מסע הצלב הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מסע הצלב ה-1
1099jerusalem.jpg


כיבוש ירושלים בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון

תאריך: 10961099
מוצא המסע: האימפריה הרומית הקדושה, צרפת, אנגליה,
יעד המסע: ארץ ישראל
תוצאה: הקמת ממלכת ירושלים
עילה: קריאת האפיפיור אורבנוס השני לשחרר את ארץ הקודש וירושלים.
הצדדים הלוחמים
הנוצרים:

Holy Roman Empire Arms-single head.svg הקיסרות הרומית הקדושה

Blason ville it Milan (Lombardia).svg גנואה
Blason Lorraine.svg לוריין התחתית
Blason Languedoc.svg רוזנות טולוז
Blason Languedoc.svg מרקיזות פרובאנס

France Ancient.svg ממלכת צרפת

Blason Blois Ancien.svg רוזנות בלואה
Blason Courtenay.svg רוזנות בולון
Blason Nord-Pas-De-Calais.svg רוזנות פלנדריה
Blason ville fr PuyVelay (HauteLoire).png לה פוי אן ולאי
Armoiries Vermandois.svg ורמנדואה

Henry II Arms.svg ממלכת אנגליה

Blason duche fr Normandie.svg דוכסות נורמנדיה

Blason sicile famille Hauteville.svg דוכסות אפוליה

Blason sicile famille Hauteville.svg טאראנטו

Komnenos-Isaac-Arms.svg האימפריה הביזנטית
Armoiries Héthoumides.svg ממלכת קיליקיה

הסרצנים:

Buyuk selcuklu devleti.gifסלג'וקים
Flag of Jihad.svg דאנישמנדים
Fatimid flag.svg הפאטימים
Flag of Almohad Dynasty.svg אל-מוראביטון
Flag of Afghanistan (1880–1901).svg בית עבאס

מפקדים
Blason Lorraine.svg גוטפריד מבויון,
Blason Languedoc.svg רמון הרביעי,
Blason Blois Ancien.svg סטפן השני, רוזן בלואה,
Blason Courtenay.svg בולדווין מבולון
Blason Courtenay.svg אאוסטאס השלישי,
Blason Nord-Pas-De-Calais.svg רובר השני,
Blason ville fr PuyVelay (HauteLoire).png אדהמר מלה פוי,
Armoiries Vermandois.svg איג דה ורמנדואה,
Blason duche fr Normandie.svg רוברט קורת'וז,
Blason sicile famille Hauteville.svg בוהמון מטאראנטו,
Blason sicile famille Hauteville.svg טנקרד דה הוטויל,
Komnenos-Isaac-Arms.svg אלכסיוס הראשון קומננוס,
Komnenos-Isaac-Arms.svg טאטיקיוס,
Blason ville it Milan (Lombardia).svg גוליילמו אמבריאקו,
Armoiries Héthoumides.svg קונסטנטין הראשון,
קיליג' ארסלאן,
יאגי-סייאן,
קרבוגה,
דוקאק,
פאחר אל-מולק רדוואן,
Flag of Jihad.svg גאזי אבן דאנישמנד,
Fatimid flag.svg איפתיקאר א-דאולה,
Fatimid flag.svg אל אפדאל שאהאנשאה,
כוחות
צלבנים:

~ 35,000 איש,

  • 30,000 רגלים,
  • 5,000 פרשים,

ביזנטים:
~ 2,000 איש

לא ידוע

מסע הצלב הראשון (10961099) - הראשון במסעי הצלב לארץ ישראל. מטרתו הייתה כיבוש ארץ ישראל וגאולת כנסיית הקבר. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, כבשו אותה, וטבחו באוכלוסייה היהודית והמוסלמית שבה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמה ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל, וכן ממלכות צלבניות נוספות במזרח.

רקע היסטורי וסיבות למסע הצלב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחרי הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה ה-8, נמשכה ללא מפריע הצליינות לאתרי הקודש ולא נפגע ביטחונם של המנזרים והקהילות הנוצריות בארץ. לכן, בשלב הראשון, הכיבוש המוסלמי לא הטריד את הנוצרים באירופה המערבית אשר התייחסו אליו כאל סכסוך מקומי בין האימפריה הביזנטית (ששלטה בארץ ישראל לפני הכיבוש המוסלמי) לערבים.

האימפריה הביזנטית איבדה את מרב נכסיה בסוריה ואסיה הקטנה אחרי הפסד לסלג'וקים בקרב מנזיקרט (1071). סדרת פלישות ומלחמות יחד עם אי שקט פנימי איימו למוטט את האימפריה לגמרי, אך בעזרת הנהגתו הנבונה של אלכסיוס הראשון הצליחה להתגבר על המשבר הפנימי ולהדוף את הפלישות הזרות. המצב באימפריה התייצב לגמרי לקראת שנות ה-90 של המאה ה-11.

מנגד, הכוחות המוסלמים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או כל שכן שליט יחיד שיאחד אותם כנגד הפלישה. בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בינם לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת ששימשה מעין עוגן לנוצרים.

כרקע למסע הצלב הראשון יש לראות את ההיבט הדתי וההיבט הכלכלי חברתי כמשולבים זה בזה. במסגרת הרקע הדתי למסע הצלב עומדת הרקונקיסטה בספרד ושחרורה מידי המוסלמים. בתהליך זה, לצד פעילות נגד הכופרים האריאנים ניתן התקדים לשימוש באלימות, תקדים אשר קיבל אישור רשמי מידי האפיפיור גריגוריוס השביעי. בתמיכתו נסמך גרגוריוס על דבריו של אוגוסטינוס הקדוש אשר בספרו "עיר האלוהים" הצדיק את השימוש בכוח למען ישו. גרגוריוס אף ראה במלחמת קודש נוצרית גורם אשר יחזק את מעמדו הפוליטי באירופה.

נוסף על המרכיב הדתי, גם הרקע הכלכלי מספק הסבר ליוזמת המסע. משטר הקרקעות הפיאודלי במערב אירופה היה כך שהנחלות הפאודליות חולקו לרוב באופן שרק הבן הבכור זכה בכל הנחלה ואילו הבנים הצעירים נאלצו להסתפק בחלק קטן מאוד ממנה, ולעתים לא זכו אפילו לכך. כך נוצר מעמד רחב של אבירים ללא קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר במלחמות בתור שכירי חרב. ככל ששכבה זו התרחבה, נוצרה האפשרות להניעם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים.

ההיסטוריון ז'אק לה גוף העלה את הטיעון לפיו היה מסע הצלב הראשון קריאת תיגר של האפיפיור על השליטים החילוניים (בעיקר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך גם ויליאם השני, מלך אנגליה ופיליפ הראשון, מלך צרפת, שלא ראו בעין יפה את יציאת מיטב אביריהם להרפתקאות במקום לשרת את מלכיהם) במטרה להוכיח כי הוא הריבון על העולם הנוצרי ופקודתו עליונה על הוראות השליטים החילונים. זאת עקב פרסום התכתיב האפיפיורי, שהציב את האפיפיור מעל לקיסר ושגרר התנגדות עזה של הממסד החילוני‏[1].

קריאת האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת) נשא האפיפיור אורבנוס השני נאום ובו קרא לאצולת אירופה לצאת ולסייע לביזנטיון שהייתה מאויימת על כיבושי הסלג'וקים וכן לשחרר את המקומות הקדושים מידי הכיבוש הכופר. ככל הנראה מטרתו העיקרית של אורבן השני הייתה לסייע לקיסר ביזנטיון - אלכסיוס קומננוס. אורבן השני, כקודמו גרגוריוס השביעי (ב-1074) רצה לנצל בקשת סיוע זה מביזנטיון כדי לאחות את הקרע שנוצר בין הכנסייה המרחית למערבית בשנת 1054 ("הסכיזמה"). הוא ככל הנראה תיבל את דבריו בתיאור כיבוש המקומות הקדושים על ידי הסלג'וקים כדי לשלהב את הקהל, אך בסופו של דבר, גאולת כנסיית הקבר היא זו שהפכה למטרה העיקרית של מסע הצלב הראשון.

לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אך יחד עם זאת לא שרד אף נוסח שלו, אלא בידי תיאוריהם של 4 כרוניסטים: רוברט הנזיר, בלדריק מדול, גיברט מנוז'אן, ופולקו משארטר. היסטוריונים חלקו דעות אם מסע הצלב היה מענה של האפיפיור לכנסייה המזרחית או מסע לכיבוש ירושלים. כיום מקובלת הדעה כי אורבנוס אכן קרא לשחרור ירושלים[2].

מסע ההמונים - הגל הספונטני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוני בשם "פטר הנזיר". כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופול הגיעו מתי-מעט.

כאשר ה"צלבנים" הללו נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. על פי גרסה מסוימת, אמרה פופולרית בקרב הצלבנים הייתה "אם אינך יכול להרוג טורקי, הרוג יהודי" ‏‏[3]. הפוגרומים האלו ידועים כמאורעות תתנ"ו. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה.

קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, אלכסיוס קוֹמְנֵנוּס קיסר האימפריה הביזנטית, ראה לפניו אספסוף רעב וסגר בפניהם את שערי העיר. הצלבנים של "מסע ההמונים" חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לטורקיה, שם הם פגשו בסלג'וקים שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה.

מסע האבירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגעת המחנות לקושטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שיצא גם הוא מזרחה. האפיפיור התכוון לשלוח צבא המורכב מתושבי פרובנס (בתקופה הנדונה השטח הצרפתי שמדרום לנהר הלואר), אך התוצאות עלו על ציפיותיו ובסופו של דבר יצאו לדרך 4 מחנות, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיפיור. מנהיגי המחנות היו:

המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט.

האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס, שליט הממלכה הביזנטית, עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאגיום) שכל מה שהם יכבשו במזרח ימסר לידיו. אחד מהמנהיגים, טנקרד שמו, הצליח לחצות באופן עצמאי ולהתחמק משבועה זו.

המעבר דרך אסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקלות הראשונה של הצלבנים בסלג'וקים התרחשה למרגלות חומות ניקאה (כיום איזניק בטורקיה) שהוטל עליה מצור ב-14 במאי. הצבא הסלג'וקי הגיע לאזור העיר וניסה לפרוץ את המצור, אך ללא הועיל והעיר נפלה לידי הצלבנים שמסרו אותה לאלכסיוס על פי השבועה שנשבעו לו. לאחר הקרב על ניקיאה המשיכו הצלבנים במסעם דרומה, וליד דוריליאום נתקלו בצבא הסלג'וקי בראשות המלך קיליץ'-ארסלן. כיוון שהצלבנים נעו בנפרד זה מזה, ניצחון הסלג'וקים היה קרוב מאוד, ורק תגבורת שהגיעה בזמן הצילה את הצלבנים מתבוסה.

ייסוד הנסיכויות הצלבניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה

במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה לאֶדֶסָה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדווין מבולון, שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה, והכתיר עצמו בתואר "הרוזן בלדווין הראשון מאדסה" (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שכבשו.

היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בטורקיה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, מודיע לחבריו: "כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן", והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה.

פלישה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש אנטיוכיה פרצה בקרב הצלבנים מגפה קטלנית שהפילה חללים רבים. כתוצאה מהמגפה הייתה התעוררות דתית בקרב המחנה הצלבני, בעיקר של אותם אנשים משרידי מסע ההמונים, והם פנו לכיוון ירושלים (סוף 1098).

הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס (חיפה), קיסריה, ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.

הצלבנים המשיכו לכיוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את ירושלים, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזימרת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ Montjoie). אם כי דרכם של הצלבנים אינה ברורה כל צרכה, הדעה המקובלת היא כי הם עלו במעלה בית חורון, ו"הר השמחה" הוא נבי סמואל.

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצור ירושלים (1099)

מתוך 150,000 שיצאו מאירופה, הגיעו לא"י לא יותר מ-40 אלף (חלק גם נשארו באדסה ובאנטיוכיה). ביוני 1099 הצלבנים פתחו בניסיון לכיבוש ירושלים בסגנונו של יהושע בן נון: התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. נסיון זה לא צלח, והחומה לא נפלה.

נסיון שני היה בטיפוס על החומה בעזרת סולמות בפינה הצפון-מערבית של החומה, באזור שנקרא לאחר מכן "מגדל טנקרד". לקראת הנסיון השלישי, החליטו הצלבנים לבנות מכונות מצור, אבל גילו, שאין עצים מתאימים באזור. במקביל הגיע צי גנואזי קטן ליפו. הצלבנים פירקו את הספינות והשתמשו בחומרי הבניה על מנת להרכיב את מכונות המצור.

מצבם של הצלבנים היה קשה. מספרם הצטמצם בעקבות המסע הארוך והקרבות, והם מצאו את עצמם בליבו של עולם מוסלמי עוין. בלחץ הזמן התארגנו הצלבנים למצור על העיר. ארבעה מחנות ניסו לפרוץ בארבעה מקומות לאורך החומה. אחד המחנות הוקם באזור שער הפרחים של היום, ועליו פקד גודפרואה מבויון ממרומי הקומה העליונה של מכונת המצור. ביום שבת 15 ביולי, חמישה שבועות לאחר תחילת המצור על העיר, הצליחו חייליו של גודפרואה להציב גשר עץ אל החומה, ודרכו הצליחו חייליו לחדור לעיר. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם – היום והשעה שבה ישו עלה על הצלב. החיילים של גודפרואה פתחו את אחד השערים דרכו הסתער כוח נוסף בפיקודו של טנקרד הנורמני, וביחד הם כבשו את העיר.

הצלבנים ביצעו טבח אכזרי בתושבים היהודים והמוסלמים. בית הכנסת היהודי הראשי הועלה באש וכל אלפיים היהודים הנמצאים בו נשרפו למוות, ומוסלמים רבים נהרגו במסגד אל אקצה. ביומיים הבאים נמשך הטבח האכזרי. חיילים ואזרחים, גברים נשים וילדים נטבחו בידי הכובשים.

כינון ממלכת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש גילו הצלבנים שאין להם תוכניות להמשך, והתגלעו חילוקי דעות לגבי אופי הממלכה שעליהם להקים. לבסוף נבחר גודפרואה מבויון למלך על ממלכת ירושלים. גודפרואה הוא הדמות הפחות בולטת מבין המנהיגים, והוא נבחר כמועמד של פשרה, וכן בזכות העובדה שהוא היה הראשון לפרוץ אל העיר. גודפרואה נמנע מלשאת תואר מלך באומרו ש"אם ישו נשא כאן כתר קוצים, אני לא אשא כאן כתר מלכות", והוא בחר לעצמו תואר צנוע יותר "מגן הקבר הקדוש". הוא החזיק בתואר זה כשנה, עד שמצא את מותו תוך כדי מצור על העיר עכו.

קרב אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אשקלון

תוצאות המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינות רבות, מסע הצלב הראשון היה גם המוצלח שבהם. הצלבנים הצליחו להביס את הסלג'וקים ולקרוע מהמוסלמים שטחי אדמה גדולים, החשוב והנרחב בהם הפך לממלכת ירושלים.

בטווח הארוך יותר, מסע הצלב הראשון גרם למפגש בין התרבות האירופאית לתרבות המוסלמית, והיה לתחילתם של יחסי מסחר והפריה תרבותית הדדיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Steven Runciman, History of the crusades, vol 1, Cambridge university press, 1954

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמוד 77
  2. ^ ממסקנות של מחקרו של הרברט אדוארד ג'ון קאדורי, ראה What Were the Crusades?
  3. ^ CHURCH HISTORY