים, שסירבו, הועלו על המוקד.

בתחילת אוגוסט מונפור הטיל מצור על מצודת טרם, שאדונה היה קתרי מסור. פייר רוג'ה דה קברט ערך פשיטות על הצרים, גרם נזקים לכלי המצור ובאחת ההתקפות חיסל את המשמר העורפי של מונפור והטיל מומים בשבויים, בנקמה על מעשי מונפור בשבויי בראם. המצור נמשך עד דצמבר, כשהנצורים נכנעו. אדון המקום הושם בצינוק בקרקסון ומת שם.

בינואר 1211 ארנו אמורי האשים בכפירה כמה מראשי הציבור של טולוז וכשרמון השישי, רוזן טולוז, סירב לנקוט באמצעים נגדם, נידה אותו מחדש. רמון, שקיבל עידוד מגיסו, פייטרו השני, מלך אראגון, ניסה לארגן עם שכניו, הרוזנים דה פואה וקומנז', קואליציה נגד הצלבנים.

עם הגעת מחזור חדש של צלבנים מצפון צרפת, הכוח של מונפור הפך למאיים יותר על פייר רוג'ה דה קברט המבוצר בלאסטור, לכן הסכים האחרון לשחרר את בוּשאר דה מארלי ומסר את כניעת מבצרו בתמורה לקרקעות באזור בזייה. במאי התקיף מונפור את לה וור, מבצרו של אֶמרי דה מונרֵיאל, שמרד נגד מונפור. מאבק זה נגמר בתלייתם של אֶמרי דה מונרֵיאל ושמונים מאביריו ושריפתם של שלוש מאות עד ארבע מאות קתרים וכשהגרדום התמוטט תחת משקל הנתלים, טבחו אותם הצלבנים. באחותו של המנוצח, ז'יראלדה דה לוראק, התעללו החיילים ולאחר מכן השליכו אותה לבאר וסקלו אותה למוות‏[5]. במהלך המערכה על לה וור, הרוזנים של דה פואה ושל קומנז' ניסו לתקוף קבוצת גרמנים שהגיעו במטרה לחבור לצלבנים.

קאסיס נכבשה במהירות בתחילת יוני וכחמישים קתרים הועלו על מוקד. בודואן, אחיו של הרוזן רמון השישי, מסר את כניעת המצודה הקטנה מונפראן לקבוצת צלבנים ואת ברוניקל לדה מונפור.

ביוני התחזק מונפור עם קבוצה גדולה של מתגיסים מגרמניה, אותם הוביל למצור על העיר הראשית של רמון השישי, טולוז. העיר הייתה מוגנת על ידי מערכת חומות אדירות ולוחמים מרוזנויות קומנז' ופואה. מונפור הצליח להדוף מספר גיחות של לוחמי העיר, אך כעבור שבועיים של מצור, ב-29 ביוני, פנה לאחוריו, כדי לרענן את כוחותיו. בספטמבר המצב התהפך, הרוזנים רמון השישי ורמון רוג'ה דה פואה הובילו כוח של כרבבת לוחמים למצור על דה מונפור בקסטלנודארי, אולם לרשות מונפור עמד גרעין קשה של לוחמים ורמון השישי לא הצטיין כמצביא. רמון רוג'ה דה פואה נכנס לקרב עם כוח מילואים שהובל אל קסטלנודארי על ידי בוּשאר דה מארלי. המפגש היה במרחק שלושה מיל מקסטלנודארי ודה מונפור זנח את הגנת המבצר ויצא עם לוחמיו, כדי לסייע בקרב וכך הנחילו מפלה לרמון רוג'ה דה פואה. גם לאחר זאת דה מונפור לא היה חזק דיו כדי למנוע מרמון השישי את המשך המצור וכך היה מסוגל רמון השישי להמשיך ולהשיב לידיו שישים מבצרים שנכבשו על ידי דה מונפור והצלבנים.

בסתיו 1211 ניסה רמון השישי להשיב לעצמו את קברה. באפריל 1212 דה מונפור קיבל תגבורת של קבוצות צלבנים חדשים והוביל אותם לסדרה של תקיפות מוצלחות מאוד לכיוון טולוז. פייטרו השני, מלך אראגון הוביל בספטמבר 1913 צבא לכיוון טולוז, כדי להתחבר עם רמון השישי ועם הרוזנים דה פואה וקומנז'.

קרב מירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אראגון וחבל לנגדוק ב-1213, לפני קרב מירה
ציור המתאר את קרב מירה

פייטרו השני, מלך אראגון, שהיה גיסו של רמון השישי מבית טולוז, היה גם האדון הפאודלי של רבים מאצילי חבל לנגדוק שנחלותיהם נכבשו על ידי סימון הרביעי דה מונפור, כולל רמון רוג'ה טרנקבל. הוא לא הכיר בכיבושיו של דה מונפור על בזייה וקרקסון, שהיו כפופות לו פאודלית והציע את עצמו מספר פעמים כמתווך בין הניצים. בגלל מאבקו במורים לא היה מסוגל לתמוך צבאית בגיסו, הרוזן מטולוז וגם לא רצה להסתכסך עם הכנסייה הקתולית, איתה היו לו יחסים מצוינים. ב-16 ביולי 1212 נחל, יחד עם בני בריתו, ניצחון גדול על המורים בקרב לאס נאבאס דה טולוסה ועטור בניצחון זה ניסה ללמד זכות על גיסו בפני האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שהחליט לפתוח ויעוד בלה ואור. הוויעוד לא יצא לפועל וב-21 בינואר 1213 החליט פייטרו השני לקבל תחת חסותו את הרוזנים מבית טולוז, לה פואה, קומינז' והויקונט מביארן.

פייטרו השני הטיל ב-8 בספטמבר 1213 מצור על אחת ממצודותיו של דה מונפור, מירה. אל צבאו התחברו במהרה הרוזנים דה פואה וקומינז' ורמון השישי הגיע עם מיליציה גדולה. לרשות צבאו של פייטרו השני ובני בריתו עמדו כאלפים ומאתים פרשים ועשרים עד שלושים אלף לוחמים רגליים. לדה מונפור ולבן בריתו, הוויקונט מ-Corbeil, היו כ-900 פרשים ו-700 קשתים בין מגיני החומות. פייטרו הציב את מחנהו כך שאגף אחד נשען על נחל מקומי והאגף השני על ביצה.

ב-12 בספטמבר פייטרו השני שלח את המיליציה הטולוזית להתקפה על חומות מירה. ההתקפה נהדפה וגיחה מהירה של הפרשים הצלבנים המיומנים, שהתפצלו לשלושה ראשי חץ בהנהגתם של Guillaume des Barres, בוּשאר דה מארלי ודה מונפור עצמו, הפתיעה את צבאו של פייטרו השני שנאלץ להשתתף בתגרה שלא התכונן לה. שני פרשים צלבנים, אלן דה רוּאֶה ו-Florent de Ville החליטו לצאת ולהתקיף את מלך אראגון. פייטרו השני, שיצא בראש צבאו, הופל מסוסו ולמרות שצעק שהוא המלך, הרגו אותו. צבאו של פייטרו השני נכנס לפניקה ונפוץ לכל עבר ודה מונפור זכה בניצחון מוחץ.

בנו בן השש של פייטרו השני, מי שעתיד להיות חיימה הראשון, מלך אראגון, הכובש, נשבה על ידי דה מונפור, אך האפיפיור אסר על דה מונפור לנצל עובדה זו והוא נאלץ לשלוח את הילד, עם ליווי מתאים, לממלכתו. הרוזנים דה פואה וקומינז' שבו לאחוזותיהם ורמון השישי נמלט לאנגליה, אל חצרו של ג'ון, מלך אנגליה והשאיר לחברי מועצת העיר טולוז להתדיין עם הצלבנים.

קביעת הגבול הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1214 האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מינה נציג חדש במקומו של ארנו אמורי והרוזנים דה פואה וקומינז' ניצלו את ההזדמנות כדי לקבל באפריל את מרות הכנסייה הקתולית. רמון השישי, חסר הישע במצב שנוצר, מצא מקלט באנגליה בתקווה לחזור עם הצבא האנגלי שנלחם בצבא הצרפתי. האפיפיור הכריז על רוזנות טולוז כחלק ממלכת צרפת, כדי לעורר בכך את עניינו של פיליפ השני, מלך צרפת.

בחודש נובמבר התקדם דה מונפור אל הגבול הצפוני של חבל לנגדוק, אל המבצרים הניצבים לאורך נחל דורדון, באזור שליטתו של ברנאר דה קאסנאק, מהמנהיגים הצבאים של הקתרים. מבצר דום נעזב לפני הגעתו של דה מונפור וגם מבצר מונפור (לא קשור לדה מונפור) שנעזב כאשר דה מונפור התקרב אליו. בהמשך מסעו של דה מונפור הגיע לשני המבצרים המרשימים, קסטֶלנוֹ ובֵּנאק. דה מונפור מצא גם מבצרים אלה ריקים והציב בהם חיל משמר. הוא פירק את הביצורים, אך לא פגע באוכלוסייה שהייתה תחת חסות מלך צרפת.

החלטות ועידת לטרן הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולת ההכרזה, על ועידת לטראן הרביעית, שהתכנסה בארמון לטראן הרומאי, פורסמה ב-19 באפריל 1213 (שנתיים לפני הכינוס) עם הכותרת Vineam Domini Sabaoth. המועצה נועדה לטפל בבעיות השונות שעמדו בפני הכנסייה הקתולית במערב ובהן המאבק להכפפת השליטים החילוניים לסמכות הכס הקדוש, המאבק בפריחת המינות, גיוס לוחמים למסע צלב אל ארץ ישראל ועוד.

הכינוס נפתח ב-11 בנובמבר 1215, בנוכחות האפיפיור, נציגים של 80 מחוזות כנסייתיים, 412 בישופים ו-800 אבות מנזרים. במהלך הכינוס התקבלו החלטות שנועדו לסיים את המלחמה בלנגדוק ולהסדיר נושאי ריבונות ובעלות על חבלי ארץ ונשיאה בתארים שונים. אל הכינוס הגיעו גם הרוזנים רמון השישי, רמון רוג'ה דה פואה שלמדו זכות על עצמם וגי דה מונפור שטען לזכויות אחיו, סימון הרביעי דה מונפור. לאחר דיון ממושך התקבלו ההחלטות הבאות בנושא חבל לנגדוק:

  • הרוזן רמון השישי מאבד לטובת סימון דה מונפור את תוארו ואת כל האדמות שדה מונפור כבש מידיו.
  • בנו של רמון השישי, רמון השביעי, מקבל את התואר ויקונט פרובנס וחבל פרובנס יוחזק בנאמנות עבורו עד הגיעו לגיל בגרות.
  • דה פואה נשאר הבעלים של אחוזותיו.
  • סימון דה מונפור מוכרז רוזן של טולוז, בנוסף לתוארי ויקונט ודוכס של חבלים אחרים.‏[10]

בוועידה זו נקבע גם שהיהודים יחויבו לתפור טלאי לבגדם שיבדיל אותם מהנוצרים.‏[11]

1216 - 1225 תקופת המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלת המרידות נגד הרוזן (הטרי) סימון הרביעי דה מונפור התחיל ברנאר דה קאסנאק ששב אל ארמון קסטלנו והרג את חיל המצב שהשאיר שם דה מונפור. דה מונפור חזר באוקטובר עם כוח משלוח לכיבוש מחודש של המבצרים והריגת המגינים הקתרים. ברנאר דה קאסנאק התנהל בצורה שמנעה את לכידתו והמשיך להעסיק את חילות דה מונפור.

באפריל 1216 דה מונפור נשבע אמונים למלך פיליפ והכיר בו כריבון על כל כיבושיו.

בוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין נחלותיו של רמון השישי הייתה גם בוקר, ששכנה בפרובנס, אך למרות זאת השתלט עליה סימון הרביעי דה מונפור והעמיד שם חיל מצב בראשותו של Lambert de Thury. באפריל 1216 נחת המרקיז רמון השביעי, בנו של רמון השישי, שהגיע לגיל בגרות, במרסיי ולקח לידיו את השלטון על פרובנס. רמון השביעי שם מצור על בוקר ואביו חיפש תגבורת בממלכת אראגון. דה מונפור נחפז לבוא לעזרת העיר, אך חיל המצב הצלבני הנצור החזיק מעמד שלושה חודשים עד שאזל מזונם. דה מונפור נכשל בהתקפותיו על הצרים ולבסוף נאלץ לשאת ולתת איתם על כניעת המבצר, בתנאי שיינתן לנצורים לצאת. זו הייתה המפלה הגדולה הראשונה שספג דה מונפור.

זמן קצר לאחר אבדן בוקר נאלץ דה מונפור להיחפז לדיכוי מרד שפרץ בבירתו, טולוז. לאחר זאת יצא למאבק בביגור וספג מפלה נוספת בסוף 1216, בלורד שבהרי הפירינאים.

המערכה על טולוז ומות סימון דה מונפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המתאר את נפילת סימון הרביעי דה מונפור

בתחילת 1217 יצא סימון דה מונפור למערכה נגד הרוזן דה פואה ובמהלך חודשי פברואר - מרץ כבש את מוֹנגרֶנייה והמשיך הלאה. המרקיז הצעיר, רמון השביעי, ניצל את היעדרו של דה מונפור והעביר קבוצה גדולה של אראגונים, שחצו את הרי הפירינאים, אל תוככי העיר טולוז, אליה נכנסו ב-13 בספטמבר. דה מונפור שב והטיל מצור על העיר, אך כוחותיו לא התאימו למשימה זו והוא נאלץ לבנות מתקני מצור, כי ביצורי העיר נותרו חזקים. באביב התחיל דה מונפור לתכנן את כיבוש העיר, אך במהלך הכנותיו, כשיצא לעזרת אחיו, גי דה מונפור, שנפגע מחץ, פגע בסימון אבן שהרגה אותו.

מותו של סימון דה מונפור, זמן לא רב לאחר מות האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, הביאו לשינוי במהלך מסע הצלב, שאיבד מתנופתו ונשאר ללא מנהיג. רמון השביעי והרוזן דה פואה ניצלו את הנסיבות והביסו צבא של אבירים צפוניים. האפיפיור החדש, הונוריוס השלישי, פנה אל מלך צרפת וביקשו לסייע בידי הבן הבכור של סימון דה מונפור, אמורי דה מונפור.

התחזקותו של רמון השביעי ובני בריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות סימון דה מונפור לא הצליח בנו אמורי דה מונפור, לשחזר את ניצחונות אביו. המרקיז רמון השביעי (לאחר מות אביו, רמון השישי, ב-1222 ירש את תואר הרוזן) מפרובנס, הרוזן דה פואה ויתר בני בריתם מחבל לנגדוק, כבשו בהדרגה, מידי הצלבנים, רבות מהאחוזות שהאחרונים השתלטו עליהן לפני כן. דה מונפור ויתר על זכויותיו, על האחוזות שנכבשו ממנו, לטובת מלך צרפת ונסוג לאחוזותיו שבצפון צרפת. ב-1223 הלכו לעולמם הרוזן דה פואה ופיליפ השני מלך צרפת. יורש כס המלכות הצרפתי, לואי השמיני, היה בתחילת מלכותו עסוק במלחמתו נגד אנגליה, אולם ב-1225 הגיע להסכם עם האפיפיור, שתמורת דיכוי הקתריזם, יסופח חבל לנגדוק לצרפת וב-1226 חידש את מסע הצלב נגד רמון השביעי ובני בריתו.

עמדת בית המלוכה הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלנקה, נסיכת קסטיליה, עוצרת הכתר הצרפתית בשם בנה הקטין, לואי התשיעי, מלך צרפת, הביאה לסיום מסע הצלב האלביגנזי

בתחילת מסע הצלב האלביגנזי הציע האפיפיור אינוקנטיוס השלישי לפיליפ השני, מלך צרפת, לעמוד בראשו, אך המלך סירב מכמה סיבות ובראשן תהליך החרמת הקרקעות והעברת בעלותן על ידי הכנסייה, מעשה שהיווה, בעיני המלך, פלישה לתחום הסמכויות החילוניות. בנוסף לעניינים העקרוניים, המלך היה טרוד במלחמה נגד ג'ון, מלך אנגליה והעדיף שהאצילים הלוחמים יתרכזו במשימה זו.

לאחר תחילת מסע הצלב הצטרף לסימון הרביעי דה מונפור, במצוות המלך, בן המלך, מי שעתיד היה להיות לואי השמיני, מלך צרפת וקיווה לזכות בחלק מהשלל. הנסיך לואי נכנס במאי 1215, לטולוז, לצד דה מונפור, אך האחרון התנער ממנו במהרה‏[5].

ב-1922 פנו של המלך שני בעלי התביעות על רוזנות טולוז, המרקיז רמון השביעי, בנו של רוזן טולוז, רמון השישי ואמורי דה מונפור, בנו וממשיך דרכו של סימון דה מונפור - שניהם הציעו למלך את הריבונות על רוזנות טולוז, אך המלך סירב. ב-1223, לאחר מות המלך פיליפ, המלך לואי השמיני נמנע מלהושיט סיוע משמעותי לאמורי דה מונפור והאחרון, שב-1224 עזב את קרקסון ונאלץ לסגת לצפון צרפת, הציע למלך את כיבושי אביו, שהוא לא הצליח להחזיק בהם. לואי השמיני קיבל את הצעת אמורי והרחיב את ריבונות צרפת גם על חבל לנגדוק וביוני 1226 הוביל בעצמו מסע צלב מחודש אל החבל. ערים שונות בחבל נכנעו אחת אחר השנייה ללא מלחמה, פרט לאביניון שהייתה שייכת באופן רשמי לריבונות הקיסר הגרמני. אביניון עמדה במצור שלושה חודשים ונכנע בספטמבר. המלך חלה בחודש נובמבר ומת. אשתו, בלנקה, נסיכת קסטיליה, ששלטה בשם בנה הקטין, אישרה ל-Humbert de Beaujeu להמשיך לעמוד בראש מסע הצלב. ב-1227 נכבשה מחדש לאבסד וב-1228 Vareilles וטולוז. המלכה נכנסה למשא ומתן עם רמון השישי וב-1229 נחתם הסכם פריז שסיים רשמית את המלחמה בין האצולה הדרומית ובין בית המלוכה, אך רדיפת הקתרים נמשכה, גם לאחר זאת.

האינקויזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחבל לנגדוק הוכפף למלך צרפת, הוקמה בנובמבר 1229, בטולוז, אינקוויזיציה שנועדה להוביל את תהליך דיכוי שרידי מרכזי התמיכה של הקתריזם. האפיפיור גרגוריוס התשיעי נתן לאינקוויזיציה סמכויות רחבות ביותר והיא התחילה ב-1233 מסע חסר רחמים נגד אחרוני הקתרים, שבמהלכו הקתרים שנחשפו הועלו על המוקד ואפילו הוצאו גופות מקברן, כדי לשרוף אותן על המוקד.

הצלב הצהוב שקתרים מתחרטים אולצו לתפור על בגדיהם.‏[12]

היו קתרים שניסו לשמור על פולחנם בהימלטות למבצרים דוגמת Fenouillèdes ו-Montségur או על ידי התקוממויות - ב-1235 גורשה האינקוויזיציה מאלבי, נרבון וטולוז. רמון רוג'ה מבית טרנקבל הוביל מרד צבאי ב-1240, אך נוצח בקרקסון ונמלט עם חסידיו למונראל, שם עמדו במצור, אך לאחר זמן קצר נכנע תמורת הרשות לצאת לגלות בממלכת אראגון. רמון מבית טולוז ניסה לעורר מרד ב-1242, במקביל לפלישה האנגלית, אך ההדיפה המהירה של האנגלים הביאה גם לכישלונו. האינקוויזיטור הידוע, ברנרדו גי הדומיניקני, היה ראש האינקוויזיציה בטולוז החל מ-1307 ובמשך 15 שנה דן כ-900 כופרים.

קתרים שהגיעו לדרגה השלמות, לפי דתם, כמעט אף פעם לא התכחשו לה והלכו אל מותם כשנתפסו, לעומתם המאמינים מהשורה, שהתכחשו לאמונתם, חייהם ניתנו להם, אך נענשו בין היתר בכך שהורחקו, לפחות לזמן מה מהקתוליים ועל החלק החיצוני של בגדיהם אולצו לתפור צלב צהוב.

בחבל לנגדוק נמשכה שריפת הקתרים על המוקד שנים רבות והמקרה האחרון היה ב-1321.

הפליטים הקתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה לזכר 200 קתרים שהועלו על המוקד במצודת מונסגיר

הנקודה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום צרפת, להבדיל מצפונה, בפרובנס ובחבל לנגדוק, חיו יהודים רבים עוד מימי האימפריה הרומית, בעיקר בערים. מגורי היהודים לא היו מופרדים פיזית ממגורי הנוצרים ובעיר טולוז, בתוך המרכז המאוכלס ביהודים, התגוררו גם משפחות נוצריות. בערי פרובנס היהודים החזיקו באזרחות של ממש ובכל האזור הייתה פתיחות רבה כלפיהם והם השתלבו בחיים העירוניים‏[13] ואף הגיעו לעמדות נכבדות בממשל של חבל לנגדוק.‏[14] משפחת קמחי, ממנה יצאו דקדקנים רבים, כמו הרד"ק, חיה באזור זה ומלומדים יהודים נוספים שנהנו מהסובלנות הדתית שהייתה מקובלת בסביבה זו.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעי הצלב האלביגנזים נחקרו על ידי היסטריונים רבים.

אוטו ראן, ארכאולוג וסופר גרמני, התמחה בחקר ימי הביניים והוציא מספר ספרי מחקר. בין תחומי התמחותו היו הקתרים והבוגומילים הקדמונים, שנכחדו במסע הצלב הקתרי. בכתות אלה ניתן היה למצוא, לפי דעתו, חיזוק לאמיתות האפוס הגרמני הקדום, המונצח בשירת הניבלונגים ולקיומו של הגביע הקדוש באירופה.‏[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]