קתרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צלב קתרי

הקתרים, הקרוים גם אלביגנזים, היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. ייתכן כי לקתרים היה קשר עם התנועה הפוליסיאנית בארמניה וגם הושפעה מהאמונה הבוגומילית שהתפתחה בחצי האי הבלקני ובקונסטנטינופול.

כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הקתרית הייתה מורכבת מאסכולות שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוקסיה תוך הימנעות מקבלתן של הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. אולם התאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הדואליסטית, שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו.

הכנסייה הקתולית, ובעיקר מסדר הדומיניקנים ראתה בכת הקתרית כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק, בשנת 1209 הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע הצלב האלביגנזי במטרה להשמיד את הכת.

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם קתרים היה שם שניתן למאמינים, אך הם עצמם לא השתמשו בו. לקתרים לא היה שם רשמי לתנועה שלהם, והם קראו לעצמם Bons Hommes et Bonnes Femmes (אנשים טובים ונשים טובות) או "הנוצרים הטובים". התאוריה המקובלת ביותר היא כי המילה "קתר" הגיעה מהמילה היוונית "קתורוי", שפירושה "הטהורים"‏[1]. אפשרות אחרת היא שהשם הוא שם גנאי, והוא מתייחס לטקס נשיקת החתול שנטען שהם משתתפים בו. השימוש המתועד הראשון במילה הוא בידי אקברט פון שונאו, שכתב על מינים מהעיר קלן ב-1181: "בגרמניה אנו קוראים לאנשים אלה קתרים".

הקתרים כונו גם בשם וודואז (Vaudois), כי רבים מהם חיו בעמקי וו (Canton de Vaud) ופיימונטה[2] או ולדנזים על שמו של המטיף פייר ולדו מליון

הקתרים כינו את עצמם לפעמים גם אלביגנזיים. השם מופיע לראשונה אצל הכרוניקאי ג'יאופרו דה ברוי מויגואה ב-1181. מוצאו של השם בעיר אלבי הנמצאת מצפון-מזרח לטולוז. הכינוי מטעה, מכיוון שלתנועה לא היה מרכז ברור, והיא הייתה מצויה בחלקים מאיטליה, מגרמניה, מצפון צרפת ומבלגיה, באראגון, בקטלוניה ובחבל לנגדוק.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונותיהם של הקתרים הושפעו כנראה מכתות ממזרח אירופה ומהאימפריה הביזנטית. אחד מכינוייהם היה "בולגרים", והם היו בקשר עם תנועה נוצרית דומה, הבוגומולים ("חברי האל" ) בתרקיה. קיימות נקודות דמיון רבות בין הדוקטרינות שלהם לאלה של הבוגומילים, הפוליסיאנים המוקדמים, וכן המניכאים והגנוסיס הנוצרי של המאות הראשונות לספירה. רובו של הידע על הקתרים הגיע מאויביהם, שכן רוב כתביהם הושמדו בשל האיום שהם היוו לתאולוגיה הנוצרית האורתודוקסית. מסיבה זאת סביר להניח כי התמונה הקיימת כיום של אמונותיהם היא חלקית ומעוותת. עד היום ישנם דיונים ומחלוקות רבות לגבי האידאולוגיה הקתרית, תוך האשמות של עיוות והטיית הראיות בין החוקרים.

קיימים כמה טקסטים של הקתרים עצמם, שאותם שימרו מתנגדיהם ("הריטואל הקתרי של ליון", "הברית החדשה בפרובנסאל") שמאפשרים הצצה לאמונותיהם. טקסט אחר ששרד, "ספר שני העקרונות", מפרט את העקרונות של התאולוגיה הדואליסטית מנקודת המבט של חלק מהקתרים האלביגנזיים.

הקתרים המערביים הראשונים הופיעו בלימוז' בין 1012 ל-1020. כמה נתגלו והוצאו להורג בטולוז ב-1022. המועצות של שרו (1028) וטולוז (1056) יצאו נגד הכת המתפשטת. אך הקתרים המשיכו להתפשט בדרום בשל ההגנה שנתן להם ויליאם, הדוכס מאקוויטניה, הרוזנים של טולוז וחלק גדול מהאצולה הדרומית. גם מספר כמרים קתולים אימצו אמונות קתריות. אנשים התרשמו מה"אנשים הטובים והנשים הטובות", ומההטפה נגד הסקרמנטים של פטר מברוי והנרי מלוסאן בפריגורד.

אוטו ראן, ארכאולוג וסופר גרמני, חקר את ימי הביניים והוציא מספר ספרי מחקר. בין תחומי מחקריו היו הקתרים והבוגומילים הקדמונית, שנכחדו במסע הצלב הקתרי. בכתות אלה ניתן היה למצוא, לפי דעתו, חיזוק לאמיתות האפוס הגרמני הקדום, המונצח בשירת הניבלונגים ולקיומו של הגביע הקדוש באירופה‏[3]. היסטוריונים חולקים על מחקריו וטוענים שהכפיף את תוצאות מחקרו להשקפותיו ואמונותיו.

אמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתרים היו סיעה שהתנגדה לכמורה ולכנסייה הקתולית, כשהם מוחים כנגד השחיתות המוסרית, הרוחנית והפוליטית של הכנסייה הקתולית. הם טענו שהם מהווים המשך למייסדיה הראשונים של הנצרות, וכי הכנסייה שמרכזה ברומא השחיתה את טהרתה של הדת המקורית ובגדה בה.

על פי הכתבים עליהם, הקתרים לא האמינו שישו נצלב על מנת לכפר על החטא הקדמון ועל מנת להציל את בני האדם ולכן לא סגדו לצלב.

המצב האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתרים טענו שיש בתוך בני האדם ניצוץ של אור אלוהי. אור זה, או הרוח, נפלו בשבי בתוך עולם השחיתות - הגופניות הפיזית. טענה זו היא מאפיין ברור של הגנוסיס הקלאסי, המנכיאיזם והתאולוגיה של הבוגומולים. על פי הקתרים, העולם נוצר בידי אלוהות נמוכה יותר, הדומה לזו הידועה בגנוסיס הקלאסי כדמיורג. כוח יוצר זה זוהה עם האל בברית הישנה, והוא אינו ה"אל האמיתי", למרות שהוא טען כי הוא "האל האחד והיחיד". הקתרים זיהו את האלוהות הנמוכה הזו עם השטן.

אסכטולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה של האסכטולוגיה הקתרית הייתה להשתחרר מהעולם המוגבל והמושחת של הקיום החומרי. הדרך לשחרור הייתה דרך מודעות לשחיתות של המציאות הנוצרית בימי הביניים, כולל המבנים החברתיים, הכנסייתיים והדוגמטיים שלה. לאחר מכן, יש לנתק את הכבלים של החומר, בתהליך ארוך המורכב משלבים שונים. הקתרים קיבלו את הרעיון של גלגול נשמות. אלה שלא היו מסוגלים להגיע לשחרור בחייהם הנוכחיים ישובו פעם נוספת כדי להמשיך במאבק לשלמות. החזרה של הנשמה לגוף אינה דבר רצוי, אך הוא נצרך כדי להגיע לשחרור כתוצאה מכך שרוב האנשים אינם יכולים לעשות זאת בתקופת חיים אחת.

סקרמנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתרים שללו את כל שבעת הסקרמנטים של הנצרות הקתולית, בייחוד את הרעיון שניתן לאכול את בשרו של ישו ולשתות את דמו, כמו כן לא טבלו תינוקות כי רק אדם בוגר יכול להחליט על דרכו הדתית, והסתפקו בסקרמנט אחד – "טקס הנוחם" consolament או Consolamentum שהוא סוג של סמיכת ידיים.

את ההצדקה מצאו בברית החדשה - "כי יוחנן הטביל במים ואתם תטבלו ברוח הקדש בקרוב אחרי הימים האלה" (מעשי השליחים א, 5), "ויען יוחנן ויאמר לכולם הן-אני טובל אתכם במים אבל בוא יבוא החזק ממני אשר קטנתי מהתיר את-שרוך נעליו הוא יטבול אתכם ברוח הקדש ובאש:" (הבשורה על פי לוקס, ג, 16)

טקס הנוחם היה טקס רוחני קצר שנועד להסיר מהמאמין (או המאמינה) את חטאיו במטרה להפוך אותו/אותה ל"אחראי" ולטהור. להבדיל מווידוי, את טקס הנוחם היה אפשר לערוך רק פעם אחת בחייו של אדם ולכן היו רבים מהקטרים שאינם בעלי תפקיד בהיררכיה הדתית (קרדנטי) שלקראת מותם ביקשו את הטקס לעצמם ולאחריו חלקם נמנעו מאוכל או משקה על מנת לזרז את מותם, נוהג זה נקרא אנדורה (endura) מילת אוקסיטנית שפירושה "מהר", אנדורה לא הייתה חובה‏[4].

עדויות על יחסם של הקתרים לסקרמנטים ועל טקס הנוחם נמצאו אצל ברנרדו גי.

ה"אחראים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הקתרית הייתה מחולקת לשתי קטגוריות כלליות, ה"פרפקטה" - perfecta (ניתן לתרגם הן כמושלמים והן כפרפקט - תפקיד ביורוקרטי בכנסייה, המתורגם כ"אחראי"), וה"קרדנטס" (מאמינים). הפרפקטה היו הליבה של התנועה, למרות שמספרם היה קטן - לא יותר מכמה אלפים בכל זמן נתון גברים ונשים. למרות זאת, הם היוו את הלב של המסורת הקתרית, "הכנסייה הנוצרית האמיתית", ונדרשה מהם התנזרות חמורה.

אדם התקבל לקהילת הפרפקטה דרך "טקס הנוחם" (קונסולמנטום). ריטואל זה איפשר שחרור וגאולה מהעולם הזה, והוא גם צירף את מי שהשתתף בו לכמורה הקתרית, במובנים מסוימים, על אף שהייתה התנגדות מפורשת בתנועה לכמורה. הקונסלמנטום היה הטבילה של רוח הקודש, ושימש בו-בזמן להתחדשות, להיטהרות ולאורדינציה. לאחר קבלת הקונסלמנטום העניק הפרפקטוס החדש את רכושו לקהילה, לבש בגדים פשוטים, והתחייב לחיים על פי דרכם של ישו ושליחיו - חיים שהיו אמורים להיות מוקדשים לטהרה, תפילה והטפה. מעל לכל, תפקידם של הפרפקטה היה לאפשר לאחרים למצוא את הדרך מהחושך אל האור.

לעומת הפרפקטה שהיו אמורים לחיות חיים פשוטים ומתנזרים, מהקרדנטי לא ציפו כי ינהגו באופן דומה. הם נדרשו רק להימנע מאכילת בשר וחלב, מהריגה ומשבועה. הקתריות הייתה דת פווליסטית ומספרם של אלה שראו את עצמם כ"מאמינים" הגיע בסוף המאה ה-12 לחלק משמעותי מתושבי חבל לנגדוק, כולל משפחות אצולה רבות. על אף שרבים מאלה המשיכו לחיות חיים רגילים, הם כיבדו את הפרפקטה ותמכו בהם, וציפו כי אולי בעתיד הם יצטרפו אליהם.

יחסים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתרים התנגדו לשבועות; הנשבע מסכים להיות משרתו של הדמיורג והעולם הפיזי. התנגדות לשבועה נחשבה לאנרכיזם, בחברה שבה כמעט כל העסקאות וחלק גדול ממערכת המשפט הייתה מבוססת על שבועה.

יחסי מין ורבייה הם חלק מההשתעבדות של הרוח לבשר, ולכן התנגדו להם. יחסים לא-פורמליים היו עדיפים על פני נישואין אצל הקרדנטי הקתרים. יחסי מין לא נאסרו אצלם, אך היה יחס שלילי אליהם. הפרפקטה, לעומת זאת, היו אמורים להתנזר לחלוטין, ומי שנעשה לפרפקטה היה אמור לפרוש מבן זוגו.

הפרפקטה היו אמורים גם שלא להרוג, ולכן להימנע מאכילת בשר מלבד דגים, ואולי גם מגבינה, חלב וביצים. הייתה התנגדות גם למלחמה ולהוצאות להורג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]