שלהי העת העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שלהי העת העתיקה הוא תארוך כללי של תקופה שנמשכה בערך בין שנת 300 לשנת 700 עד 800 לספירה, בה רואים היסטוריונים את קיצה של העת העתיקה ותחילתם של ימי הביניים באירופה ובאגן הים התיכון. ערך זה, עם זאת, עוסק בהתפתחות ההיסטורית באירופה עד נפילת האימפריה הרומית. לתיאור ההתפתחות אחרי נפילתה, ראו הערך ראשית ימי הביניים.

במסגרת התקופה נכללת תקופת שקיעת האימפריה הרומית, החל בסוף המאה השלישית או תחילת הרביעית ועד כינונה הראשוני של התרבות המערבית תחת שלטונו של קרל הגדול באירופה, חליפות בגדד במזרח התיכון והשתלטות האימפריה הביזנטית על שטחי אסיה הקטנה ומזרח אירופה.

היסטוריונים בעבר נטו להתייחס לתקופת שלהי העת העתיקה כאילו הורכבה מגושים גדולים וחד-משמעיים יחסית של התרחשות: האימפריה הרומית, נפילתה, עליית אימפריות אחרות, וכדומה. כיום, מקובלת יותר גישה המדגישה את ההמשכיות וההשתנות ההדרגתית. נדידת העמים במאה הרביעית והחמישית נתפשת היום כהליך של דעיכה הדרגתית של שלטון ישן ועליית יורשים כמו האוסטרוגותים והויזיגותים. כמו כן, ישנם היסטוריונים המבחינים בעליית דפוסים חברתיים המאפיינים את ימי הביניים כבר בתקופת האימפריה הרומית.

תחילת שקיעת האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שקיעת האימפריה הרומית
מטבע הנושא את דיוקן הקיסר דיוקלטינוס

האימפריה הרומית הגיעה לשיא התפשטותה תחת שלטון טריאנוס (עד 117 לספירה). במהלך המאה השנייה נשמר כוחה בעיקר הודות לתקופת שלטונם של "חמשת הקיסרים הטובים": נרווה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס אשר כבשו מחדש שטחים אשר אבדו לה שמרו ביד ברזל על 'נכסי' האימפריה. באמצע המאה השלישית ניתן לזהות כבר את תחילת שקיעתה של האימפריה הניכרת היטב בתקופה של מלחמות אזרחים. קיסרים ששלטו בסוף המאה השלישית ובתחילת הרביעית, במיוחד דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, ניסו לשמר את האימפריה באמצעות מאמצים ניכרים לארגון מחדש של הפרובינקיות והשליטה בהם.

מאמצים אלו זכו להצלחה הולכת ופוחתת עם הזמן, וברחבי האימפריה הרומית ניתן היה להבחין בהידלדלות הולכת ונמשכת של הכלכלה, החיים העירוניים, הלכידות החברתית, והעוצמה האימפריאלית. התרחשות כה דרמטית כמו שקיעת האימפריה החשובה ביותר של העולם העתיק, לא התרחשה מסיבה אחת או בבת אחת, אך ניתן לומר כי בעיה עיקרית אחת, האופיינית לכל ממלכות העולם העתיק, תרמה במידה משמעותית להאצתם והחרפתם של תהליכי השקיעה.

הרקע לשקיעת האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אחת הגישות, ברומא, כבמרבית האימפריות בהיסטוריה, היה ההון הכספי והאנושי שנכבש או נוצר משמש בעיקר לצורכי אגירה והתעשרות של בעלי הכוח. סנטורים, קונסולים, שליטי פרובינקיות וקיסרים—כולם נהגו להשתמש בהון שצברו בעקבות כיבושיהם כדי לבנות לעצמם אחוזות פאר, לחלק למקורביהם, לרכוש נאמנים, וכדומה. המוני העם—האזרחים ועוד יותר מזה אלו שלא נמנו על מעמד האזרחים—זכו לרוב בשאריות שחולקו מתנת נדבה.

מסלול ההתקדמות המרכזי והחשוב ביותר באימפריה היה באמצעות השירות הצבאי. חייל ששרד את עשרים שנות השירות יכול היה עם תומן ליהנות ממידה מסוימת של ניעות חברתית: נחלה ורווחה כלכלית. מנגנון זה אפשר לתושבים ששאפו להפוך אזרחים רומים מן המניין מסלול "התאזרחות" ושותפות בעושר האימפריה ואפשר התיישבות והפצת התרבות והמנהל הרומיים במקומות בהם התיישבו החיילים לשעבר.

באימפריה הרומית, לא הושקעו הכספים מהפרובינקיות או ההכנסות בהליכים שישפרו את ייצור המזון, הכלים או התעבורה בעתיד. הון שנאגר הושקע בקידום רווחתו הכלכלית ותענוגותיו של זה שהשיג את ההון. משמעות הדבר הייתה שמחזור ההון של האימפריה הצטמק בהתמדה. לפיכך, כדי לאפשר את קיום המנגנון החיוני של הצבא הרומי, נדרשה האימפריה לעסוק בהתמדה בכיבושים חדשים או מחודשים, כדי להגדיל את מאגר ההון האנושי והכספי שלה.

לגידול באמצעות כיבוש כזה היו מגבלות ברורות שנבעו ממהירות התעבורה ברחבי האימפריה, שלא אפשרו בקרה או שליטה מדוקדקת בשטחים מרוחקים מאוד; חמור מזה, היות שההתפתחויות הטכנולוגיות, במיוחד בתחום עיבוד האדמה, היו זניחות, התרחשה תופעה הולכת ומחריפה של דלדול המשאבים הקרקעיים וירידה בתנובה החקלאית עם הזמן, תופעה שבלטה במיוחד ב"אסמי התבואה" של האימפריה בצפון אפריקה.

מבנה בסיסי זה של האימפריה, למרות שיפורים חשובים שהיו בה ביחס לאימפריות אחרות בעולם העתיק (כמו האימפריה של אלכסנדר מוקדון, האשורים, הבבלים, וכן הלאה) בזכות המנהל הטוב יותר ומנגנון הניעות החברתית שהתקיים בה, הביא בהדרגה לדעיכת האימפריה:

  • החלשות הכוח המרכזי: רומא, באופן טבעי, הייתה מוגבלת במספר אוכלוסייה וביכולתה לאכלס את צבאה באזרחים רומים, ובהדרגה החל הכוח הצבאי והשלטוני שלה נמהל באחוז גדל והולך של אזרחים מן הפרובינקיות, תחילה בצבא ומאוחר יותר גם בדרגים השלטוניים העליונים. מאחר שרומא ביקשה להימנע מביזור הכוח ופיצולה לשורה של פרובינקיות עצמאיות, הביאה התפתחות זו ל"דיסוננס" בין המרכז לפריפריה באימפריה.
  • מגבלת התעבורה והמנהל: היעדר יכולת לשלוט באימפריה המשתרעת על אלפי קילומטרים רבועים, מספרד ועד סוריה, ומבריטניה ועד מצרים, חיזק בהדרגה את הצורך בפיצול השלטון באימפריה באופן כלשהו, כדי לשמר מידה בסיסית של קרבה פיזית בין השלטון לפרובינקיות הנשלטות. לחץ זה הביא בסופו של דבר לפיצול האימפריה לחלק מזרחי ומערבי.
  • הדלדלות קרקעית ושקיעה עירונית: האוכלוסייה בערים באימפריה הרומית ניזונה על התנובה החקלאית של החקלאים באימפריה. היעדר דרכים לשימור תנובת האדמה והגדלתה (בגלל היעדר השקעת הון בייצור דרכים כאלו) הוביל לדעיכה הדרגתית בתנובה ובעקבותיה גם בערים ברחבי האימפריה. בהמשך, הובילה השקיעה הזו גם להתפרצות מגיפות—תופעה אופיינית להחלשות האוכלוסייה בעקבות מלחמות ותזונה מדולדלת.
  • מלחמות אזרחים: מאבקי כוח ומלחמות אזרחים ליוו את רומא לכל אורך שנותיה, לעתים במקביל לגאות ופריחה בכוחה (למשל, בין 132 לפנה"ס ועליית אוגוסטוס). השוני במצב בשלב המאוחר יותר של חיי האימפריה היה היעדר כיבושים חדשים ושופעי תנובת הון ותנובה חקלאית שיוכלו לפצות על כילוי ההון האנושי במאבקים. מלחמות האזרחים הבלתי–פוסקות כמעט בין השנים 235 ו-297 לא התבצעו במקביל להגדלת עוגת האימפריה, אלא במאמץ להשתלט על נתח הולך וגדל מהון אימפריאלי הולך ומצטמצם. מאבקים אלו שחקו בסופו של דבר את כוחה של האימפריה להיאבק בכוחות חיצוניים, כמו הפרסים, הגרמאנים, המאורים והעילמים שצרו על גבולותיה.
  • התעצמות המבנה האוליגרכי: בגלל היעדר שכלול ושיפור חקלאי, נתבע מן האימפריה הרומית לשמר בכל עת כתשעים אחוז מכלל האוכלוסייה במעמד של עבדים או צמיתים, כך שניתן יהיה להזין את המעמד השליט. כל עוד התרחבה האימפריה במהירות, ניתן היה לאפשר לחלק גדול יחסית של תושבי רומא ואיטליה להפוך אזרחים ושותפים לאותם עשרה אחוז. עם הפסקת ההתרחבות של האימפריה החל הצורך בשעבוד רוב האוכלוסייה דוחק את האימפריה לאימוץ מבנים קשיחים, היררכיים ואוליגרכיים יותר ויותר. מצב זה הותיר את רוב האוכלוסייה מנותקת ממסלול שותפות כלשהו בעושרה של האימפריה והפחית את מידת יציבותה.
  • עליית הדתות החדשות: היעדר מסלול ניעות חברתית עבור רוב האוכלוסייה הוביל לעלייתן של אמונות חדשות—לפחות מבחינתם של תושבי האימפריה—שכרסמו בהתמדה במעמדם של הפולחנים הפגניים. היהדות הייתה לדת ה'חדשה' המצליחה ביותר, ובמאה השלישית כבר נפוצו קהילות יהודיות בכל רחבי האימפריה, במיוחד במזרח, אך בהדרגה גם במערב ומנו כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה. מצליחה לא פחות—ובסופו של דבר, הרבה יותר—הייתה הנצרות, כת שנפרדה מהיהדות וזכתה להצלחה לא פחותה מדת האם, במיוחד משום שהציעה "מסלול" מהיר וישיר לישועה יהודית ואימצה בהדרגה חלקים נבחרים מהפולחנים הפגניים הפוליתאיסטים שהיו שגורים בסביבתם.

ניסיון ההצלה של דיוקלטיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון החשוב ביותר להשיב את עטרת האימפריה ליושנה נעשה על–ידי הקיסר דיוקלטיאנוס (שלט בשנים 284-305). דיוקלטיאנוס, יצר שיטת שלטון חדשה, הטטררכיה, שבה חולק השלטון בין ארבעה שליטים: הוא עצמו במזרח האימפריה, ומקסימיאנוס באפריקה ובאיטליה היו השליטים הבכירים, בעלי תואר אוגוסטוס. לצידם, אימצו השניים שני גנרלים מנוסים שמוצאם באזור הדנובה: גלריוס, בנו המאומץ ויורשו המיועד של דיוקלטיאנוס שלט באיליריה, מקדוניה ויוון; וקונסטנטיוס, יורשו של מקסימיאנוס, שלט בספרד, גאליה ובריטניה. הרעיון היה ליצור מועמדים לרשת את השליט עוד בחייו, תוך בחירתם על–פי כישוריהם ולא על–פי מוצאם.

כתום עשרים שנה לשלטונם המשותף, בשנת 305, התפטר דיוקלטיאנוס מתפקידו וכפה זאת גם על מקסימיאנוס. קונסטנטיוס וגלריוס מונו לתפקיד אוגוסטוס. מותו של קונסטנטיוס בשנת 306 טרף את הקלפים, כאשר גלריוס סירב למנות את בנו, קונסטנטינוס, לאוגוסטוס. במלחמה הממושכת שפרצה בין הטוענים לכתר הצליח קונסטנטינוס לזכות תחילה בשלטון במערב (312) ולבסוף בניצחון סופי ושליטה באימפריה כולה (totius orbis imperator) בשנת 324.

תחת שלטון דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס עברה האימפריה רפורמה שלטונית מקיפה. הממלכה חולקה ל-11 מחוזות (דיוקסיות), שבכל אחת מהן שלט ויקאריוס, ואילו מספר הפרובינקיות הוכפל ל-100 (ואחר כך נוספו עוד). הקטנת שטחי הפרובינקיות נועדה למנוע מצב שבו שליט פרובינקיה יהנה מבסיס כוח רחב מספיק כדי לפתוח במרידה. כל ויקאריוס נשלט על ידי פרפקטים פראיטוריאנים מטעם הטטררכים, פרפקט אחד לכל טטררך. הפרפקטים לא היו מפקדים צבאיים אלא מומחים למנהל ומשפט. מינוי זה החליש עוד יותר את כוחו של הסנאט כרשות שלטונית עצמאית, והעצים עוד יותר את השליטה של הטטררכים.

מגמה דומה, מכיוון אחר, באה בדמות ניסיון להעצים במידה ניכרת את הילתם וסמכותם של הטטררכים. דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס הכריזו על עצמם כבני יופיטר והרקולס, שינוי שנועד להפוך אותם ליצורים דמויי-אל, בנוסח שליטי המזרח. השליט, ה-dominate, היה שליט בחסד האל, עטוי גלימה מוזהבת שוליים, כתר וטבעת חותם, שכל הניצב בפניו נדרש לנשק את שולי גלימתו.

כדי לבסס את שלטון הטטררכים על חשבון כל הכוחות האחרים ביקש דיוקלטיאנוס לחסל לא רק את כוחם העצמאי של שליטי הפרובינקיות, הצבא והסנאט אלא גם לחזק את המסורות הרומיות ואת פולחן האלים הרומים, שמהם שאב את סמכותו, כביכול. דיוקלטיאנוס הוציא בשנת 297 צו המורה לחיילים ומנהלנים להקריב קרבנות לאלים, ואחר כך ב-24 בפברואר 303 הורה על הריסת כל הכנסיות והכתבים הקדושים של הנוצרים בממלכה. מאוחר יותר באותה שנה הוא הורה להשליך את כל הכמרים הנוצרים למאסר ולשחררם רק אחרי שיקריבו קרבן לאלים הרומים. לבסוף, באפריל 304, הוציא צו סופי שהורה לכל הנוצרים לעבוד את האלים הרומים. המסרבים היו אמורים להיות מוצאים להורג.

תפישה דומה, לפיה ניתן לשנות מציאות רבת שנים בתוקף צו אימפריאלי, הנחתה את דיוקלטיאנוס בצעדיו בתחומים אחרים. כדי להגדיל את הצבא (מ-300 אלף חיילים ל-600 אלף חיילים), הנהיג דיוקלטיאנוס חובת גיוס כללית וכונן חוק שקבע שעל בנו של איש צבא ללכת בעקבות אביו ולהתגייס אף הוא. את הצבא המוגדל חילק דיוקלטיאנוס לשני כוחות עיקריים: לימיטאניי (limitanei) לשמירת הגבולות, ו-comitantenses כחיל פנימי לטיפול בבעיות ברחבי האימפריה.

כדי לממן את הרחבת הצבא וצרכים אימפריאליים אחרים הנהיג דיוקלטיאנוס מערכת מיסוי מורכבת שבה נגבו מסים בהתאם לגידולים השונים והסחר השונה, עם מיסוי ברמה גבוהה יותר על מקומות בהם היה סחר ענף יותר או אדמה פורייה יותר. בצו משנת 301 הורה דיוקלטיאנוס על קיבוע המחירים והשכר בכל רחבי האימפריה כדי לרסן את האינפלציה שחוללו הוא וקודמיו וכונן מערכת דו-מטבעית, שכללה מטבע זהב ומטבע כסף כבד יותר. לשני הצעדים, ובמיוחד לצו המחירים המרביים, נודעה השפעה שלילית ארוכת טווח על הכלכלה הרומית, בהופכם ענפי ייצור וחקלאות שונים לבלתי–רווחיים עד כדי כך שחלק מהם נעלמו ממפת הייצור והסחר.

המיסוי הכבד של דיוקלטיאנוס גרם לרבים מהאיכרים המרוששים להימלט מחובותיהם אל הערים, מה שהחריף את מצוקת המזון בה. דיוקלטיאנוס, כדרכו, ניסה להתמודד עם המצב החדש באמצעות צווים ובשנת 302 נאסר על האיכרים בחוק לנטוש את חלקת האדמה שלהם. יתר על–כן, כוננה מערכת שאפשרה את תשלום המסים לא בכסף אלא במוצרים. מוצמתים נוספים היו הדקוריונים, אנשי עסקים בפרובינקיות שנכפו לשמש כגובי מסים לכל חייהם. כדי להבטיח במידת האפשר את סיפוק צורכי הצבא, כונן דיוקלטיאנוס גם מפעלי מדינה, שעובדיהם היו עבדים ומגויסים בכפייה שיצרו נשק ומדים עבור הצבא והביורוקרטיה.

קונסטנטינוס המשיך במגמה אותה החל דיוקלטיאנוס. הוא הגדיל את הצבא לשיעור של 900 אלף איש, כשהוא כולל בו חיל רכוב שחייליו גרמאנים. מספר החיילים הגרמאנים בצבא הלך וגדל, כשרובם משרתים כפואדרטי, שכירי חרב בתמורה לקרקע. מספר הדיוקסיות הוגדל ל-14 ואילו מספר הפרובינקיות הוגדל ל-117, כולם תחת פיקוחו הישיר של הקיסר באמצעות הפרפקטורים העירוניים (קיביליים) שלו.

קונסטנטינוס המשיך בקו החקיקה המחמירה של קודמו, כשהוא מעביר חוקים נוספים שחייבו בנים להמשיך במקצוע אביהם, מעין הרחבה של התקנה השנואה של דיוקלטיאנוס ביחס לבניהם של ותיקי הצבא. תקנה זו נדרשה במיוחד ביחס לדקוריונים, שניסיונם להימלט מחובת השירות כגובי מסים הוביל להפיכת המקצוע למוּרש. המיסוי שהנהיג קונסטנטינוס היה חריף אף יותר מזה של קודמו. תושבי העיר נדרשו לשלם מס בשם כריסרגירון, מס ארבע-שנתי בזהב או בכסף שנגבה בהכאות ובעינויים.

קונסטנטינוס כונן לעצמו בירה חדשה, שבאופן טיפוסי לשליטים מזרחיים נקראה על שמו. על חורבות העיר ביזנטיום שעל מיצרי הבוספורוס הוא החל לבנות בשנת 325 את קונסטנטינופול. העיר, שבניינה דרש שש שנים, נועדה להיות המרכז האמיתי החדש של האימפריה וקונסטנטינוס כונן בה את כל סממני הפאר האימפריאלי בדומה לאלו שהתקיימו ברומא: סנאט, משפחות סנטוריאליות עשירות אותן משך לעיר, ואפילו חלוקת חיטה בחינם לאזרחי העיר.

קונסטנטינוס הפך את הנצרות מדת נרדפת לדת מועדפת באימפריה. לא ידוע אם קונסטנטינוס, שנטבל רק על ערש דווי, היה נוצרי מאמין או שאימץ את הדת מטעמים אופורטוניסטיים, אך שיטתו הייתה זהה לזו של דיוקלטיאנוס, רק במהופך: במקום רדיפת נוצרים ובזיזת רכושם לתועלת הקיסר, היו אלו עתה היהודים ובמיוחד הפולחנים הפגנים שנרדפו ורכושם נבזז לתועלת הכנסייה הנוצרית.

כדי לקדם את ענייני של הנצרות בנה קונסטנטינוס מספר כנסיות מרשימות, העניק לכנסייה אדמות חקלאיות רבות, שהכנסותיהן סייעו בהתפשטותה. לכנסייה הותר גם לקבל ירושות של אנשים, מה שהוביל להגדלה נוספת של שטחי האדמה שבבעלותה. זכויות יתר נוספות שניתנו לכנסייה היו האפשרות להשתמש במאגרי התבואה האימפריאליים לצורך צדקה וכן האפשרות להמלטות מחיי דקוריון באמצעות הצטרפות לכנסייה. נוסף על אלו, כדי לתמוך בתפישות הנצרות העוינות, הנהיג קונסטנטינוס ענישה מחמירה במיוחד על חריגה מינית. ניאוף היה עבירה שעונשה מוות. נערה שנמלטה עם מאהבה הייתה נדונה לשרפה על המוקד ומי שסייע לה נדון לשפיכת עופרת מותכת אל תוך פיו. אנסים נשרפו אף הם על המוקד, אך גם קורבנותיהם נענשו שכן לדעתו של קונסטנטינוס אישה לא הייתה צריכה לצאת מהבית.

המעמד המועדף לו זכתה הנצרות גרם לשינוי מהיר במצבה. מדת קטנה ונרדפת, הפכה הנצרות בתוך כמה עשרות שנים לדת שלטת, גם באמונה, גם בקרקע וגם ברכוש. בתוך זמן קצר, החלה הנצרות להתפשט מן הערים לכפרים ומשם לאזורי הספר. בשנות השלושים של המאה הרביעית, כבר החל אולפיליאס לנצר את השבטים הגרמאנים.

כישלון רפורמות דיוקלטיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישים השנים בהם משלו דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, בין 285 ו-337 העצימו במידה ניכרת מגמות שכבר ניכרו קודם לכן ולמעשה, נסיונותם למנוע את שקיעתה של האימפריה הרומית למעשה החישו את שקיעתה במידה ניכרת.

המבנה השלטוני החדש שיצרו עיקר במידה רבה כל מקור כוח לבד מהשלטון המרכזי. הצבא ומנהל האימפריה הוכפפו ישירות לאימפרטור ולבאי כוחו. נוסף על–כך, שני הקיסרים חתרו לכונן דת אחת ויחידה בכל רחבי האימפריה, תוך ניסיון לחסל את הדתות והאמונות האחרות. חשוב במיוחד כאן היה השינוי שחולל קונסטנטינוס, שהעלה למדרגת הדת הראשית את הנצרות, שבניגוד לפולחנים הפגניים השונים, שהיו פוליתאיסטים במהותם, אופיינה בחוסר סובלנות כלפי כל דעה או מחשבה אחרת.

במקביל, מתוך התפישה שכדי לשמר את האימפריה יש לקיים צבא גדול ולנסות "להקפיא" כל שינוי, הוטלו מסים כבדים, הצבא הוגדל ונעשה ניסיון לארגן את החברה במבנים קשיחים: האיכרים הוצמתו לאדמה (coloni), בעלי המלאכה למקצועות אבותיהם, התושבים הפכו מאזרחים בעלי זכויות לנתינים (subjecti).

שינויים אלו התוו את הרקע להתפתחויות שהתחוללו בימי הביניים ולעליית השיטה הפיאודלית. הניסיון לשלוט באופן ישיר בתושבים באמצעות עיקור כל סמכות אחרת, ובמיוחד סמכות חוק שגם השליט כפוף לה היה נואל, כיוון שמחד, האימפרטור נעדר יכולת מעשית לשלוט בכל רחבי האימפריה באופן יעיל; ומאידך, המיסוי הגבוה, כפיית הגיוס הצבאי, הרדיפות הדתיות והניסיון להקפיא את החברה שחקו במידה רבה את ההנעה של הנתינים להגן על האימפריה.

לכוחות הצבאיים, שהורכבו במידה הולכת וגוברת מפואדרטי, שכירי חרב בתמורה לקרקע, הייתה הנעה הולכת ופוחתת להגן על אימפריה שבעושרה לא ניתן להם להשתתף. התושבים, מצידם, היו צריכים לשאת עתה בעול מסים הולך ומתגבר למימון צבא הפואדרטי, תוך הגבלות הולכות ומחמירות על חירותם לייצר ולסחור, ובמצב בו זכויות הקניין שלהם ויכולתו ורצונו של האימפרטור להבטיחן הולך ונעלם.

תוצאת הדברים הייתה דעיכה משמעותית של הסחר והעברת הידע ברחבי האימפריה. סוחרים יכלו לסמוך פחות ופחות על ביטחון התעבורה, חשו שרכושם מוחרם בחוזק יד במיסוי שרירותי כמו הכריסרגירון, שכוחה של האימפריה להדוף אויבים הולך ודועך, ואילו היצרנים התקשו באופן טבעי לעמוד בדרישת "ההקפאה" של התעסוקה, אופני התעסוקה והיכולת לעבור באופן חופשי ממקום למקום וממקצוע למקצוע.

היעלמותם ההדרגתית של היתרונות שבייצור ובסחר במסגרת האימפריאלית העלתה במידה ניכרת את חשיבותן של נאמנויות מקומיות ושבטיות. מסעי ביזה ושוד ברחבי האימפריה הפכו משתלמים הרבה יותר מייצור או סחר.

תושב האימפריה הפך ללוחם בשבט; האיכר הפך לצמית; הערים החלו גוועות בהדרגה; והפרובינקיות הלכו והתפוררו לשורות של כפרים מנותקים ומבודדים. ערי מדינה כמו רומא, רוונה, טריאר ודומותיהן עלו, כשלצידן שבטים השולטים בחלקים נפרדים של האימפריה—פרנקיה, בריטאניה, היספניה, צפון אפריקה, ועוד—וקבוצות גדולות או קטנות של חבורות לוחמים.

במקביל, הסתמנה דעיכה באמצעי העברת המידע העיקרי של האימפריה—השפה. מעמדן של היוונית והלטינית החל שוקע, כששפות כמו ארמית, ארמנית, ערבית, קופטית, לטינית וולגרית, ודיאלקטים המבוססים על לטינית צומחים באזורים השונים של האימפריה.

התפשטות הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיטור לדלת כנסיית סנטה סאבינה ברומא, המאה החמישית. העיטור מייצג את ניצחונם של ישו ושל הכנסייה.

תופעה בולטת נוספת של התקופה, המשקפת אף היא את התפוררות האימפריה היא התפשטותה ההדרגתית של הנצרות ממקום מושבה המסורתי, הערים, אל אזורי הכפר. במעבר אימצה הנצרות, תוך כדי התאמה, את המסורות הכפריות כמו הפולחן הפוליתאיסטי (שהומר בפולחן הקדושים), פולחן האתרים המקודשים (שבו הסלעים והחורשות המקודשות הומרו בשרידים קדושים (relic), פולחן המרטירים, הקדושים המעונים ומחוללי הנסים השונים, שבאו על מקום מקביליהם הפגנים.

מסורת לא חדשה שצברה תאוצה של ממש הייתה ההתבודדות והקמת מנזרים שבהם חיו הנזירים חיים אסקטיים של אכילה דלה ופרישות מינית. עיקר המצטרפים למנזרים לא היו אנשים שבחרו בחיי פרישות אלא אנשים שהתרוששו וירדו מנכסיהם, בעלי חובות נמלטים, בני בעלי מלאכה, פליטי קרבות ואיכרים שביקשו להתנתק מחובת הצמיתות. סיפורו של אתנסיוס מאלכסנדריה, אנטיוניוס הקדוש ממצרים (298-373), טיפוסי למצב זה. כפי שמסופר ב"חיי אנטוני הקדוש" [1], שנכתב בין 356 ל-362, גדל אתנסיוס במשפחה בעלת הכנסה ממוצעת, בלי להפגין הסתייגות מיוחדת מחיי החומר או נטייה רבה לפרישות, אך

"אחרי מות אביו ואמו הוא נותר לבדו עם אחות קטנה. גילו היה בערך שמונה עשרה או עשרים, וחובת הטיפול בבית ובמשפחה עליו. לא חלפו שישה חודשים ממות הוריו... נתן את כל רכוש אבותיו לבני הכפר, שלוש מאות אקרים של אדמה, פוריים ונאים, כך שלא יפלו לעול עליו ועל אחותו, ואת כל המיטלטלין האחרים מכר..."

המנזרים הראשונים שכנו בעיקר במקומות מבודדים, אך במהרה החלו המנזרים פושטים בכל מקום, ובמיוחד במקומות בהם לא הייתה הדת הנוצרית מקובלת עדיין. בשיתוף עם הבישופים, שימשו המנזרים כלי חשוב בניצורה של אירופה וחלקים במזרח הקרוב ובאפריקה. יתר על–כן, בהדרגה הפכה הקריירה המונסטית מושכת לא רק עבור אלו שהתקשו לשרוד בעולם האימפריאלי המתפורר אלא גם עבור מי שביקשו לפתח קריירה במוסד המצליח של העידן שאחרי האימפריה.

התפוררות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה שהתקיימה אלף שנים התמוטטה כמעט בחטף. בעקבות התקדמות ההונים מערבה בשנת 375 התחנן המלך הויזיגותי פריטיגרן בפני הקיסר ולנס להרשות לשבטו לחצות את הדנובה ולהתיישב מדרום לה בתוך השטח שבשליטת רומא.

התושבים החדשים לא התקבלו בסבר פנים יפות על ידי התושבים הרומים מעברו השני של הנהר ובהיעדר מזון מרדו בסוף שנת 376 והפכו לגורם מעורר מדנים קבוע בתוך האימפריה. תאודוסיוס הראשון הצליח לצמצם במשהו את הנזק שנגרם באמצעות יישוב הגרמאנים כפואדרטי—חיילים תמורת קרקע—בבולגריה. הצעד נראה רצוי לשני הצדדים נוכח החורבן שהמיטו המלחמות הפנימיות הבלתי פוסקות באימפריה על צבאה.

שני בניו החלשים של תאודוסיוס, ארקדיוס והונוריוס לא הצליחו לעמוד בהסכם ובשנת 395 פתח המלך הוויזיגותי אלאריק במסע ביזה והרג ברחבי יוון ומאוחר יותר באיטליה. מספר שנים אחר כך, בשנת 405, נמלט המלך הברברי רדגאיסוס מההונים, ועם צבא גדול עבר את האלפים ופלש לאיטליה. הוא הובס על ידי סטיליקו, הכוח מאחרי הקלעים באימפריה המערבית, ב-406. זמן קצר אחרי כן, בחורף 406, חצו בני שבטים גרמאנים, בורגונדים, אלאנים, סואבים וונדלים, את נהר הריין הקפוא והתפשטו ברחבי גאליה כשרובם, לבד מהבורגונדים, ממשיכים הלאה לספרד.

אחרי מותו של סטיליקו בשנת 408 החלה התפוררות האימפריה להאיץ את מהלכה. אלאריק, שערך מספר מסעות ביזה ברחבי איטליה, פשט על רומא עצמה ב-24 באוגוסט 410 ובזז אותה במשך שלושה ימים ברציפות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתה רומא נתונה תחת שלטון זר מאז פלישת הגאלים הקלטים שבע מאות שנים לפני כן. ההלם שחולל האירוע הדהד בכל רחבי האימפריה, אך זו לא הייתה הביזה האחרונה של רומא.

יורשו של אלאריק, אתהאולף תפש מקום חשוב יותר כמגן האימפריה הגוועת מפני השבטים הגרמאנים השונים באזורי גאליה וספרד. יורשו, וואליה, כבר הצליח לזכות במעמד פואדרטי עבור הויזיגוטים, כשהוא מקבל נחלות בדרום-מערב צרפת (אקוויטניה סקונדה). נוסף על מזון ומעמד, זכו הויזיגוטים המאוזרחים למעמד "אורחים" בהתאם לתקנות ההוספיטליטס שנועדו במקורן לחיילי האימפריה, אצל בעלי האדמות בגאליה. הגרמאנים המשיכו להתגורר בערים, אך קיבלו זכות לחלק הארי של מהתנובה החקלאית. הסדרי פואדרטי דומים כוננו גם עם הסואבים והסילינג (שבטים ונדאלים) בצפון-מערב גליה, ועם הבורגונדים באזור הרוּן העילי. להלכה, היו שבטים גרמאנים אלו תחת מרותה של האימפריה. בפועל, שמטה כאן האימפריה את השליטה בחלקיה החשובים ביותר של גאליה. עם השליטה שנשמטה בבריטניה, ודעיכת כוחה של האימפריה לשלוט בספרד ובצפון אפריקה, התכווצה האימפריה המערבית לכדי שליטה מעשית רק באיטליה וברצועות קרקע מזרחית לה, בואכה האימפריה המזרחית.

אחרי מותו של הונוריוס בשנת 423 עלה לשלטון ולנטיניאנוס השלישי, נער צעיר שנשלט על–ידי אמו, גאלא פלקידיה ועל ידי פלביוס אאטיוס, שהיה מגיסטר מיליטום ופטריקיוס. השיטה בה נקט אאטיוס דמתה לזו של סטיליקו: הוא כרת ברית עם ההונים והסתייע בהם כדי להלחם באחרים. בסיוע צבא הוני הביס את הבורגונדים והאלאנים, והצליח להגביל את התפשטותם דרומה בגאליה. כוחו לא עמד לו, עם זאת, למנוע את התפשטותם במערב גאליה, ספרד וצפון איטליה. תחת מלכם תאודוריק הראשון התבססו הוויזיגותים בצפון מזרח גאליה ואילו הוונדאלים, תחת הנהגת גאיזריק פנו לספרד בשנת 429 ועברו מגיברלטר לצפון אפריקה וכבשו את קרתגו בשנת 435. כיבוש זה סיפק להם בסיס מזון וכוח עצמאי, מנע אספקת תבואה חשובה לרומא ואפשר לונדלים לכונן צבא ביזה ימי, שישמש אותם לצור ולבזוז את ערי החוף באיבריה, סיציליה ואיטליה.

נפילת האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שקיעת האימפריה הרומית
מיניאטורה מ-1360 המתארת את פגישת אטילה ההוני והאפיפיור ליאו הראשון בשערי רומא

במקביל ללחצים של הוויזיגותים מצפון והונדלים מדרום על חלקה המערבי של האימפריה, היה חלקה המזרחי של האימפריה נתון ללחץ גובר והולך של ההונים, שהיו עתה תחת שלטונו של המצביא המוכשר אטילה.

אטילה, שעלה לשלטון במשותף עם אחיו בלדה בשנת 434, המשיך את מסכת הלחצים שהפעיל דודו רוגה על שליטי קונסטנטינופול לתשלום כופר בעבור האדמות שהיו יקרות לשליט המזרחי ובשנת 433 הכפיל את דמי הכופר השנתיים ל-700 ליטראות זהב, ואף דרש להשיב את כל הגרמאנים שנמלטו מהאדמות עליהן השתלט.

בשנת 441 הגדיל אטילה את סכום הכופר לגובה של 21 אלף ליטראות זהב ושש שנים אחרי כן שב וערך מסע ביזה באזור הבלקנים כשהוא דורש מן האימפריה לפנות עבורו את כל השטח שמדרום לדנובה. בשנת 450 סירב הקיסר מרקיאנוס, יורשו של תאודוסיוס השני לדרישת הכופר של אטילה. אטילה הבין, ככל הנראה, כי אין ביכולתו להכניע את העיר קונסטנטינופול וניצל את פנייתה של הונוריה, אחות קיסר המערב ולנטיניאנוס השלישי להושיעה מנישואים לסנאטור זקן כהצעת נישואין והזמנה פתוחה לפלוש לאימפריה המערבית.

מסע הביזה והרצח של אטילה ברחבי גאליה ואיטליה, כביכול בדרך לנישואיו להונוריה, הפך שם דבר. אאטיוס, שהסתמך עד אז על ההונים כדי להיאבק בגרמנים, שינה טעמו וכרת ברית עם השבטים הגרמאנים, שהיו מבוהלים כמוהו מן הפלישה ההונית. בסיוע כוחות פרנקים, בורגונדים, אלאנים וויזיגותים הצליח אאטיוס להביס את כוחות אטילה בקרב שאלון בשנת 451. הכוחות העיקריים בקרב היו הוויזיגותים בהנהגת תאודוריק הראשון, שאף נהרג בקרב.

שנה לאחר מכן, שב אטילה למסע ביזה נוסף, הפעם בעמק הפו, וכאן כבר לא עמדו לרשות רומא כוחות הגרמאנים ומסע הביזה נמשך עמוק אל תוך איטליה, כשהוא נעצר רק בשערי רומא ובתחינה מלווה בכופר כבד שנשאו סנטורים רומיים והאפיפיור לאו הראשון.

בתחילת שנת 453 מת אטילה והממלכה ההונית התפוררה במהירות, אך הכוחות הדלים שהייתה האימפריה המערבית מסוגלת לתרום למאבק בהונים, ואדישותו המוחלטת של מרקיאנוס לפלישות ההונים הבהירו כי גורלה נחרץ. הקיסר ולנטיניאנוס השלישי סבר כי אחרי נפילת ההונים אין לו צורך עוד באאטיוס וקשריו הטובים עמם והביא לרציחתו בשנת 455. זמן קצר אחרי מותו, הגיע צי שודדי ים ונדלי בהנהגת גאיזריק ובזז את רומא במשך 14 יום. בכל מובן מעשי, היה זה קיצה של האימפריה המערבית, אך הבשורה הרשמית הייתה עתידה להגיע במועד מאוחר יותר.

סדרה של גנרלים גרמאנים שלטה עתה ברומא, כשהיא מפעילה קיסרי בובה שונים ומתמרנת את רומא כממלכתם. כך עשו ריקימר ואחריו גונדובאד ופלביוס אורסטס, כשכל אחד מהם מנהל מערכת של יריבויות ובריתות מול ונגד הונדלים והוויזיגותים. התמרון האחרון התרחש כאשר הכתיר אורסטס את רומולוס אוגוסטולוס לקיסר בשנת 475. שניהם הודחו שנה מאוחר יותר על–ידי אודואקר, שהודיע לקיסר המזרחי זנון כי אין צורך במינוי עמית-בובה במערב. אודואקר עצמו היה עתיד לשלוט במערב כשליחו של זנון. האימפריה הרומית המערבית, ועמה העת העתיקה, הגיעו אל קיצם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]